יום שלישי, 21 בפברואר 2017

בין ג'וי לטלילה - פוסט ארוך ולא ערוך של מחשבות בנסיעת רכבת

קודם כל – הקטע הבא יכיל ככל הנראה ספוילרים ל"אנשים שהם לא אני" ואולי גם ל"לא פה לא שם". ומסתבר שגם ל"נהג מונית" ול"שירת הסירנה". הוא ארוך מאוד ואין בו אף לא תמונה אחת. ואחרי כל ההקדמה הזאת, אני לא בטוחה שאפילו אני הייתי רוצה לקרוא אותו. 

*************************************************

אתמול הלכתי ל"אנשים שהם לא אני" עם חברה. החברה הגיעה באיחור (בנסיבות משמחות באמת, שאינן תלויות בה), כך שיצא לי לצפות בעשרים הדקות הראשונות של הסרט לבדי. הייתי כמעט לגמרי בחברת עצמי, כי האולם היה ריק מאוד. חוץ ממני ישבו שם עוד ארבעה אנשים. הרגשתי שהלכתי לראות סרט לבד.

הפעם האחרונה והיחידה שהלכתי לראות סרט לבד הייתה לפני כמעט עשר שנים (גאש אני מזדקנת). בן זוגי היה בטיול ארוך בחו"ל ואני הייתי בתחילת דרכי בתל אביב, מה שגרם לי לרצות ליישם כל מיני עצות שקראתי במדריכים לנערות, כמו ללכת לסרט לבד או ללכת למסעדה לבד. עצות שלא יכולתי ליישם כשהייתי באמת נערה, כי גרתי אז במקום נטול קולנוע ומסעדות. בקיצור, הלכתי לקומדיה רומנטית עלק-תקופתית באיזו שבת ויצאתי ממנה בתחושת בדידות תהומית. מאז לא חזרתי על החוויה. 

אתמול הרגשתי לבד באולם, אבל זו הייתה תחושה שונה. "אנשים שהם לא אני" הוא סרט רווי סצינות עירום וסקס ובעשרים הדקות הראשונות שלו יש את סצינת 

(הפוגה מצחיקה – אני כותבת את הפוסט הזה ברכבת בוקר מוקדמת שהיא עמוסה בצורה מפתיעה. בדיוק כשעמדתי לכתוב על סצינות סקס קולנועיות עצר אותי איזה דוד קשיש שהתיישב מולי וייעץ לי ארוכות בענייני דיומא. קצת מזל וקצת חבל שהוא לא ראה את תוכן הטקסט שלי). 

אז בחזרה לסרט. בעשרים הדקות הראשונות שלו, יש את סצינת המין האוראלי המפורטת ביותר שיצא לי לראות בקולנוע הישראלי ולמעשה בקולנוע בכלל. אני בטוחה שיש בוטות ממנה – לא ראיתי שום סרט של קוסאשווילי וגם לא את "כחול הוא הצבע החם ביותר" – אבל עבורי היא הייתה משהו חדש. מאוד מאוד מציאותית. לא נראה לי שראיתי סצנה כזאת שצולמה בלי שמיכה שמכסה את מה שלא נוח לעשות ולהראות. מצאתי את עצמי תוהה איך צילמו אותה – איך אפשר בכלל לשחק דבר כזה והאם זה לא הופך את הסרט לחצי פורנוגרפי (רק חצי, כי בכל זאת לא ראו איברי מין. אבל חוץ מזה הכל היה מדויק להפליא והרגיש כאילו התרחש שם לחלוטין הדבר האמיתי). השילוב של הקולנוע הריק וההתרחשויות על המסך, גרמו לי להרגיש כאילו אני אשמאי זקן שהלך לאחד הקולנועים משנות השבעים שבהם הוקרנו רק סרטים כחולים. כמו בסצינה מ"נהג מונית" שבה טראוויס לוקח את הבחורה שאיתו שלו לדייט מהגיהנום בקולנוע כזה, רק שאני גם טראוויס וגם הבחורה. 

אני בטוחה שגם שותפיי לצפיה הרגישו נבוכים. הם לא הפסיקו להביע את מבוכתם ברבים. העירו הערות יכנעיות בקול צורמני ובווליום ניכר. נורא רציתי להשתיק אותם, אבל לא עשיתי את זה. אולי כי חששתי לצאת הלוחמת למען סצינות העירום באשר הן, אולי כי באיזשהו מקום הבנתי אותם (אבל זלזלתי בהם מאוד), אבל בעיקר כי להשתיק ולנזוף באחרים נראה לי כמו הדבר היכנעי ביותר לעשות ואני לא רוצה להיות במקום הזה. הם איישו את פוזיציית היכנע לאותו ערב.

ג'וי, הגיבורה של הסרט, הפתיעה אותי. מסצינת הפתיחה (שאינה סצינת סקס, אבל כן כוללת ציצים חשופים) ומהטריילרים שראיתי לסרט, חשבתי שהיא הרבה יותר קשוחה, מחוספסת ומתוחכמת. משהו בסגנון לילא וסלמא מ"לא פה לא שם". בפועל, אשליית הקשיחות, החספסוס והתחכום התנפצה אחרי הסצינה הראשונה. קצת קשה לי לאפיין את הדמות שלה. סוג של בחורה מאוד תל אביבית, מאוד מרוכזת בעצמה, מאוד דקיקה, צרת אופקים באופן שנראה לי תמיד מכוון ומתריס (כמו אלו שכותבות "ממי" באופן מודע לעצמו, מנכסות את הכתיבה הדלה כאיזה סמל סטטוס לא מתאמץ. אני מכירה חצי מיליון כאלו). 

כשאני נתקלת בבחורות כאלו, בין אם בפייסבוק ובין אם בחיים עצמם, אני נוטה להרגיש כבדה מדי – גם משקלית (אם כי בשנים האחרונות זה פחות ופחות מפריע לי), אבל בעיקר מחשבתית. אני מייחלת לכך שגם אני אוכל להתנסח בצורה כזאת מינימליסטית ורזה ומרגישה שעודף המחשבות האובר-ורבליות שרצות לי בראש הן סנטימנטליות ומוגזמות כמו בלוג של מתבגרת בישרא-בלוג. בסרט הרגשתי שנפתח לי חלון הצצה אחר אל נפשה של בחורה כזאת. ראיתי את הבדידות, הדלות הוורבלית ואת הפחד שמתלווה אליהן. באיזשהו מקום, זה מפחיד לא להצליח לנסח את המחשבות שרצות לך בראש. 

קראתי איזושהי ביקורת שהשוותה את הסרט ל"שורו" ול"שירת הסירנה" והכריזה שחזרנו לעידן הסרטים התל אביביים המתעסקים בעצמם. את "שורו" לא ראיתי, אבל את הסירנה כמובן שכן, פעמים רבות מספור. יש באמת הרבה נקודות דמיון צורניות בין הסרטים האלו. שניהם מתרחשים ברדיוס תל אביבי מאוד מובחן ("שירת הסירנה" מצולם בעיקר במגדל האופרה ובשדרות בן ציון, "אנשים שהם לא אני" מצולם בקינג ג'ורג', במועדון ה"תחת" ובשדרות בן ציון); בשניהם יש גיבורה שנראית בהתחלה מאוד קשוחה אבל בשלב מסוים נסדקת; בשניהם הבחורה מתלבטת בין שני גברים – אחד אבטיפוס תל אביבי אופייני לתקופה (בסירנה זה יאיר לפיד הפרסומאי החלקלק עם הג'ל בשיער ומכונת האספרסו, באנשים זה ניר הדוקטורנט ההיפסטר שחזר מברלין ויושב לכתוב בבאצ'ו), השני אאוטסיידר עם מקצוע אמיתי (מהנדס מזון או שיפוצניק) שמגיע מחוץ לתל אביב (מזכרת בתיה VS עין חרוד) ובניגוד לגיבורה שהתקלקלה על ידי הניכור של העיר הגדולה, לא מסוגל לקיים מערכת יחסים נטולת אינטימיות. 

אבל יש גם המון הבדלים, שלדעתי משקפים את כברת הדרך שעברנו מאז 1994. ב"שירת הסירנה" הגאולה של הגיבורה מגיעה דרך החיבור לבחור החוץ-תל אביבי, ההתמסדות עם "גבר אמיתי" שלא מתעסק בלופט גשפטען והיציאה מתל אביב. חלק מהסצינות הכי זכורות מהסרט מתרחשות במזכרת בתיה. אפשר לומר שהסוף הטוב של הגיבורה, על פי העלילה הזאת, היא היציאה מתוך התל אביביות אל עבר הישראליות (בהתחשב באג'נדה של עירית לינור כיום, זה מתחבר לי ממש טוב). 
ב"אנשים שהם לא אני", לגיבורה אין שום גאולה. כשאורן הקיבוצניק השיפוצניק נכנס לעלילה, הייתי בטוחה שהוא יהווה את נקודת המפנה של הסרט. שדרכו ג'וי תבין מה היא צריכה באמת. אבל זה לא קרה, ואולי עדיף ככה. כבר אין היאחזות בדמות הגבר היציב והאמיתי שרק הוא יכול לחולל שינוי. בכלל "אנשים", דרך דמותו של אורן, די מפקפק באידיאל ה"גבר היציב והאמיתי". 

"שירת הסירנה" הוא סרט מאוד מנחם שסוגר היטב את כל קצוות העלילה. אני לא חושבת (ואני אומרת את זה בצער רב) שסרט כזה היה יכול לעבוד היום. בטח שלא לקבל את שבחי הביקורות. זה סרט שהוא קומפורט פוד, שלא לומר קצת ג'אנק פוד, וכמו שאנחנו מודעים היום למה שאנחנו אוכלים אנחנו גם מודעים יותר לאמיתות הקולנועיות שמוגשות לנו. "אנשים שהם לא אני" משאיר הכל פתוח ולא עונה על אף שאלה שהתעוררה בו, אבל גם הרבה יותר מעורר הזדהות. לעומת הסירנה, שהיא מנת פסטה אלפרדו, כזאת שמנחמת אבל גם סוגרת אותך לחלוטין, אנשים הוא שוט של ערק ששורף אותך מבפנים ופותח מקום לעוד. 

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

just like haven

אחרי קריאה של מאמרים אקדמיים רבים מספור, אני מרגישה מוכנה להשיב על השאלון של "סטודיו למשחק". על סלבריטאות כבר ויתרתי מזמן (לאכזבתה של סבתא שלי), אבל דווקא בזכות המסלול שכן בחרתי מצאתי את המילה האהובה עליי באנגלית (ואפילו שתיים). 

הראשונה, שבטח דליתי מתוך מאמרים על פסיכותרפיה, היא haven. חוף מבטחים, מקלט, ונכתבת כמעט כמו גן עדן. מאוד פסיכולוגיסטי מצדי. 


השניה, שבטח מצאתי במאמרים על תודעה, היא holon. מורפיקס אומר עליה: "הוֹלוֹן, ישות שנחשבת בעת ובעונה אחת הן למכלול והן לחלק ממשהו אחר (פילוסופיה)". בעיני זו המילה הכי יפה, פיוטית ומתעתעת שאפשר למצוא בפרברי גוש דן.

Escher הוא מלך ההולונים. או הפרקטלים. ואולי זה אותו הדבר.
אני מתה על העובדה שאותה מילה שמסמנת עיר כל כך אפורה ושגרתית (סליחה מוטי ששון) היא בעלת משמעות מקורית כל כך מקסימה. מרגישה שמצאתי יופי במקום לא צפוי. זה מזכיר לי את הפוסט הנהדר הזה של נעה מכבי, שצילמה תחנות דלק בצורה מלאת קסם. מעניין אם אחת מהן היא בחולון. 

יום שישי, 3 בפברואר 2017

שיר לסוף השבוע

אני מאוד אוהבת אמונות טפלות. אני חושבת שכתבתי על זה פה כבר פעם. למרות תחום העיסוק הנוכחי שלי, שהוא די אמפירי ומיושב בדעתו, אני מרגישה שהכבוד שאני חולקת לאמונות טפלות רק מתעצם. 

אולי זה עניין טרנדי. 50% מהחברים התל אביביים שלי הם בענייני הורוסקופים עכשיו, בקטע שהוא רק חצי מודע לעצמו. אבל יכול להיות שדווקא העיסוק במחקר מחזק אצלי את הכבוד לאמונות טפלות, כי אני רואה דברים כפחות ופחות כמובנים מאליהם. 

מתוך עמ' הפייסבוק המתאמץ יתר על המידה: https://www.facebook.com/HOROSCOPIM/

אחד המרצים שלי הציג לנו פעם מאמר שלפי הממצאים שלו, אנשים מסוגלים לנבא את העתיד. הוא הציג לנו את זה כדי לקרוא תגר על שיטות המחקר שהשתמשו בהן באותו מאמר, אבל אני רק חשבתי לעצמי - וואו. המדע התהפך על ראשו כל כך הרבה פעמים. אולי זה נכון. זה נראה לי משהו שאנחנו לא מסוגלים כרגע להבין, אבל אולי בעתיד נבין. כמו פיזיקת הקוונטים, כמו התיאוריה ההליוצנטרית, כמו ללבוש קטיפה. בינתיים צריך להשהות את הספק. 

לקח לי המון זמן להבין קטיפה, אבל בסוף הצלחתי.
מתוך: http://www.vogue.com/fashion-shows/spring-2017-couture/christian-dior

כל האמונות התפלות שלי מבוססות על דברים שקרו לי והחלטתי להכליל אותם לכדי חוק. ללכת עם תחתונים שחורים בשביל יום ממוזל, לנעול נעלי בפאלו כדי להצליח בבחינה, לנסוע עם אבא שלי למיונים כדי לעבור עוד שלב ועוד אחד. 

החוק החדש והטרי בארסנל שלי הוא שחייב להיות שיר נושא לסופ"ש כדי שהוא יוכתר כסופ"ש מוצלח. לפני שבועיים (וגם לפני שבוע. האמת שהשיר הזה ליווה אותי הרבה לאחרונה) זה היה זה:


והשבוע זה השיר הנבחר. נתקלתי בו במקרה כשחיפשתי אחרי שיר אחר מאותה התקופה. כבר מזמן לא שמעתי גלאם. היה כיף לשבור את רצף הניו וייב שאופף אותי לאחרונה עם משהו שהוא קצת יותר קליל ופלרטטני. 


כמובן ששמעתי אותו כבר ארבע פעמים היום וכמובן שאני תוהה (כרגיל) מה השכנים שלי חושבים עליי. 

יום רביעי, 18 בינואר 2017

greedery

לפני כמה סופ"שים (אני חושבת שאני מודדת את המציאות ביחידות זמן של סופ"שים) קראתי שצבע הפנטון החדש של השנה הוא greenery. ירוק בהיר שאמור לשדר חיוניות וחזרה אל הטבע.

אני ממש אוהבת את ההודעות של פנטון. ההכרזה על "הצבע של השנה" היא שרירותית באופן מקסים והופכת את המציאות לברורה יותר. גבולות מוגדרים זה תמיד כיף (ככה חושבים גם המטופלים שלי, על אף שהם לא מודים בכך). 

בכלל, נראה ש"חוקי פנטון" תמיד מצליחים לקלוע להלך הרוח שלי (או שישנם מסרים תת-סיפיים שמחדירים אליי את הלך הרוח הפנטוני עוד לפני שהוא מוכרז רשמית) - לפני כמה שנים באמת חשבתי שבורדו הוא הדבר הכי לוהט שקיים (בפנטונית קראו לזה אוקסבלאד או מרסלה). בשנה שעברה הופתעתי מהרמות שבהן התחברתי לוורוד ולתכלכל (רוזקוורץ וסריניטי), שהוכרזו כצבעי 2016. 


אבל גרינרי אני לא אוהבת. מה שאמור להיות רענן וחיוני, נראה לי בעיקר סליימי ונזלתי. השם שלו מזכיר לי greed. הצבע מזכיר לי דולרים ואת פפה הצפרדע, הכוכב של כל הממים הרעים בעולם

  


בכלל, כל הבחירה בירקרק נראית לי כמו ניסיון מגושם מאוד לבצע greenwashing של המציאות. כמו תאגיד עבש עם מנהלת שיווק מעודכנת, שמנסה לעשות מתיחת פנים ומוסיפה עלה ליד הלוגו. בתוך הסחי היומיומי שלנו, אין אירוני מהשכנוע הפנימי והעצמי העמוק שאנחנו עכשיו בקטע של חזרה אל הטבע. 

ולאיזה טבע בכלל? הדימוי שיש לנו בראש הוא רק סימולקרה של טבע שאנחנו ממחזרים ומעצימים באינספור השתקפויות אינסטגרם של צילומי שייקים ירוקים על רקע ערסלי קש. לא שאני נקיה מזה, עם שיעורי היוגה, הקרמים הטבעיים והשייקים תוצרת בית. לפחות אני לא טוענת שאני אוהבת ירוק. 


יום שישי, 23 בדצמבר 2016

שיר לסוף השבוע ומחשבות על אמנות

היום נפל לי אסימון. הבנתי שכשאני נחשפת ליצירה שהיא מעולה בעיניי, כזאת שמרטיטה את מיתרי ליבי ומעלה לי דמעות בעיניים, אני נהיית קצת מפגרת. אני לא מסוגלת ליצור בעצמי, לא מסוגלת לחשוב על דברים שלא נוגעים למה שקראתי\שמעתי. לפעמים אפילו לא מסוגלת לתפקד באופן בסיסי. כל מה שאני רוצה זה רק לצרוך את הספר\אלבום\סרט הזה בריפיט לתוך הווריד. וזו לא חייבת להיות איזו יצירה מתוחכמת-אליטיסטית-סוגה עלית. פשוט משהו שמתיישב לי בול על איזה נרב. 

בקיץ שבו גיליתי את הדורז בקושי אכלתי. אני חושבת שזה הקיץ היחיד בחיי שבו גלידה לא היוותה אפילו פיתוי.
כשקראתי את "חירות", לא הייתי מסוגלת לתקשר עם הסביבה. כשסיימתי את הספר רציתי לסגור את הבלוג, כי הרגשתי שאין שום טעם לנסות לכתוב בעצמי.
כשהבנתי לראשונה את station to station, לא הצלחתי לעשות שום דבר חוץ מלשמוע את האלבום שוב ושוב. אני זוכרת את עצמי מחשבת זמנים באוטובוס לפי מספר הפעמים ששמעתי בנסיעה את שיר הנושא של האלבום (הוא טיפה יותר מעשר דקות, אז די נוח למדוד בעזרתו. בסיס עשר וזה). 
בכל פעם שאני מסיימת לקרוא את "האמן ומרגריטה" אני (1) בוכה, (2) מרגישה שהמשמעות היחידה שאני יכולה להעניק לחיי היא לקרוא את הספר מההתחלה. 

היום זה קרה לי שוב, עם האלבום הראשון של הסטון רוזס. אני מכירה את כל השירים בו, אבל משום מה עד כה לא יצא לי לשמוע אותו במלואו. מהבוקר שמעתי אותו כבר איזה ארבע פעמים. תכננתי לכתוב היום פוסט, היו לי כמה רעיונות מגובבים בטיוטות הג'ימייל שלי, אבל תוך כדי האזנה התמוססתי לחלוטין. הרגשתי שאין שום סיבה שאצור משהו משלי. שזה יהיה אפילו מעשה יומרני. 

הבטחתי שיר לסוף השבוע, אז הנה הוא. נראה לי שזה האהוב עליי באלבום. אני שומעת (בפעם הטריליון) ונמסה.


בכל פעם שיש לי קראש מוזיקלי שמוביל להתאבססות על להקה, אלבום או שיר מסוים, אני תוהה מה השכנים שלי חושבים ומה אני הייתי חושבת אם הייתי במקומם. הקירות אצלנו בבניין ממש דקים. 

מחשבה שעברה לי בראש רק עכשיו, במעבר חוזר על הפוסט לפני הפרסום שלו - מה שאני מתארת כאן זו בעצם התאהבות. טמטום קל, התאבססות מוחלטת, חוסר תיאבון, התבטלות האגו, רצון להתמקד באופן טוטאלי במושא הרגש. והוא לא חייב להיות חכם במיוחד או יפה במיוחד, פשוט מישהו שמתיישב לי בול על איזה נרב. 

יום שני, 12 בדצמבר 2016

חורף בתל אביב

מעשה שקרה באמת.

בסופו של יום לימודים ארוך, עת עמדתי להכנס אל חדר המדרגות, שמעתי מאחורי מישהי מצווה: "חכי, תחזיקי לי את הדלת". נשמעתי. החזקתי. היא נכנסה, חמושה במגפונים מדוגמים ובקוקו ייצוגי, ובירכה אותי במאור פנים לא אופייני לבניינים משותפים: "שלום, אני סבתא של עומריקי!".

הותקלתי. לא היה לי מושג מי זה עומריקי. הגבתי בחיוך שנראה לי כמו הדרך האלגנטית להתחמק מהודאה שאני קלישאה תל אביבית שלא מכירה את השכנים של עצמה. המשכתי לטפס אחריה במדרגות תוך שאני מעריצה את המגפונים שלה ומזכירה לעצמי לרכוש נעלי חורף חדשות.

בקומה 1 וחצי הותקלתי שוב והפעם חזיתית. "את מכירה את עומריקי?". נאלצתי להודות שלא. "את חדשה כאן?" – "לא". עכשיו כבר התעצבנתי בלב. סבתא או לא סבתא, מגפונים או לא מגפונים, אבל מי שמך לשפוט אותי ואת מידת הניכור שלי משכניי. "הוא ילד חמוד כזה, עם תלתלים חומים. בטוח שאת לא מכירה אותו? עמריקי וירדן, את בטוח מכירה אותם".

בשלב הזה נפל לי האסימון ופצחתי בדיאלוג פנימי ומהיר עם עצמי. אז עומריקי הוא הסטודנט למדעי החברה שגר בדירה לידי? לא היה לי מושג שככה קוראים לו, אבל ראיינתי אותו פעם למחקר בפסיכולוגיה. יש לו חברה? בשם ירדן? לא זכרתי. ואני לא יודעת אם נכון להגדיר את השיער שלו כתלתלים, בעיניי אלו יותר מפרצים. אבל ידוע שסבתות נוטות לפרגן. בטח סבתות שמגדירות את נכדן הסטלן בן ה-20 ומשהו "ילד חמוד". ואגב סבתות ופרגון – סחתיין על סבתא של עומריקי. אטיטיוד מעצבן, אבל הייתי מתה להיראות ככה כשהנכד שלי יהיה באוניברסיטה. מעניין מה הסוד שלה. 

בעודי מנסה לפענח את סוד החיוניות של סבתא-של-עומריקי ומתכוננת למפגש המעניין בינה לבין נכדה בקומה השלישית, ראיתי להפתעתי את סבתא חולפת באלגנטיות על פני הדלת של החשוד-כעומריקי. במקומה היא ניגשה אל הדירה האחרונה בקומה, שבה מתגוררת השכנה שלי עם בנה הקטן והזועף שאף פעם לא אומר לי שלום במדרגות. כעבור עוד רגע של הפתעה נזכרתי שגם לקטן הזועף יש תלתלים חומים. 

אני תמיד ממהרת להיכנס הביתה כדי להימנע ממפגשי שכנים ותמיד שופטת את עצמי על זה (הרי בחרתי במקצוע שכל-כולו קשר אנושי. אין סנדלרית יחפה ממני. מה שמזכיר לי - עדיין לא קניתי מגפיים). הפעם פעלתי במהירות שיא תוך הדחקה מוחלטת של דחף השיפוטיות. לא הייתי מסוגלת לעמוד בפני נזיפה חזיתית נוספת או בפני עימות עם העובדה שאני אכן תל אביבית קלישאתית שלא מכירה את השכנים שלה. מעניין אם סבתא סיפרה לעומריקי שהשכנה לא יודעת מי הוא. במקומו גם אני הייתי זועפת עליי במדרגות מעתה ועד עולם.  

כבר כמה שנים אני מפנטזת קלות על המגפונים מהדגם הזה של דנית ירון (באחד משני הצבעים האלו).
הם ממש יפים בעיניי ונראה לי שחיתוך הקרסול שלהם יתאים גם לשמלות וחצאיות, אבל הם יקרים פחד.
כשאהיה סבתא אקנה לעצמי כאלו

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

fée marraine

אני ממש אוהבת ללבוש חצאית יחד עם סוודר. בייחוד כשמדובר בחצאית יחסית דקיקה. אני זוכרת בדיוק מתי נחשפתי למראה הזה לראשונה, אפילו תיעדתי את רגע ההארה בפוסט הזה. השילוב של חצאית מתנפנפת עם סוודר צ'אנקי הוא ביתי ופייתי גם יחד בעיניי. אני מתלבשת ככה לאירועים חורפיים שחשוב לי להיראות בהם פאשן פורוורד אבל גם להרגיש בנוח.

ואז נתקלתי במראה הזה שג'ניפר לורנס בחרה בו בשביל לקדם איזה סרט חדש שלה:


לכאורה, המראה הזה אמור להיות פסגת חלומות האאוטפיט הזה. הצבעים מקסימים, הכוכבים הקטנים שעל החצאית לגמרי שבו את לבי, אבל איכשהו זה לא מסתדר לי. הגדלתי לעשות, חיפשתי כמה שיותר תמונות ממסיבת העיתונאים ועדיין לא הצלחתי להתחבר למראה.




אני מנסה לפצח למה. אולי זה בגלל הכוכב שמרוח על החזה ומזכיר לי סווטשרטים של פוקס מהעשור הראשון של שנות האלפיים? אולי בגלל השקיפות של החצאית? (אני ממש שונאת חצאיות שהן "חצי חצי" מבחינת שקיפות). אולי בגלל הנעליים הסינדרליות? (אני אוהבת לשלב מראות עדינים כאלו עם נעליים מאסיביות, בוייב הפיה שעשתה חודש תורנות רפת). אולי בגלל מפתח הצוואר הסגור של הסוודר?

לא חשבתי על זה קודם, אבל עכשיו עולה לי בראש שאולי האאוטפיט "מתואם" מדי. כאילו מרושל וביתי, אבל בעצם נבחר בקפידה. הכוכבים שעל החצאית תואמים את אלו שעל הסוודר שתואמים את הקונספט של הסרט (אני חושבת. מודה שלא התעמקתי בו). זה כמו להתאים את צבע החגורה לצבע הגופיית-סבא לצבע התפרים של הלי קופר (מי שהתבגרה בתחילת האלפיימז תבין) וזה חסר מעוף ואפילו כבד. רצתה פיה, יצאה סנדקית. 

יום שישי, 18 בנובמבר 2016

דכאון מרג'ורי 2.0

מגו'רי שלום רב,
שמי X מחברת Y
אשמח לדעת האם הבלוג אשר בבעלותך " marjorie Morningstar עדיין פעיל?
בברכה

קיבלתי את המייל הזה לפני כמה ימים והסמליות שבשגיאת ההקלדה הצחיקה אותי.
אני לא בדכאון, בטח שלא מג'ורי (או בעצם, מז'ורי. עדיף ככה), אבל זנחתי את הכתיבה כי אני בעיצומו של תואר אינטנסיבי בפסיכולוגיה ולכן הסמליות נשמרת. 

שיר לסוף השבוע (או בעצם אלבום) - פסקול הלמידה שלי בשבועות האחרונים.
אני ממש אוהבת ללמוד עם מוזיקה ברזילאית. קודם כל כי אני לא מבינה כלום, לכן המילים לא יכולות להסיח את דעתי. חוץ מזה כי היא רגועה בצורה לא סבירה כמעט ומשדרת לי אווירה של לחיות את ההווה, שזה איזון חשוב ללחצי האקדמיה. ובכלל - המבטא הברזילאי המאנפף-מנוזל מצחיק אותי ברמות ומשפר לי את מצב הרוח ברגעים של בלוז. 



יום ראשון, 25 בספטמבר 2016

breaking the girl

תמונות (משמאל למעלה בכיוון השעון):
 https://market.marmelada.co.il/products/251774
 http://www.zara.com/il/en/woman/dresses/basic-dress-c269185p3678615.html
https://market.marmelada.co.il/products/3853960920
ומעשה ידי מצלמתי
  • השמלה השחורה מזארה
  • שמלת חולצה שחורה של ראש אינדיאני
  • שמלה לבנה + קרדיגן לבן
  • ליוויס שחור
  • ליוויס כחול גבוה
  • סקיני שחור דהוי
  • סקיני שחור גבוה (יעל אדמוני)
  • חולצת ג'ינס מכופתרת
  • חולצה ירוקה של יעל אדמוני (כן, אני אוהבת את יעל אדמוני. היא גורמת לי להרגיש התל אביבית המתוחכמת שתמיד רציתי להיות)
  • חולצת תכלת משבצות מכופתרת
  • נייקי כחולות
  • טבע נאות
  • האש פאפיז
  • סבון פנים בבקבוק קטן
  • קרם הגנה של וישי
  • דוגמית קרם פנים - לקנות שם בגודל מלא
  • איפור מינימלי
  • קונדומים
  • אייפודים + פודקאסטים
  • ספרים

("מה לקחת לניו יורק", מ. מורנינגסטאר, under review)

לארוז זה בעצם לפרק את שגרת היומיום שלך לפרטי פרטים. לשבת מול דף ריק ולחשוב על כל המוצרים שעושים אותי אני. כמאמר הקאצ'פרייז הקריפי (רק לי המשפט הזה מזכיר את באפלו ביל, הרוצח הסדרתי משתיקת הכבשים?), let me put my face on. 

גיבוש רשמ"צ גורם לי לתהות מה היה קורה אם לא הייתי משתמשת באף אחד מהתכשירים והמכשירים האלו. איך הייתי נראית? עד כמה הייתי שונה מעצמי של היום?

אני יכולה ממש להבין למה יש אנשים ששונאים לארוז. הגדרה עצמית באמצעות 20 ק"ג לא כולל אוברווייט יכולה להיות די מאתגרת. אני גם יכולה לחלוטין להבין למה יש אנשים שמתים על אריזה - בדיוק בגלל שהיא מאפשרת להם להגדיר את עצמם. להתעסק בעצמם בצורה בלתי מתנצלת ולספר לעולם מי הם. או אפילו יותר טוב - להגדיר אלו מין אנשים הם מבקשים להיות. והרי מחוץ לטריטוריה המוכרת, בהינף חולצת ג'ינס מכופתרת ופלאטס שטוחות עם שפיץ, אני יכולה פתאום להפוך להיות בחורה ששומעת פודקאסטים ומתהדרת באיפור מינימלי. 

יום שישי, 16 בספטמבר 2016

שמונה דברים יפים שמצאתי ברחוב

אני מנסה לאלף את עצמי לנתק את המבט מהטלפון עד כמה שאפשר. באוטובוס, ברחוב, ברכבת. בכל הדברים היפים האלו נתקלתי כשהייתי מנותקת מהטלפון (לכן אין להם תיעוד מצולם. זה היה מפספס את כל הנקודה). הפוסט הזה הוא בעצם חיזוק חיובי לעצמי, על כך שהתנהגתי יפה כל כך ולא קברתי את מבטי במסך.

1. זוג בשנות השבעים לחייו מתנשק במרץ ובלהט שלא היו מביישים תיכוניסטים. הם אפילו נשענו על עמוד (זה היה בכניסה לעיריית תל אביב), מה שרק העצים את האנרגיות הטינאייג'ריות של הסיטואציה. 

2. בחורה עם טופ שחור קצר עם שרוולים עד המרפקים וחצאית מידי מתנפנפת בצבע שמנת עם עיטורים עליה. מראה סתוי ובלרינאי. מתחשק לי גם לנסות. דוגמאות שמצאתי ברשת ולא מתקרבות למקור הקליל והמקסים:
מכאן



3. חניה.
להתלהב מחניה זו קלישאה תל אביבית שחוקה עוד מימי שירת הסירנה
4. אישה לבושה בוורוד מכף רגל ועד ראש. שמלה ורודה, שרשרת סטייטמנט ורודה, שפתון ורוד, נעליים ורודות. הכל בגוונים שונים. זה לא היה יפה במובן של "וואו בא לי לאמץ את הכל". למעשה לא בא לי לאמץ משם כלום (וזאת על אף הפשרת היחסים ביני לבין ורוד שנחשפה כאן לאחרונה). אבל זה היה מרשים. היא גם לא נראתה כמו קרייזי ליידי שכזאת, אלא כמו מישהי שקיבלה החלטה מושכלת ללבוש משהו יוצא דופן. כמו איזה מיצג אמנות מודרנית. 

5. בר מעפן וסחי, אבל עם גינה מעוטרת בגזיליון נורות צבעוניות. לגמרי stranger things inspired (אם כי נראה לי שהוא נראה ככה עוד לפני שיצאה הסדרה). 

6. סבתא מהממת ומתוקתקת שלבשה שמלת משבצות בגוונים ירקרקים ובגזרה מושלמת, עם קשירה במותן ומחשוף טרפזי.

7. מישהי עם סנדלי עקב מושלמים ומוגזמים, עם עקב בלוקי ופרווה צמרירית ברצועה הקדמית. סתם ככה באמצע דיזנגוף.

8. מישהי מאופרת בקפידה ובדרמטיות, עם כיסוי ראש בסגנון כרמן מירנדה, שמלה פרחונית עם כתף אחת ומחרוזת ענקית, יושבת ואוכלת חומוס. מה שהיה יפה במיוחד זה שהיא לא הייתה מבוגרת נורא ותמהונית וגם לא תיכוניסטית צעירה והיפסטרית. מישהי רגילה לחלוטין, בסיטואציה הכי רגילה שיש, במראה שובר לחלוטין. זה היה מחזה מפתיע ומקסים.

אגב ובלי קשר לכלום - עשיתי השבוע פדיקור שחור כמו של בעלות הרגליים בתמונה האחרונה. אני עפה עליו לחלוטין, הוא אפילו התעלה על ציפיותיי. נראה שיק במיוחד עם סנדלי עקב. 

יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

שוב הוא כאן

אחרי הפוסט מלא הניימדרופינג האחרון, אני מרגישה צורך להכות על חטא ולהביא אל הכתב את הדברים הגולמיים ביותר שמסתובבים לי בראש (אם כי יכול מאוד להיות שכל מה שמסתובב לי בראש הוא בעצם ניימדרופינג).
without further ado - קבלו את חלומות התקופה האחרונה (הם היו די צפופים באוגוסט, מקווה שלא אתיש את קוראיי הספורים), נו פילטר.

16.8.16:
חלמתי שאני ישנה ומתעוררת במפתיע, אחרי שנזכרתי שארגנתי לעצמי מסיבת פרידה באיזה בר ביפו לציון עזיבתי מקום שעבדתי בו השנה. אני מתעוררת מודאגת במיוחד, כי בכלל לא בא לי ללכת למסיבה הזאת (גם חורף וקר בחוץ), מה גם שבכלל לא ייחצנתי אותה ואני חושבת שאף אחד לא יבוא (חוץ מא' הג'ינג'י, שאני יודעת שיגיע). כשאני יוצאת מהמיטה, אני רואה שהבית שלנו נהרס לגמרי מסופה שהתחוללה. 

****************************************************
17.8.16:
חלום די משעמם מבית היוצר של ישראל כץ. חלמתי שכל קווי האוטובוס שמגיעים בדרך כלל מהאוניברסיטה לנמיר (171, 274 וכו) הגיעו במקום לאבן גבירול, כנראה בגלל שינויי הרכבת הקלה. הייתה בחלום תחושה נחמדה, כי אני אוהבת שכל הדרכים מתכנסות הביתה, אבל גם מבולגנת ועצבנית - בכל זאת שינויים בנתיבי תחבורצ.
****************************************************
18.8.16:
חלמתי שנכנסים כל מיני אנשים אלינו הביתה, דרך כל מיני דלתות, כשאני עירומה לגמרי. זה לא היה נעים בכלל ואפילו מפחיד. אבל אח"כ החלום עבר לפאזה נחמדה (ר' צחק עליי כשסיפרתי לו ושאל אם העברתי ערוץ, כי ממש אין קשר בין הסצנות) במסגרתה א' הבת ואני עשינו קניות בזארה. בדיוק כשמדדתי נעליים בצבע בורדו, השעון המעורר של ר' צלצל והעיר גם אותי.

החלום הזה היה מאוד מעוגן במציאות, כי באותו לילה ישנתי בעירום ובבוקר שאחרי הלכתי לזארה ונהניתי עד מאוד.
באמת יש העונה בזארה נעליים בצבע בורדו
****************************************************
19.8.16:
חלמתי ש-ר' ואני יוצאים לחופשה באיזה מלון, שקראתי עליו לפני באינטרנט ומצאתי ביקורות די מעורבות. ממש כשאנחנו נכנסים לחדר שלנו, אנחנו שומעים ויכוח מכוער ביותר בין אורחת לבין מישהו מטעם המלון, מה שרק מעצים את החששות שלי. אנחנו מגיעים לחדר ואני רוצה להוריד את כיסוי המיטה, כי קראתי בספר של שלי גרוס (כן כן) שלא מכבסים אותם אף פעם, אבל ר' לא מבין מה אני רוצה מחייו ומתעצבן עליי. הוא רוצה ללכת לישון. 

אח"כ אני רוצה ללכת להתרחץ ואני מלקטת קרמים וסבונים מכל מיני ארונות נסתרים בחדר שלנו (פתאום החדר מתברר כעצום. יותר כבית בין שתי קומות, בסגנון הבית שישנו בו פעם באיזה AIRBNB מוצלח במיוחד). אני נכנסת לחדר האמבטיה ואז אני קצת מבינה על מה התלונות. חדר האמבטיה לא מלוכלך או מוזנח, אבל הוא פשוט נראה כמו חדר בבית אחר. כל המלון נראה לבן, מצוחצח, "מלוני" וחסר אישיות, וחדר האמבטיה נראה פשוט כמו חדר אמבטיה בבית של מישהו. היה בו מקלחון גדול ממתכת חומה כהה, עם זכוכית משובצת כזאת (כמו בדלתות מטבח מהסבנטיז). אפילו האור בו שונה, אין אור מנורות צהבהב שאופייני כלכך לבתי מלון, אלא אור אפרפר מהחלון הגדול הפונה החוצה. בעיניי זה דווקא נורא מוצא חן.

זה לא בדיוק מה שהיה בחלום, אבל מעביר לא רע את התחושה
****************************************************
31.8.16:
חלמתי הלילה שאני עוזרת לשני ספיבק לשמור על איזה בית עצום של אנשים מאוד עשירים שנסעו לחו"ל. אני לא זוכרת אם אנחנו גם צריכות לנקות אותו. יש שם גם תינוקת שאנחנו צריכות לשמור עליה. הבית עצמו בנוי בצורה נורא מוזרה ואני לא מצליחה להתמצא בו. יש בו המון קומות. הוא שוכן באיזושהי עיר גדולה. אני חושבת שניו יורק, אבל יכול להיות שדווקא ברלין. בכל מקרה, מדובר בבית שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם להחזיק בו. הוא בנוי בצורה מאוד מודרנית, עם חדרים לא מרובעים וכל מיני זוויות חדות, אבל אני שמה לב שבקומה התחתונה יש חדר שהוא יחסית מוזנח. אני מסתכלת על הקירות ועל הריצוף שלו ופתאום מבינה שהחדר הזה היה הבית הישן המקורי, ועליו הוסיפו את כל המבנה החדש. 

עוד משהו משונה בבית: לחדר הילדים צריך להיכנס עם קוד, ואני לא יודעת אותו וחוששת מה יהיה, אבל אז מסתבר לי שהדלת בכלל לא נעולה. חוץ מזה, יש בבית המון קירות הזזה. לא ממש בסגנון יפני, אלו קירות לבנים פלסטיים שמתקפלים כמו מין אקורדיון שכזה. נראה לי שראיתי קירות-דלתות כאלו מתישהו במציאות.
****************************************************
ללא תאריך, מאותו שבוע של החלום הקודם:
חלום מוזר ביותר. אני זוכרת ממנו רק חלקים. נסעתי בעיר גדולה, שהייתה תל אביב אבל לא ממש נראתה כמותה, אלא הייתה מלאה כבישים מהירים, גשרים ומחלפים מבטון חשוף. בחלום נסעתי באזור הכניסה לעיר שסמוך למחלף השלום. אני לא זוכרת אם נסעתי באוטובוס, במונית או ברכב פרטי. נראה לי שלא נהגתי. 

נתקלתי שם בשתי בנות - אחת טרנסג'נדרית, אחת לא. הן היו אבודות אבל גם גסות רוח ובעלות סגנון בוטה כזה. הרגשתי שאני צריכה לעזור להן להתמצא אבל גם היה לי לא נעים בחברתן. לקחתי אותן טרמפ והסברתי להן על הכבישים, התחנות והמחלפים. אח"כ ירדתי איתן יחד במגרש עפר גדול, שהיה מסוף ארלוזורוב. הלכתי איתן לאיזה קראוון שניצב שם, שהייתה בו מכירת בגדים יד שניה. פגשתי שם גם את אחותי שמדדה כל מיני בגדים. היה המשך אבל אני לא ממש זוכרת אותו. באופן כללי זה חלום שהתאפיין בתחושה אבודה ולא חיובית.

זו תמונה מחורבנת, אבל היא ממחישה את אהבתי לגשרים. צילמתי אותה מזמן, באיזה לילה כשהלכתי הביתה על גשר מוזס
****************************************************
4.9.16:
הסעתי את ר' באוטו לאנשהו, בחלום היה לנו אוטו קטן ואדום, דומה לזה של אבא אבל מדגם קיה פיקנטו. נסענו בעיר שהייתה תל אביב אבל נראתה מאוד שונה ממנה. אחרי שהורדתי את ר' רציתי ללכת לסופר וחשבתי ללכת לסניף של שופרסל בבן יהודה, אולי כי זה הסניף הראשון אי פעם, אבל איכשהו פספסתי את הפניה מאלנבי לבן יהודה וגם חשבתי שעדיף לי בכלל לנסוע הביתה כדי למצוא חניה, וללכת לסופר של ארלוזורוב. 

נסעתי כביכול לכיוון הבית, בדרך שנראתה בכלל לא כמו תל אביב, אלא כמו כבישים בטרומסו. לקחתי פניה מסוימת שמאלה ואז ראיתי שכל המכוניות נוסעות לפתע בכיוון ההפוך. בהתחלה אני חושבת שפניתי לא נכון, ואז מבינה שנראה קרה משהו וכולם הסתובבו, כי אני רואה מכוניות נוסעות על שולי הכביש. אני יוצאת לרגע מהאוטו כדי להבין מה קרה ופתאום רואה את האוטו נוסע. אני חושבת בהתחלה שהוא הידרדר במורד, אבל אז מבינה שהוא לא נוסע ברוורס, אלא שהסתובב, ושגנבו לי את האוטו. וגם הטלפון שלי בפנים. אני מתחילה לרוץ בעקבותיו לעבר כביש ראשי יותר והוא נעלם לי. 

אני עוצרת אוטו שבו חבורת סטלנים שנראה שחזרו ממסיבה וגורמת להם לקחת אותי לתחנת המשטרה. גם יתר הכבישים והתחנה עצמה לא נראים בארץ, שמתי לב לזה אפילו בחלום. הם נראים ציוריים כאלו, כמו באיזו עיר אירופאית קטנה לחוף הים התיכון. כשאני בתחנת המשטרה אני קולטת שאין לי אפילו מספר רכב לתת, כי האוטו חדש ואני לא יודעת מה מספרו. אני מנסה להתקשר ל-ר' מהטלפון בתחנה ולא מצליחה לתפוס אותו. בשלב מסוים אני מתחילה לחשוד שכל ההתרחשות המוזרה של המכוניות שנסעו נגד הכיוון הייתה תחבולה שמטרתה לגרום לי לצאת מהאוטו כדי לגנוב אותו. כשאני יוצאת מהתחנה אני מופתעת לגלות שהסטלנים שהסיעו אותי חיכו לי. אני לא מופתעת לראות שאחד מהם מקיא באיזו ערוגה.

יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

pink washing

בזמן האחרון אני שומעת יותר ויותר אייטיז, בדגש על ניו ווייב. אין ספק שזה תחת השפעה חזקה של סטריינג'ר ת'ינגס (וגם של סינג סטריט האירי החמוד, שהוא כמו גרסת היי סקול מיוזיקל לקומיטמנטס), אבל לדעתי גם מתוך איזושהי בשלות. כלומר, אחרי שנים שבהם הרגשתי שרק ריפים מצ'ואיסטיים מהסבנטיז (או סוף הסיקסטיז) יכולים להניע את מיתרי לבי, אני מרגישה קצת מיצוי מהז'אנר ומוכנה לרוקסטארז שלא אוחזים בשיערותיך וגוררים אותך אל המערה שלהם. בקיצור, איאן קרטיס. 

אחרי חרישה מסיבית על ג'וי דיוויז'ן (ובאמת שאין הרבה על מה לחרוש) ועל הסמית'ס אהוביי הרחבתי את יריעת האייטיז שלי ועברתי לזוועות אמיתיות. דברים שבן הזוג שלי מתחלחל מהם כפי שאני מתחלחלת מיקירי הסטונר המשמימים שלו. למשל, הסייקדליק פארז, שהכרתי בעבר בשטחיות רבה רק באמצעות ההמלצות של ג'אנגו. 


ממש הופתעתי לגלות שהסרט נעשה בעקבות השיר ולא להיפך. פריטי אין פינק יצא באלבום של הסייקדליק פארז כבר ב-81'. הסרט יצא ב-86' וכולל גרסה מחודשת של השיר שהוקלטה בשבילו במיוחד. 

אגב ורוד, אני מרגישה שבתקופה האחרונה כל המסרים ששלי גרוס ונעה מכבי ניסו להעביר בנוגע ללגיטימיות של הצבע מתחילים לחלחל אליי. פתאום אני חושבת שוורוד זה מגניב. קיבלתי במתנה ליומולדת את העגילים האלו של פטיט דילייטס וכבר יצא לי לענוד אותם לצד עגיל ורוד נוסף (יש לי שלושה חורים באוזניים. זה הכי מורד שלי). אפילו העזתי וצירפתי אליהם צמיד רוזקוורץ שקיבלתי לפני כמה שנים ולא הצלחתי לענוד בעבר מבלי להרגיש כבודה ומבוגרת מדי. זה היה הומאז' משלי למראה הקרייזי ליידי שלובשת רק צבע אחד. 



כשאחותי ראתה אותי ככה, היא אמרה לי שרוזקוורץ זו אבן ממש טובה כי היא קשורה לאהבה עצמית. אני יודעת יותר מדי טוב שזה אחד התחומים הכי חלשים אצלי, אז אולי החסך שלי מאותת לעצמו. כמו ילדים קטנים שחסר להם סידן והם מלקקים קירות, כך אני מתעטפת בוורוד כדי לאהוב את עצמי יותר. 

עוד התחדשות ורודה בגזרתי, שהיא באמת בגדר חדשות מרעישות, היא שקניתי לק ורוד(!) בהיר(!!). במשך שנים סלדתי מלקים בצבעים קלאסיים בעקבות טראומת ילדות: בסופר פארם שבו נהגתי לשרוץ עם חברותיי כשהיינו בחטיבה היו רק לקים בצבעים כאלו. אדום, בורדו, ורוד בהיר, פנינה (שזה הצבע המחריד ביותר בעיניי עד עצם היום הזה). בכל פעם הייתי סורקת את מדפי הלקים בחיפוש אחרי שחור-אביב-גפן (היינו ממש לא מעודכנים. לשאוף ללוק של אביב גפן בעשור הראשון של שנות האלפיים זה אנכרוניסטי ביותר), מתאכזבת וקונה לק סגול כהה בתקווה שייראה דומה. כמובן שתמיד היה לו גימור פנינתי והתוצר הסופי נראה יותר כמו הציפורניים של סבתא של אביב גפן. אבל לענייננו, קניתי לק ורוד בהיר והוא על הציפורניים שלי כבר ארבעה ימים תמימים.

הדבר הורוד האחרון, שכמעט קרה ובסוף לא, הוא זה:


הן לא נרכשו משיקולים טכניים (וגם כי אני חושבת שאני לא באמת מוכנה לכך נפשית). אולי זה קצת חבל, נראה לי שהן היו יכולות להיות כוכבות אינסטגרם.
אגב, שמתי לב ששלושת הפוסטים האחרונים שלי היו בסימן צבעים. כחול, סגול, ורוד. אני ממש קישלובסקי. 

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...