יום שבת, 3 בדצמבר 2016

fée marraine

אני ממש אוהבת ללבוש חצאית יחד עם סוודר. בייחוד כשמדובר בחצאית יחסית דקיקה. אני זוכרת בדיוק מתי נחשפתי למראה הזה לראשונה, אפילו תיעדתי את רגע ההארה בפוסט הזה. השילוב של חצאית מתנפנפת עם סוודר צ'אנקי הוא ביתי ופייתי גם יחד בעיניי. אני מתלבשת ככה לאירועים חורפיים שחשוב לי להיראות בהם פאשן פורוורד אבל גם להרגיש בנוח.

ואז נתקלתי במראה הזה שג'ניפר לורנס בחרה בו בשביל לקדם איזה סרט חדש שלה:


לכאורה, המראה הזה אמור להיות פסגת חלומות האאוטפיט הזה. הצבעים מקסימים, הכוכבים הקטנים שעל החצאית לגמרי שבו את לבי, אבל איכשהו זה לא מסתדר לי. הגדלתי לעשות, חיפשתי כמה שיותר תמונות ממסיבת העיתונאים ועדיין לא הצלחתי להתחבר למראה.




אני מנסה לפצח למה. אולי זה בגלל הכוכב שמרוח על החזה ומזכיר לי סווטשרטים של פוקס מהעשור הראשון של שנות האלפיים? אולי בגלל השקיפות של החצאית? (אני ממש שונאת חצאיות שהן "חצי חצי" מבחינת שקיפות). אולי בגלל הנעליים הסינדרליות? (אני אוהבת לשלב מראות עדינים כאלו עם נעליים מאסיביות, בוייב הפיה שעשתה חודש תורנות רפת). אולי בגלל מפתח הצוואר הסגור של הסוודר?

לא חשבתי על זה קודם, אבל עכשיו עולה לי בראש שאולי האאוטפיט "מתואם" מדי. כאילו מרושל וביתי, אבל בעצם נבחר בקפידה. הכוכבים שעל החצאית תואמים את אלו שעל הסוודר שתואמים את הקונספט של הסרט (אני חושבת. מודה שלא התעמקתי בו). זה כמו להתאים את צבע החגורה לצבע הגופיית-סבא לצבע התפרים של הלי קופר (מי שהתבגרה בתחילת האלפיימז תבין) וזה חסר מעוף ואפילו כבד. רצתה פיה, יצאה סנדקית. 

יום שישי, 18 בנובמבר 2016

דכאון מרג'ורי 2.0

מגו'רי שלום רב,
שמי X מחברת Y
אשמח לדעת האם הבלוג אשר בבעלותך " marjorie Morningstar עדיין פעיל?
בברכה

קיבלתי את המייל הזה לפני כמה ימים והסמליות שבשגיאת ההקלדה הצחיקה אותי.
אני לא בדכאון, בטח שלא מג'ורי (או בעצם, מז'ורי. עדיף ככה), אבל זנחתי את הכתיבה כי אני בעיצומו של תואר אינטנסיבי בפסיכולוגיה ולכן הסמליות נשמרת. 

שיר לסוף השבוע (או בעצם אלבום) - פסקול הלמידה שלי בשבועות האחרונים.
אני ממש אוהבת ללמוד עם מוזיקה ברזילאית. קודם כל כי אני לא מבינה כלום, לכן המילים לא יכולות להסיח את דעתי. חוץ מזה כי היא רגועה בצורה לא סבירה כמעט ומשדרת לי אווירה של לחיות את ההווה, שזה איזון חשוב ללחצי האקדמיה. ובכלל - המבטא הברזילאי המאנפף-מנוזל מצחיק אותי ברמות ומשפר לי את מצב הרוח ברגעים של בלוז. 



יום ראשון, 25 בספטמבר 2016

breaking the girl

תמונות (משמאל למעלה בכיוון השעון):
 https://market.marmelada.co.il/products/251774
 http://www.zara.com/il/en/woman/dresses/basic-dress-c269185p3678615.html
https://market.marmelada.co.il/products/3853960920
ומעשה ידי מצלמתי
  • השמלה השחורה מזארה
  • שמלת חולצה שחורה של ראש אינדיאני
  • שמלה לבנה + קרדיגן לבן
  • ליוויס שחור
  • ליוויס כחול גבוה
  • סקיני שחור דהוי
  • סקיני שחור גבוה (יעל אדמוני)
  • חולצת ג'ינס מכופתרת
  • חולצה ירוקה של יעל אדמוני (כן, אני אוהבת את יעל אדמוני. היא גורמת לי להרגיש התל אביבית המתוחכמת שתמיד רציתי להיות)
  • חולצת תכלת משבצות מכופתרת
  • נייקי כחולות
  • טבע נאות
  • האש פאפיז
  • סבון פנים בבקבוק קטן
  • קרם הגנה של וישי
  • דוגמית קרם פנים - לקנות שם בגודל מלא
  • איפור מינימלי
  • קונדומים
  • אייפודים + פודקאסטים
  • ספרים

("מה לקחת לניו יורק", מ. מורנינגסטאר, under review)

לארוז זה בעצם לפרק את שגרת היומיום שלך לפרטי פרטים. לשבת מול דף ריק ולחשוב על כל המוצרים שעושים אותי אני. כמאמר הקאצ'פרייז הקריפי (רק לי המשפט הזה מזכיר את באפלו ביל, הרוצח הסדרתי משתיקת הכבשים?), let me put my face on. 

גיבוש רשמ"צ גורם לי לתהות מה היה קורה אם לא הייתי משתמשת באף אחד מהתכשירים והמכשירים האלו. איך הייתי נראית? עד כמה הייתי שונה מעצמי של היום?

אני יכולה ממש להבין למה יש אנשים ששונאים לארוז. הגדרה עצמית באמצעות 20 ק"ג לא כולל אוברווייט יכולה להיות די מאתגרת. אני גם יכולה לחלוטין להבין למה יש אנשים שמתים על אריזה - בדיוק בגלל שהיא מאפשרת להם להגדיר את עצמם. להתעסק בעצמם בצורה בלתי מתנצלת ולספר לעולם מי הם. או אפילו יותר טוב - להגדיר אלו מין אנשים הם מבקשים להיות. והרי מחוץ לטריטוריה המוכרת, בהינף חולצת ג'ינס מכופתרת ופלאטס שטוחות עם שפיץ, אני יכולה פתאום להפוך להיות בחורה ששומעת פודקאסטים ומתהדרת באיפור מינימלי. 

יום שישי, 16 בספטמבר 2016

שמונה דברים יפים שמצאתי ברחוב

אני מנסה לאלף את עצמי לנתק את המבט מהטלפון עד כמה שאפשר. באוטובוס, ברחוב, ברכבת. בכל הדברים היפים האלו נתקלתי כשהייתי מנותקת מהטלפון (לכן אין להם תיעוד מצולם. זה היה מפספס את כל הנקודה). הפוסט הזה הוא בעצם חיזוק חיובי לעצמי, על כך שהתנהגתי יפה כל כך ולא קברתי את מבטי במסך.

1. זוג בשנות השבעים לחייו מתנשק במרץ ובלהט שלא היו מביישים תיכוניסטים. הם אפילו נשענו על עמוד (זה היה בכניסה לעיריית תל אביב), מה שרק העצים את האנרגיות הטינאייג'ריות של הסיטואציה. 

2. בחורה עם טופ שחור קצר עם שרוולים עד המרפקים וחצאית מידי מתנפנפת בצבע שמנת עם עיטורים עליה. מראה סתוי ובלרינאי. מתחשק לי גם לנסות. דוגמאות שמצאתי ברשת ולא מתקרבות למקור הקליל והמקסים:
מכאן



3. חניה.
להתלהב מחניה זו קלישאה תל אביבית שחוקה עוד מימי שירת הסירנה
4. אישה לבושה בוורוד מכף רגל ועד ראש. שמלה ורודה, שרשרת סטייטמנט ורודה, שפתון ורוד, נעליים ורודות. הכל בגוונים שונים. זה לא היה יפה במובן של "וואו בא לי לאמץ את הכל". למעשה לא בא לי לאמץ משם כלום (וזאת על אף הפשרת היחסים ביני לבין ורוד שנחשפה כאן לאחרונה). אבל זה היה מרשים. היא גם לא נראתה כמו קרייזי ליידי שכזאת, אלא כמו מישהי שקיבלה החלטה מושכלת ללבוש משהו יוצא דופן. כמו איזה מיצג אמנות מודרנית. 

5. בר מעפן וסחי, אבל עם גינה מעוטרת בגזיליון נורות צבעוניות. לגמרי stranger things inspired (אם כי נראה לי שהוא נראה ככה עוד לפני שיצאה הסדרה). 

6. סבתא מהממת ומתוקתקת שלבשה שמלת משבצות בגוונים ירקרקים ובגזרה מושלמת, עם קשירה במותן ומחשוף טרפזי.

7. מישהי עם סנדלי עקב מושלמים ומוגזמים, עם עקב בלוקי ופרווה צמרירית ברצועה הקדמית. סתם ככה באמצע דיזנגוף.

8. מישהי מאופרת בקפידה ובדרמטיות, עם כיסוי ראש בסגנון כרמן מירנדה, שמלה פרחונית עם כתף אחת ומחרוזת ענקית, יושבת ואוכלת חומוס. מה שהיה יפה במיוחד זה שהיא לא הייתה מבוגרת נורא ותמהונית וגם לא תיכוניסטית צעירה והיפסטרית. מישהי רגילה לחלוטין, בסיטואציה הכי רגילה שיש, במראה שובר לחלוטין. זה היה מחזה מפתיע ומקסים.

אגב ובלי קשר לכלום - עשיתי השבוע פדיקור שחור כמו של בעלות הרגליים בתמונה האחרונה. אני עפה עליו לחלוטין, הוא אפילו התעלה על ציפיותיי. נראה שיק במיוחד עם סנדלי עקב. 

יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

שוב הוא כאן

אחרי הפוסט מלא הניימדרופינג האחרון, אני מרגישה צורך להכות על חטא ולהביא אל הכתב את הדברים הגולמיים ביותר שמסתובבים לי בראש (אם כי יכול מאוד להיות שכל מה שמסתובב לי בראש הוא בעצם ניימדרופינג).
without further ado - קבלו את חלומות התקופה האחרונה (הם היו די צפופים באוגוסט, מקווה שלא אתיש את קוראיי הספורים), נו פילטר.

16.8.16:
חלמתי שאני ישנה ומתעוררת במפתיע, אחרי שנזכרתי שארגנתי לעצמי מסיבת פרידה באיזה בר ביפו לציון עזיבתי מקום שעבדתי בו השנה. אני מתעוררת מודאגת במיוחד, כי בכלל לא בא לי ללכת למסיבה הזאת (גם חורף וקר בחוץ), מה גם שבכלל לא ייחצנתי אותה ואני חושבת שאף אחד לא יבוא (חוץ מא' הג'ינג'י, שאני יודעת שיגיע). כשאני יוצאת מהמיטה, אני רואה שהבית שלנו נהרס לגמרי מסופה שהתחוללה. 

****************************************************
17.8.16:
חלום די משעמם מבית היוצר של ישראל כץ. חלמתי שכל קווי האוטובוס שמגיעים בדרך כלל מהאוניברסיטה לנמיר (171, 274 וכו) הגיעו במקום לאבן גבירול, כנראה בגלל שינויי הרכבת הקלה. הייתה בחלום תחושה נחמדה, כי אני אוהבת שכל הדרכים מתכנסות הביתה, אבל גם מבולגנת ועצבנית - בכל זאת שינויים בנתיבי תחבורצ.
****************************************************
18.8.16:
חלמתי שנכנסים כל מיני אנשים אלינו הביתה, דרך כל מיני דלתות, כשאני עירומה לגמרי. זה לא היה נעים בכלל ואפילו מפחיד. אבל אח"כ החלום עבר לפאזה נחמדה (ר' צחק עליי כשסיפרתי לו ושאל אם העברתי ערוץ, כי ממש אין קשר בין הסצנות) במסגרתה א' הבת ואני עשינו קניות בזארה. בדיוק כשמדדתי נעליים בצבע בורדו, השעון המעורר של ר' צלצל והעיר גם אותי.

החלום הזה היה מאוד מעוגן במציאות, כי באותו לילה ישנתי בעירום ובבוקר שאחרי הלכתי לזארה ונהניתי עד מאוד.
באמת יש העונה בזארה נעליים בצבע בורדו
****************************************************
19.8.16:
חלמתי ש-ר' ואני יוצאים לחופשה באיזה מלון, שקראתי עליו לפני באינטרנט ומצאתי ביקורות די מעורבות. ממש כשאנחנו נכנסים לחדר שלנו, אנחנו שומעים ויכוח מכוער ביותר בין אורחת לבין מישהו מטעם המלון, מה שרק מעצים את החששות שלי. אנחנו מגיעים לחדר ואני רוצה להוריד את כיסוי המיטה, כי קראתי בספר של שלי גרוס (כן כן) שלא מכבסים אותם אף פעם, אבל ר' לא מבין מה אני רוצה מחייו ומתעצבן עליי. הוא רוצה ללכת לישון. 

אח"כ אני רוצה ללכת להתרחץ ואני מלקטת קרמים וסבונים מכל מיני ארונות נסתרים בחדר שלנו (פתאום החדר מתברר כעצום. יותר כבית בין שתי קומות, בסגנון הבית שישנו בו פעם באיזה AIRBNB מוצלח במיוחד). אני נכנסת לחדר האמבטיה ואז אני קצת מבינה על מה התלונות. חדר האמבטיה לא מלוכלך או מוזנח, אבל הוא פשוט נראה כמו חדר בבית אחר. כל המלון נראה לבן, מצוחצח, "מלוני" וחסר אישיות, וחדר האמבטיה נראה פשוט כמו חדר אמבטיה בבית של מישהו. היה בו מקלחון גדול ממתכת חומה כהה, עם זכוכית משובצת כזאת (כמו בדלתות מטבח מהסבנטיז). אפילו האור בו שונה, אין אור מנורות צהבהב שאופייני כלכך לבתי מלון, אלא אור אפרפר מהחלון הגדול הפונה החוצה. בעיניי זה דווקא נורא מוצא חן.

זה לא בדיוק מה שהיה בחלום, אבל מעביר לא רע את התחושה
****************************************************
31.8.16:
חלמתי הלילה שאני עוזרת לשני ספיבק לשמור על איזה בית עצום של אנשים מאוד עשירים שנסעו לחו"ל. אני לא זוכרת אם אנחנו גם צריכות לנקות אותו. יש שם גם תינוקת שאנחנו צריכות לשמור עליה. הבית עצמו בנוי בצורה נורא מוזרה ואני לא מצליחה להתמצא בו. יש בו המון קומות. הוא שוכן באיזושהי עיר גדולה. אני חושבת שניו יורק, אבל יכול להיות שדווקא ברלין. בכל מקרה, מדובר בבית שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם להחזיק בו. הוא בנוי בצורה מאוד מודרנית, עם חדרים לא מרובעים וכל מיני זוויות חדות, אבל אני שמה לב שבקומה התחתונה יש חדר שהוא יחסית מוזנח. אני מסתכלת על הקירות ועל הריצוף שלו ופתאום מבינה שהחדר הזה היה הבית הישן המקורי, ועליו הוסיפו את כל המבנה החדש. 

עוד משהו משונה בבית: לחדר הילדים צריך להיכנס עם קוד, ואני לא יודעת אותו וחוששת מה יהיה, אבל אז מסתבר לי שהדלת בכלל לא נעולה. חוץ מזה, יש בבית המון קירות הזזה. לא ממש בסגנון יפני, אלו קירות לבנים פלסטיים שמתקפלים כמו מין אקורדיון שכזה. נראה לי שראיתי קירות-דלתות כאלו מתישהו במציאות.
****************************************************
ללא תאריך, מאותו שבוע של החלום הקודם:
חלום מוזר ביותר. אני זוכרת ממנו רק חלקים. נסעתי בעיר גדולה, שהייתה תל אביב אבל לא ממש נראתה כמותה, אלא הייתה מלאה כבישים מהירים, גשרים ומחלפים מבטון חשוף. בחלום נסעתי באזור הכניסה לעיר שסמוך למחלף השלום. אני לא זוכרת אם נסעתי באוטובוס, במונית או ברכב פרטי. נראה לי שלא נהגתי. 

נתקלתי שם בשתי בנות - אחת טרנסג'נדרית, אחת לא. הן היו אבודות אבל גם גסות רוח ובעלות סגנון בוטה כזה. הרגשתי שאני צריכה לעזור להן להתמצא אבל גם היה לי לא נעים בחברתן. לקחתי אותן טרמפ והסברתי להן על הכבישים, התחנות והמחלפים. אח"כ ירדתי איתן יחד במגרש עפר גדול, שהיה מסוף ארלוזורוב. הלכתי איתן לאיזה קראוון שניצב שם, שהייתה בו מכירת בגדים יד שניה. פגשתי שם גם את אחותי שמדדה כל מיני בגדים. היה המשך אבל אני לא ממש זוכרת אותו. באופן כללי זה חלום שהתאפיין בתחושה אבודה ולא חיובית.

זו תמונה מחורבנת, אבל היא ממחישה את אהבתי לגשרים. צילמתי אותה מזמן, באיזה לילה כשהלכתי הביתה על גשר מוזס
****************************************************
4.9.16:
הסעתי את ר' באוטו לאנשהו, בחלום היה לנו אוטו קטן ואדום, דומה לזה של אבא אבל מדגם קיה פיקנטו. נסענו בעיר שהייתה תל אביב אבל נראתה מאוד שונה ממנה. אחרי שהורדתי את ר' רציתי ללכת לסופר וחשבתי ללכת לסניף של שופרסל בבן יהודה, אולי כי זה הסניף הראשון אי פעם, אבל איכשהו פספסתי את הפניה מאלנבי לבן יהודה וגם חשבתי שעדיף לי בכלל לנסוע הביתה כדי למצוא חניה, וללכת לסופר של ארלוזורוב. 

נסעתי כביכול לכיוון הבית, בדרך שנראתה בכלל לא כמו תל אביב, אלא כמו כבישים בטרומסו. לקחתי פניה מסוימת שמאלה ואז ראיתי שכל המכוניות נוסעות לפתע בכיוון ההפוך. בהתחלה אני חושבת שפניתי לא נכון, ואז מבינה שנראה קרה משהו וכולם הסתובבו, כי אני רואה מכוניות נוסעות על שולי הכביש. אני יוצאת לרגע מהאוטו כדי להבין מה קרה ופתאום רואה את האוטו נוסע. אני חושבת בהתחלה שהוא הידרדר במורד, אבל אז מבינה שהוא לא נוסע ברוורס, אלא שהסתובב, ושגנבו לי את האוטו. וגם הטלפון שלי בפנים. אני מתחילה לרוץ בעקבותיו לעבר כביש ראשי יותר והוא נעלם לי. 

אני עוצרת אוטו שבו חבורת סטלנים שנראה שחזרו ממסיבה וגורמת להם לקחת אותי לתחנת המשטרה. גם יתר הכבישים והתחנה עצמה לא נראים בארץ, שמתי לב לזה אפילו בחלום. הם נראים ציוריים כאלו, כמו באיזו עיר אירופאית קטנה לחוף הים התיכון. כשאני בתחנת המשטרה אני קולטת שאין לי אפילו מספר רכב לתת, כי האוטו חדש ואני לא יודעת מה מספרו. אני מנסה להתקשר ל-ר' מהטלפון בתחנה ולא מצליחה לתפוס אותו. בשלב מסוים אני מתחילה לחשוד שכל ההתרחשות המוזרה של המכוניות שנסעו נגד הכיוון הייתה תחבולה שמטרתה לגרום לי לצאת מהאוטו כדי לגנוב אותו. כשאני יוצאת מהתחנה אני מופתעת לגלות שהסטלנים שהסיעו אותי חיכו לי. אני לא מופתעת לראות שאחד מהם מקיא באיזו ערוגה.

יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

pink washing

בזמן האחרון אני שומעת יותר ויותר אייטיז, בדגש על ניו ווייב. אין ספק שזה תחת השפעה חזקה של סטריינג'ר ת'ינגס (וגם של סינג סטריט האירי החמוד, שהוא כמו גרסת היי סקול מיוזיקל לקומיטמנטס), אבל לדעתי גם מתוך איזושהי בשלות. כלומר, אחרי שנים שבהם הרגשתי שרק ריפים מצ'ואיסטיים מהסבנטיז (או סוף הסיקסטיז) יכולים להניע את מיתרי לבי, אני מרגישה קצת מיצוי מהז'אנר ומוכנה לרוקסטארז שלא אוחזים בשיערותיך וגוררים אותך אל המערה שלהם. בקיצור, איאן קרטיס. 

אחרי חרישה מסיבית על ג'וי דיוויז'ן (ובאמת שאין הרבה על מה לחרוש) ועל הסמית'ס אהוביי הרחבתי את יריעת האייטיז שלי ועברתי לזוועות אמיתיות. דברים שבן הזוג שלי מתחלחל מהם כפי שאני מתחלחלת מיקירי הסטונר המשמימים שלו. למשל, הסייקדליק פארז, שהכרתי בעבר בשטחיות רבה רק באמצעות ההמלצות של ג'אנגו. 


ממש הופתעתי לגלות שהסרט נעשה בעקבות השיר ולא להיפך. פריטי אין פינק יצא באלבום של הסייקדליק פארז כבר ב-81'. הסרט יצא ב-86' וכולל גרסה מחודשת של השיר שהוקלטה בשבילו במיוחד. 

אגב ורוד, אני מרגישה שבתקופה האחרונה כל המסרים ששלי גרוס ונעה מכבי ניסו להעביר בנוגע ללגיטימיות של הצבע מתחילים לחלחל אליי. פתאום אני חושבת שוורוד זה מגניב. קיבלתי במתנה ליומולדת את העגילים האלו של פטיט דילייטס וכבר יצא לי לענוד אותם לצד עגיל ורוד נוסף (יש לי שלושה חורים באוזניים. זה הכי מורד שלי). אפילו העזתי וצירפתי אליהם צמיד רוזקוורץ שקיבלתי לפני כמה שנים ולא הצלחתי לענוד בעבר מבלי להרגיש כבודה ומבוגרת מדי. זה היה הומאז' משלי למראה הקרייזי ליידי שלובשת רק צבע אחד. 



כשאחותי ראתה אותי ככה, היא אמרה לי שרוזקוורץ זו אבן ממש טובה כי היא קשורה לאהבה עצמית. אני יודעת יותר מדי טוב שזה אחד התחומים הכי חלשים אצלי, אז אולי החסך שלי מאותת לעצמו. כמו ילדים קטנים שחסר להם סידן והם מלקקים קירות, כך אני מתעטפת בוורוד כדי לאהוב את עצמי יותר. 

עוד התחדשות ורודה בגזרתי, שהיא באמת בגדר חדשות מרעישות, היא שקניתי לק ורוד(!) בהיר(!!). במשך שנים סלדתי מלקים בצבעים קלאסיים בעקבות טראומת ילדות: בסופר פארם שבו נהגתי לשרוץ עם חברותיי כשהיינו בחטיבה היו רק לקים בצבעים כאלו. אדום, בורדו, ורוד בהיר, פנינה (שזה הצבע המחריד ביותר בעיניי עד עצם היום הזה). בכל פעם הייתי סורקת את מדפי הלקים בחיפוש אחרי שחור-אביב-גפן (היינו ממש לא מעודכנים. לשאוף ללוק של אביב גפן בעשור הראשון של שנות האלפיים זה אנכרוניסטי ביותר), מתאכזבת וקונה לק סגול כהה בתקווה שייראה דומה. כמובן שתמיד היה לו גימור פנינתי והתוצר הסופי נראה יותר כמו הציפורניים של סבתא של אביב גפן. אבל לענייננו, קניתי לק ורוד בהיר והוא על הציפורניים שלי כבר ארבעה ימים תמימים.

הדבר הורוד האחרון, שכמעט קרה ובסוף לא, הוא זה:


הן לא נרכשו משיקולים טכניים (וגם כי אני חושבת שאני לא באמת מוכנה לכך נפשית). אולי זה קצת חבל, נראה לי שהן היו יכולות להיות כוכבות אינסטגרם.
אגב, שמתי לב ששלושת הפוסטים האחרונים שלי היו בסימן צבעים. כחול, סגול, ורוד. אני ממש קישלובסקי. 

יום שני, 5 בספטמבר 2016

the girl with the power suit

אמא שלי סיפרה לי מזמן שהפעם הראשונה שבה נתקלה באישה לבושה במכנסיים באירוע חגיגי הייתה בחתונה שהלכה אליה בתור ילדה קטנה. אם אני זוכרת נכון את הסיפור זו הייתה חליפת מכנסיים סגולה, מה שמתאים מאוד לרוח התקופה (סוף סיקסטיז). תכלס זה גם מתאים לרוח התקופה הנוכחית, כי בגלריה טוענים שסגול הולך להיות הצבע של סתיו 2016 (מצד שני בגלריה טענו שהקטיפה חוזרת. הם לא מתביישים? לכתוב לקראת הסתיו על הקאמבק של הקטיפה? ביום שבו אתמנה לעורכת מגזין אתיז את ראשו של כל מי שיציע לי אייטים עפשים שכאלו. מי שיכלול בכתבה את הצירוף "מחתרת הקטיפה" ייתלה בקמפו די פיורי). 

קנזו, מתוך האתר של ווג. מעניין אם זה היה סגול כזה
זה באמת יפה, למעט תסרוקת הוויטני יוסטון.
כמעט קניתי תיק בצבע כזה לפני שבועיים, אבל הוא היה מ-PVC ואחותי הטבעונית אמרה לי שזה גרוע סביבתית לא פחות מעור
בקיצור, מכנסיים לחתונות. במשך שנים לא הבנתי מה מצאה אמא שלי באישה בסגול וחשבתי לעצמי שחליפות מכנסיים (שלא לומר ג'אמפסוטס, שהם הבני הדודים הפרחיים שלהן) הן ייהרג ובל יעבור מבחינתי. רצה הגורל ולפני כמה שבועות קניתי ג'אמפסוט מלכותי. אני מתעתדת ללבוש אותו לאחת מהחתונות המתקרבות אליי ולהראות כמו פרחה מהממת. חסרות לי רק נעליים מתאימות. נראה לי שאני זקוקה לסנדלים עם רצועות דקות, אין ברירה. אני גם תוהה איזו תסרוקת לעשות. בא לי משהו אסוף שייתן את הכבוד לגב הפתוח. 

פדיקור שחור זה מה זה משהו שהולך לקרות מבחינתי
אגב, החתונה עם ההופעה הבלתי נשכחת של האישה בסגול הייתה החתונה של דוד של אמא שלי, אח של סבא. איש מאוד נחמד שנשוי (כבר הרבה שנים) לאישה מאוד נחמדה. אני לא כל כך בקשר איתם, אבל סבא שלי הפציר בי שאבקר אותם. כשהצעתי לסבתא שלי שנבקר אותם יחד (בכל זאת מישהו צריך לשבור את הקרח. וסבתא שלי טובה בזה כשהיא רוצה), היא ענתה לי במפתיע שהיא לא מדברת איתם ושהיא תסביר לי מדוע "כשתנוח עליה הרוח". זה ביאס אותי בצורה לא סבירה. אני לא יודעת ממש למה, אבל נורא קשה לי להתבגר ולהיחשף לתככים משפחתיים. מבחינתי כולנו צריכים להישאר לנצח חמודים, מאושרים ודביקים מפאי תותי יער כמו המשפחות בכפר המהומה של אסטריד לינדגרן. 

יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

bluesing

הורים וילדים בסוף החופש הגדול. כמה דיו מקלדות נשפך על זה. בתקופה האחרונה זה היה נושא השיחה העיקרי פחות או יותר בכל קבוצת פייסבוק שאני חברה בה (אגב, קטע מדהים עניין הקבוצות. אני מרגישה שכל השיח הפייסבוקי מתנהל היום במעגלים קטנים של תחומי עניין משותפים. מעניין אם פייסבוק בעצם דחפו לזה, נראה לי שזה מקל על טרגוט פרסומות לגולשים. אבל כרגיל אני גולשת לאסוציאציות וקונספירציות). 

בקיצור - הורים וילדים בסוף החופש הגדול. האם זה באמת כלכך גרוע? כשקראתי פוסטים של אמהות מיואשות או אבות רענן-שקדיים, נטיתי לפקפק בכך. אני מרגישה שאנשים בעיקר נהנים לקטר, כי זה מאפשר להם לא להיות בחוויה עצמה (ועוד לקבל על זה את החיזוק החיובי האולטימטיבי - לייקים של תשומת לב). כמו שמקטרים על למידה למבחנים או על יום ראשון בבוקר.

ובכל זאת, משיטוט אקראי ברחובות ניכר היה שאנשים באמת קצת מאבדים את זה וזולגים לאיטם לצורת תפקוד קמאית והישרדותית. משהו בסגנון חזון אחרית הימים של טיילר דרדן. בשבועות האחרונים ראיתי שלל ילדים עושים פיפי (ואולי גם קקי? לא נעצרתי כדי לבדוק) בשדרות וקרנות רחוב כאלו ואחרות. השיא היה אתמול - נתקלתי בילדה כבת 4, עירומה כביום היוולדה, שעמדה לבד באמצע דיזנגוף. במקביל, אמא שלה זינקה לכביש. בהתחלה זה נראה כמו אקט אובדני. אחרי כמה שניות הבנתי שהיא קפצה לקחת חבילת מגבונים ממכונית שעמדה באמצע הנתיב. 

Gloucester Beach, Bass Rocks, 1924, Edward Hopper

עדיין על דיזנגוף, בעודי כותבת את ההגיגים האלו בטלפון (גיליתי פיצ'ר מצוין של גוגל שמאפשר לי לעשות את זה בקלות), התיישבתי על שלולית דביקה שהשאיר איזה פעוט נופש אחר שישב כאן עם אמו לפני. היא הסתכלה עלי בלי לומר מילה. לרגע ראיתי הבזק מאשים במבט שלה, כאילו היא נוזפת בי על החוצפה שבלכתוב דברים שכאלה כשאין לי בכלל ילדים. או בכלל, על החוצפה שבנוכחותי המתריסה ונטולת הילדים. 

אבל עם כל השיפוטיות, או הרתיעה מההתמודדות הדביקה (תרתי משמע) הזאת, יש לי אפשרות להתחבר לזה באופן אישי. זה מזכיר לי את השנים שהעברתי בתור מדריכה-ראשגדית-מרכזת בצופים. תחושת הטירוף שאחזה בי מדי פעולה, המחשבה של "רק לצלוח אותה". פתקים, אבנים ולכלוכים כאלו ואחרים נתחבים בבהילות אל אינספור כיסיי ואל הג'אנספורט המעוך שלי מדי יום שלישי ושבת בין 16:00 ל-18:00. תחושה של אטפל בזה אח"כ, עכשיו אני חייבת להיות בהווה. 

זו לא הייתה חוויה רעה, אבל כן קצת מוטרפת. ניתוק כמעט מוחלט מעצמי. אפילו לא ממש כניסה לדמות אחרת, פשוט אובדן היכולת להסתכל על עצמי מבחוץ. אולי זו התחושה של הורות. אני מקווה ששבריר התובנה הזה שהבליח אצלי פה יאפשר לי להיות מודעת לזה יותר כשיגיע יומי. 

יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

reclaiming haifa

לסבתא שלי יש מסורת נהדרת ונדיבת לב במסגרתה היא מזמנת לחיפה מדי אוגוסט את אחותי ואותי כדי לקנות לנו מתנות יומולדת. היא תמיד מתעקשת שנלך לגרנד קניון, אולי מתוך מחשבה שזה מה שאנחנו מעוניינות בו, ומגבה את עצמה בטענתה הנצחית ש"אין מה לעשות בחיפה" ושהצעירים אוהבים את הגרנד. 

בהתחלה לא הייתה לנו התנגדות כי היינו צעירות ואהבנו את הגרנד, אבל בחלוף השנים צימחנו מצפון טבעוני-סביבתי-אנטי-תאגידי (בעיקר אחותי) וסנוביזם קניונים בסיסי (אני). בכלל, הסתקרנו לראות מה בכל זאת יש בחיפה עצמה ולא לחוות רק את אוויר המזגנים גדוש המשפחות הלחוצות של הקניון. כבר כמה שנים אנחנו מתלבטות איך לומר לסבתא שאנחנו פשוט רוצות לבקר איתה במרכז הכרמל, במחוזות הנוסטלגיה המשפחתיים, ושהמתנות אר נוט דה אישיו. 

השנה הצלחנו. הסתובבנו בעיר עצמה והרגשנו צודקות ונכונות מתמיד. החנויות על ציר מוריה ממש מתוקות. אמנם רובן באמת "לא לצעירות", כפי שמציינת סבתא, אבל יש גוד וייבז (וגוד וייבערס) ובאורח פלא מצאנו מה לקנות. אני לא ממש יודעת לצלם (בטח לא בתאורת חדר. באור טבעי אני עוד מצליחה קצת לזייף כישורי אינסטגרמיות, אבל כשהשמש שוקעת אני הופכת לדלעת), אבל מצרפת בכל זאת תמונות של מה שקניתי: קרופ-טופ סבנטיזי שאני מתה עליו מחנות בשם אגטה (לא זולה בכלל, אבל היה שם סייל שווה היום) ועגילים אולד-סקול סבתאיים ומנצנצים, כמו שכבר מזמן רציתי (סבתא זה השחור החדש. לא יודעת מה נסגר עם קיבעון הליידי-לייק שנחת עליי לאחרונה), ממרכז פנורמה שהוא מבחינתי חתיכת נוסטלגיה טהורה. 

בדרך דרומה אחותי ואני הסכמנו שזו ממש חולצת קים מפריקס אנד גיקס
i am 27, going to 77
חוץ מזה התלבטתי ארוכות אם לקנות סנדלים יפים באופן סופיסטיקייטד (מה זה אומר? שהם לא מחמיאים בצורה מובנת מאליה. כנראה שהחברות שלי יאהבו אותן יותר מבן זוגי. אבל הם גורמים לי להיראות סופיסטיכוסית) ומדהימים בנוחותם מאיזה בוטיק נעליים ששכחתי את שמו (על שדרות מוריה, ליד לחם ארז). אני בכלל לא צריכה עוד סנדלים על עקבים אלא פלאטס ולכן החלטתי לא לקנות אותם, עכשיו אני קצת מצטערת. גיגלתי כדי לבדוק אם מוכרים את הבראנד הזה בעוד מקומות (חברה פורטוגלית בשם bullboxer) ומצאתי שיש סנדלים כאלו באיזושהי רשת היי-סטריט ישראלית, ושהם עולים שם פי שניים ממחירם בחנות החיפאית. עכשיו אני מצטערת אפילו יותר :( 

כמובן שחבק הקרסול הזה הוא מה שהופך אותם מיפים ליפים באופן סופיטיקייטד
רציתי שהפוסט הזה יהיה יותר מורנינגסטארי. כלומר, יותר מתוחכם וגדוש תובנות ולא סתם "תראו מה קניתי ותצדיקו את מה שאני עוד רוצה לקנות", אבל בימי כתיבת התזה דנן, שבהם אני מתבוססת בהאשמה עצמית ולא מאפשרת לעצמי לכתוב דברים שאינם עוסקים בפסיכולוגיה קלינית, אני חייבת לפרסם פוסטים במהירות האפשרית אם אני רוצה שהם יעברו את שלב הטיוטה. 

בכל זאת אצרף איזו חפירה ורבלית לסיום.
אחותי סיפרה לי שאמא שלי החליטה איזה זרם דתי מתאים לכל אחד מאיתנו (כלומר, אחיי ואני). אני יצאתי קתוליות. אני חושבת שכרגיל, היא ממש צודקת. לא רק שאני שופטת את עצמי בחומרה אינקוויזיציונית ורואה כל גילוי הנאה כחטא (עד כאן אפשר גם לסווג אותי כפוריטנית וזה יתאים), אני גם מאוד אוהבת דברים גרנדיוזיים וגדולים מהחיים (גם קתדרלות. אבל גם גלאם רוק). חוץ מזה, אני הראשונה (מבין אחיי). וגם - יש לי אישיו בלתי מסתיים עם ריצוי סמכות הורית (שרובו ככולו מתרחש בתוך הראש שלי). 
קראו לי מהיום הגמוננינגסטאר. 

יום שלישי, 16 באוגוסט 2016

stars fading, but I linger on

יומן החלומות סטרייקס באק. מעניין שבתקופה האחרונה כולם היו מפחידים ו\או לא נעימים. התיאורים של כולם נכתבו בזמן אמת, בבוקר שלאחר החלום, ותועדו ביומן שאני מנהלת.

30/5/16:
חלמתי חלום ממש מבעית, אם כי הוא לא העיר אותי בבעתה ונזכרתי בו רק עכשיו ולא כשהתעוררתי.
בחלום עיוותי לעצמי איכשהו את הפנים (לא סתם בהעוויה מוקיונית, הפנים שלי הפכו ממש לפנים של מישהי אחרת, מכוערים מאוד) ולא הצלחתי להחזיר לעצמי את הפנים הקודמות שלי. 
זה הזכיר לי (יכול להיות שאפילו בחלום עצמו) סיטואציה מפחידה שמתוארת ב"יצר לב האדמה" של שהרה בלאו. 

29/7/16:
חלמתי שאני עדה לאיזשהו מקרה בעל חשיבות חדשותית. אולי תקרית ירי או משהו כזה.
ואז מתחילים לבוא אליי בדרישות מאיזה כלי תקשורת שעבדתי בו פעם. שאדווח להם, או משהו כזה. כל מיני גברים מבוגרים וזועמים מראשי מערכת החדשות דורשים שאעביר להם מידע, מזמנים אותי לשיחות וכו'. נוזפים בי. 
בהתחלה אני מרגישה אשמה או לא בסדר, אבל בשלב מסוים בחלום התעשתתי והבנתי שאני לא חייבת לאף אחד כלום ופשוט יצאתי בנאום תוכחה מטורף ושוצף על מי שהיה בחלום ראש מחלקת החדשות.
ואז התעוררתי וגיליתי שלא התעוררתי בזמן לפגישה חשובה :(
(זה אמנם היה חלום לא נעים, אבל יצאתי ממנו בתחושת העצמה מטורפת)

(אני מתה על הסרט הזה וזה לגמרי empowerment moment)

מתישהו בתחילת אוגוסט:
חלמתי שאני ישנה ומתעוררת במפתיע, אחרי שנזכרתי שארגנתי לעצמי מסיבת פרידה באיזה בר ביפו, לציון העזיבה שלי את אחד המקומות שעבדתי בהם השנה. 
אני מתעוררת מודאגת במיוחד, כי בכלל לא בא לי ללכת למסיבה הזאת (בחלום גם חורף וקר בחוץ), מה גם שבכלל לא ייחצנתי אותה ואני חושבת שאף אחד לא יבוא (חוץ מא' הג'ינג'י, שאני יודעת שיגיע).
כשאני יוצאת מהמיטה, אני רואה שהבית שלנו נהרס לגמרי מסופה שהתחוללה. 
(חלום בתוך חלום! אין לי הרבה כאלו)

10/8/16
חלום מפחיד ומבעית במיוחד שהבליח לי בזכרון עכשיו.
חלמתי שאני שוכחת תינוק באוטו. 
אני חושבת שהייתי עם עוד אנשים באוטו והתינוק היה במושב האחורי.
הבנתי רק בדיעבד ששכחתי את התינוק (או תינוקת?) ונתקפתי באימה טהורה.
אני חושבת שבשלב הזה התעוררתי. 

הלילה (16/8/16):
חלמתי שאני מנסה לתפוס מונית ולא מצליחה.
אני עומדת ליד איזו כיכר גדולה ומנסה בהתחלה להזמין באמצעות אפליקציה כלשהי. אני רואה באפליקציה שבמונית שתגיע אליי יש נהגת וזה משמח אותי בקטע מגדרי כמובן. אבל אז מגיעה המונית (שאגב, היא בצבע שוקינג-טורקיז), אני מזהה אותה לפי הנהגת (יש לה שיער שחור ארוך, אסוף לקוקו גבוה, ותווי פנים לא ממש יפים, אבל עוצמתיים כאלו), והיא לא עוצרת לי. פשוט חולפת על פניי. בנקודה ההיא ישר חשבתי לעצמי "טוב זה בגלל שהיא אישה", ובו זמנית כעסתי על עצמי שנפלתי להאשמות מיזוגניות חסרות שחר שכאלו. אחרי הפספוס הטורקיזי המשכתי בנסיונות לתפוס מונית, ניסיתי לשנות מיקום ביחס לכיכר. אגב הכיכר הזאת - היא הזכירה לי בגודלה ובשיממון שלה את הכיכר הגדולה בכניסה לגן יבנה, אבל הייתה ממוקמת ליד ירידה לכביש מהיר. אולי לאיילון. ככלל, כל סיטואציית הנסיון הכושל למצוא מונית הזכירה לי חוויה שהייתה לי בסוף השבוע שעבר, עת נסעתי ליומולדת של נ'. 

יום שבת, 13 באוגוסט 2016

hello strangers

לא כתבתי חיים שלמים. כל כך הרבה השתנה מאז. ועדיין אין לי זמן לכתוב, אז אני נוקטת בטקטיקה הכי קלה ועצלה - רשימה. ולא סתם רשימה, אלא אחת שמוכנה כבר מראש.
בעוד כמה שבועות אחגוג יום הולדת. לרוב אין לי תשובות לשאלה מה אני רוצה כמתנה, אבל השנה יש דווקא די הרבה שטויות חומריות שאני נהנית לפנטז עליהן. אני בכלל לא חייבת לקבל אותן כדי ליהנות מהן, הפנטזיה של איך ייראו חיי עם- היא החלק המספק באמת (ע"ע רכישת מתנות לחג). להלן הרשימה העצלה שלי:

1. עגילים קטנים יחסית ומנצנצים מאוד. הם יתאימו לשרשרת הקטנה והמנצנצת מאוד שאני עונדת בתכיפות בימים אלו. הפסקתי לפחד מתכשיטים שנחשבים תקניים בצבא (שש שנים הן די זמן להתגבר בו על צלקות נפשיות מריתוקים) והפסקתי להתנשא על "סטים". כן, יש לי שרשרת עם תליון עגול-קטן-מנצנץ ואני הולכת לענוד אותה עם עגילים עגולים-קטנים-מנצנצים. לא אכפת לי שזה מתאים מדי. מתאים מדי זה האדג'י החדש. לאחרונה גם התחלתי להסתובב בעיר עם כובע רחב שוליים וסנדלי עקב מעט סבתאיים, בקטע אדג'י כמובן.

אלו ספציפית של פטיט דילייט
2. משקפי שמש שחורים ובעלי נוכחות. ההשראה הם המשקפיים המושלמים של סלין, שנראים ככה:

בינתיים רכשתי את החיקוי הזול עד מאוד הבא:

3. הבושם le parfum של קארבן, שהוא פשוט מצוין, קלאסי ומשתלב עם דמותי המתוחכמת שצועדת בסנדלים סבתאיים ונוחים ברחובות תל אביב, עדויה בתכשיטים מנצנצים (אך קטנים!) וחבושה כובע רחב שוליים. מה שאני מנסה לומר זה שהוא מאוד ליידי-לייק. לא מתוק ופרחי כמו הבשמים שאני מתחברת אליהם בדרך כלל. אני קצת תוהה אם אני באמת רוצה בושם חדש, כי הצבתי לעצמי מעין משימה לא רשמית לסיים את כל הבשמים השונים והמשונים שקניתי לעצמי ברגעי חולשה.
4. מסאז' מפנק בספא כולה שבנמל תל אביב. את זה אני חושבת שאממש וארכוש לעצמי. אני מגיעה לכולה בהתמדה כבר כמה שנים וזו מתנת היומולדת האולטימטיבית בעיניי. הצעידה על הדק נטול הצל של הנמל, מסונוורת עד עיוורון משמש סוף אוגוסט הקופחת, מתגמדת לחלוטין אל מול מה שהמקום הזה מציע. אני מרגישה שם כמו קארי ברדשואו ב-Bliss. יכול להיות שדרך הייסורים אפילו מעצימה את החוויה המענגת.

5. מנוי למרכז יוגה שווה. אני תוהה ביני לביני עד כמה זה ריאלי, כי אני מתחילה תואר שני גדוש נסיעות ולא יודעת אם אצליח להתמיד ביוגה (אבל כל כך מקווה!!).

6. תיק מהמם ויקר, כמו זה של מרטלה למשל. יש לי אי כשירות פיזית לרכישת מוצרים יקרים כל כך, לכן זה כנראה הפריט שלעולם לא יגיע לכדי מימוש.
עד כאן מחדר החדשות, חזרתי להצעת התזה שלי (ווישפול ת'ינקינג). מוצ"ש קריר! (אם כבר ווישפול אז עד הסוף). 

יום רביעי, 13 באפריל 2016

dusty springfield

לפני קצת יותר שנה התמרמרתי כאן על היעדרו של ספרינג קלין מזכך מחיי. אז הערב עשיתי מיני אחד שכזה ואני כותבת את הפוסט בעודי אפופה בניחוחות שמפו רצפות. בכלל, השנה אני יותר בענייני ניקיון מבשנים עברו. עדיין לא מרת'ה, אבל בטוח פחות אונורה דה בלזק (קראתי מתישהו שהוא נהג לכתוב כל הלילה כשהוא מתודלק במיליון כוסות קפה שחור. מזכיר לי את עצמי בשנה שעברה, רק עם קמפיינים בטוויטר במקום אבא גוריו, ובכל מקרה לא נשמע משהו שמסתדר טוב עם שגרת ניקיון).

אחת הסיבות לרנסנס המרת'ה סטיוארטי שעובר עליי היא היא פסיכולוגית מקסימה שיצא לי להכיר השנה. היא לא הפסיכולוגית שלי, אפשר לומר שאנחנו עובדות יחד. בכל מקרה, יש לה קטע עם ניקיון. כלומר - היא אוהבת לנקות ובכלל לעשות דברים עם הגוף. מבחינתה יש לזה ערך טיפולי - עבודות גופניות הן סוג של יצירה, חוויית עשיה שתמיד מביאה איתה סיפוק. כנראה שזה מה שהייתי צריכה כדי להזיז לעצמי את הסוויצ' בראש ולהוציא את סמרטוטי הרצפה מן הכוח אל הפועל. 

סיבה אחרת ופרוזאית יותר, היא שפשוט יש לי יותר זמן השנה. בשנה שעברה עבדתי בסטארט אפ שמצץ לי את הנשמה, את הזמן ואפילו לא הרווחתי בו מי יודע מה. השנה אני עובדת בכל מיני דברים שעשויים לקדם אותי לקראת תואר שני בפסיכולוגיה. אני מרוויחה עוד פחות ממה שהרווחתי שם, אבל יש לי המון מרחב לנשימה. במובנים רבים אצטער מאוד כשהשנה הזאת תגיע אל קצה. מצד אחד אני כבר מתה להתחיל את החיים האמיתיים - בין אם תואר שני בפסיכולוגיה ובין אם איזושהי פלאן B (נגיד שיש לי כזו) במידה ולא אתקבל. מן הצד השני - אני לא יודעת איך אצליח לחזור לשגרה לוחצת. זה יהיה כמעט טראגי. 

אין סיבה אמיתית להכניס לכאן את דאסטי, אבל (א) אני אוהבת אותה, (ב) השם שלה מתאר בצורה מושלמת את הפוסט, (ג) אני חייבת לשבור איכשהו את רצפי המלל שלי כדי שמישהו יצליח לשרוד את הפוסטים שלי עד סופם

ואני מחזירה את עצמי לענייני פסח. במסגרת ההשקה המחודשת של עצמי כבעלת זמן (יחסית) פנוי, אני שוקלת ברצינות ללכת לקנות מתנות לחג. אני ממש אוהבת לקנות מתנות לחגים. די שונאת לקבל, כי אף פעם אין לי איפה לשים אותן וכי אני יודעת טוב מאחרים מה אני רוצה באמת, אבל אוהבת לרכוש.

לחוויית הקניה יש כמה משמעויות בעיניי - קודם כל, זה הכי כריסמסי שיכול להיות כאן. נכון, בסופו של דבר מדובר במסחרה משומנת היטב, אבל אווירת טרום-חג תמיד מכבה אצלי את אנטנות הסרקזם ומפעילה את בלוטות הדביקות הנוסטלגיות. הציפיה שבאוויר דומה בעיניי לחמישי בערב בואכה שישי בבוקר (AKA - הזמנים האהובים עליי בשבוע) ואני נזכרת בעצמי הקטנה הולכת עם אמא למשביר במטרה למצוא מתנות לסבתות. ייתכן מאוד שאמא שלי סבלה ממסעות החיפושים האלו. ייתכן שאפילו אני לא נהניתי מהם בזמן אמת (יש לי זכרונות מעורפלים של שלטי שברת-שילמת מאיימים ומוכרות מבועתות מנוכחותי בת השש ליד סרוויסים) אבל באחסון לטווח ארוך שלי הם צבועים בגוונים ורדרדים. 

ושוב אני שוברת רצף מילולי באמצעות תמונה. אבל היי, באביב סנופקין חוזר. יש איזשהו קונטקסט
וחוץ מנוסטלגיה, עניין הקניה וההתחדשות הוא כמעט טקסי. כשאני קונה משהו (גם למישהו אחר) אני עושה את זה - אם במודע ואם לא - כי אני משוכנעת שזה ישפר את חיי. אחרי שהמוצר כבר אצלי ההתרגשות והציפיה שוככות, אבל השלבים שקודמים לרכישה - החיפוש, ההתלבטות, הניסיון לדמיין את עצמי אחרי - הם השווים באמת. הרי זו הסיבה שקניות הן ממכרות. כמו שהימורים אינם ממכרים בגלל הזכיות הספורדיות, אלא בגלל ההתרגשות שקודמת לחשיפת התוצאות. מעין פורפליי שכזה.

רציתי לכתוב פוסט חיובי ויצא שסיימתי בעוקצנות מרירה. אבל התכוונתי לטוב. מעבר לריגוש ולהתמכרות, אני באמת חושבת שיש ערך להתחדשות. מאוד לא אופנתי לכתוב את זה בעידן הצריכה המחושבת, אבל אני מאמינה בכך. למעשה זה דווקא מתחבר עם צריכה מינימליסטית. כשקונים הרבה וכל הזמן ההתחדשות מאבדת מערכה. כשקונים מעט (ואני קונה יחסית מעט בשנים האחרונות. סליחה שאני מעצבנת. זה תיקון לבינג'רית השופינג שהייתי בתקופת הצבא), הקסם עובד. 

you might also like

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...