patterns

תבנית ראשונה שחוזרת על עצמה-
זוכרים את היוז'ואלס שלי מלפני כמה חודשים? עכשיו יש לי חדשים.

אנחנו לא נפגשים מדי יום, כי לשם שינוי (מבורך!) אני כבר לא בעדת הworking nine to five, אבל בכל פעם שיש לי משמרת השכם בבוקר אני נזכרת מחדש כמה הם מצחיקים:

קו 9, אי-שם לפני 06.00 בבוקר (שעה לא לעניין, אבל יש לה את היתרונות שלה), הנהג והנוסעת שלצידו. תמיד הם שם, הוא עם השפם, היא עם התלתלים הקצוצים. ככל שעובר הזמן הם מתארכים (אולי היא מגדלת?). תמיד משוחחים על עניינים שברומו-של ואני תוהה - לאן היא נוסעת? מתחילת הקו ועד סופו? הם באמת כל-יום שם? אולי היא מלווה אותו לאורך כל היום?

שמתי לב שעכשיו, כשאני פחות מרירה ביחס לעבודה, יש לי גם הרבה יותר סימפטיה לאנשי האוטובוס הקבועים. את הקודמים ממש שנאתי, הם סימנו את תחילתו של עוד יום משמים במשרד.

תבנית שנייה-
 אתמול הסתובבתי קצת אחרי העבודה ברחובות העיר בחיפוש אחר כלמיני דברים שלא מצאתי (ואז גיליתי שהכל נמצא ליד הבית! ממש דורותי מצדי). בדרך עברתי באלנבי, כבר מזמן לא שוטטתי ברחוב המפויח והמג'ויף הזה ודווקא התחשק לי. נכנסתי לקסטרו עודפים, מצאתי 2 סוודרים (בעמל רב) לחבר שלי ולא יכולתי שלא לשים לב מהשיחה שחזרה על עצמה בקרב כל הזוגות ששרצו במחלקת הגברים:

היא: "מאמי, מצאנו לך דברים מהממים!"
הוא: מהמהם בהסכמה. מה עוד נותר לו לעשות מול פרץ ההחלטיות הזה.

בחיי, כל זוג שהיה שם. פרחולים, אמריקאים, מגניבים-בעיני-עצמם, הכל(!)
אז חזרתי הביתה ואמרתי לחבר שלי---
לא, זה לא קרה. המילה מאמי מעולם לא עברה את דל שפתיי.

back in black

לא יכולתי למצוא כותרת קלישאתית יותר לחגיגות-שובי-לבלוג, נכון?
אבל מתחשק לי לשמוע קצת רוק טראשי, זה משפר את מצברוחי בצורה משמעותית.

there you go. עכשיו אפשר להתחיל את הבוקר ולפצוח בהסברים והתנצלויות:

(דברו עם השכנים שלכם. גרפיטי חביב ומוזר שנראה לי כמו התמונה הנכונה לפתוח בה פוסט מתנצל)

אז נעלמתי לדי הרבה זמן, לפחות במושגים אינטרנטיים (וכמובן שעולה בי עכשיו החשש הילדותי-אבל-הגיוני שאף אחד בכלל לא שם לב)
דווקא לא הייתי עסוקה במיוחד, העבודה לא שאבה אותי בצורה מיוחדת. עבדתי די במונוטוניות. נראה לי שפשוט נשחקתי.
מה שכן, הרגשתי עייפה וחסרת השראה (וואו, ועכשיו אני גם מרגישה חלודה נורא בכתיבה)

את העייפות אני נוטה להסביר במיעוט אכילת ירקות לאחרונה. לא טוב, ואני מתכוונת לשנות.
את חוסר ההשראה אפשר לתלות בעבודה שכבר נמאסה עלי, או בסירוב לא נחמד (באנדרסטייטמנט..) שקיבלתי מעורך מגזין כלשהו. אני יודעת שהדבר הנכון לעשות הוא לומר לעצמי שמדובר בעוד שמוק בעמדה בכירה בעולם התקשורת, ואני לא רוצה לעבוד אצלו, אבל בהתחלה זה די כאב. עכשיו כבר ממש ממש לא, אבל אני מרגישה מין קהות חושים שכזו.

ולחדשות המסעירות באמת: אני בחופש! מהיום ובערך לשבוע.
יש לי כמה איוונטס חשובים ביותר, אבל חוץ מזה הלוז די ריק, ואני לא בטוחה מה בדיוק אני רוצה לעשות. חבל שנפלתי על מזג אוויר סגרירי שכזה שדי מגביל את האפשרויות העומדות לרשותי.
נראה לי שאני אצא להרבה שיטוטי סרק, ואשתדל לשבת בבתי קפה בבטלה מוחלטת כמו כל אותם אנשים שאני רואה ב11 בבוקר מתפנקים על הפוך ואני תוהה מה בדיוק הם עושים למחייתם.

(עידן אלתרמן. מה בדיוק אתה עושה למחייתך, בעצם?)

וחוץ מזה אני אנצל את המאורע כדי לתרום סוףסוף את שקית הבגדים העצומה שיושבת אצלי בחדר לויצו.

אגב בגדים- בשישי האחרון, תוך כדי רכישות להשלמת התחפושת, הפנקתי את עצמי במיטב תוצרת אלנבי-קינג ג'ורג'
(נשמע נורא, נכון? אבל באמת שהתוצאה היא בייסיק לא רע בכלל)

ג'ינס מחנות פרחות היסטרית, אבל הוא באמת מוצלח ועלה 130 ש"ח (האהא. יצא חרוז. פואטיקה במיטבה)

 

חצאית ירוקה-כהה (כאן לא ממש רואים את הצבע) בגזרה גבוהה אבל לא פרחית, מחנות במכירת חיסול ולכן עלתה לי 50 בלבד :)

סתם טישרט עם הדפס סמי-מתלהב. אבל אין לי הרבה טישרטס בכלל, וכאלה שנראות עלי טוב בפרט.


ובענייני תחפושות:
Zיגי כבר נחנך, והיה הצלחה מסחררת, אבל איכשהו לא בא לי על התחפושת שוב (בסוף הערב דידיתי לאוטו בקושי רב, ולא בגלל שכרות אלא בשל מגפי האיימים). אני הולכת לעוד מסיבה, ומתחשק לי להרגיש בנוח (כלומר- הפעם בלי טייץ פסיכודלי ועקבי זונות).
העניין הוא שעכשיו בטח סיוט לקנות תחפושות, וגם אין לי שום השראה.

המשך יבוא. הצטברו לי שלל רעיונות לפוסטים.


עדכון קצר: ויצו עמוסים כרגע ולא מקבלים תרומות עד אחרי פורים. נחמד לדעת שיש אנשים טובים.

באים מיבנה- ההמשך

אבל לא התכנסנו כאן כדי לדסקס בשיר של השבק (כבודו במקומו מונח. אחלה שיר). ביום חמישי האחרון שוטטתי בסמטאות תל אביב (אז גם נתקלתי ביוד), ובעיקר ברחוב יבנה.
עד עכשיו, הכרתי רק את החלק שממש מתחבר לרוטישלד, כי זה המקום הקלאסי לחפש בו חניה

או שאולי לא. מצד שני- חניונים זה לחלשים.
במשך רוב השיטוט שלי ברחוב התמקדתי בבניינים, אי אפשר אחרת. באמת שמעולם לא ראיתי אזור משתפץ יותר מאשר רוטשילד רבתי.
(כלומר, כן- אבן גבירול, כבישים וזה.. אבל פה מדובר בשפצור בתים באופן מסיבי)
הכי הדהים אותי הדבר הזה:

(שימו לב לצבע הפיסטוקי, וכמובן- למלאכים בפרונט. ממש גותיקה ארצישראלית)
קיטש סכריני למדי.
המשכתי לטייל ונתקלתי בעוד כמה מוצגים ארכיטקטוניים מסקרנים:

האמת שהבניין השמאלי מקסים ממש. אבל חורבה אמיתית. השניים האחרים פשוט בלתי מוסברים בעליל.

ועוד מיצג הזוי משהו- הייתי בטוחה בהתחלה שזה בית כנסת שמתיימר לשחזר את בית המקדש:

אותו צילמתי כמה פעמים ומכמה זוויות, רק בגלל שהייתי כלכך משועשעת. זה נראה קצת כמו תפאורה.

אחרכך כמובן שהגעתי לאלנבי, וחשתי צורך עז לקנות לעצמי משהו באיזה פרחיאדה.

התוצאה לשיפוטכם:

והגב: