חורף בתל אביב

מעשה שקרה באמת.

בסופו של יום לימודים ארוך, עת עמדתי להכנס אל חדר המדרגות, שמעתי מאחורי מישהי מצווה: "חכי, תחזיקי לי את הדלת". נשמעתי. החזקתי. היא נכנסה, חמושה במגפונים מדוגמים ובקוקו ייצוגי, ובירכה אותי במאור פנים לא אופייני לבניינים משותפים: "שלום, אני סבתא של עומריקי!".

הותקלתי. לא היה לי מושג מי זה עומריקי. הגבתי בחיוך שנראה לי כמו הדרך האלגנטית להתחמק מהודאה שאני קלישאה תל אביבית שלא מכירה את השכנים של עצמה. המשכתי לטפס אחריה במדרגות תוך שאני מעריצה את המגפונים שלה ומזכירה לעצמי לרכוש נעלי חורף חדשות.

בקומה 1 וחצי הותקלתי שוב והפעם חזיתית. "את מכירה את עומריקי?". נאלצתי להודות שלא. "את חדשה כאן?" – "לא". עכשיו כבר התעצבנתי בלב. סבתא או לא סבתא, מגפונים או לא מגפונים, אבל מי שמך לשפוט אותי ואת מידת הניכור שלי משכניי. "הוא ילד חמוד כזה, עם תלתלים חומים. בטוח שאת לא מכירה אותו? עמריקי וירדן, את בטוח מכירה אותם".

בשלב הזה נפל לי האסימון ופצחתי בדיאלוג פנימי ומהיר עם עצמי. אז עומריקי הוא הסטודנט למדעי החברה שגר בדירה לידי? לא היה לי מושג שככה קוראים לו, אבל ראיינתי אותו פעם למחקר בפסיכולוגיה. יש לו חברה? בשם ירדן? לא זכרתי. ואני לא יודעת אם נכון להגדיר את השיער שלו כתלתלים, בעיניי אלו יותר מפרצים. אבל ידוע שסבתות נוטות לפרגן. בטח סבתות שמגדירות את נכדן הסטלן בן ה-20 ומשהו "ילד חמוד". ואגב סבתות ופרגון – סחתיין על סבתא של עומריקי. אטיטיוד מעצבן, אבל הייתי מתה להיראות ככה כשהנכד שלי יהיה באוניברסיטה. מעניין מה הסוד שלה. 

בעודי מנסה לפענח את סוד החיוניות של סבתא-של-עומריקי ומתכוננת למפגש המעניין בינה לבין נכדה בקומה השלישית, ראיתי להפתעתי את סבתא חולפת באלגנטיות על פני הדלת של החשוד-כעומריקי. במקומה היא ניגשה אל הדירה האחרונה בקומה, שבה מתגוררת השכנה שלי עם בנה הקטן והזועף שאף פעם לא אומר לי שלום במדרגות. כעבור עוד רגע של הפתעה נזכרתי שגם לקטן הזועף יש תלתלים חומים. 

אני תמיד ממהרת להיכנס הביתה כדי להימנע ממפגשי שכנים ותמיד שופטת את עצמי על זה (הרי בחרתי במקצוע שכל-כולו קשר אנושי. אין סנדלרית יחפה ממני. מה שמזכיר לי - עדיין לא קניתי מגפיים). הפעם פעלתי במהירות שיא תוך הדחקה מוחלטת של דחף השיפוטיות. לא הייתי מסוגלת לעמוד בפני נזיפה חזיתית נוספת או בפני עימות עם העובדה שאני אכן תל אביבית קלישאתית שלא מכירה את השכנים שלה. מעניין אם סבתא סיפרה לעומריקי שהשכנה לא יודעת מי הוא. במקומו גם אני הייתי זועפת עליי במדרגות מעתה ועד עולם.  

כבר כמה שנים אני מפנטזת קלות על המגפונים מהדגם הזה של דנית ירון (באחד משני הצבעים האלו).
הם ממש יפים בעיניי ונראה לי שחיתוך הקרסול שלהם יתאים גם לשמלות וחצאיות, אבל הם יקרים פחד.
כשאהיה סבתא אקנה לעצמי כאלו

fée marraine

אני ממש אוהבת ללבוש חצאית יחד עם סוודר. בייחוד כשמדובר בחצאית יחסית דקיקה. אני זוכרת בדיוק מתי נחשפתי למראה הזה לראשונה, אפילו תיעדתי את רגע ההארה בפוסט הזה. השילוב של חצאית מתנפנפת עם סוודר צ'אנקי הוא ביתי ופייתי גם יחד בעיניי. אני מתלבשת ככה לאירועים חורפיים שחשוב לי להיראות בהם פאשן פורוורד אבל גם להרגיש בנוח.

ואז נתקלתי במראה הזה שג'ניפר לורנס בחרה בו בשביל לקדם איזה סרט חדש שלה:

לכאורה, המראה הזה אמור להיות פסגת חלומות האאוטפיט הזה. הצבעים מקסימים, הכוכבים הקטנים שעל החצאית לגמרי שבו את לבי, אבל איכשהו זה לא מסתדר לי. הגדלתי לעשות, חיפשתי כמה שיותר תמונות ממסיבת העיתונאים ועדיין לא הצלחתי להתחבר למראה.

אני מנסה לפצח למה. אולי זה בגלל הכוכב שמרוח על החזה ומזכיר לי סווטשרטים של פוקס מהעשור הראשון של שנות האלפיים? אולי בגלל השקיפות של החצאית? (אני ממש שונאת חצאיות שהן "חצי חצי" מבחינת שקיפות). אולי בגלל הנעליים הסינדרליות? (אני אוהבת לשלב מראות עדינים כאלו עם נעליים מאסיביות, בוייב הפיה שעשתה חודש תורנות רפת). אולי בגלל מפתח הצוואר הסגור של הסוודר?

לא חשבתי על זה קודם, אבל עכשיו עולה לי בראש שאולי האאוטפיט "מתואם" מדי. כאילו מרושל וביתי, אבל בעצם נבחר בקפידה. הכוכבים שעל החצאית תואמים את אלו שעל הסוודר שתואמים את הקונספט של הסרט (אני חושבת. מודה שלא התעמקתי בו). זה כמו להתאים את צבע החגורה לצבע הגופיית-סבא לצבע התפרים של הלי קופר (מי שהתבגרה בתחילת האלפיימז תבין) וזה חסר מעוף ואפילו כבד. רצתה פיה, יצאה סנדקית. 

לחמניות שוקולד - סיפור של חורף (נטול פואנטה)

הזיכרון הזה יושב לי בירכתיי הראש תקופה ארוכה. מדי פעם אני חוזרת אליו, בעיקר כשאני מסתובבת באחת מנקודות הציון הגיאוגרפיות שמוזכרות בו. עכשיו גיליתי שגם התחלתי בעבר לתעד אותו בפוסט, אז החלטתי להחיות את הטיוטה הישנה לפני שהפרטים יישחקו לי. הפוסט לא מושלם. אני יכולה לכתוב יותר טוב מזה. אבל יש לי תחושה שאם אניח לו להתבשל הוא לא יפורסם לעולם. אני משחררת אותו לאוויר העולם כפג.

זה קרה בחורף 2007-8. גרתי בדירה מוזרה וגדולה בדרום תל אביב. הדירה הראשונה שלי בעיר וגם הראשונה מחוץ לבית ההורים. השכירות עוד הייתה בדולרים, לא תמיד היו לי מים חמים וקרה שאכלתי פופקורן לארוחת בוקר. חורף 2007-8 זכור לי כסוער ועגום למדי. הכל היה בצבע אפור כהה בחורף הזה. השמיים, שער הכניסה לבניין שבו גרתי, מצב הרוח שלי. הייתי במשטר דיאטה חמור ובדכאון תמידי.

אדוארד הופר תמיד מתאים לזכרונות על דכאון

באחד מימי חמישי של אותו חורף חבר שלי דאז הגיע לישון אצלי. הוא עוד גר אז אצל ההורים והיה עסוק בחיפוש דרכו בחיים. אני לא זוכרת איך חיפשנו את דרכו או את דרכי באותו לילה, אבל בבוקר שאחרי מצב הרוח הכללי היה עגום. יצאנו בגשם המזרזף לעבר הרחוב המג'ויף כדי לתפוס את קו 42 (המג'ויף גם הוא), שיוביל אותנו אל אחיו, שייתן לנו טרמפ שיוביל אותנו אל מחוץ לעיר הזאת.

האח עבד אז ב"לחמים", בסניף הראשון ברחוב החשמונאים, שאז גם היה היחיד שלהם. כדי להגיע אליו ירדנו במזלג המפויח של מנחם בגין-המסגר והתחלנו לצעוד לתוך העיר. אני זוכרת את תחושת הפליאה שאחזה בי תוך כדי הליכה. פתאום הבנתי עד כמה בתל אביב הכל קרוב. איך אפשר להתחיל בנקודה מאובקת וסואנת ולהגיע בקפיצת הדרך לאזורים מסבירי פנים שאנשים יושבים בהם בנחת, שותים קפה וקוראים עיתוני סופשבוע. הרגשתי כאילו העיר נפתחת בפניי (כמובן שהיום מצחיק להגיד את זה, כי החשמונאים נראה כמו העי אחרי המתקפה של יהושע. חפור ומטולא בפסי רכבת קלה ובפיגומי גינדי).

כשנכנסנו למאפיה, הרגשתי כמו בגן עדן עלי אדמות.אואזיס חמים, מואר ואפוף ריח של קפה ומאפים. כאילו אני בתוך סצנת הסיום של "דבר קטן וטוב" של קארבר (וסליחה על ההשוואה האיומה). משטר האכילה הסגפני שהקפדתי עליו באותם ימים לא עמד בפני לחמניות השוקולד של לחמים. בצק שזוף וחמים שבתוכו גושי שוקולד מנחמים. הן הרגישו כמו מן. אוכל שנופל עלייך משום מקום ומעורר אותך לחיים. או, כמו שקארבר קורא לזה, דבר קטן וטוב.

כבר כתבתי על כך שציורים של הופר וסיפורים של קארבר הם זיווג מושלם? אם לא, בטוח קראתי את זה איפשהו. וזה גם נכון. 

אחר כך האח באמת הסיע אותנו אל מחוץ לעיר (לא לפני שהצטיידנו בעוד לחמניות שוקולד) ובדרך נחשפתי לעובדה המדהימה שהחשמונאים נשפך לתוך שדרות רוטשילד (שהיו באותה תקופה הרחוב היפה בעולם בעיניי). להתפעלותי לא היה גבול. הרגשתי שתל אביב היא כמו חבילה עוברת - מקלפים נייר "דרושים" מקומט ומגיעים לשכבת כרומו נוצצת.

באותה תקופה שמעתי הרבה את הדורז. נראה לי שזה יכול לשמש כפסקול מתאים לפוסט.

אני קצת חוששת מלהעלות סיפורים כאלו על הכתב. כבר תקופה מסוימת זה מרגיש לי קצת גרפומני. יש היום כל כך הרבה אנשים שיודעים לשים פסיקים במקומות הנכונים ולפרוט לאחרים על מיתרי הנוסטלגיה, אבל כל מה שהם מוציאים תחת אצבעותיהם זה זבל אורגני מקושט היטב. מצד אחד לא בא לי להיות אחת מאלה, מצד שני אני כל כך נהנית לדפדף לאחור בבלוג ולהיזכר בעצמי מהעבר, שזה מתעלה על החשש מפני ייצור זבל.

הכל עדשים

זו כותרת שיכולה בכיף לתפוס מקום של כבוד ב"כותרות עלובות" ולכן אני אוהבת אותה. מה גם שמדובר במשחק מילים חורפי של אנשים מצוננים.

בכל מקרה, מה שרציתי לדבר עליו הוא מרק העדשים האגדי שהכנתי אתמול. הכנתי אותו מתוך קרייב טהור, לא לכבוד מזג האוויר. כשהלכתי לקניות בשישי בבוקר לא שיערתי כמה קר הולך להיות בסופ"ש הזה. חשבתי לעצמי בתמימות שהגרוע ביותר כבר מאחורינו (ההליכה ברגל לעבודה ביום רביעי נראתה לי בהחלט כמו הדבר הגרוע ביותר).

בסופו של דבר, בשישי בערב היה כל כך קר עד שהמשחק העיקרי שהשתעשענו בו היה להמר מי קובע באופן המדויק ביותר את הטמפרטורות בתל אביב - השלט של AMPM (חמש מעלות), אתר מזג אוויר רנדומלי שחבר שלי שלף מאיפשהו (שש מעלות), או האייפון של אחד הקאוצ'סרפרים שהתארח אצלנו (שלוש מעלות. כן כן). בתנאים כאלו, ברור שמרק הוא ההחלטה הנבונה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

התמונה מתוך הספר המופלא "מרק דלעת". אגב, נראה לי שאני הבנאדם היחיד שאני מכירה שלא אוהב מרק כתום.
הכתום היחיד שעובר אצלי (בהצלחה מרובה) הוא זה שאבא שלי מכין. 

אגב קאוצ'סרפרים - החבר'ה שהגיעו אלינו הפעם די מגוחכים בעיניי. הם מנסים נורא לשווק את עצמם כברלינאים מגניבים שהגיעו לחוות את חיי הלילה של הפרובינציה התל אביבית. כאלו שנמצאים וואן סטפ ביונד כולם, לוקחים את הסמים הנכונים, שותים את הדברים הנכונים ומתלבשים נכון. בתוך כל מאמצי השיווק הנמרצים האלו, גיליתי שהם בכלל עכברי כפר מאזור פרייבורג (לא מהעיר עצמה, אלא מהפרברים הכפריים שסביבה), שהגיעו לברלין לא מזמן כדי להגשים את חלום התהילה שלהם ולהתפרנס כשחקנים.

למרות הגיחוך, קצת הזדהיתי איתם. גם אני בסופו של דבר עכברת כפר שהגיעה מתישהו לעיר הגדולה ומתנהגת כיום כאילו היא המציאה אותה. מה שכן, אני חושבת שבארץ המרחקים בין הפריפריה למרכז הם הרבה יותר מינוריים - גם התרבותיים, לא רק הפיזיים - ולכן הרבה יותר קל "להפוך לתל אביבי" מאשר "להפוך לברלינאי".

ולא רק שהזדהיתי איתם, גם קצת ריחמתי עליהם. נראה לי מבאס  להגיע מברלין הקפואה לסופ"ש בתל אביב, כשאתה מפנטז על ז'קטים קלים וטיולים לאורך החוף, ולנחות היישר לשבוע הקר ביותר בשנה. כפיצוי הלעטתי אותם בתה, עוגיות ובמרק המדובר. אני מקווה שהם השאירו לי משהו ממנו, כי התכנון המקורי היה לקחת אותו ביום ראשון לעבודה.

ועכשיו - למרק (לקחתי את המתכון מהבלוג הזה, שהגעתי אליו בגיגול מקרי לחלוטין, ועשיתי בו כמה שינויים):

המצרכים (לחבורת קאוצ'ספרים קפואים ורעבים ומארחיהם הקפואים לא פחות):

2 כפות שמן זית

5 גזרים בינוניים, חתוכים לקוביות קטנות

1.5 בצל גדול, קצוץ דק

7 שיני שום כתושות

½ כפית פפריקה חריפה

כפית פפריקה מתוקה

½ כפית פלפל שחור

2 סלסילות פטריות (שמפיניון וכמה פטריות יער גדולות), מנוקות ופרוסות

8 ענפים של תימין

2.5 כוסות עדשים חומות (אין צורך להשרות אותן לפני הבישול)

2 כפות רוטב סויה

מלח

ההכנה:

1. מחממים את השמן בסיר גדול וכבד. מוסיפים את הבצל, השום ושבבי הצ'ילי (או הפפריקה החריפה) ומטגנים על להבה בינונית עד שהבצל מתחיל להתרכך, כ-7-5 דקות. מוסיפים את הגזר וממשיכים לטגן, תוך כדי ערבוב מדי פעם, עוד כ-8 דקות, עד שהגזר מתרכך מעט.
2. מוסיפים את הפטריות, ומתבלים בפלפל שחור ובמלח. ממשיכים לטגן, עד שהפטריות מתרככות ומתחילות להזהיב מעט, כ-10 דקות.
3. מוסיפים את גבעולי התימין, העדשים ו-8 כוסות מים. מביאים לרתיחה. מנמיכים את הלהבה, מכסים את הסיר חלקית, ומבשלים עד שהעדשים מתרככות, אבל לא מתפרקות לגמרי (כחצי שעה). מוסיפים את רוטב הסויה, מתקנים תיבול, אם צריך, ומכבים. לפני ההגשה שולפים את גבעולי התימין (במהלך הבישול העלים ינשרו מהם לתוך המרק).

משבר כתיבה

אני באמת תקועה. יש בי רצון עז לכתוב פוסט אבל חוסר מוטיבציה מוחלט לעשות את זה. אני יודעת שכשאוציא איזה טקסט כתוב מתחת לאצבעותיי ארגיש טוב יותר, אבל הראש שלי ריק לגמרי מרעיונות.

אם פעם הם היו מציפים אותי בכל מקום (ובעיקר במקלחת ותוך כדי שטיפת כלים. נוזלים עוזרים לי לחשוב כנראה), עכשיו בכל פעם שאני מנסה לגרד את קצה-קצהו של רעיון אני מיד מוצפת בתחושות אשמה שנוזפות בי: "לכי לחדר כושר!", "תעשי דברים בשביל העבודה!" והכי גרוע - "תקראי מאמרים לסמינרים!", שלא לדבר על "תנקי את הבית!". (תחושות האשמה הן ממושקפות, מסודרות ורזות כמו סימן קריאה מהלך, עם קול קצת מורתי וצרוד). 

אני מתפתה לעשות דברים שלא עשיתי מעולם, פשוט כדי למלא את חלל הכתיבה שנפער לי בבטן. למשל - לנהל בלוג שהוא כמו יומן אישי. ממש "איפה הייתי ומה עשיתי", בלי תובנות, רפרנסים ושטויות אחרות. לפלוט אל המקלדת תיעוד כתוב ומצולם שלא עבר שום עיבוד. או אולי לכתוב ממש על אופנה. על קולקציות שמצאו חן בעיניי, על טרנדים שלא יוצאים לי מהראש (אבל זה מרגיש לי קצת חובבני ומזויף). 

אני חושבת שאני קצת בדיכאון, מה שעשוי להסביר את היעדר המוטיבציה והרעיונות. הוא התחיל עם תחילת החורף (היה כאן איזה שבוע גשום וסוער ממש שדי הפיל אותי. עכשיו שמשי בחוץ, אבל קצת קודר לי עדיין בפנים), ואולי עם תחילת שנה ג' הזאת, שמרגישה לי גורלית נורא. אולי זה בכלל קשור לעבודה הכבר-לא-כל-כך-חדשה שלי, שמלחיצה אותי קלות (מה חדש) ומעוררת אצלי תהיות קיומיות.

ויכול להיות שהסיבה היא בכלל השבועיים האלו שבהם רק שמעתי את סטיישן-טו-סטיישן בריפיט וקראתי את לוליטה. המרצה שלי לפסיכופתולוגיה היה אומר שזו חשיבה מאגית, אבל אני קצת מאמינה שאלו יצירות שדבקה בהן אנרגיה שלילית (למרות - ואולי בגלל - היותן מופתיות, מדהימות וממכרות) ולכן צריך לשמור מהן מרחק בריא. אולי אני צריכה לעבור למוזיקת לילה זעירה, יש מחקרים פסיכולוגים שטוענים שזו יצירה שמעוררת באופן מובהק מצברוח טוב.

הגמל והשיבוטה

יש לי ז'קט עור מזארה ומגפונים שחורים

יש לי אקססורי עם ניטים ותיק של BAGGU עם פסים

מזל שיש לי גם פוני עם תלתלים

 

אחרת - איך היו מבדילים ביני לבין כל האחרים?
ומשפט אחרון עם חריזה גרועה - בא לי לעשות גוונים.

(ורגע של רצינות: אין יום שאני לא חולפת באוניברסיטה ורואה לפחות 3 בחורות עם התיק הזה, 5 בחורות עם ז'קט עור וכל בחורה שניה עם מגפונים שחורים. האם נפלתי קורבן לניסוי המערב שליטה בתודעה קולקטיבית?)
----------------------------------------------
אמנם אין חורף, אבל זה כבר לא בדיוק יולי שם בחוץ ואני זקוקה מפעם לפעם למשהו חמים וכיפי. ועל כן, רגע של מרת'ה סטיוארט בבלוג, עם ההיילייטס שמשמחים אותי הסמסטר:

1. הדרינק - קפה שחור חם ומתוק עם הל וקינמון. כן כן, מאוד רס"רי מצדי, אבל זה באמת טעים (וכמובן - מעורר כמו הצרחות של התינוקת של השכנים, שמגדלת בימים אלו שיניים). אני שותה את זה של א-נחל'ה, הוא היחידי שמוצלח בעיניי, וממתיקה עם סוכרה-לייט אחד. למטורפים פחות ממני, נראה לי שכדאי ומומלץ להמתיק עם סוכר חום ואפילו עם סילאן.

2. האקססורי - איחוד צעיפים. יש לי טונות צעיפים. לפחות עשרה. בשנה שעברה הלכתי פחות-או-יותר עם שלושה מהם, כי חלקם לא היו מספיק צ'אנקיים וגדולים בעיניי (אני שונאת צעיפים שאפשר ללפף אותם רק פעם אחת סביב הצוואר. זה לא צעיף בעיניי, זה טישיו). השנה החלטתי לשלב בכל פעם שני צעיפים קטנים וזה עובד מעולה בעיניי. גם מאסיבי במידה הנכונה וגם יוצר ערבוביית מרקמים וצבעים חמודה להפליא.

3. האוכל - יש כמה מתכונים מוצלחים שמלווים אותי נאמנה הסמסטר והופכים את הפסקות הצהריים שלי לנחמדות יותר. קודם כל - בולונז. אבל זה אדיוטי לתת מתכון לבולונז, זה כמו מתכון לחביתה. לכל אחד יש את השיטה שלו (אבל באמת ששלי מנצח!).

הדברים היותר מעניינים שיצא לי לאכול הם:

(1) סלט שהמצאתי, שכולל עגבניות, גרגרי חומוס מבושל, אבוקדו, גבינה בולגרית/פטה (והכי טעים - חמד לייט 5%), גרעיני חמניה והרבה מיץ לימון.

(2) הסלט של מיראל מ"פלאפל פאשן", שכולל צנוניות, עגבניות מיובשות, מלפפון, נענע, בזיליקום, ואם רוצים גם יוגורט. אני חותכת קודם כל את הצנוניות דק-דק ונותנת להן לעמוד כמה דקות עם הרבה מלח, שמן זית ומיץ לימון, כדי לנטרל קצת את החריפות שלהן ולהעניק להן תחושה קצת כבושה. (מומלץ להציץ בקישור לפוסט של מיראל, יש שם תמונת-סלט שעושה חשק).

(3) מג'דרה של אלופים, עם אורז מלא עגול (הארוך לא טעים בעיניי כל כך), עדשים אדומות, עדשים שחורות, גזר, שום ובצל מטוגן. אני מכינה את האורז בנפרד, כמו פסטה, ורק אחר כך את תבשיל העדשים+ירקות - כי זמן הבישול של האורז מאוד ממושך והעדשים מוכנות מהר מאוד.

חשק לחורף

אין לי באמת חשק שיגיע החורף, אבל אחרי שעיינתי בכתבה הזו על "מדריך הטרנדים" לחורף הקרוב, יש לי כבר השראה מה ללבוש (וגם איך להסתרק):

התמונה מכאן: http://thebestfashionblog.com/page/103

התאהבתי במקסי בקיץ הזה ונראה לי שהחורף ימשיך באותו סימן. רק צריך להקפיד לאסוף את שולי החצאית באלגנטיות, כדי שלא תתמלא בבוץ לא אלגנטי בעליל.

דצמבר המר, זעקו כותרות בעיתון

האמת שינואר הוא החודש שאני רוצה לדבר עליו (בקצרה, כי זמני לוחץ). והוא לא היה מר, אלא יותר נמהר. ובעצם - מהיר. בין ערפילי הגשם החודש הזה פשוט טס ואני נותרתי בלי זמן פנוי בכלל. התחושה היא בגדול של תרדמת חורף - עושים את כל הפעולות ההכרחיות, אבל לא יותר מזה. אין לי כוח להתלבש מוצלח וכו' (וגם לא לנקות באמת או ללכת לחד"כ מספר פעמים הולם), פשוט קר לי מדי ויש לי תלפים עבודה.

בהזדמנות הזו אני רוצה להודות למשפחת רוטר (לא טעיתי, נכון?) על כינונה המבורך של רשת קסטרו-מן. חצי מהסוודרים שקניתי שם לחבר שלי הפכו לפרטי יוניסקס שאנחנו חולקים. ללבוש סוודר של החבר זה הגבול המושלם בין cozy לבין הזנחה. כמעט נוח כמו סווטשרט המוטורהד הקשוח שאני אוהבת לאמץ, אבל יותר ייצוגי ועם פחות גולגולות עליו. כשלובשים מתחת חולצה מכופתרת (של בנות!) זה בכלל ניפוץ מוסכמות.

לא שברתי יותר מדי את אמברגו הקניות שהזכרתי פה. כמעט קניתי סוודר מנצנץ, הוא היה ממש זול ובצבע מקסים - אבל הגזרה הייתה לוקה משהו. במקום קניתי ספק שכמייה-ספק פונצ'ו מטוויד כחול כהה, שמשמש/ת אותי נאמנה. היא גם קצת מתוחכמת בעיני עצמה וגם כרבולית להפליא.

טיפת אקטואליה לסיום - בזמן האחרון אני יותר ויותר בקטע של איראן. האיום מפחיד אותי AS HELL, אבל התרבות שהייתה שם לפני האייתוללות ומתאמצת במובנים מסוימים להשתמר גם עכשיו מרתקת אותי. כמו פלצנית אמיתית אני מתכוונת ללכת לראות את פרידה כשהוא יעלה על מסכינו. זה כבר יהיה הפרסי השני שלי.

weak

פתאום בא לי סוודר מנצנץ, או לפחות מטאלי. נכון, ראיתי כאלה כבר באינספור בלוגים, מה גם שבערב אחד שלוש חברות שלי התהדרו בוורסיות שונות לאותו הטרנד. חוץ מזה, החלטתי שעד הנסיעה לסקנדינביה (בסתיו הבא!) אני לא קונה כלום. בכל זאת איך שהוא מתחשק לי, אבל אסתפק בבהייה בתמונות (אלא אם אמצא ברגיין באמת שווה):

the crowd-pleaser

העאלק-וינטאג'

ובסגנון המחליקה על הקרח

---------------------------------------

וגם - קניתי (התפתיתי למרות עוצר הרכישות) את הליפסטיין החדש של רבלון. המסקנות - הוא מחורבן. לא שווה 50 ש"ח.

(העפרונות איפור של קרליין, שעולים עכשיו 25 ש"ח, דווקא כן. קניתי אחד בצבע ירוק-זית כהה במיוחד נוטה לחום).

תחת לבן עם נשמה של שחור

הפסקול של השבוע היה הסמית'ס ודייויד בואי (מה חדש).

הפעם זכו לכבוד meat is murder ו-'heroes'. הם התנגנו סחור סחור כמעט ברצף, בקושי ידעתי מהם שובע.
בחיי, כשאני שומעת את 'heroes' (השיר) עולות לי דמעות בעיניים. איזה גאון בואי, מזל שסוף סוף הוא ירד מהעץ שלו ומאפשר לעשות לו מחווה ראויה (אני מקווה שהיא תהיה ראויה. ממש בונה על נסיעה ללונדון לצורך בדיקת העניין מקרוב)

כנראה בגלל האווירה מלאת הפאתוס נהיה לי חשק ללבוש בעיקר שחורים. או שאולי זה החורף. בכל מקרה, אני מנסה עכשיו לגוון ויוצאת מהבית בכחול כהה ואפור אבל נראה לי שאתאפר באודם כהה. ממש מתחשק לי ובדרך כלל אני נרתעת. אולי הערב יהיה לי אומץ.

אגב נשמה, הבוקר שמעתי את צילה דגן ונזכרתי כמה היא מדהימה. נראה לי שבביקור הבא אצל ההורים אעלה את אלבום האוסף שלה לאייפוד.