כחול עמוק

הבת שלי בת ארבע וקניתי לה ליום הולדת טושים צבעוניים וריחניים. כאלו שבהם החום הוא בריח שוקולד, האדום בריח תות, הצהוב הוא בננה (למעשה שחזור מדויק של גומי בננה), ועל כל טוש יש ציורים קטנים וחמודים של המאכל המדובר, כדי שלא נתבלבל. כשהוספתי את הטושים לעגלה באתר של חנות צעצועים יקרה וקצת פלצנית, כזו שקונים בה רק ביום הולדת, חשבתי שאני מגשימה דרכה את חלומות הילדות של עצמי, כי תמיד רציתי טושים כאלו ולא היו לי. אתמול פתחנו את החבילה והתחלנו להריח. החום והאדום היו מתוקים ומטופשים, הסגול היה ארטיק ענבים נוסטלגי מאוד שמשך כמה חוטי זכרון, אבל הכחול (אוכמניות) היה מכונת זמן עוצמתית .

[בתואר הראשון לימדו אותנו שלחוש הריח יש נתיב מיוחד אל הזכרון, אבל לא התעכבנו על זה יותר מדי. אני חושבת שהסיבה קשורה לכך שהחיווט של מערכת הריח במוח הוא ישיר ולא אלכסוני (בניגוד ליתר הקלטים החושיים), אבל מעבר לכך לא בטוחה מה מהידע שלי נשען על קורס מבוא לתפיסה ומה על המיני סדרה על הלסטון בנטפליקס (יש שם פרק שבו הלסטון מרכיב את הבושם שלו. אבל אני גולשת)].

מכונת הזמן העוצמתית של הריח הכחול החזירה אותי לגיל חמש ולגיל שלוש עשרה. קודם כל, נזכרתי שהיו לי טושים כאלו. לא הגשמתי דרך הבת שלי את חלומות הילדות שלי, אלא (שוב, בפעם המי יודעת כמה) ניסיתי לחיות-מחדש את הילדות שלי דרכה. אני חושבת שקיבלתי את הטושים האלו כמתנה מאיזו דודה מאמריקה, או מאבא שלי, באחת מנסיעות העבודה שלו. עכשיו אני זוכרת שהכחול היה הריח האהוב עליי גם אז.

בגיל שלוש עשרה לא היו לי טושים ריחניים. היו לי חלומות אחרים, שכללו ליפגלוס תכלת. 

בגיל שלוש עשרה הייתי תולעת עיתוני סופ"ש. ההורים שלי קנו רק מעריב אבל לפעמים קיבלנו מהסופר או בתחנת דלק גם מוספים של ידיעות. קראתי את כל המוספים מצד לצד. בהתחלה זרקתי הצידה בבוז את מדורי הכלכלה ואז גיליתי את טורי ביקורת המוצרים הנהדרים שלהם ("ברכה בודקת" בידיעות ו"פיינשמקר" במעריב) וכך גם הם סללו את דרכם ללבי. אבל המקום הראשון בלב היה שמור למוספי התרבות והטלוויזיה, ובמיוחד-במיוחד לכל מה שיצא מתחת לעטן של דנה ספקטור, דנה קסלר וליסה פרץ.

את דנה ספקטור לא יצא לי לקרוא המון – כאמור, לא תמיד היה אצלנו בבית ידיעות – והרבה מהחומר שלה היה קצת מבוגר מדי עבורי, עם שברונות לב ותהפוכות זוגיות. את דנה קסלר וליסה פרץ קראתי באדיקות. הן היו כמו אחיות גדולות היפר-מגניבות שאפשר ללמוד מהן את כל מה שחשוב בעולם. בגיל שלוש עשרה את פחות מתעניינת בגברים הפכפכים ובחברות שצריך לתמוך בהן (ע"ע ספקטור) ויותר צמאה לדעת איך לעצב את הקליפה שלך. איך להציג את עצמך בפני העולם. לפחות אני הייתי כך.

מדנה קסלר למדתי איזו מוזיקה לשמוע. היא כתבה המון על רוק ועל מה שהיה אולי לרגע אינדי ומיד נכנס למיינסטרים (אינספור כתבות על רדיוהד), אבל גם לא זלזלה בפופ סוף ניינטיז תחילת אלפיימז שאהבתי כל כך, והקדישה סקירות מעמיקות לג'יילו, בריטני וכריסטינה (לנצח אזכור את כיתובי התמונה שהעניקה לג'יילו – "יפה אך חסרת כשרון" ולבריטני – "מכוערת אך מוכשרת"). 

מליסה פרץ למדתי איך להתלבש ואיך להתאפר. זה היה כמו קורס שחייה בהתכתבות, לפענח איך להיראות על בסיס מודל לא ויזואלי. הכל נשען על הטקסט של ליסה ועל מעט מאוד תמונות, אז קראתי, דמיינתי וניסיתי ליישם. שלושה טורים שלה שזכורים לי במיוחד היו על ג'ינס עם תפר כוכב על הכיסים האחוריים (לדבריה, מקטין את הטוסיק), על טרנד של לק לבן-טיפקס על הציפורניים (אם אני זוכרת נכון, לא מצאתי לבן בסופר-פארם ולכן פשוט השתמשתי בטיפקס) ועל ג'וסי טיובס של לנקום. 

בטור על ג'וסי טיובס היא ציינה במיוחד את הטיוב בצבע תכלת. אני לא זוכרת בדיוק איזה סופרלטיב היא קשרה לו, אבל הוא הצטייר בדמיוני ככליל השלמות והקולנס ולכן ניסיתי למצוא לו חלופה מקומית. ליפגלוסים בצבע תכלת בטח ובטח שלא היו בפארם שקרוב לבית, שאפילו לא החזיק לק בצבע שחור, אבל באחד השיטוטים שם מצאתי שפתון לחות בטעם אוכמניות ובצבע כחול. וואו. זה היה באמת וואו. מרחתי שכבות על גבי שכבות והתהלכתי במסדרונות החטיבה בתחושה שהשפתיים שלי מחברות אותי להתרחשויות אופנתיות גדולות יותר, בתל אביב או בלונדון. בונוס אדיר היה הריח – בדיוק הריח של טוש האוכמניות מגיל חמש. כך שזה היה חיבור מקביל גם לעצמי העתידית וגם לעצמי של פעם.  

לכבוד הפוסט גיגלתי blue juicy tube וגיליתי שהמקור בכלל היה בריח מנטה, שזה משמעותית פחות מלהיב בעיניי בהשוואה לאוכמניות. אני אוהבת עד היום צבע של אוכמניות על השפתיים, יש לי כמה אודמים וליפסטיינים שנועדו להשיג את האפקט, אבל המראה המוצלח ביותר מתקבל אחרי אכילת אוכמניות קפואות מול הטלוויזיה.  

מלכת האמבטיה

הערת העורכת שהיא אני: זה פוסט מלפני 4 שנים שמעולם לא ראה אור וישב זמן רב במגירת הטיוטות. לא יודעת למה לא פרסמתי במקור, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. אני בהחלט עומדת מאחורי הדברים גם היום, אולי רק קצת פחות שמחה לאיד. בכל מקרה, מדור ה-top shelf הוא הסחת דעת נהדרת גם בזמן מגפות עולמיות וגם במהלך מלחמות איומות.

 

 במסגרת חיפושי אחרי עיסוקים לשעות הפנאי התחפרתי עוד יותר במשהו שכבר מזמן נהניתי לעשות אותו - בינג' במדור the top shelf של הבלוג into the gloss.

הסבר קצר (ולא מאוד ממצה, כי אני לא מומחית גדולה) עבור מי שלא מכירה. מי שכן מכירה יכולה לדלג לפסקה הבאה: into the gloss (להלן - ITG) הוא בלוג ביוטי שפתחה בסוף העשור הקודם אמילי וייס, כיום יזמית-על, הבעלים של מותג האיפור והטיפוח המילניאלי עד זרא Glossier, אבל אז רק עיתונאית אופנה פרילאנס. the top shelf הוא אחד המדורים המצליחים בבלוג, בזכות קונספט מציצני ומספק - ביקור בחדרי האמבטיה של אושיות אופנה, יופי ולייפסטייל (ומפעם לפעם גם אושיות מתחומים אחרים) והיכרות מעמיקה עם ארסנל המוצרים שהן משתמשות בו.

באופן אישי נחשפתי ל-ITG בשלב מאוד מאוחר. הכרתי את האתר דרך הבלוגרול של כותבות מתוחכמות ממני (אם אני זוכרת נכון, שלי גרוס הפנתה אליו באחד הגלגולים הישנים של הבלוג שלה) אבל אף פעם לא היה לי דחף להיכנס אליו כי קריאה באנגלית נוטה לבאס אותי. רק לפני כשנה, בעקבות המלצה על פודקאסט בבלוג של לובה, שמעתי ראיון עם רייצ'ל וייס שהייתה חמודה ומצחיקה באופן מפתיע. היא סיפרה שם בין היתר על ה-top shelf ועל הפרק האהוב עליה במדור - ראיון עם השחקנית הצרפתיה ההורסת ביופיה ליה סיידו.

 

בחלומי אני מתלבשת ככה לעבודה

מה ששבה אותי לא היה האזכור של סיידו עצמה, אלא הסיפור הנהדר הבא: אמילי סיפרה שליה הציגה את עצמה בתחילת הראיון כצרפתיה טיפוסית שלא עושה עניין מביוטי ומשתמשת בקוסמטיקה בצורה אגבית, אבל לכשנפתחה דלת חדר האמבטיה, התגלה אוסף מאוד לא נונשלנטי, שלא לומר בולמוסי, של גזיליון מוצרים. אין דבר שיותר מספק אותי מאשר גילוי האמת המיוזעת שמאחורי כל מיני איט גירלז נונשלנטיות ולכן מיהרתי להיכנס לבלוג ולקרוא את הראיון המדובר. כמובטח, הוא נהדר. התמונות מספקות מאוד ואני נמנעת מלהעלות אותן לכאן משיקולי זכויות יוצרים. אם יש לכן כוח, פשוט תכנסו. אם בא לכן אמל"ק, הפסקה הראשונה נפתחת בציטוט המצטנע הבא:

“I am French—I’m from Paris, I grew up in Paris. It’s true that French are not very sophisticated in the sense that they don’t dress up for dinners. They are not like Americans where they are always perfect—the girls are not very sporty; they don’t take care of themselves as much as Americans, who always have very white teeth, and are so fit. The French are a little more chic, very classic... “

ליה ממשיכה לננשלנט את עצמה ואת קוראיה לדעת במשך עוד כמה פסקאות, אבל אז, כמו תפנית בסיפור של או. הנרי, מגיעה ההערה הבאה:

*Ed note: at this point we walk into Léa’s bathroom. It is overflowing with products. We break into laughter because she’s been saying, ‘Oh, I’m casual with beauty, etc etc’

כמובן שלכל העניין מצורפות תמונות של שידת הטואלט המתפקעת של סיידו, שהן הדובדבן שעל הבריוש מבחינתי. אם אי פעם הרגשתן רע עם עצמכן מול מישהי הורסת ונטולת איפור, או התמלאתן רגשי נחיתות מדובללים מול סטורי של טוענת ליום פרצוף רע בעוד אתן חושבות לעצמכן שאתן נראות ככה אחרי קונטורינג, היילייטינג ופן, אתן חייבות את זה עבור בריאותכן הנפשית. 

אחרי ההתאהבות הזאת צללתי לנבכי המדור וקראתי אייטמי עבר במשך שבת שלמה. ITG לא מציע ארכיון מאוד מסודר ומקוטלג, לכן החיפוש אחר top shelfs מספקים משול לדליית פנינים. מתיש, מלא סרק שמצריך סינון (=מרואיינים משמימים שבעיקר רוצים לקדם את העסקים האזוטריים שלהם), אבל לפעמים נופלים על משהו ששווה זהב.

beauty and the bus (עוד דברים יפים שמצאתי בחוץ)

אני ממשיכה להתאמן בניתוק המבט מהטלפון, באמצעות התמקדות בדברים יפים שאני רואה בעולם שמחוץ למסך. הפעם אלו מראות מהאוטובוס. 

זה לא פשוט, תרגיל הניתוק הזה, במיוחד בימים שבהם אני מותשת. אני גם מרגישה שיש משהו קצת פטישיסטי בפוסטים האלו, כי אני לא רואה את האנשים במלואם אלא מצמצמת אותם לכדי מקטעים שמוצאים חן בעיניי.

• סוודר אפור וצמרירי עם שפתון דומיננטי בצבע פירות יער. זה כל כך מצא חן בעיניי, שמרחתי בעצמי שפתון בצבע כזה יום לאחר מכן. 
• סוודר קטן וחמים למראה מעל שמלה בגזרת עיפרון. 
• קרדיגן אפור סבאי מעל חולצת פסים דקיקים בסגול-לבן (הפעם זה היה גבר. אני לא מחפיצה רק נשים). 
• שיער ארוך וגולש, שפתון אדום דהוי, ז'קט קורדרוי אדום בוהק. להתאים את צבע השפתון לבגדים זה קול, אבל אני חושבת שיעבוד רק עם אדום. רושמת לעצמי לבדוק. 
• בלונד קרדשיאן אפור-מרשמלואי חלומי, ארוך וגולש עם שביל נחרץ באמצע.

כזה

דברים יפים שמצאתי בחוץ #2

עוד תרגיל בהרמת הראש מהטלפון

מישהי עם מכנסיים מצטיינים בוורוד עתיק וסניקרס גבוהות ומצטיינות לא פחות באפור ובוורוד. היא נראתה חו"לית, גיאומטרית ורעננה. 

נערה עם סווטשירט אדום, חצאית טול בצבע קצף ים וקייס גיטרה.

מגדל אטריום בגבול ר"ג-ת"א, שמנצנץ בלילה. 

צללית של פופה שמנצנצת כל הזמן.

בניין מגורים בבזל, מול שגרירות מצרים, שמשתרכים עליו הצמחים המטפסים הכי יפים בצפון הישן של תל אביב.

מי שישבה מולי ברכבת הבוקר (ז'קט ג'ינס, סוודר גולף אפור, עיניי אוקיינוס ושיער גלי כהה וארוך ארוך), שהשיבה לי את האמון בגבות דקות ובמסגור קו הריסים התחתון. 

וגם שיר מאוד מאוד יפה שנשמע באוזניי כמו שיר לעונות מעבר. החורף הנוכחי הוא מעברי במיוחד, אז זה בעצם מתאים ממש. 

חדשות ומומלצות (1)

לפני כמה ימים ישבתי עם חברה (הייתי רוצה להגיד שישבנו לבירה, אבל זה היה יותר למרק וסלט) והיא שאלה אותי אם יצא לי לקרוא ספרים מאז תחילת התואר. אז כן. לא כמו שהייתי רוצה, ומאז שהתחלתי את העבודה אז פחות, אבל בעיקרון כן. והרבה יותר מזה, בלוגים. לא יודעת אם מישהו מכם חד עין או משועמם מספיק, אבל מאז תחילת הלימודים הבלוגרול שלי התמלא בטירוף (כמו שניתן לראות).

כל מה שאני קוראת מומלץ על ידי בפה מלא ואני נהנית ממנו מאוד. מחלק בלי בושה, מחלק עם קצת בושה כגילטי פלז'ר מנחם. בכל מקרה, לצרכי קארמה ומקום בגן עדן, חשבתי לחלוק שבחים לכמה בלוגים חדשים יחסית ברשימה שאני נהנית מהם באופן יוצא דופן. כמו בלוגריות שנותנות רוויו על מוצרי איפור ויופי, גם אני מספקת את המלצותיי אחרי שהתנסיתי בקריאה במשך מספר חודשים ולא התעוררו בי תופעות לוואי בלתי רצויות.

ט.ל.ח.

1. נעה מכבי. נעה לא כל כך חדשה, אבל היא כל כך מוצלחת שזה יהיה פשע לא להזכיר אותה פה. אני סופר נהנית מהפוסטים שלה. היא גם יודעת לעורר השראה עם תמונות מעולות (שהיא מצלמת\מצולמת בהן) וגם יודעת לספר סיפור, שזה שילוב לא מובן מאליו. אם הייתי מקימה מגזין אופנה, הייתי מזמינה אותה לכתוב אצלי.

התמונה מתוך הבלוג של נעה

2. השיקסע. נכון המגזין ההיפותטי שלי? אז את השיקסע הייתי מזמינה לכתוב את מדור האיפור והטיפוח (סלח לי אלוהים על השימוש במילה השנואה עליי. "טיפוח". אררר). לענייננו - הבלוגרית האנונימית שמאחורי הקלעים היא חיילת בעלת עיניים כחולות ויפות (היא לא מעלה תמונות של עצמה, מקסימום של העין. צבא וזה), שכותבת הכי חמוד, אינפורמטיבי ומעניין על איפור וטיפוח (הנה אמרתי את זה שוב). לא יכנעי, לא שיווקי, כן מסביר איך לעשות הצללות בפנים. קא-צ'ינג.

התמונה מתוך הבלוג של השיקסע. פתאום אני תוהה - על איזה משטח היא כותבת תמיד עם השפתונים?

3. לייזה פאנלים. לא זוכרת איך הגעתי לבלוג, כנראה שבחיפושים אחר מתכון כלשהו, כי ברגיל אני לא חובבת את סלונה (מפריע לי עניין "פורטל הנשים" הזה. סליחה שאני מעצבנת). הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי אותה, הוא שהבלוג נכתב על ידי אודטה. אבל לא אודטה של היום - אודטה מספר הבישולים של אודטה, אי שם בשנות התשעים.

בשטחיותי הרבה, אני לא יכולה שלא להידהם מכמה שהיא רזה פה

כבר התוודיתי פה על אהבתי לספרי בישול אולדסקוליים והספר ההוא של אודטה הוא אחד האהובים עליי. תשכחו מהתכנית הנוראית שלה בטלוויזיה (אם היא עוד קיימת בכלל) או מהטורים הלא מוצלחים של השנים האחרונות - זה הריל דיל. יכנעיות במיטבה. אם אני לא מסוגלת לסבול יכנעיות כשמדובר באיפור וטיפוח, בבישולים אני מחבבת עד מאוד. ייאמר לזכותה של הגברת פאנלים שהיא כנראה מודעת לעצמה. יש לי תחושה שמדובר למעשה ברפרור לז'רגון האודטאי.

על מה הבלוג בכלל? בגדול זה בלוג מתכונים. בפירוט, היא מציגה עצמה כעקרת בית שבחרה במודע בילדים על פני קריירה, שזה נושא שמפחיד ומרתק אותי כאחד. הסתקרנתי וגיגלתי עליה, מה שגילה לי שלמעשה מדובר בתסריטאית די מוכרת (המון סדרות ילדים ולא רק) כך שזו לא לגמרי עקרות בית. מצד שני, מה אני יודעת על שגרת יומם של תסריטאים.

** עד כאן החלק הראשון של המלצותיי.
t.b.c.
איך מבטיחים שלפוסט שממוספר ב-(1) יהיה גם חלק (2)? כותבים את שניהם מראש. וכך עשיתי **

סוגרת מעגל

זה חתיכת מעגל מפגר, אבל אני אוהבת צירופי מקרים מפגרים (חשיבה מאגית אניבאדי?)

זוכרים שבסילבסטר לפני שנה יצא במקרה שהתלבשתי כמו נינט? ובכן, בסילבסטר הנוכחי הייתי בחתונה (כן כן, אנשים מתחתנים בנובי גוד. גם ל' מהמשרד לא האמינה אבל לה יש נסיבות מקלות. אגב, אני שוקלת לעשות תגית "ל' מהמשרד"). זו הייתה חתונה גדולה ממש ואיפה היא התרחשה? במקום שבו נינט התחתנה. 

אגב, הפעם לא הלכתי על מראה שחור-לבן-אדום-זהב, אלא על אנסמבל הרבה יותר אמיץ שכלל אודם סגול כהה. בחיי. אז למעשה אפשר לומר שזה היה ערב בהשראת לורד. ולכן רק הגיוני שלכבוד 2015 (או ליתר דיוק - ל-NYE של 2016) אאחל לעצמי להגיע למקום שבו לורד תתחתן. 

אגב חתונות - הייתי בכל כך הרבה השנה והגעתי למסקנה המובנת מאליה שכולן ממש ממש אותו הדבר. האוכל, הבר, השמלה של הכלה, צלמי המגנטים - ההבדלים בין חתונה לחתונה הם אפילו לא מובהקים סטטיסטית (אם כי יצא לי כבר להיות בחתונה שבה היה כתוב על הגב של צלמי המגנטים "צלם מגנטים", שזה בהחלט מעניין וראוי לציון).

חתונת הסילבסטר הייתה כיפית וממש נהניתי בה. לא בגלל האוכל, המוזיקה או האקססוריז של רחבת הריקודים, אלא סתם כי החתן והכלה היו מאוד חמודים ונרגשים (וכך גם כל חבריהם). אם בדרך כלל בחתונות אני מרגישה שלקחו מערכת יחסים והפכו אותה לקבבונים על מקל קינמון, בפעם ההיא הצלחתי להרגיש את הלב שפועם מתחת לכל זה. 

קרידנס ליפגלוס ריבייבל

מתאפרות רציניות בטח יצלבו אותי על הווידוי הזה, אבל אחד הדברים המספקים בעיניי הוא להחזיר לחיים ולשימוש תכוף מוצר איפור כלשהו שזנחתי בעבר לאנחות.

אל חשש, אני לא עושה את זה למייק-אפים, גם לא למסקרות או אייליינרים שבכל מקרה מתייבשים ומציקים לי בעיניים, אבל הליפגלוס הוורוד בריח אבטיח שקניתי בברלין אחרי הצבא וננטש כי נראה לי נאיבי מדי, זכה בשבוע שעבר לקאמבק היסטרי והפך להיות מוצר השפתיים המרענן של החודש.

מי, אני? כן אתה. מה פתאום? אלא מי?

גם הצללית השחורה של טופייסד שהזמנתי לפני שמונתלפים שנה מסטרוברי ונזנחה לאנחות כי לא באמת ידעתי איך להשתמש בצללית שחורה זכתה לאחרונה לחיים מחודשים, אחרי שלמדתי איך לעשות איתה קו אייליינר מעולה (לא דרמטי כמו אייליינר נוזלי, וטוב שכך, אבל מקפיץ את העיניים לחלוטין), ואני צופה ריבייבל דומה לשפתון העמיד בבורדו-ערפדי שנרכש בוואו-קוסמטיקס אי שם בתקופת הדכאון הצבאי. אתמול בערב כבר היה מספיק קר בשבילו.

the commitments 2.0

קודם כל, הפסקול האולטימטיבי לפוסט שכזה:

אני חושבת שאין מישהו שלא התחיל בילדותו את שנת הלימודים כשהוא נודר שלל נדרים ומבטיח לעצמו הבטחות מהבטחות שונות - אתם יודעים, מז'אנר ה"השנה אשמור תמיד על שוליים במחברת", "השנה לא אדחה עבודות להגשה לדקה ה-90", "השנה אחזיר לפרחות שיורדות עליי".. דברים כאלו.

האמת שגיבוש הרשימה הדמיונית הזאת (ריטואל שנעשה בילדותי בדרך כלל על רקע ניחוח עז של גויאבות וקלמנטינות) היה אחד הדברים האהובים עליי בפתיחת השנה. הוא נתן לי תחושה של עתיד ורוד ומבטיח וריכך את הבאסה שבחזרה לשגרה.

בעוד שבועיים בדיוק אני חוזרת לאוניברסיטה. לא חשבתי שאתבאס מזה, כי השנה באמת הייתה מעניינת, אבל החופש היה מוצלח ומשכר וממש לא בא לי שייגמר. לכן, כדי לדרבן את עצמי החלטתי לעשות רשימת הבטחות לשנה החדשה הבאה עליי לטובה:

1. השנה אתמרח בקרמי גוף ולא אשאיר את אוסף הקרמים שלי להעלות אבק כשהוא זנוח לעייפה

היי, יש פה פחות משחשבתי. אתגר מתקבל על הדעת בהחלט

2. השנה אקנה פחות איפור (ואקנה פחות בכלל) אבל אנצל אותו יותר

3. השנה אכין לעצמי אוכל ולא אתפתה לקפיטריות, לא משנה עד כמה הסנדביצ'ים שלהן מפנקים

4. השנה אקפיד ללכת לחדר כושר (האמת שבשנה שעברה התמדתי די יפה. אז רק להמשיך ככה)

5. השנה אקפיד לנקות את הבית לעתים תכופות יותר

ומן הצד השני - 

6. השנה אהיה סלחנית ולא אחרפן את עצמי בכל פעם שאני לא מצליחה להיות מושלמת בכל תחומי החיים

ממשיכים בהבטחות - 

7. השנה אתלבש יפה ולא אדרדר לכלמיני סחבות-ענק שנראות לי מטשטשות ירכיים (ובעצם משמינות להחריד)

8. השנה אשתדל למיין ניירת ולא אכנע להררי המכתבים הביורוקרטים

9. השנה אשמע יותר מוזיקה, בפרט דברים חדשים, ולא אתקע על אותם זפלינים-בואיים-טירקסים נושנים וחרושים

10. החופש הזה היה נורא כיף וספונטני - נסיעות לטיז-א-לוך, פגישות עם חברים, ביקורים משפחתיים, סרטים, פסטיבלים, מוזיקה... השנה אנסה לעשות גם כיף, לא רק לחרוש, ואשתדל לנפץ את הקו הדמיוני הזה שמתחתי בין החופש - שבו נהנים מהחיים, לבין הלימודים - שבהם מתחפרים בספרים ומשחקים אותה קדושים מעונים.

11. השנה אהיה אופטימית ואפסיק לפחד מהעתיד הלא ידוע
12. השנה אסתובב באופן קבוע עם מחברת לתיעוד רעיונות

>> לפוסט הקודם - הקומיטמנטס 1.0

מסעות מרג'ורי בארץ טיפוח החן

הערה: הפוסט הזה ישב אצלי מלא-מלא זמן בטיוטות. בערך חודשיים. לא יודעת למה (אולי בגלל העלאת הזכרונות הנושנים) התקשיתי קצת לכתוב אותו ואני עדיין מרגישה שהוא עמוס, גדוש ולא מושלם בעליל. 

לפני כמה חודשים הלכתי עם חברה לערב כיף של בנות: סדנת איפור אצל גורואית יוטיוב מובילה למדי, שאמנם נערצת בעיקר על בנות 12 אבל מהווה גילטי פלז'ר עבור שתינו (חברה שלי ממש צופה אדוקה, אני קצת פחות). 

הייתי בטוחה שאפגוש באותו ערב כל בלוגרית איפור שקיימת בארץ, אבל הנוכחות שם הייתה דלה עד מאוד וכללה בעיקר את המתבגרות האמורות, אליהן התלוו כמה אמהות מוזרות ומטרידות למדי. חוץ מהן היו כמובן שלוש מארגנות האירוע - המאפרת עצמה, אשת יחסי ציבור ותיקה וידועה ועוד מישהי שמייבאת ארצה מוצרי איפור של איזה מותג חדש.

הגעתי למקום אחרי הליכה דביקה למדי (אוגוסט, שדרות רוטשילד) ובפנים נטולות איפור, מתוך מחשבה שבטח נתנסה בכל מיני טכניקות ייפוי-עצמי ואצא משם כמו ונוס העולה מן הרחצה. להפתעתי הרבה גיליתי שכל הנוכחות במקום (כולל בנות ה-12) היו מטויחות ללא דופי וטכניקות האיפור בכלל הוצגו על דוגמניות. את יתר הערב ביליתי בתחושה הפרנואידית שעשרה זוגות עיניים בוחנים את החצ'קון הסורר שצמח לי על הסנטר.

חוץ מזה, התברר לי שמדובר באירוע יח"צ למהדרין שחלק ניכר ממנו נועד להציג בפנינו את אותם מוצרי איפור חדשים שמגיעים עכשיו לארץ. הייתי בלא מעט השקות בחיי, אבל כבר מזמן לא הרגשתי שמתייחסים אליי כמו סתומה. אלוהים. היחצ"נית הזאת דיברה כל כך ל-א-ט והשתמשה במונחים עאלק-מדעיים כל כך מופרכים, שדרוויניזם חברתי נראה לידם כמו תורה מדעית מנומקת היטב.

חוץ מזה, הבקיאות שהילדות בנות ה-12 הפגינו שם בכל הנוגע לאיפור, טיפוח ושופינג ממש הפחידה אותי. אני יודעת שילדות היום צורכות יוטיוב (ובפרט - את ערוצי היוטיוב של גורואיות איפור) כמו שחברותיי ואני היינו צורכות את ערוץ הילדים (אז למדו ספרדית מ"קטנטנות", היום לומדים מה זה פריימר ממישל פאן), אבל יש משהו מפלצתי בעיניי בילדה קטנה שמתמצאת בסוגי מייק-אפים ומקפידה לטייח את עצמה לפני כל יציאה מן הבית. מזכיר לי את תחרויות היופי האמריקאיות לילדות.

המפגש עם חבורת הדיוות המאופרות (כולן) ומתוחות הפנים (בעיקר היחצ"נית) העלה מהאוב של זכרוני תקופה לא שמחה במיוחד בחיי, שבה נהגתי ללכת על בסיס שבועי, פחות או יותר, להשקות מוצרי צריכה. לא במסגרת איזה תחביב תמוה, זה פשוט היה תחום העיסוק שלי באותן שנים (זה לפחות מה שחשבתי אז. אח"כ הבנתי שאותו עיסוק לא באמת הצריך את בזבוז הזמן היח"צני הזה).

סתם דוגמה שמצאתי במייל שלי מאותם ימים. סיריאסלי, אמברגו על פרסומת לגלידות?

הייתה לי גישה מאוד אמביוולנטית להשקות הללו. מצד אחד בזתי לכל מי שהיה שם - ליח"צניות, שנראו לי כמו הסטודנטיות לא הכי מבריקות מהחוג לתקשורת של המכללה למנהל, לגווארדיית כתבות הצרכנות והלייפסטייל, שכללה חבורת נשים כבודות ומטופחות במובן הרע של המילה (חוץ משושנה חן המיתולוגית מידיעות. היא אפילו לא מטופחת), עוטות הבעת חשיבות עצמית תהומית, לשורת המזדנבות שסיקרו את האירועים בשביל כלמיני אתרים תמוהים וזניחים ולסמנכ"ליות השיווק מטעם החברות המפרסמות - נשים חשובות ורציניות בעיני עצמן, לרוב בעלות שם משפחה ממוקף (גולדמן-בנבנישתי, נגיד), שהציגו את קולקציית הטעמים החדשה של מסטיקי צ'ופה צו'פס כאילו היא הפתרון האולטימטיבי לבעיית הרעב העולמי.

אבל מן הצד השני, גם קצת קינאתי בכל החבורה. לא במי שהן, יותר ביכולת שלהן להישאב אל תוך ה-SUSPENSION OF DISBELIEF, להניח את הסרקזם בצד, להשקיע בטיפוח-עצמי במלוא הרצינות ולהציב את פתיחת עונת הגלידות כנושא החשוב ביותר על סדר יומן. חוץ מזה, באותן שנים הייתי מוזנחת, לחוצה וטרוטת-עיניים באופן מיוחד, כך שהרגשתי כמו הברווזון המכוער והמוזר בכל פעם שנקלעתי לאירוע שכזה.

פחות או יותר באותה התקופה התחלתי לכתוב את הבלוג, כמפלט מהשגרה הדפוקה למדי שהייתה לי אז (החיים שלי לא היו אז דבש וממש לא התעסקתי רק בהשקות אצל רני רהב). להפתעתי הרבה, תוך מספר חודשים גיליתי שביצת הבלוגינג סוערת ורותחת סביב עניין ההשקות ותשומת הלב היחצ"נית. בחיי שאני לא מצליחה להבין את זה. מי רוצה שאדווה מגיתם/מיכל מרני רהב/פשקוביצי משלמור תקרא לה/לו "מאמי", תפציץ אותה/ו במיילים כבדים עתירי תמונות ותנסה לדחוף לה/ו פרסומת לביסלי בטעם מי ורדים?

עוד מנפלאות ארכיון המייל שלי. תאכל מרק, תהיה משולש

---------------------------------------------------------------------------------------------------

לסיום, אני מצרפת כמה מילות חוכמה שאולי הייתי צריכה לשנן לקראת יציאה לכל אירוע יח"צ, כמו ברכת הדרך:

"...לטיפוח עצמי ובכלל זה לאיפור ישנה חשיבות רבה בחיי היום יום. 

המראה שלנו  משמעותי ומשפיע על איכות חיינו והצלחתנו ביומיום.

אנשים יעדיפו לקבל לעבודה גברת נאה, אסטטית, לבושה בבגדים מותאמים ונקיים ומאופרת עם איפור לפי הסגנון האישי שלה, מאשר לקבל גברת מוזנחת. 

בחורה שמגיעה לעבודה בלבוש מרושל, לא מותאם ומדיפה ריח רע סביר להניח שתידחה..."

אין לי ממש פאנץ' פה, סתם הצחיקה/הגעילה אותי העובדה שהפנינים הנ"ל אינן לקוחות מתוך "מ-12 עד 16" המיתולוגי והארכאי, גם לא מההקדמה לספר מתכונים של נשות ויצ"ו מסוף הפיפטיז, אלא מתוך אתר האינטרנט (!) של מגמת טיפוח בבית ספר (!!) ממלכתי-דתי כלשהו, אי-שם בשנות האלפיימ'ז.

dye it blonde

חזרתי עכשיו מאחד הסרטים הכי גרועים שראיתי אי פעם. "החתונה הגדולה" הייתה אמנם ניקוי ראש לא-רע מהעצבים שלי על החוג לבלשנות באוניברסיטת תל אביב, אבל זה התפקיד היחידי שהיא מילאה. וואו, איזה סרט מחורבן.

הקטע הוא שממש ידעתי לאן אני נכנסת - אורי קליין כיסח לסרט את הצורה ב"הארץ" (לא, לא עשיתי מנוי לאתר, סתם הייתי אצל ההורים בשישי), אבל התקשיתי להאמין שכל כך הרבה שחקנים חביבים+ יכולים להניב תוצר כל כך נחות. חשבתי שהוא סתם התפלצן. עכשיו אני רואה גם שהסרט רקוב לחלוטין ב-ROTTEN TOMATOES (שמונה אחוזי טריות עלובים).

מה שכן, סוזאן סרנדון נראית שם מעולה. היא עשתה לי חשק (1) להיות ג'ינג'ית, (2) לדבר בקול נמוך וצרוד, (3) להתאפר עד-דלא-ידע בפיצ'. אני לא יודעת אם התמונות הללו יצליחו להמחיש את האיפור המוצלח שלה שם, שגורם לי לרצות לפשוט על סניף המאק הקרוב למקום מגוריי (לא יקרה. אין לי זמן וקניונים התחילו להלחיץ אותי).

בתמונה: פרסומת לא-כל-כך סמויה לסאן פלגרינו. היא נעשית עוד פחות סמויה כשקתרין הייגל שותה בקבוק שלם (למה? כי היא בהיריון והיא הקיאה. וזה לא ספוילר. זה צועק את עצמו מהסצנה השנייה של הסרט)

החיסרון היחידי של סוזאן בסרט: לדמות שלה קוראים ביבי.

אגב, קניתי היום במקרה סומק פיצ' של סטילה. ייאמר לזכותי שהרכישה התבצעה לפני שיצאתי לסרט, ושאני לא עד כדי כך מושפעת מהמדיה וקורבן של תרבות הצריכה.

עוד שלושה דברים חשובים:
1. יש לי עבודה חדשה, שהיא בעצם בדיוק כמו הקודמת - רק במקום אחר. מה שהצליח קצת להצחיק אותי, הוא שממשק העבודה שם די דומה לממשק של בלוגר.

2. גיליתי להקה חדשה שלא הכרתי והיא ממש מוצלחת בעיניי (כותרת הפוסט, אגב, היא שם של אלבום שלהם. ממש התשובה הגלאמית ל-paint it black).

זה ראוי לציון, כי בדרך כלל האוזן שלי נאטמת אוטומטית למה שיצא אחרי שנת 99' (כלומר - כבר אחרי 80' וקצת אני לא מחשיבה שירים למוצלחים, אבל לפעמים יש להם איכות קיטשית/נוסטלגית/גילטי פלז'רית).

הסמית' ווסטרנס הם בטח היפסטרים עד לשד עצמותיהם, אבל עושים מוזיקה שנשמעת כמו גלאם מתחילת שנות ה-70. בחיי, הייתי בטוחה שזה שיר של טי-רקס שלא הכרתי:

3. החלפתי צלצול טלפון. לא עוד 20 CENTURY BOY הצווח (והנהדר, פשוט כמה אפשר עוד? צריך לגוון), עברתי לאיזה לד זפלין סטרייטי ומיינסטרימי למהדרין.

קפה ומחיקות

8 שעות אחרי סופו של מבחן מייגע בסטטיסטיקה, הדבר ההגיוני לעשות הוא לשתות קפה כשטבלת Z (לא יודעים מה זה? לא נורא בכלל. אלא אם ניגשתם איתי למבחן) משמשת בתפקיד המכובד של התחתית.

ואז, כמובן, להתחיל ללמוד למבחן הבא. מזל שהוא קל ושיש לי בו מגן מפנק, אחרת הייתי קצת יוצאת מדעתי.

אגב לימודים - היום גיליתי שמישהי שלומדת איתי בחוג השני (שאינו פסיכולוגיה) ושאני די מיודדת איתה, גדולה ממני בשלוש שנים. זה היה לי קצת מוזר לשנייה, ותהיתי אם הפרשי הגילאים מפריעים לה והיא מרגישה מוקפת בצוציקים (או לפחות צוציקית אחת - moi). אני יודעת שעם הגיל ההבדלים מתגמדים, ולראיה - אני מנהלת שיחות טלפון ארוכות עם אחותי הצעירה ממני ב-10 שנים, אבל עדיין מרגישה פתאום כאילו נדחפתי למגרש של הגדולים.

------------------------

חוזרת לדוש בנושא פורים, ויש לי סיבות טובות - מסתבר שהפוסטים שלי על ולקראת פורים לאורך השנים מניבים מספר יפה של כניסות. לא מעט אנשים מגיעים לכאן בחיפוש אחר "תחפושת של דיוויד בואי", "התחפושת הכי יפה בעולם" (תודה, לא הייתם צריכים) או "תחפושות לזוגות". אז מי אני שאשבור מסורת? חוכמת ההמונים חזקה ממני.

כזכור (או שלא?), הפצעתי עם הרעיון העאלק-גאוני להתחפש לאידי סדג'וויק. בעקבות המיני-פוסט אתמול, עלו כאן שתי שאלות מעניינות שראויות לפיתוח.

דבר ראשון - זה לא טרנדי מדי? אני חוששת שכן. מצד אחד, יש בקונספט התחפושתי הזה את הדברים שהכי כיפיים לי בתחפושת - גיבור\ת תרבות איקוני\ת עם סקס אפיל מפיל (חה חה) ומראה מזוהה שהפך לסמל מסחרי. מצד שני, פסים-שחור-לבן הפכו למגפה מדבקת ואידי סדג'וויק וונאבי ניבטת אליי ממודעות של קסטרו (מודה - משם עלה לי בכלל הרעיון), מקמפיינים של סנדי בר ובקרוב גם בטח מפניהן המחוצ'קנות של תיכוניסטיות שמסתובבות בסנטר, שיאמצו את הלוק עם אי-אלו התאמות. אז לגבי הסוגיה הזאת אין לי תשובה.

דבר שני - מה בכלל הקטע באיפור שלה, חוץ מאשר הגבות העבותות? לזה דווקא יש לי תשובה. חפרתי קצת בתגובות לפוסט הקודם, אבל זה מקרה קלאסי שבו תמונה שווה הרבה יותר ממילים:

זה כמעט איפור דראג, וזה די מגניב בעיני. ברור שלא ברמה שאאמץ ביום יום (בכלל, מאז שהשתחררתי מהצבא, לפני אי-אלו שנים, אני די ממעטת להתאפר) אלא הרעיון - אישה מתחפשת לגבר שמתחפש לאישה.

newbies

בדרך כלל אני משתדלת לפרסם פוסטים יותר מעמיקים מ"קניתי, הנה זה, תראו", אבל לפעמים צריך לספק יצרים בסיסיים. אז תראו:

התיק החדש שלי ללימודים

הוא הגיע כבר לפני שבוע, אבל בגלל מבחן מגן בסטטיסטיקה התפניתי לאסוף אותו מהדואר רק אתמול (כמו איזו הורה מזניח ששוכח את הילד בגן). אני יודעת שהתמונה קצת מטושטשת, אבל היא משתלבת לי טוב עם מה שהוא משדר. חוץ מזה, למדתי שאור אחורי מחמיא יותר לצילומים. 

הליפסטיין החדש שלי (מימין), והישן (משמאל)

אני ממש אוהבת ליפסטיינים. איכשהו, המרקם הדקיק גורם לי להרגיש פחות פולנייה (עם אודם קצת קשה לי. לפעמים אני אוזרת אומץ, אבל מרגישה שזה מזקין אותי בחמש שנים לפחות או סתם נראה מחופש). את רבלון קניתי מזמן ודי התאכזבתי ממנו כי הוא בקושי מוציא צבע. אתמול קניתי את סמאשבוקס, שמחירו אמנם כפול אבל עמידותו מרשימה והוא מוציא כמות מפנקת של צבע. הרגשתי כאילו קניתי טושים חדשים, אחרי שהקודמים התייבשו :-) צילמתי גם תמונה שלי איתו, אבל אני מתפדחת להעלות אותה.

חוץ מזה, קניתי אתמול גם בגדי ספורט של הביוקר. ב-S-WEAR, אם להיות ספציפית. הקנייה נבעה משני מניעים: הראשון, העובדה שעליתי במשקל גורמת לי לרצות להפוך את חווית חדר הכושר לכיפית יותר (אני הולכת לחד"כ, אבל גם בא לי להרגיש טוב עם עצמי שם ונמאס לי מסמרטוטי הרגילים). שתיים - יש לי חברה שעובדת שם מאז שהתחילה ללמוד ועשתה לי פעם חבר מועדון שם. אז החלטתי להניח בצד את הדעות הקדומות שלי לפיהן מדובר בבגדים יקרים וטיפשיים לילדות צפוניות. אולי גם לי מתחשק לרגע להיות ילדה צפונית? (אבל כזו שקונה בהנחות...)

קצת עצוב להודות בזה, אבל אני מתכוונת לקנות גם נעליים בקרוב. אני לא חושבת שאני צריכה להתנצל על זה, בעצם. אני לא באמת קונה כל כך הרבה דברים (ביחס לבנות אחרות לפחות. לפעמים אני מרגישה שאני חושבת יותר מדי על מה מוסרי, מה כדאי ומה אסור ושוכחת סתם ליהנות. מאוד קלוויניסטי מצדי).

בגזרת הנעליים - אין לי שום דבר ראוי לנעול החורף (חוץ ממגפיים מתפרקות קצת בנות ארבע ושני זוגות חצי-מתאימים לימי גשם, שהסוליה שלהם מתחילה להתקלף). אתמול בדקתי זוג נעליים שמצא חן בעיני בקסטרו, קצת שמחתי לגלות שהן היו לא נוחות להחריד.

אלו. יפות, אבל לא נוחות בעליל

השנה אני רוצה לקנות בחנות שבאמת מחזיקה נעליים טובות ומוכנה גם לשלם עליהן יותר. לא בא לי יותר להתפתות לנעליים זולות וטרנדיות שיכאיבו לי. (אני מדירה את רגלי מסקופ וטוגו - בעיקר כי ההיצע שלהם נורא מכוער בעיניי, אבל יש לי שני זוגות טרנדיים שהתפתיתי לקנות ואני לא מסוגלת כמעט לנעול - אוקספורדס עקביות מגזית ומגפונים מלאי ניטים מאלדו). נראה לי שאלך מחר לחקור את חדרון המציאות של שופרא-דיזנגוף.

i'm on fire

שוב נעזרתי בנקודות. אולי כושר הכתיבה השוטפת שלי נפגע, אבל גיליתי שככה קל לי יותר לפתח דברים בהמשך.

• הייתי אתמול במסיבה מגניבה. היא הייתה קצת היפסטרית, אבל באופן מתון. הקונספט היה סיקסטיז+בורלסק, כלומר - הזדמנות להשמיע פופ ורוקנרול של פעם מצד אחד, וצ'אנס לכלמיני בנות להתאפר פינאפ ולעשות מופעי עאלק קברט מהצד השני. קצת פתטי, אבל חמוד. חרגתי ממנהגי והגעתי נטולת איפור לחלוטין. לפעמים אני מרגישה שאיפור הוא מיותר וגורע מהטין ספיריט שלי. אתמול הצטערתי - הפינאפיות היו מאופרות כלכך יפה והתחשק לי לשלוף אייליינר בו במקום ולהראות מה אני יודעת לעשות.

• התאהבתי מחדש בתסרוקת העגבניות, שידועה גם בכינוייה "פוקה". להלן המחשה:

למה? כי היא קצת מסיבות בניינטיז, קצת קומיקסית, לא מנסה אפילו לרגע להיות סקסית ומהווה פתרון ממש טוב לימי שיער לא מזהירים. זוכרים שג'ניפר לופז הייתה הולכת ככה? ניסיתי נורא למצוא תמונה ולא הצלחתי, אבל אני משוכנעת שהיה לה איזה קליפ עם התסרוקת הנ"ל.

• התעצבנתי על מסעדות בתל אביב. נמאס לי שהמחיר הבסיסי לסלט הוא 40 ש"ח (והשמיים הם הגבול). מעצבן אותי לשלם על לחם, בטח ובטח לשלם פאקינג 20 ש"ח על פוקצ'ה מיניאטורית ושלושה מטבלים היישר מהצנצנות של אוליביה.