oh, phelia

לפני כמה ימים מישהי חייגה* אליי.

-"אופליה?".

-"לא, טעות במספר".

לרגע יכולתי להיות אופליה. איזה קסם. מעניין איך הייתי נראית.

John Everett Millais [Public domain], via Wikimedia Commons

*בכוונה כתבתי חייגה. זה הרי פועל אנכרוניסטי, אין יותר (כמעט) טלפון חוגה ולכן אף אחד לא מחייג. אבל גם הקונספט של טעות במספר הוא אנכרוניסטי בעיניי, בעולם של אפליקציות זיהוי וולידציית מידע אינסופית.

אני חושבת שהשיר הזה כבר היה פה פעם. אבל אני אוהבת אותו, הוא מתאים לפוסט וגם מתאים לסוף השבוע. 

just like haven

אחרי קריאה של מאמרים אקדמיים רבים מספור, אני מרגישה מוכנה להשיב על השאלון של "סטודיו למשחק". על סלבריטאות כבר ויתרתי מזמן (לאכזבתה של סבתא שלי), אבל דווקא בזכות המסלול שכן בחרתי מצאתי את המילה האהובה עליי באנגלית (ואפילו שתיים). 

הראשונה, שבטח דליתי מתוך מאמרים על פסיכותרפיה, היא haven. חוף מבטחים, מקלט, ונכתבת כמעט כמו גן עדן. מאוד פסיכולוגיסטי מצדי. 

השניה, שבטח מצאתי במאמרים על תודעה, היא holon. מורפיקס אומר עליה: "הוֹלוֹן, ישות שנחשבת בעת ובעונה אחת הן למכלול והן לחלק ממשהו אחר (פילוסופיה)". בעיני זו המילה הכי יפה, פיוטית ומתעתעת שאפשר למצוא בפרברי גוש דן.

Escher הוא מלך ההולונים. או הפרקטלים. ואולי זה אותו הדבר.

אני מתה על העובדה שאותה מילה שמסמנת עיר כל כך אפורה ושגרתית (סליחה מוטי ששון) היא בעלת משמעות מקורית כל כך מקסימה. מרגישה שמצאתי יופי במקום לא צפוי. זה מזכיר לי את הפוסט הנהדר הזה של נעה מכבי, שצילמה תחנות דלק בצורה מלאת קסם. מעניין אם אחת מהן היא בחולון. 

reclaiming haifa

לסבתא שלי יש מסורת נהדרת ונדיבת לב במסגרתה היא מזמנת לחיפה מדי אוגוסט את אחותי ואותי כדי לקנות לנו מתנות יומולדת. היא תמיד מתעקשת שנלך לגרנד קניון, אולי מתוך מחשבה שזה מה שאנחנו מעוניינות בו, ומגבה את עצמה בטענתה הנצחית ש"אין מה לעשות בחיפה" ושהצעירים אוהבים את הגרנד. 

בהתחלה לא הייתה לנו התנגדות כי היינו צעירות ואהבנו את הגרנד, אבל בחלוף השנים צימחנו מצפון טבעוני-סביבתי-אנטי-תאגידי (בעיקר אחותי) וסנוביזם קניונים בסיסי (אני). בכלל, הסתקרנו לראות מה בכל זאת יש בחיפה עצמה ולא לחוות רק את אוויר המזגנים גדוש המשפחות הלחוצות של הקניון. כבר כמה שנים אנחנו מתלבטות איך לומר לסבתא שאנחנו פשוט רוצות לבקר איתה במרכז הכרמל, במחוזות הנוסטלגיה המשפחתיים, ושהמתנות אר נוט דה אישיו. 

השנה הצלחנו. הסתובבנו בעיר עצמה והרגשנו צודקות ונכונות מתמיד. החנויות על ציר מוריה ממש מתוקות. אמנם רובן באמת "לא לצעירות", כפי שמציינת סבתא, אבל יש גוד וייבז (וגוד וייבערס) ובאורח פלא מצאנו מה לקנות. אני לא ממש יודעת לצלם (בטח לא בתאורת חדר. באור טבעי אני עוד מצליחה קצת לזייף כישורי אינסטגרמיות, אבל כשהשמש שוקעת אני הופכת לדלעת), אבל מצרפת בכל זאת תמונות של מה שקניתי: קרופ-טופ סבנטיזי שאני מתה עליו מחנות בשם אגטה (לא זולה בכלל, אבל היה שם סייל שווה היום) ועגילים אולד-סקול סבתאיים ומנצנצים, כמו שכבר מזמן רציתי (סבתא זה השחור החדש. לא יודעת מה נסגר עם קיבעון הליידי-לייק שנחת עליי לאחרונה), ממרכז פנורמה שהוא מבחינתי חתיכת נוסטלגיה טהורה. 

בדרך דרומה אחותי ואני הסכמנו שזו ממש חולצת קים מפריקס אנד גיקס

i am 27, going to 77

חוץ מזה התלבטתי ארוכות אם לקנות סנדלים יפים באופן סופיסטיקייטד (מה זה אומר? שהם לא מחמיאים בצורה מובנת מאליה. כנראה שהחברות שלי יאהבו אותן יותר מבן זוגי. אבל הם גורמים לי להיראות סופיסטיכוסית) ומדהימים בנוחותם מאיזה בוטיק נעליים ששכחתי את שמו (על שדרות מוריה, ליד לחם ארז). אני בכלל לא צריכה עוד סנדלים על עקבים אלא פלאטס ולכן החלטתי לא לקנות אותם, עכשיו אני קצת מצטערת. גיגלתי כדי לבדוק אם מוכרים את הבראנד הזה בעוד מקומות (חברה פורטוגלית בשם bullboxer) ומצאתי שיש סנדלים כאלו באיזושהי רשת היי-סטריט ישראלית, ושהם עולים שם פי שניים ממחירם בחנות החיפאית. עכשיו אני מצטערת אפילו יותר :( 

כמובן שחבק הקרסול הזה הוא מה שהופך אותם מיפים ליפים באופן סופיטיקייטד

רציתי שהפוסט הזה יהיה יותר מורנינגסטארי. כלומר, יותר מתוחכם וגדוש תובנות ולא סתם "תראו מה קניתי ותצדיקו את מה שאני עוד רוצה לקנות", אבל בימי כתיבת התזה דנן, שבהם אני מתבוססת בהאשמה עצמית ולא מאפשרת לעצמי לכתוב דברים שאינם עוסקים בפסיכולוגיה קלינית, אני חייבת לפרסם פוסטים במהירות האפשרית אם אני רוצה שהם יעברו את שלב הטיוטה. 

בכל זאת אצרף איזו חפירה ורבלית לסיום.

אחותי סיפרה לי שאמא שלי החליטה איזה זרם דתי מתאים לכל אחד מאיתנו (כלומר, אחיי ואני). אני יצאתי קתוליות. אני חושבת שכרגיל, היא ממש צודקת. לא רק שאני שופטת את עצמי בחומרה אינקוויזיציונית ורואה כל גילוי הנאה כחטא (עד כאן אפשר גם לסווג אותי כפוריטנית וזה יתאים), אני גם מאוד אוהבת דברים גרנדיוזיים וגדולים מהחיים (גם קתדרלות. אבל גם גלאם רוק). חוץ מזה, אני הראשונה (מבין אחיי). וגם - יש לי אישיו בלתי מסתיים עם ריצוי סמכות הורית (שרובו ככולו מתרחש בתוך הראש שלי). 

קראו לי מהיום הגמוננינגסטאר. 

חדשות ומומלצות (2)

בהמשך לפוסט הקודם, מתחשק לי גם להמליץ על דברים שפחות ברומו של עולם. ואלו הם:

1. קוראות(ים) ותיקות עשויות לזכור שבמשך זמן רב חיפשתי קוסמטיקאית מוצלחת בתל אביב. יצא לי להיות אצל אחת פסיכית שצילקה אותי נפשית ואולי גם קצת פיזית, שתיים מוצלחות מקצועית אבל מטיפות-מצקצקות-מתנשאות ברמה הבינאישית, אחת מוצלחת שלא הצלחתי להתחבר אליה ואחת מוצלחת ומקסימה שעזבה את הארץ ושבה למשפחתה בקולומביה. יכול להיות שהבעיה היא בי, אבל מאז מצאתי אחת ממש מוצלחת, מקסימה ועם כוונות להישאר כאן, אז ההיפותזה הזו הופרכה.

קוראים לה שרון ונראה לי שהיא די מפורסמת כבר בקרב בנות תל אביב. בכל מקרה, הווייב שלה הוא כאילו החברה הכי טובה שלך תהפוך להיות קוסמטיקאית. היא באמת בחורה מגניבה. חוץ מזה, היא גם טובה במה שהיא עושה (ועל כך יעידו פניי). במחירים אני לא הכי מבינה (כלומר, זו תל אביב. הכל פה מתומחר בפראות. הקוסמטיקאית ליד ההורים שלי עושה לי הכל בשמינית מחיר), אבל אחרי סכומים הזויים לחלוטין ששמעתי מאחת מחברותיי על קוסמטיקאית אחרת, נראה לי ששרון הוגנת.

2. אני חוששת ממלנומה, אני חוששת להזדקן ואני חוששת מהיום שבו לא יבקשו ממני תעודת זהות בכניסה לפאבים (תכל'ס זה קרה בשישי לפני שבועיים, אבל בפאב אחד הכרתי את המלצרית ובשני היו רק בנים, אז נראה לי שהם היו מכניסים גם את נורת' ווסט). בכל מקרה - בשנה האחרונה אני מקפידה די בקנאות למשוח את פניי בקרם הגנה.

היות ובינתיים אני עדיין צעירה, רוב הקרמים מחצ'קנים אותי ואני במסע אינסופי אחרי הקרם המושלם. כזה שהוא גם בעל SPF גבוה, גם לא שמנוני וגם במחיר שווה לכל נפש. התחלתי עם הקרם 50SPF של אוון שחצ'קן אותי וגרם לי להרגיש כמו חביתה, עברתי לקרם נטול השומן של לה רוש פוזיי, שלא חצ'קן אותי ואפילו ייבש לי את העור (בכל פעם שמרחתי אותו העור שלי צרב כמו אחרי ניקוי במי פנים אלכוהוליים) - אבל עכשיו נראה לי שמצאתי מנצח. קרם של ווישי שהוא גם בעל 50SPF, גם מתאים לעור מעורב (שזו מכבסת מילים לעור שמתחצ'קן לפעמים), גם לא מייבש את הפנים וגם מריח מעולה. הוא לא זול, אבל עולה כמו כל חבריו לקטגוריה - 90 ש"ח.

אני לא מתיימרת אפילו להתחיל להסתבך עם צרפתית - ככה הוא נראה:

3. לפני כמה חודשים חברה שמבינה הרבה יותר ממני בטיפוח ואיפור הכירה לי את מי הפנים של ביודרמה, שאמורים להיות מוצר מאסט בארונה של כל מי שדואגת לאפידרמיס שלה. הם באמת מצוינים, אבל לא דואגים לארנקי הסטודנטיאלי, לכן מצאתי להם חלופה בדמות מי הפנים של גרנייה שעולים בערך עשירית. למה בדיוק משתמשים במי פנים? אני לא בטוחה. אני משתמשת בהם כש(א) אני מתעצלת לשטוף פנים בערב, (ב) אחרי ששטפתי פנים ונותרו לי שאריות איפור, (ג) כשהעור שלי מרגיש מועד לפורענות והתחצ'קנות.

4. מסכת חימר ירוק. שמעתי עליה לראשונה בבלוג של מיראל (שמסבירה מצוין למה זה טוב ומה עושים עם זה), ראיתי אותה לראשונה בחדר של אחותי, ניסיתי אותה והיא הייתה מאוד מוצלחת. לא לשימוש יומיומי, אלא לטיפול עשרתלפים שבועי. חוץ מזה, היא עולה 30 ש"ח בלחץ ולהכין אותה זה כמו להכין טחינה, וזה תמיד משמח אותי. מה שנראה לי ראוי לציין - היא הרבה יותר טובה ממסכות חימר הרבה יותר יקרות שניסיתי בעבר (של אהבה ושל גרנייה).

5. בעיקרון אין לי סבלנות לקרם גוף. אחרי המקלחת (הרותחת) אני מעדיפה לעשות עם עצמי דברים יותר מעניינים מאשר להתמרח. אבל שני החורפים האחרונים היו קשים במיוחד עבור העור שלי (יכול להיות שגם חורפים קודמים, אבל עוד לא הייתי בגיל ששמים בו לב) והבנתי שאין מנוס מהתמרחות.

היחידים שגרמו לי באמת ליהנות מחווית ההתמרחות ולהתמיד בה היו הקרמים של לבידו. הם יקרים ביותר (90 ש"ח לצנצנת. ואל תקנו בעדן טבע - הם גנבים ולוקחים 130) אבל עשויים מרכיבים טבעיים ולכן לא הופכים לדביקים. מעבר לזה, ואולי חשוב יותר, הם מריחים מדהים והריח שלהם נשאר המון זמן. יש מצב שאפילו כל היום. כבר הרבה זמן לא קניתי אותם מפאת התקמצנות, אבל כל מה שניסיתי מאז לא היה מוצלח אז כנראה שאני חוזרת לקרקע בטוחה, יקרה וארומתרפית.

הריח האהוב עליי - ברוש ולבונה. אם כבר שילמתי 90 ש"ח לקרם גוף, לפחות שיריח כמו מקדש כנעני

pointless

לפעמים,

כשאני הולכת לשיעור בחד"כ והמדריכה מאחרת באופן דרמטי, מתנוצצת בי התקווה שאולי היא לא תגיע. נכון, זה בזבוז זמן מעצבן ואלו קלוריות שהיו צריכות להישרף ונותרו בעינן, אבל איכשהו ברור לי שבעצם ההגעה לחדר הכושר יש משהו מרזה. 

אני מרגישה זקנה כש:

• אני נוסעת לבקר חברה שלא ראיתי המון זמן ומוצאת אותה שקועה בתמונות ישנות של עצמה בפייסבוק, ממלמלת לעצמה: "תראי איזו חתיכה הייתי פעם".
• חבר שלי מספר לי על איזו להקה חדשה שהוא שמע ומתאר אותה כ"חבורה של ילדים בני 20 וקצת שנשמעים כמו זפלין". בואנה, גם אני בת 20 וקצת! (5 זה קצת, לא?).
• אני רואה את ה"ילדים" הנ"ל בהופעה ומגלה לזוועתי שהגיעו לראות אותם חבורת בנות פחות או יותר בגיל של אחותי. 
• אגב אחותי - אז כשאחותי (הצעירה ממני בעשור) אומרת משפטים בוגרים להפתיע, כמו: "הגעתי למסקנה שחלב שיבולת שועל לא מתאים לקפה, כי הוא לא מספיק בסיסי".

פערי מידע:

ל' ואני משוחחות בשלהי איזה יום במשרד. ל', שהיא מתכנתת וגם עלתה לא מזמן ממוסקבה, מספרת לי על הטיול שלה ברומניה ובייחוד על הנוסעים בטיסה חזרה: "היו שם כמה גברים רוסים ממש לא מלהיבים, עם כרס וקרחת, אבל המון מטיילים ישראלים חתיכים עם תלתלים וסנדלים!". 

בניסיון לצנן את התלהבותה מהזכר הישראלי המצוי אני מספרת לה איך מזהים ישראלים בחו"ל: "לאבא יש תמיד מפרצים עמוקים וכרס קטנה. הוא הולך בנחישות בראש, כשהמשפחה משתרכת הרחק אחריו, כדי להוכיח שהוא לא פראייר ויכול לכבוש את כל היעדים".

ל': "זה נשמע כמו גברים רוסים".

אני: "גם ישראלים. תני לחתיכים המתולתלים שלך כמה שנים והם יגיעו לשם. והאמא תמיד עייפה, בעלת שיער דהוי ומתולתל צבוע לאדום".

ל' (אחרי שסיימה להתפלא למה דווקא אדום): "טוב, זה ברור. היא עייפה כי הוא משאיר אותה לבד עם הילדים". 

ושוב ל', אחרי שהקדישה עוד קצת מחשבה לעניין: "הוא צריך לעזור לה יותר". 

כמה מעלות טובות למקום עלינו (אני עונה לעצמי)

את הפוסט הזה כתבתי לפני שנה בדיוק, כשחזרתי מאינדינגב. משום מה לא יצא לי לפרסם אותו. ובכן - היר ווי גו:

למה לנסוע לאינדינגב? מן הסתם, יש את עניין המוזיקה הטובה-עד-מעניינת, המפגש עם חברים משכבר ומכרים חדשים והתחושה שאת נמצאת באירוע הכי נכון של הרגע (לפחות ע"פ מוסף הארץ) (ומרג'ורי 2014 עונה - השנה זה כבר מיינסטרים מדי בשביל הארץ) , אבל השנה שמתי לב לעוד כמה יתרונות של הפסטיבל - 

1. אחרי שלושה ימים במצפה גבולות, על טהרת החול, המקלחות הפתוחות והשירותים הכימיים, דירתי הלא מדוגמת, מקום העבודה המג'ויף להחריד שלי ואפילו השירותים בבנין מדעי החברה (!) נראו לי כמו מותרות שלא יסולאו בפז. (החלפתי עבודה בינתיים לטובת מקום שמצטיין יותר בניקיון. מצבם של בניין נפתלי והדירה שלי נותר כשהיה). 

2. לקחתי לפסטיבל את האוטו המצ'וקמק של ההורים שלי. אני נוהגת לעתים נדירות מאוד ומשתדלת מאוד שלא לנהוג בתל אביב, אבל מכורח הנסיבות נהגתי בפקקים, חיפשתי חניה (וחניתי כמו גדולה! לא בחניון) ושעטתי בערבות הדרום. כל זה, בשילוב האפשרות לשים את המאניק סטריט פריצ'רס בקולי קולות ולהתעצבן על נהגים אחרים, גרם לי להרגיש כמו בחורה קשוחה באמת בעיצומו של רואד טריפ כסחני, ולא כמו חננה שנוהגת בטויוטה שמתקרבת לשנות העשרה לחייה.
(השנה לא נראה לי שאקח את הטויוטה החבוטה לפסטיבל, כי אחי המשוחרר הטרי זקוק לה. מה שכן, עשיתי לעצמי רענון נהיגה בשבוע שעבר עם נסיעה מאתגרת במיוחד - מתל אביב עד לעמק הירדן, לבד. זו הייתה חוויה סוריאליסטית ביותר - עד כדי כך שצבטתי את עצמי בנקודות נבחרות לאורך הדרך, כדי לוודא שאני לא באיזה חלום צלול. הפעם שמעתי את הפסקול של הקומיטמנטס ושרתי בקול רעם כדי להפיג את בדידות הדרך. בפעם הבאה אקח טרמפיסט - גם חברתי וגם סביבתי). 

3. אכלתי שם את הקרטיבים הכי טעימים ופלצניים שיצא לי לטעום. הדוכן הזה נמצא בפסטיבל כל שנה (לפחות בשלוש השנים שלי יצא להיות בו) (פאק! זו תהיה כבר שנה רביעית! אני כה זקנה), אבל הפעם הרגיש לי שהם השקיעו במיוחד בטעמים. בין השאר נדגמו תאנים ביין, קוקוס-גויאבה, תות-בלסמי ומלון-נענע. בכלל, קרטיב זה קינוח כזה שווה. אני בעד להגיש במסעדות קרטיבים (בטעמים מושקעים כמו אלו, לא אסקימו תותי-פרוטי) - זה הרבה יותר מוצלח מכל המוסים השמנוניים שכולם מתנפלים עליהם בכפיות שלופות ומרגישים בסוף קצת שמנים יותר ומרומים יותר. (אני עדיין באותה דעה ומניחה שהטרנד כבר פושה בטבעוניות העיר). 

4. בשלושת ימי הפסטיבל נהניתי משיער מושלם. ברגעים האלו אני לא מבינה איך אני גרה בתל אביב (ולפני זה - במישור החוף רווי הלחות). מדבר זה השיט. (מדבר זה עדיין השיט. כשלא מתפוצצים בו פצמ"רים. אז זה שיט מסוג אחר לגמרי).

5. בגלל שמימין ושמאל היה רק חול וחול, וכך גם מתחת לציפורניים שלי, יצא שנמנעתי (כמעט) לגמרי מכסיסה. עכשיו יש לי שבע ציפורניים ראויות להערכה (עד למטלה הראשונה בניתוח שונות, או משהו). נראה לי שאני הולכת למרוח לק.

(חשבתי שאוכל לגדל גם החופש ציפורניים. עד לא מזמן היו לי די ארוכות. הן היו יפות, חזקות והחלו אפילו להתארך. היעדר קורסי סטטיסטיקה\תכנות באופק צפן להן עתיד מבטיח. אפילו שקלתי לקנות לק לבן וטרנדי של הביוקר (ESSIE חלבי שכזה), או לעשות מניקור ג'ל כמו חברותיי המטופחות ממני. ואז הבוס שלי שלח לי המון מיילים מניו יורק ובהם דוחות ארוכים כאורך הגלות עם אינספור נתונים. הציפורניים שלי הועלו קורבן לאלוהי הנתונים הסטטיסטיים. אבל, מאז הבוס חזר מניו יורק ואני הצלחתי להתמצא פחות-או-יותר בחומר ולהשתלט על הג'וב החדש שלי. החיטה צומחת שוב וכך גם הציפורניים שלי. אולי אקנה מחר איזה לק חלבי של ESSIE). 

מאוד סופרסטישס

היום הזה ממש, עמוק בתוך סמסטר ב', נגמרו לי המבחנים של סמסטר א'.

הייתי שמחה לספר שנפער ריק עצום בחיי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב זמן פנוי, אבל לצערי זה לא ככה וכבר יש לי כמה קורסים שמלחיצים אותי ורגשות אשם על עצם כתיבת הפוסט :-(

לגבי המבחנים: תמיד ידעתי שאני רדופת אמונות טפלות (יום ללא תחתונים שחורים הוא יום ללא מזל, להזכירכם), אבל בתקופה הנוכחית הייתי סופרסטישס מהרגיל וגם מודעת לכך ביתר שאת. מכיוון שהמנהגים המוזרים שלי הוכיחו את עצמם (קיבלתי ממוצע של חנוני-על, או כמו שהאחים הקטנים שלי מגדירים את זה - ציונים של סקרנל*), החלטתי לחלוק את המדריך המלא לאמונות טפלות בימי המבחנים:

1. למבחן באים בסניקרס** (כלומר וונאבי אולסטאר או נעלי המזל - הסבר בשורה הבאה). 

    >>> עדיף לבוא בנעלי המזל: בפאלו עצומות ומגושמות שזכו כבר לכינוי (לא אני המצאתי) "נעלי צבי הנינג'ה" בזכות הגוונים הירקרקים שהם מתנאות (או מתכערות?) בהם.

2. בערב לפני המבחן אסור ללמוד. רצוי לעשות משהו כיף, מומלץ לראות פרק (אחד לפחות) של סקס אנד דה סיטי.

3. למבחן לא באים עם מעיל - זה מביא מזל רע. אפשר לבוא עם סווטשרט, ז'קט ג'ינס, או הכי טוב - ז'קט ג'ינס מעל סווטשרט (בחיי, הלכתי ככה וזה אפילו היה חמוד). כמובן שהחוק הזה נוסח בראשית תקופת המבחנים, אי-שם לפני חודש, כשעוד לא היה כל כך שרבי.

בלוגרית בלונדינית רנדומלית מדגימה איך מיישמים את זה.
תמונה מכאן: http://totallytessa.com/

4. למבחן אסור להתלבש יפה. עדיף ללבוש בגדי ספורט, כך יש איזשהו סיכוי קלוש ללכת אחרי המבחן לחד"כ ולהזיז קצת את הישבן, שקיבל כבר צורה מדויקת של כיסא מחשב. אם לא מתחשק ללכת לחד"כ אז סתם ללבוש בגדים לא יפים במיוחד, עדיף במראה שכבות***. חותלות, כובעים, חולצות על גבי חולצות - כמה שיותר רנדומלי, יותר טוב.

5. אסור לבוא למבחן עם תיק הגב המפוספס והגנרי שלי - יש להגיע עם תיק צד מבד, כזה של היינס שאין בו חלוקה פנימית בשיט וכל הדברים הולכים בו לאיבוד באופן כאוטי במיוחד. כן, זה לא נוח, אבל עם אמונות טפלות שמוכיחות את עצמן לא מתווכחים.

6. למבחן באים עם בקבוק מים ותפוח. אפשר כמה תמר-מג'הולים במקום התפוח (אין, אין מצב שאני אחשוב על משפט שכולל תמרים ותפוחים ולא אתחיל לזמזם לעצמי בראש ברמי-קליינשטייניות. ואני שונאת את רמי קליינשטיין!). בשנה שעברה אוכל המזל שלי היה סנדוויצ'ים מקפיטריית מדעי החברה, אבל הם לא יושבים בכפיפה אחת עם התוכניות השטחיות שלי (AKA - להיות הכי טובה בעולם בהכל וגם להיות חתיכה הורסת).

* לא יודעים מי הוא סקרנל? שיים און יו. או שאולי פשוט לא התחנכתם על ברכיו השדופות של ערוץ הילדים בימיו הראשונים:

** כתבתי פה פעם על הבעיה שלי עם נעליים שטוחות. אם כך, אני חשה מחוייבת לספר שנפל דבר בישראל ובאחרונה אני הולכת ממש הרבה עם סניקרס שטוחות להפליא. היום אפילו הלכתי עם סניקרס וטייץ ולא התחשק לי לקבור את עצמי במרתפי גילמן מרוב בושה על פולקאותיי השמנמנות.

*** החוק הזה נוסח בעקבות המבחן בלמידה: זה קורס שנחשב נורא קשה והמרצה קצת מכשפה. הייתי נורא לחוצה לקראתו ולכן, לצד לימודים אינטנסיביים, גם ראיתי FAME כדי להירגע. כתוצאה מכך הגעתי למבחן תחת ההשפעה האופנתית המפוקפקת של קוקו ולירוי, מה שהתבטא בחותלות ועוד כלמיני דברים מביכים. אבל קיבלתי 94, אז החלטתי לבלוע את המבוכה ולדבוק בקו האנטי-אופנתי הזה גם במבחנים הבאים.

ולסיום - הקלישאה המתבקשת מהכותרת של הפוסט. סופ"ש נעים ומלא בחתולים שחורים, נעליים הפוכות וחמסה-חמסה-שום-בצל. שיהיה במזל. 

פוסט נאו מרקסיזם

מה זה אומר עליי, אם שעות ספורות אחרי שאני לומדת לעומק את עקרונות המניפסט הקומוניסטי, אני נכנסת לאסוס ומרכיבה וויש-ליסט כמו אחרונת הזעיר-בורגניות משועבדות המחשבה?

ממש בא לי על כאלו. אני קצת חוששת שהן נורא פושטיות למעט הקישוט.

כל כך כיתה י'. 

בטח כולכן תשנאו, אבל הניגוד בין חגורת המותן, שתמיד משודכת לאאוטפיטים ענוגים ו-וינטג'יים, לאופי הפריקי-קיטשי של הדבר הזה די מוצא חן בעיניי.

אני ממש אוהבת את התיק הזה. חבל שהוא קצת יקר.

ואני גם ממש אוהבת את התיק הזה. מי אמר שטבע האדם הוא מונוגמי?

חיים של אחרים

התקלקלו לי האוזניות באופן די סופי ומוחלט. בחדר כושר זה סיוט אמיתי (כי אני נאלצת לשמוע את הפלייליסט הלא משובח שהם מרכיבים), אבל מחוצה לו זה דווקא מעניין. הפכתי שלא במתכוון למצותתת-על לשיחות של אחרים. יש כאלו שהקונטקסט שלהן ברור כשמש, ויש אחרות שגורמות לי לחשוב "מה לעזאזל?..". הנה מקבץ מהשבוע האחרון.

• "ואז היה שפריץ ענק של דם והיא רצה למטבח לקרוא לחמודי", (בחור במשקפי שמש וגופיה, על יד הדשא-של-גילמן).
• "אבל ככה היא תצטרך לעשות לי גם את האיפור וגם את השיער, וזה ממש פוגע באיכות". (עונת החתונות מעולם לא הייתה יותר כאן. כשכאן זה שוב, ליד בניין גילמן).
• "מה את עושה בקיץ? בואי איתנו לברלין!" (שולחן גדוש בסטודנטים צוהלים, כאילו תקופת המבחנים מעולם לא הייתה כאן, קפיטריית מדעי החברה המהוללת).

האוזניות שלי הראו סימני גסיסה כבר בחורף, ובמשך כמה שבועות חורפיים יצא לי להאזין לשיחות-אוטובוס מרתקות במיוחד. המוצלחת ביותר מביניהן הייתה ללא ספק של שני הבחורים שעמדו מאחורי ב-289 וקיטרו על השותפות שלהם. 

השותפה של הראשון היא בת של שחקנית ישראלית מפורסמת, אבל כנראה הבחורה המטונפת ביותר עלי אדמות. אם להאמין לו, היא מתרחצת פעם בשבוע, משאירה כלים בכיור במשך חודשים וישנה בלי מצעים. השותפה של השני היא אנטיתזה מוחלטת - לא יוצאת מהבית, פותחת את המזגן (על חימום) באוקטובר ומכבה אותו במאי, וכל היום מתרחצת ועושה שיעורים עם חברות שלה (מעניין אם סימולטנית).

זו הייתה שיחה כל כך מצחיקה. ממש הצטנפתי במושב שלי והתפקעתי מצחוק. כשירדתי, בגן העיר, שקלתי להסתובב ולהודות להם שהנעימו ככה את זמני.

strange days

כבר מזמן חשבתי להעלות לכאן פוסט מוזרויות. גם בעקבות בקשה נלהבת של ספי לאחר הפוסט הזה, וגם כי אני יודעת שפוסטים בנקודות הם פופולריים מאוד (קלים לעיכול ושופעי מידע).

• כשהייתי קטנה ניהלתי יומן שחלק ניכר ממנו הוקדש ל"משטרת האופנה" במסיבות כתה, עם פירוט מדוקדק של מה לבשו כולם וביקורת מנומקת.
• כשאני עורכת טקסטים אני נוטה להמהם אותם לעצמי באינטונציות שונות. גם כשאני מוקפת אנשים.
• יש לי חיבה בלתי מוסברת למאכלים סופר-חמוצים. כל סוגי הכבושים (גם המוזרים), חומץ בלסמי בשפע וגם חומץ רגיל. אני מנסה לאזן את זה, כי בסוף זה יביא עלי את סופי.
• אני מתה על רטבים וסלטים. טחינה, פסטו, צ'ימיצ'ורי, מטבוחה - הכל משמח אותי (חוץ מרטבים וסלטים מבוססי מיונז או קטשופ).
• יש לי גם חיבה בלתי מוסברת לשיבושי מילים. ואצלי במשפחה מצטיינים בשיבושים, למרבה השמחה.
• כשהייתי קטנה ממש פחדתי מג'וליאן שגרן (אולי זה בעצם לא מוזר. הוא התחזה לילד במסיבת גן, לא דיבר והיה גבוה ותמהוני. יש סיבה לא לפחד?)

• כשהייתי קטנה רציתי להיות נהג (לא נהגת) של אוטו זבל. אחר כך התפשרתי, והחלטתי להיות שוער כדורגל.
• כשהייתי קטנה פחדתי מבדיקות דם ואף ברחתי לא פעם מקופת החולים (עד כאן לא מוזר). אני קצת מפחדת מבדיקות דם עד עצם היום הזה, אבל עושה אותן בדבקות מדי שלושה חודשים. בשנים האחרונות לא נרשמו הימלטויות מחדר האחות.
• יש לי פוביה קיצונית מג'וקים, שגם כתבתי עליה פה. היא גורמת לי לעשות דברים מפגרים כמו לא לתלות כביסה בקיץ בלילה, לשבת בקיץ עם חלונות סגורים (ויש לי בריזה מעלפת בדירה) ולדמיין ג'וקים בכל מקום.
• אני אוהבת לאכול כמעט הכל, חוץ מגפילטע פיש, מיונז וקטשופ (ורוטב אלף האיים, שהוא בנם הלא חוקי של האחרונים). בשנות ביה"ס היסודי העליזות רק ריח של קטשופ היה גורם לי להקיא.
• אני פרפקציוניסטית בצורה קיצונית, שונאת נורא שאחרים מצליחים יותר ממני ומחפשת בסתר יריבים להתחרות בהם. בסימולציית הפסיכומטרי הראשונה שלי נכנסתי ללחץ מטורף של להספיק מהר, כי הבחור שישב לידי חלף ביעף על פני הפרקים ולא יכולתי להרשות לעצמי את ההשפלה שכרוכה בלצאת אחריו ולשמוע אותו מספר כמה קל היה. כמובן שכל התרחיש הזה היה פרי דמיוני - התברר לי שהוא פשוט לא ידע כלום.
• כשאני ממש ממש ממש בהיסטריה (משהו שכבר לא קרה לי הרבה זמן, לשמחתי) ומרגישה שאני מוצפת מכל הכיוונים בדברים שעלי לעשות, אני ממש מרגישה קולות פנימיים בתוכי שמלחיצים אותי עוד יותר עם הוראות סותרות.
• עד השנה בערך, הלכתי רק עם תחתונים שחורים מתוך אמונה עיוורת שיום ללא תחתונים שחורים הוא יום נטול מזל. כשהייתי בתיכון החוק היה קשוח יותר - יום ללא פריט שחור כלשהו הוא יום חסר מזל.
• עד לפני כמה שנים הייתי משוכנעת שהלוק שהכי הכי מתאים לי בעולם הוא לוק הספייס-גירל: חצאית מיני ונעלי בפאלו (או פלטפורמה גסה אחרת בסגנון) שיצרו אשליית רגלים ארוכות. אני שמחה שזה עבר.

לא בדיוק, אבל בערך (ובלי גרביים עד הברך)

• אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא שמכרי וחברי יגלו את הבלוג. פעם אפילו חלמתי על זה בלילה.
• אני מאוד אוהבת לקרוא ספרי בישול (ובשנים האחרונות גם בלוגי בישול). אם אני קוראת אותם תוך כדי אכילה, מדובר בחגיגה כפולה. (במחשבה שנייה, זה לא כל כך מוזר).
• וידוי מביך: בפעמים הראשונות שראיתי "ביג דאדי", בכיתי.

הוא כזה חמוד! ואז רוצים לקחת אותו.. ואז בכיתי

אכול (עוגות שוקולד) ושתה כי מחר -

ככה נראה הבלוגר-פיד שלי היום, בין שיעור מקורות היסטוריים לפסיכולוגיה פיזיולוגית. מתוקים מנחמים לימי סערה/לסוף העולם.

מקריות? לא יודעת. אחותי מנסה להפחיד אותי כבר יותר משנה עם הארמגדון המאיני הזה. עד כה זה לא עבד, אבל היום באחד התרגולים מישהי זרקה הערה לחלל האוויר על הסערה המטורפת, ש"אולי כן מגיע סוף העולם" והכניסה אותי לשטף מחשבות פרנואידיות. הן כללו גם תרחיש אימה סטנדרטי, שבו אני שבה הביתה ומגלה שחלונות ביתי התנפצו מהסופה, וגם תרחיש אימה מופרע שבו העולם מגיע לקצו מחר. יום הדין והכל.

אני יודעת שמחר אקום בבוקר כמו בכל יום שישי, אלך לעבודה (כרגיל) ואסתכל בדרך בבור הענק והריק של גינדי (שעכשיו מיותם מכל התרחשות אופנתית באשר היא. כאמור - חזרה לשגרה), אבל איזשהו ספק התגנב לו בכל זאת לאחורי הראש.

אגב, לחלונות שלום.
--------------------------------
הברקה קצרצרה משיעור "מקורות היסטוריים" (AKA - "מקורות היסטורים ואינטלקטואליים של מדעי החברה"). אדם סמית' נשמע לגמרי שם של רוקסטאר. הסולן של סוויד או כל סולן אחר רזה, אנדרוגיני ומצטיין בעצמות לחיים גבוהות. אדם סמית' והמורליסטים הסקוטים - לחלוטין להקה לגיטימית. the invisible hand יכול להיות אלבום הבכורה (עם רפרנס שנון במיוחד לאלבום ההוא של טראוויס, שגם הם אגב סקוטים).

לאכזבתי הרבה, סמית' נראה ככה:

דמיינתי אותו פחות-או-יותר ככה. קו הדמיון היחידי שנותר - שניהם בשחור-לבן.

good times, bad times

כדי לאזן את כל החרא שמציף אותנו מאז השעה ארבע אחר הצהריים, החלטתי לפרט את כל הדברים הטובים, המשמחים או סתם הטיפשיים שקרו לי היום ובכלל השבוע (אם כי נראה לי שאני זוכרת בעיקר מהיום. זיכרון עבודה, זיכרון לטווח ארוך, רקונסטרוקציית זיכרונות ושאר שיט של פסיכולוגים-מתחילים):

- קיבלתי מאה בשני בחנים! ווהו! (אמנם בחני בית, אבל אנחנו בענייני אופטימיות עכשיו).
- קיבלתי 99 בתרגול פונטיקה שלמדתי אליו חצי שעה והוכחתי לעצמי שכל לחוצי המסלול שלי סתם יצאו מדעתם.
- מצאתי את הקפיטריה הטובה ביותר באוניברסיטת תל אביב. במדעים מדויקים, אם תהיתם. החנונים האלה יודעים לחיות. הסנדביצ'ים הכי מפנקים שנתקלתי בהם בזמן האחרון (מוצרלה, פסטו, ממרח עגבניות, חצילים ופלפלים קלויים ושאר דברים שבנות אוהבות) בג'בטות שנאפות במקום - וכל זה רק ב-15 ש"ח. נכון, זה לא דיאטטי במיוחד, אבל זה מצליח להחזיק אותי עד שש בערב, שזה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו.
- ביטוח לאומי בכבודם ובעצמם התקשרו להודיע לי שהחוב שלי (על סך כמעט 3,000 ש"ח, וכמובן שלא באשמתי) בוטל.
- לא פוטרתי, שזה וואחד הישג.
- מצאתי את הספריה הטובה באוניברסיטה - מדעי החברה, כמובן. תל אביב, אבל מרגיש בינתחומי.
- ואגב ספריית מדעי החברה - נתקלתי שם בשירותים הכי מוזרים שראיתי בחיי. ממבט ראשון, לא האמנתי שהדבר הזה יכול להיסגר ושישבני לא יהיה חשוף לעין כל.

לא מטריד? אבל הדלת נסגרת בסוף, בחיי. רק קצת מאתגר לצאת בלי להשפשף באסלה (איכס)

- חזר לי החשק לעשות שופינג. בחיי שהוא דעך, אני לא סתם ממציאה, אבל השבוע, כנראה בגלל באסה אוניברסיטאית שפקדה אותי ביום שני, הוא התעורר בי שוב. אז נכון, זה לא ממש טוב לחשבון הבנק שלי, אבל זה גורם לי להרגיש בחיים (ולא, עדיין לא הספקתי לקנות כלום, בעצם).

- החלפתי צלצול טלפון. זה החדש:

הוא ממש משמח אותי, אבל מרגיש לי שהוא קצת טו-מאץ' כשהוא מצלצל לי בטעות באמצע הרצאות. אולי אני צריכה להחליף למשהו סטרייטי יותר (לא באמת יקרה. ואני גם בחורה, אז בכלל מותר לי)

הכללים

מכירים את "הכללים" (או "החוקים".. לא באמת העמקתי בזה) הדושבאגיים של בלייזר? אז היום בשיעור אירובי חשבתי על סט כללים שכזה לחדר כושר:

- בשיעורי בוקר, אחוז ניכר מבאי השיעור יהיו נשים. עם זאת, תמיד יהיה גבר אחד, מבוגר (בעשור החמישי לחייו, AKA פנסיונר) ולבוש ב"מכנסי מהירים" שחושפים יותר מדי מרגליו הלבנבנות והשעירות.

למקרה שתהיתם - אלה מכנסי מהירים. עכשיו תוסיפו לו 30 שנה ו-30 טון שערות ברגליים

- נשמע כמו אגדה אורבנית, אבל בשיעורי יוגה\פילאטיס אחוז הכוסיות האורבניות יעלה על 60% מבאי השיעור. הן ילבשו בגדי ספורט מעוצבים ומגניבים לעילא, בגווני אפור מתוחכמים, עם טופים בעלי איקס בגב.

- בשאר השיעורים, רוב המתעמלות ילבשו טייצים שחורים באורך שבע שמיניות (גם אני הייתי אחת מההמון הזה היום, לזוועתי).

- מדריכות צעירות ותוססות לא יתנו לכן מנוחה, הסיכוי לנשום בשיעורים שלהן יהיה קלוש עד אפסי - יש את המגדילות לעשות, שגם יעבדו עליכם ואחרי שהסתיימה הספירה לשמונה, יוסיפו עוד סט :-|

- מדריכות מבוגרות ומשועממות לא יעשו כמעט אף תרגיל בעצמן ויגרמו לכם להרגיש פראיירים. (הכי גרועה שהייתה לי - מדריכת ספינינג שבמהלך כל השיעור קפצה לה על כדור כושר. זה היה תמוה כמו פרק של ברני ומעצבן כמו פרסומות ביוטיוב).

- בסוף השיעור המדריכה תפתח את הידיים למעלה, תסגור אותן ותודה לכם במין נמסטה שכזה (גם אם זה היה שיעור מדרגה במתנ"ס). את ה"שלום ויום נפלא" היא תגיד בקול כל-כך הוליסטי, כאילו לפני חמש דקות היא לא התנהגה כמו מד"סניקית בעלת אובר-מוטיבציה.

ככה גם עושים בבה"ד 12

bad moon rising

שלשום חבר שלי ואני ניסינו למצוא אקורדים לשיר של קרידנס קלירווטר רבייבל שלא זכרנו מה הוא. בסוף הסתבר שמדובר ב-Fortunate Son, אבל בדרך לתגלית יצא לנו לשמוע מלאנתלפים שירים שונים של קרידנס ונורא נהניתי. חבר שלי, ביקש משום מה שאכבה. "למה? אתה מת על קרידנס", שאלתי. "כן, אבל זו מוזיקה שגורמת לי להרגיש שהיום שבת, ואני מתבאס כשאני נזכר שבעצם רק ראשון".

זה הגיוני. אנחנו שומעים בדרך כלל קרידנס בשבתות (כלומר, כששנינו מבלים בבית באותו פרק זמן - מאורע נדיר) ובפרט במהלך ספונג'ות. האפיזודה הקצרצרה הזו גרמה לי לתהות אם יש גם לי שירים שמתקשרים למקומות או לתקופות. בטח יש המון, אני טיפוס שנורא נוטה להשליך מטענים רגשיים לכל עבר, אבל הצלחתי לחשוב בשלוף רק על אחד:

פיסת הקיטש הזאת, מבית היוצר של מלכי הקיטש של כל הזמנים (אם לא מכלילים זמרים צרפתים ואת פסטיבל סן-רמו בשלמותו בדירוג) מזכירה לי - וכנראה תזכיר לנצח - את העבודה הקודמת שלי. הנסיעה לשם בקו 64 ז"ל הייתה ארוכה, מבאסת ומשופעת בפקקים, לכן ניסיתי לנצל את הזמן לשמיעת אלבומים במלואם. "טויז אין דה אטיק" היה בעיקרון רעיון טוב, כי יש בו לא מעט שירים מצוינים ומלאי אנרגיות, אבל למשמע הבלדה של האלבום עיניי היו מתכסות בדוק של ערפל וקולו המייבב של סטיבן טיילר היה מזכיר לי כמה שאני אומללה ושונאת את העבודה שלי :-( למרות זאת שמעתי אותו שוב, ושוב, ושוב.

-------------------
תוך כדי ליקוט השיר ביוטיוב, נחשפתי לתגלית די מדהימה מבחינתי - בחיי שלא ידעתי שמילה קוניס היא-היא כוכבת הקליפ של "ג'יידד". היא בטח הייתה שם בת 16 או משהו.

ועוד תגלית, לא מהיום:

זה שטר של 20 קרונות שבדיות. שימו לב - זה נילס הולגרסון מככב שם בתפקיד משה שרת.

הגיבוב המושלם

נראה לי שאיתרתי חולצה שמכילה בתוכה יותר טרנדים מבד, להלן ממצאי:

חצי שקוף, מפתח "סוויטהארט", נקודות ופפלום. קצת יותר מדי (מבית ASOS כמובן).

אגב פפלום - הפעם הראשונה שנתקלתי בדבר הזה, הייתה כשעלעלתי בתור ילדה קטנה באנציקלופדיית "תרבות" המצוירת. ממש אהבתי את הערכים על יוון ורומא העתיקות, בעיקר בגלל הפירוט המדוקדק של הביגוד (כולל חלוקה לאופנות לפי תקופות. כבר אז הייתי שטחית). הפפלום שלהן היה מקסים - נראה לי שזה יכול לעבוד רק בשמלות ארוכות בגזרה יוונית, או בשמלות כאלו:

להפוך אותו לקצר ושובבי זה ממש לא לעניין. מדובר בגזרה שמתאימה לגבירות-הדורות, לא לטינאייג'ריות פוחזות.

should have/would have

הייתי צריכה לנקות את הבית - שלל סטטוסים בפייסבוק של מנקים חרוצים (וקוטרים) ותורים ארוכים של צרכני אקונומיקה בסופר נסכו בי רגשות אשם.
הייתי צריכה להוריד שערות מהרגליים - יום השמש הזה הפתיע אותי, כעונש אני חנוטה בג'ינס.
הייתי צריכה ללכת לחדר כושר - מתישהו לפני שנה+, שלוש פעמים בשבוע היו סטנדרט. מצד שני - הייתי אז במצברוח מחורבן נונסטופ.

אני יודעת מאיפה תחושות האשם הפולניות האלה מגיעות, אבל עד כה לא הצלחתי להתעלם מהן.

אמש

חלמתי הלילה שחברה שלי גילתה את הבלוג. זה היה חלום עתיר פרטים, הגבתי בו מאוד בנונשלנט והקצתי עם הרבה מחשבות. מצד שני, בהמשך הלילה חלמתי שהסבתות שלי נותנות לחבר שלי חתיכת פיצה עם בייקון. אולי אני לא צריכה להקדיש כל כך הרבה מחשבה לחלומות.

שוב, דורית בר אור

זוכרים (זוכרות) את הפוסט הזה? http://marj-m.blogspot.com/2011/11/blog-post_27.html
אז השבוע נתקלתי (כמעט מילולית) בדורית בר אור במתחם באזל. גם בלי אפקט שחור-לבן מגורען היא נראית כמו ג'ואי ראמון. ועוד איזה ג'ואי, בשיא תקופת ה-OCD שלו. כל כך רזה שנראה שהיא רועדת מקור.

שטויות לתחילת השבוע

אתמול שוב ניסיתי את מזלי בפוראבר 21 - אני אדם חלש (או לחלופין, בחורה נדיבת לב שמוכנה לתת הזדמנות שנייה). הם לא הוכיחו את עצמם, אבל בדקה ה-90 קניתי חגורת מותן יפה וממש לא יקרה. וזה גם אשכרה משהו שהייתי צריכה (החגורה הקלועה הנאמנה שלי מדיווה - כן כן - מראה סימני שחיקה מתקדמים).

אחר כך סיירתי בH&M וכמעט התפתיתי לקנות את השמלה הזאת:

ממש התחשק לי שמלת ג'ינס והגזרה שלה באמת מוצלחת, לא דודתית כמו שנראה כאן. אבל החלטתי לעצור בעד עצמי (כי בטח עוד חודש היא תעלה 60 שקל בסייל ואני אתעצבן, מה גם שהוצאתי את מיטב כספי החודש על אינסטלטור מחורבן ויש צורך להדק את החגורה). האמת שעכשיו אני מתחרטת קצת שהשארתי אותה שם.

אגב H&M - רק אתמול גיליתי את אגף הסייל שלהם, שמתחבא לו אי שם ליד תאי ההלבשה. יש שם מכנסיים ממש מגניבים מהקולקציה של נערה עם קעקוע דרקון (לא מבינה איך נשארו להם בכלל כאלה, הם נראים מושלמים. ג'ינס אפור כהה עם קרעים), אבל החלטתי שוב לעצור בעד עצמי.

אני חושבת שמה שעצר בעדי אתמול היה עצם השהות בעזריאלי. הקניון הזה כל כך מגעיל וכל רכישה בו מרגישה כאילו הכנסתי לעצמי לגוף משהו מקולקל. נראה לי שאני מושפעת אט-אט מחבר שלי ומפתחת חרדת-קניונים.

מציאות נושכת

אחרי ותוך כדי הצפייה בנערה עם קעקוע דרקון, נורא מתחשק לעשן. הם עושים את זה באופן כל כך קשוח ופוטגני, ליסבת סלאנדר ומיקה בלומקוויסט, ונראה שאם זה מחמם אותם בחורף הנורדי - אז בתל אביב על אחת כמה וכמה.

גם ממש מתחשק סנדוויץ'. עדיף עם איזה סלמון שבדי (או נורווגי) שמנמן ומעושן. כל הזמן הם מנשנשים שם כריכים, משל הם חיים באיזה סניף של ג'ואיש דלי. (אביעד קיסוס כבר אמר את זה פעם, טוב יותר)

ואז - את חוזרת לעבודה ופוגשת את ההוא שמעשן כל הזמן ואת ההוא שתוקע כריכים, ונזכרת בנזקי הניקוטין והפחמימות.

"אבל אמרתי לך שאני שונא מיונז!"