חורף בתל אביב

מעשה שקרה באמת.

בסופו של יום לימודים ארוך, עת עמדתי להכנס אל חדר המדרגות, שמעתי מאחורי מישהי מצווה: "חכי, תחזיקי לי את הדלת". נשמעתי. החזקתי. היא נכנסה, חמושה במגפונים מדוגמים ובקוקו ייצוגי, ובירכה אותי במאור פנים לא אופייני לבניינים משותפים: "שלום, אני סבתא של עומריקי!".

הותקלתי. לא היה לי מושג מי זה עומריקי. הגבתי בחיוך שנראה לי כמו הדרך האלגנטית להתחמק מהודאה שאני קלישאה תל אביבית שלא מכירה את השכנים של עצמה. המשכתי לטפס אחריה במדרגות תוך שאני מעריצה את המגפונים שלה ומזכירה לעצמי לרכוש נעלי חורף חדשות.

בקומה 1 וחצי הותקלתי שוב והפעם חזיתית. "את מכירה את עומריקי?". נאלצתי להודות שלא. "את חדשה כאן?" – "לא". עכשיו כבר התעצבנתי בלב. סבתא או לא סבתא, מגפונים או לא מגפונים, אבל מי שמך לשפוט אותי ואת מידת הניכור שלי משכניי. "הוא ילד חמוד כזה, עם תלתלים חומים. בטוח שאת לא מכירה אותו? עמריקי וירדן, את בטוח מכירה אותם".

בשלב הזה נפל לי האסימון ופצחתי בדיאלוג פנימי ומהיר עם עצמי. אז עומריקי הוא הסטודנט למדעי החברה שגר בדירה לידי? לא היה לי מושג שככה קוראים לו, אבל ראיינתי אותו פעם למחקר בפסיכולוגיה. יש לו חברה? בשם ירדן? לא זכרתי. ואני לא יודעת אם נכון להגדיר את השיער שלו כתלתלים, בעיניי אלו יותר מפרצים. אבל ידוע שסבתות נוטות לפרגן. בטח סבתות שמגדירות את נכדן הסטלן בן ה-20 ומשהו "ילד חמוד". ואגב סבתות ופרגון – סחתיין על סבתא של עומריקי. אטיטיוד מעצבן, אבל הייתי מתה להיראות ככה כשהנכד שלי יהיה באוניברסיטה. מעניין מה הסוד שלה. 

בעודי מנסה לפענח את סוד החיוניות של סבתא-של-עומריקי ומתכוננת למפגש המעניין בינה לבין נכדה בקומה השלישית, ראיתי להפתעתי את סבתא חולפת באלגנטיות על פני הדלת של החשוד-כעומריקי. במקומה היא ניגשה אל הדירה האחרונה בקומה, שבה מתגוררת השכנה שלי עם בנה הקטן והזועף שאף פעם לא אומר לי שלום במדרגות. כעבור עוד רגע של הפתעה נזכרתי שגם לקטן הזועף יש תלתלים חומים. 

אני תמיד ממהרת להיכנס הביתה כדי להימנע ממפגשי שכנים ותמיד שופטת את עצמי על זה (הרי בחרתי במקצוע שכל-כולו קשר אנושי. אין סנדלרית יחפה ממני. מה שמזכיר לי - עדיין לא קניתי מגפיים). הפעם פעלתי במהירות שיא תוך הדחקה מוחלטת של דחף השיפוטיות. לא הייתי מסוגלת לעמוד בפני נזיפה חזיתית נוספת או בפני עימות עם העובדה שאני אכן תל אביבית קלישאתית שלא מכירה את השכנים שלה. מעניין אם סבתא סיפרה לעומריקי שהשכנה לא יודעת מי הוא. במקומו גם אני הייתי זועפת עליי במדרגות מעתה ועד עולם.  

כבר כמה שנים אני מפנטזת קלות על המגפונים מהדגם הזה של דנית ירון (באחד משני הצבעים האלו).
הם ממש יפים בעיניי ונראה לי שחיתוך הקרסול שלהם יתאים גם לשמלות וחצאיות, אבל הם יקרים פחד.
כשאהיה סבתא אקנה לעצמי כאלו