חפש בבלוג זה

יום חמישי, 30 באוקטובר 2014

#OOTD

1. הדבר המוצלח באמת בניהול חיי עבודה ולימודים שאינם משיקים אחד לשני בשום מובן, הוא היכולת למחזר תלבושות במהלך השבוע (כשעונת השנה מאפשרת). במילים אחרות: את מה שאני לובשת היום לאוניברסיטה לבשתי שלשום למשרד. (למעט התחתונים, שאותם החלפתי, אבל כמובן שהם עדיין שחורים).

2. ל' שעובדת איתי (see two posts ago) מפורסמת באהבתה לאאוטפיטים שכוללים גרבי פונפונים צ'אנקיות, מכנסיים קצרים, סנדלים וסווטשרטים של חבר שלה. אז אם היא מחמיאה לי על הלוק היומי ואף מדגישה: "i love your everything today", אני צריכה להתחיל לדאוג?

יום שלישי, 28 באוקטובר 2014

קלישאה קלושה בחצאית קלוש

1. אני מאמינה לדוגמניות שמספרות בראיונות שהן היו ילדות טומבוי, שהסתובבו רק עם הבנים ולא התעניינו בבגדים ובאופנה. אם הן היו מתעניינות אפילו קצת, הן היו יודעות כבר מזמן איזו קלישאה שחוקה זאת. 
(אגב, זו רק אני, או שדוגמניות באמת הפסיקו כבר לנסות למכור את השקר של "אני אוכלת מה שאני רוצה"?)

לא יאומן איך הקלישאות האלו ביאסו אותי בתור ילדה. לא חיפשתי במיוחד כתבות אופנה או ראיונות עם דוגמניות, פשוט הייתי מכונת קריאה - בלעתי כל מסמך כתוב שעבר מולי. וכשנתקלתי בטקסטים כאלו הם תסכלו אותי עד אימה. במיוחד בגיל 13, כשהרגשתי שהירכיים שלי הפכו לנטע זר שביצע השתלטות עוינת על חלק ניכר מגופי.

2. המקבילה המבוגרת לילדה שמכריזה באמצע הגן שהציור שלה מכוער (כדי שכולם יגידו לה - "לא, לא, הוא מהמם!") היא בחורה שמספרת באריכות באמצע מפגש חברתי על החלטורות שעשתה בדוגמנות ואיך, כאשר ניסתה לההתקבל לסוכנות מן המניין, נאמר לה שאין לה נתונים של דוגמנית (וכל זה, כמובן, כדי שיתפתח דיון של עשר דקות על עד כמה יש לה נתונים של דוגמנית). 

האם אני קנאית? כנראה שכן. אבל אני גם טרו (התחלתי לדבר בהיבגליש, כמו הבוס שלי. מה נהיה ממני)


יום שני, 20 באוקטובר 2014

pointless

לפעמים,

כשאני הולכת לשיעור בחד"כ והמדריכה מאחרת באופן דרמטי, מתנוצצת בי התקווה שאולי היא לא תגיע. נכון, זה בזבוז זמן מעצבן ואלו קלוריות שהיו צריכות להישרף ונותרו בעינן, אבל איכשהו ברור לי שבעצם ההגעה לחדר הכושר יש משהו מרזה. 


אני מרגישה זקנה כש:

  • אני נוסעת לבקר חברה שלא ראיתי המון זמן ומוצאת אותה שקועה בתמונות ישנות של עצמה בפייסבוק, ממלמלת לעצמה: "תראי איזו חתיכה הייתי פעם".
  • חבר שלי מספר לי על איזו להקה חדשה שהוא שמע ומתאר אותה כ"חבורה של ילדים בני 20 וקצת שנשמעים כמו זפלין". בואנה, גם אני בת 20 וקצת! (5 זה קצת, לא?).
  • אני רואה את ה"ילדים" הנ"ל בהופעה ומגלה לזוועתי שהגיעו לראות אותם חבורת בנות פחות או יותר בגיל של אחותי. 
  • אגב אחותי - אז כשאחותי (הצעירה ממני בעשור) אומרת משפטים בוגרים להפתיע, כמו: "הגעתי למסקנה שחלב שיבולת שועל לא מתאים לקפה, כי הוא לא מספיק בסיסי".

פערי מידע:

ל' ואני משוחחות בשלהי איזה יום במשרד. ל', שהיא מתכנתת וגם עלתה לא מזמן ממוסקבה, מספרת לי על הטיול שלה ברומניה ובייחוד על הנוסעים בטיסה חזרה: "היו שם כמה גברים רוסים ממש לא מלהיבים, עם כרס וקרחת, אבל המון מטיילים ישראלים חתיכים עם תלתלים וסנדלים!". 

בניסיון לצנן את התלהבותה מהזכר הישראלי המצוי אני מספרת לה איך מזהים ישראלים בחו"ל: "לאבא יש תמיד מפרצים עמוקים וכרס קטנה. הוא הולך בנחישות בראש, כשהמשפחה משתרכת הרחק אחריו, כדי להוכיח שהוא לא פראייר ויכול לכבוש את כל היעדים".

ל': "זה נשמע כמו גברים רוסים".

אני: "גם ישראלים. תני לחתיכים המתולתלים שלך כמה שנים והם יגיעו לשם. והאמא תמיד עייפה, בעלת שיער דהוי ומתולתל צבוע לאדום".

ל' (אחרי שסיימה להתפלא למה דווקא אדום): "טוב, זה ברור. היא עייפה כי הוא משאיר אותה לבד עם הילדים". 

ושוב ל', אחרי שהקדישה עוד קצת מחשבה לעניין: "הוא צריך לעזור לה יותר". 

יום שבת, 18 באוקטובר 2014

הפסיכולוגיה של הבלוגינג

התניה אופרנטית - תהליך פסיכולוגי שבו אדם או חיה לומדים לנקוט בפעולה מסוימת על מנת לקבל או להימנע ממשהו. עכבר מעבדה, לדוגמא, ילמד ללחוץ שוב ושוב על דוושה אם יקבל חתיכת גבינה בעקבות לחיצה על אותה דוושה. 

חיזוק חיובי - הופעה או הגברה של גירוי נעים. לדוגמה: פרס, ממתק, תגמול כספי ועוד. אחד החיזוקים החיוביים האפקטיביים ביותר הוא תשומת לב, שיכולה להיות גם וירטואלית (למשל: לייקים. או תגובות). מתן חיזוק חיובי על התנהגות מסוימת יגביר את ההתנהגות המתוגמלת.

הכחדה - תהליך פסיכולוגי שבו "ניתק" הקשר בין ההתנהגות לחיזוק ומתבטלת התניה שנלמדה בעבר. (למשל - כשהעכבר האומלל שלנו לומד שלחיצה על דוושה כבר לא מניבה חתיכות גבינה). 




כשרוצים לאמן מישהו ע"י התניה עושים את זה באמצעות לוח חיזוק, שקובע באיזה קצב ניתנים החיזוקים. לא אבלבל אתכם עם שלל הסוגים, ההבחנה הרלוונטית לפוסט זה היא בין לוח חיזוק מלא, שבו ניתן חיזוק בכל פעם שמתבצעת ההתנהגות הרצויה, לבין לוח חיזוק חלקי, שבו לפעמים מקבלים חיזוק על ההתנהגות הרצויה ולפעמים לא. מחקרים מוכיחים שהתניה אופרנטית שמתבצעת עם לוח חיזוק חלקי היא העמידה ביותר בפני הכחדה.

***

עכשיו בואו ניקח את כל המשוואות שיצרתי כאן ונציב בהן את הנתונים הבאים:

- תגובות הן חיזוק חיובי מבחינתי (תשומת לב).
- אני מקבלת תגובות לפוסטים כשאני נכנסת לממשק של בלוגר (כלומר, כניסה לבלוגר היא התנהגות מתוגמלת), אבל זהו לוח חיזוק חלקי (כי לא תמיד יש תגובות).

התוצאה המביכה: למרות הידע הענף שלי בהתניות שונות ומשונות (הלך לי ממש טוב במבחן הזה בשנה שעברה), ההתניה הנוכחית עובדת עליי כמו קסם. באופן מביך נורא, בכל פעם שאני מפרסמת פוסט אני נכנסת באובססיביות לבדוק תגובות שמונתלפים פעמים ביום (רק במהלך כתיבת פוסט זה בדקתי פעמיים. שיים און מי), משל הייתי אחרון עכברוני המעבדה. וזו התנהגות סופר-עמידה בפני הכחדה, כי מדובר בחיזוק חלקי.

אם זה היה יותר מדי שיעור בפסיכולוגיה התנהגותית עבורכם, אני מתנצלת. הרגשתי צורך עז לנתח את ההתנהגות המטופשת שלי ולשתף את הבושה ברבים. 

טעם של פרחה

אני לא חושבת שיש לי טעם פרחי בבגדים, בבחורים או במוזיקה (אם כי אירוסמית' וגאנז הם טראשיים ופרחיים למדי, אז אולי אני צריכה לשקול שוב את ההצהרה האחרונה). אבל בשני דברים יש לי ללא צל של ספק - בשמים ונעליים.

כשהייתי קטנה (שנות סוף היסודי-תחילת החטיבה חסרות המעש) אחד הבילויים החביבים עליי ועל חברותיי היה ללכת לרחרח בשמים בסופר פארם. לפני כמה שבועות נקלעתי עם חברה לסופר פארם. אנחנו כבר קצת רחוקות מהחטיבה, אבל איכשהו יצא שהעברנו איזה חצי שעה ברחרוח בשמים.

לאותה חברה יש טעם הרבה יותר מגובש וקלאסי ממני בכל הנוגע לבישום. בכל פעם יש לה רק בושם אחד, "הריח שלה" לאותה תקופה, והיא נוטה לבחור ניחוחות כמו קלואי, דה ביט של ברברי ושאר בשמים של בחורות שמבינות עניין. אני, לעומתה, בעלת אוסף בשמים רנדומלי ביותר - החל מבודי ספריי בניחוח לימון ורבנה וכלה בבשמי סבתות או כל מיני הזיות שהזמנתי לפני שנים בסטרוברי. אגב, אני לא חושבת שזה עניין של גיל ולכן לא נראה לי שמשהו ישתנה אצלי בנושא - אחותי הצעירה ממני בעשור היא בעלת הטעם המגובש ביותר שאני מכירה ומוכנה להתבשם אך ורק בגרין טי של אליזבת ארדן.

זאת אחותי
התחלתי לקנות בשמים בצורה די אימפולסיבית בתקופת הצבא (כדי לנחם את עצמי על היותי חיילת, כאילו דה) ועד עצם היום הזה סיימתי בקבוק אחד בלבד (משהו של פילוסופי, שבתכלס לא ממש משקף את הטעם שלי). לא קרה לי שחזרתי לבושם פעמיים - גם כי אני לא חזקה בלסיים בקבוקים וגם כי יש בי דחף ילדותי לנסות כל פעם ניחוחות חדשים.

הבושם הראשון שהיה לי אי פעם הוא מאסק אויל. תכלס, עד היום זה הניחוח האהוב עליי. ולמה אני אומרת שיש לי טעם של פרחה? כי לצד המאסק העאלק-תמים, הבושם הראשון שקניתי לעצמי (את המאסק קיבלתי במתנה) הוא אורגנזה ההו-כה-לא-מתוחכם של ג'יבנשי והניחוחות שאני באמת נמסה מהם הם אנג'ל, היפנוטיק, טאן דה נאז' ושאר דברים מסוכרים, מתובלנים ונוטפי אבקת טאלק.
וזו אני. אם רק היה לי את האומץ

וכמו שאני חייבת שהבשמים שלי יודיעו על נוכחותם למרחקים, כך גם הנעליים שלי: אני מעריצה גדולה של פלטפורמות. נכון, יש פה גם עניין (חשוב וחיוני!) של תוספת גובה - אבל לא רק. אין דבר שאני נהנית לנעול יותר מאשר בפאלו. כשאני כבר נועלת עקבים, הם יתהדרו בפלטפורמה קדמית. זוכרים שטרנד הקלוגס המאסיביות הבליח כאן לשניה? (ב-2010 פחות או יותר) אז לי היו כאלו כבר ב-2006 ועד היום אני סבורה שמדובר בנעל די אולטימטיבית.
שאנל, אביב 2010

כשהייתי בתיכון מיעטתי לתת דרור לאספירציות הטראשיות-פרחיות שלי. בכל זאת, הייתי ראשג"דית מכובדת. אבל הייתה לי חברה פריקית ואפלה שהבינה ללבי. היא קנתה לי ליומולדת מגפי פלטפורמה(!) עד הברך(!!) בצבע ורוד בזוקה(!!!). המגפיים היו איומים ואדירים גם יחד והלכתי איתם לא מעט. זו הייתה אחת המתנות המגניבות שקיבלתי אי פעם, בעיקר כי הרגשתי שמישהו קרא את נבכי נפשי המנצנצת, שהייתה עטופה במעטה שעמום עבה בצבע חאקי.

יום שישי, 17 באוקטובר 2014

כמה מעלות טובות למקום עלינו (אני עונה לעצמי)

את הפוסט הזה כתבתי לפני שנה בדיוק, כשחזרתי מאינדינגב. משום מה לא יצא לי לפרסם אותו. ובכן - היר ווי גו:

למה לנסוע לאינדינגב? מן הסתם, יש את עניין המוזיקה הטובה-עד-מעניינת, המפגש עם חברים משכבר ומכרים חדשים והתחושה שאת נמצאת באירוע הכי נכון של הרגע (לפחות ע"פ מוסף הארץ) (ומרג'ורי 2014 עונה - השנה זה כבר מיינסטרים מדי בשביל הארץ) , אבל השנה שמתי לב לעוד כמה יתרונות של הפסטיבל - 

1. אחרי שלושה ימים במצפה גבולות, על טהרת החול, המקלחות הפתוחות והשירותים הכימיים, דירתי הלא מדוגמת, מקום העבודה המג'ויף להחריד שלי ואפילו השירותים בבנין מדעי החברה (!) נראו לי כמו מותרות שלא יסולאו בפז. (החלפתי עבודה בינתיים לטובת מקום שמצטיין יותר בניקיון. מצבם של בניין נפתלי והדירה שלי נותר כשהיה). 

2. לקחתי לפסטיבל את האוטו המצ'וקמק של ההורים שלי. אני נוהגת לעתים נדירות מאוד ומשתדלת מאוד שלא לנהוג בתל אביב, אבל מכורח הנסיבות נהגתי בפקקים, חיפשתי חניה (וחניתי כמו גדולה! לא בחניון) ושעטתי בערבות הדרום. כל זה, בשילוב האפשרות לשים את המאניק סטריט פריצ'רס בקולי קולות ולהתעצבן על נהגים אחרים, גרם לי להרגיש כמו בחורה קשוחה באמת בעיצומו של רואד טריפ כסחני, ולא כמו חננה שנוהגת בטויוטה שמתקרבת לשנות העשרה לחייה.
(השנה לא נראה לי שאקח את הטויוטה החבוטה לפסטיבל, כי אחי המשוחרר הטרי זקוק לה. מה שכן, עשיתי לעצמי רענון נהיגה בשבוע שעבר עם נסיעה מאתגרת במיוחד - מתל אביב עד לעמק הירדן, לבד. זו הייתה חוויה סוריאליסטית ביותר - עד כדי כך שצבטתי את עצמי בנקודות נבחרות לאורך הדרך, כדי לוודא שאני לא באיזה חלום צלול. הפעם שמעתי את הפסקול של הקומיטמנטס ושרתי בקול רעם כדי להפיג את בדידות הדרך. בפעם הבאה אקח טרמפיסט - גם חברתי וגם סביבתי). 



3. אכלתי שם את הקרטיבים הכי טעימים ופלצניים שיצא לי לטעום. הדוכן הזה נמצא בפסטיבל כל שנה (לפחות בשלוש השנים שלי יצא להיות בו) (פאק! זו תהיה כבר שנה רביעית! אני כה זקנה), אבל הפעם הרגיש לי שהם השקיעו במיוחד בטעמים. בין השאר נדגמו תאנים ביין, קוקוס-גויאבה, תות-בלסמי ומלון-נענע. בכלל, קרטיב זה קינוח כזה שווה. אני בעד להגיש במסעדות קרטיבים (בטעמים מושקעים כמו אלו, לא אסקימו תותי-פרוטי) - זה הרבה יותר מוצלח מכל המוסים השמנוניים שכולם מתנפלים עליהם בכפיות שלופות ומרגישים בסוף קצת שמנים יותר ומרומים יותר. (אני עדיין באותה דעה ומניחה שהטרנד כבר פושה בטבעוניות העיר). 

4. בשלושת ימי הפסטיבל נהניתי משיער מושלם. ברגעים האלו אני לא מבינה איך אני גרה בתל אביב (ולפני זה - במישור החוף רווי הלחות). מדבר זה השיט. (מדבר זה עדיין השיט. כשלא מתפוצצים בו פצמ"רים. אז זה שיט מסוג אחר לגמרי).

5. בגלל שמימין ושמאל היה רק חול וחול, וכך גם מתחת לציפורניים שלי, יצא שנמנעתי (כמעט) לגמרי מכסיסה. עכשיו יש לי שבע ציפורניים ראויות להערכה (עד למטלה הראשונה בניתוח שונות, או משהו). נראה לי שאני הולכת למרוח לק.
(חשבתי שאוכל לגדל גם החופש ציפורניים. עד לא מזמן היו לי די ארוכות. הן היו יפות, חזקות והחלו אפילו להתארך. היעדר קורסי סטטיסטיקה\תכנות באופק צפן להן עתיד מבטיח. אפילו שקלתי לקנות לק לבן וטרנדי של הביוקר (ESSIE חלבי שכזה), או לעשות מניקור ג'ל כמו חברותיי המטופחות ממני. ואז הבוס שלי שלח לי המון מיילים מניו יורק ובהם דוחות ארוכים כאורך הגלות עם אינספור נתונים. הציפורניים שלי הועלו קורבן לאלוהי הנתונים הסטטיסטיים. אבל, מאז הבוס חזר מניו יורק ואני הצלחתי להתמצא פחות-או-יותר בחומר ולהשתלט על הג'וב החדש שלי. החיטה צומחת שוב וכך גם הציפורניים שלי. אולי אקנה מחר איזה לק חלבי של ESSIE). 

יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

נותנת בהם סימנים

אמנם יש עוד ג'וקים ברחובות, אבל הסתיו כבר לגמרי כאן. עובדה: רחרחתי קלמנטינה אחת (ואולי יותר?), נרטבה לי הכביסה על החבל פעמיים וראיתי לא פחות משלוש בחורות שונות עם מכנסי עור. יותר סימנים מזה זה כבר הסנה הבוער. 

את הסרטון הזה צילמתי בשבוע שלפני ראש השנה, כשעוד היה קיצי ומהביל למדי בחוץ. הוא צולם במטרה להיות הסרטון הראשון שאעלה לאינסטגרם, אבל הטלפון שלי טיפש מכדי להעלות סרטונים אז החלטתי לתרום אותו לבלוג. אני מניחה שהאיכות הירודה תגרום לו להראות כמו וידאו ארט שנקינאי מהניינטיז, אבל בעיניי הוא מקסים ופייתי (למרות - ואולי בגלל - הרחש-בחש של שלמה המלך פינת קינג ג'ורג'). 



היות והקיץ באמת כבר מת, חשבתי שגם עונת החתונות הגיעה לסיומה. כלומר, חשבתי שאפשר לחזור לאכול בחוץ (לא שלא אכלתי בחוץ בעונת החתונות, אבל תוך רגשות אשם עמוקים על ההוצאות הכבדות שאני מתבוססת בהן. ורגשות אשם לא הולכים טוב עם סלט קינואה), לגדל את גבותיי פרא ולחטוא מדי פעם במוצרי חלב - כי מה זה כבר חצ'קון על הלחי בין חברים כשאת לא מצולמת פעמיים בשבוע באופן פומבי וצריכה לשמור על אפידרמיס צח וייצוגי?  

ובכן - טעיתי. יש לי עוד שתיים בטווח הנראה לעין ושלל נוספות אי-שם בקצה האופק. חוזרים לכלכלת חתונות. 

אגב כלכלת חתונות - כמעט לא יוצא לי לאכול בהן. בעיקר כי סתומה ומתפדחת להצמיח כרסונת-סטייקים באמצע האירוע, אבל גם מסיבות שפויות יותר: אני עסוקה (בחיי) בריקודים וגם לא משתגעת על ארוחות במשקל כבד אחרי תשע בערב. מה שכן, אני לחלוטין מחזירה את ההשקעה בכוהל. שזה הולך מצוין עם ריקודים, אבל לא מסתדר כל כך עם אג'נדת ההימנעות מהכרס. 

ועוד מילה אחרונה על חתונות. או בעצם - על מסיבות רווקות. זו רק אני, או שהאירועים האלו הם מפגן אחד ענק של you didn't eat that? איכשהו, כמעט כל הרווקיות שהייתי בהן כללו בורקסים, ביסלי, במבה, ושאר מאכלים עתירי קלוריות שאפילו לא שווים את החטא (אלא אם את כלואה במסיבת עיתונאים במשרד ממשלתי ובאמת אין לאן לברוח). אולי אני קונספירטיבית, אבל הרגשתי מלכוד של ממש: מצד אחד, אני לא נוגעת בדברים האלו (תנו לי להשמין מדברים שווים!), מצד שני - אם אהיה היחידה שלא מכניסה דבר לפיה כל הערב, בטח ילחששו מאחורי גבי. לונג סטורי שורט: לראשונה מזה כעשור אכלתי בורקס פיצה. 
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...