the kooples

אומרים שבני זוג הופכים דומים אחד לשני עם השנים. אני לא יודעת עד כמה זה נכון. אומרים גם שניגודים נמשכים וזו קביעה שהופרכה מחקרית (למעשה אנחנו נמשכים דווקא למי שדומה לנו בתפיסת העולם והערכים). אבל יש אמיתה אחת בכל הנוגע לזוגות שאני מרגישה די בטוחה לגביה, לפחות במקרה הפרטי שלי. עם הזמן אנחנו מתלבשים אותו הדבר.

כמות הפריטים המקבילים שיש לשנינו עולה אקספוננציאלית עם הזמן. ולא מדובר במשהו אזוטרי כמו גרביים, אלא בחלקים דומיננטיים בארון שאנחנו חורשים עליהם בלי הכרה. אבני היסוד. לא פעם השתעשעתי במחשבה להפציע באירועים חברתיים כשאנחנו לבושים אותו הדבר, כמו צמד אמני מיצג (מרינה אברמוביץ' ואוליי שכאלו. אולי בעצם עדיף שלא, הם לא סיימו יפה). 

אבל הם היו פוטוגניים אש

אז מה יש לנו במשותף? כמה דוגמאות שעולות לי בראש.

• סקיני ג'ינס שחור דהוי מאוד
• ז'קט עור
• אוסף טישרטס לבנות
• ז'קט נייבי מבד רך ו"מכובס"
• ג'ינס צבוע לתכלת (אם כי משלי אני שוקלת להיפטר, כי הוא משווה לי מראה של מישהי שבהחלט שוקלת). 
• ג'ינס אולדסקול מבד עבה וקשה
• טישרט פסים אדום-לבן
• חולצת פסים שחור-לבן עם שרוולים עד המרפקים
• סוודר שחור עבה

טרחתי והכנתי קולאז' בפוליבור. זה קצת דבר נורא לעשות, אני יודעת. זה לקח לי יותר זמן מלכתוב את הפוסט. מעולם לא הייתי בחורה של יצירה

יכול להיות שזה כי לשנינו מבני גוף דומים. אמנם לו אין ציצים ולי אין פיצ'רים אחרים, אבל שנינו נמוכים ורזים (הייתכן שהגדרתי את עצמי רזה? צלם בהיכל. חזיז ורעם). ולמרות זאת, אני תולה את האשם העיקרי בטרנד הנורמקור. הוא אוחז בי בחוזקה כבר שנה ומשהו וגורם לי ללבוש רק בגדים בגזרות ובצבעים לא מתאמצים. 

לפעמים אני מרגישה שכל דבר שחורג משחור-נייבי-אפור נראה צ'יפ. ולפעמים אני מרגישה שבא לי למות מדכאון מהבגדים של עצמי.

אני חושבת שהמשימה שלי לשנה הקרובה היא לנסות ללבוש יותר צבעים ולהעיז יותר מבחינת גזרות. שעממתי את עצמי למוות ואני מרגישה כמו ההיא ששנאתי\פחדתי ממנה בגיל 18 ובעיקר לא הבנתי איך היא מסוגלת ללבוש רק שחור. 

דצמבר המר, זעקו כותרות בעיתון

האמת שינואר הוא החודש שאני רוצה לדבר עליו (בקצרה, כי זמני לוחץ). והוא לא היה מר, אלא יותר נמהר. ובעצם - מהיר. בין ערפילי הגשם החודש הזה פשוט טס ואני נותרתי בלי זמן פנוי בכלל. התחושה היא בגדול של תרדמת חורף - עושים את כל הפעולות ההכרחיות, אבל לא יותר מזה. אין לי כוח להתלבש מוצלח וכו' (וגם לא לנקות באמת או ללכת לחד"כ מספר פעמים הולם), פשוט קר לי מדי ויש לי תלפים עבודה.

בהזדמנות הזו אני רוצה להודות למשפחת רוטר (לא טעיתי, נכון?) על כינונה המבורך של רשת קסטרו-מן. חצי מהסוודרים שקניתי שם לחבר שלי הפכו לפרטי יוניסקס שאנחנו חולקים. ללבוש סוודר של החבר זה הגבול המושלם בין cozy לבין הזנחה. כמעט נוח כמו סווטשרט המוטורהד הקשוח שאני אוהבת לאמץ, אבל יותר ייצוגי ועם פחות גולגולות עליו. כשלובשים מתחת חולצה מכופתרת (של בנות!) זה בכלל ניפוץ מוסכמות.

לא שברתי יותר מדי את אמברגו הקניות שהזכרתי פה. כמעט קניתי סוודר מנצנץ, הוא היה ממש זול ובצבע מקסים - אבל הגזרה הייתה לוקה משהו. במקום קניתי ספק שכמייה-ספק פונצ'ו מטוויד כחול כהה, שמשמש/ת אותי נאמנה. היא גם קצת מתוחכמת בעיני עצמה וגם כרבולית להפליא.

טיפת אקטואליה לסיום - בזמן האחרון אני יותר ויותר בקטע של איראן. האיום מפחיד אותי AS HELL, אבל התרבות שהייתה שם לפני האייתוללות ומתאמצת במובנים מסוימים להשתמר גם עכשיו מרתקת אותי. כמו פלצנית אמיתית אני מתכוונת ללכת לראות את פרידה כשהוא יעלה על מסכינו. זה כבר יהיה הפרסי השני שלי.

עודפים, בגדים לבנים ועוד עניינים

עכשיו, כשאני חולה עם תעודות והרבה זמן פנוי, אפשר להמשיך. אני די מותשת, אבל יש בי צורך להגג ואין לי כוח לעשות שום פעילות אחרת.

אז קודם כל, הגיעו נעליים חדשות ומקסימות מאסוס. נראה לי שלא לעשות בילד-אפ לרכישות זו הדרך להבטיח את הצלחתן:

לדגם קוראים בוני והן של חברה ניו-יורקית בשם 80%20. לפני יותר משנה קראתי על המותג באיזה מדור אופנה והכל נורא מצא חן בעיני - החל מהגובה וכלה בקז'ואליות. לא אהבתי את המחיר ולכן שמחתי במיוחד כשנתקלתי בהן במקרה באסוס בתעריף שווה לכל נפש. הן נוחות ממש.

הן נראות אפורות קצת, אבל בעצם הן נייבי. בכלל שמתי לב שיש לי קטע בזמן האחרון עם פריטים בכחול צי-

יש עוד כמה ברשימה - חולצה מכופתרת, עוד זוג נעליים, מכנסי בד קיציים.. נראה לי שכחול כהה הוא האפור החדש. מהוה, מגניב ואורבני.

עוד דברים: לפני כמה ימים החלטתי לנצל כמה שעות שעמדו לרשותי ולבדוק את עניין חנויות העודפים בדרום העיר. לא היו לי אנרגיות לעשות סיור מקיף וממצה (התחשק לי מאוד, אבל המחלה כבר החלה לבצבץ) אז הלכתי על שתיים - הוניגמן עודפים בסלמה ובית טפר מעבר להרי החושך.

חנות העודפים של הוניגמן היא עצומה ממש. יש בה פריטים מקו הנשים, הגברים, הילדים וגם TNT. קניתי צעיף קשוח ומכנסיים ממש יפים לחבר שלי (הוא יוצא ממש מורווח לאחרונה!). מדדתי גם כמה זוגות בשבילי, אבל לא התאהבתי באף אחד מהם ולא היה לי כוח לחיפוש מעמיק יותר (החנות עמוסה מאוד וקצת מחניקה). בסקירה די מרפרפת, נראה לי שמדובר במקום שווה במיוחד למצוא בגדים זולים ואיכותיים לילדים ולגברים - יש בגדי ילדים במחירים ממש מצחיקים וחולצות מכופתרות ב-50 ש"ח. H&M זה כאן.

אחר כך יצאתי למסע המופלא לעבר בית טפר. בתכל'ס, מאוד פשוט להגיע - קו 19 של דן עובר שם ובטח עוד רבים, גם ברכב פרטי נראה לי נוח מאוד (שופע שם בחנייה). לי פשוט התחשק ללכת ברגל והייתי טיפה חלושעס, מה שהקשה עליי קצת. בדרך עברתי בכל מיני מקומות שלא הלכתי בהם שנים - דרום רחוב הרצל, גני הטבע של תל אביב (אני חייבת להיכנס לשם מתישהו!) ודרך בן צבי בואכה המכון הפתולוגי של אבו כביר. מתחם העודפים עצמו שוכן ממש צמוד לבית המעצר של אבו כביר. למי שעובר באזור - שמתם לב פעם לציורי הענק ולפסלים על כתלי בית הכלא? נראה ממש כמו גרסה מודרנית לטירת כלא בריטית עתיקה. רציתי לצלם אבל פחדתי מהשומרים.

בית טפר הוא מתחם של חנויות עודפי מעצבים ישראלים. הרבה מאוד זמן רציתי לבדוק במה מדובר, אבל הנחתי שאני לא בדיוק קהל היעד. ההנחה התבררה כמדויקת - רוב החנויות מיועדות לנשים בוגרות (ועשירות) יותר ממני. נכנסתי למעט מאוד והתרשמתי שהמחירים גבוהים, אבל נמוכים משמעותית מהתמחור המקורי. הצלחתי לספק את מאוויי בחנות ששוכנת בצידו המזרחי של המתחם (מול הבניין שנקרא "בית פנורמה"). קוראים לה URBAN משהו ומוכרים שם בעיקר מכנסיים של מעצבת ישראלית בשם אופירה, שעושה דגמים מוצלחים. קניתי מכנסיים שחורים (לא היו לי!) ב199 ש"ח, המחיר המקורי עומד על 600 בערך..

**רציתי לצרף תמונה אבל לא מצאתי ברשת - מה הקטע של מעצבים ישראלים עם האתרים הלא נגישים שלהם? מי משתמש בפלאש בימינו?**

עוד פרטים מועילים בעניין אפשר לקרוא בבלוג המצוין הזה-http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2202854, אני השכלתי ממנו רבות.

--------------------

ובמעבר חד -  חבר שלי ואנוכי הלכנו בחמישי האחרון לראות את נערה עם קעקוע דרקון, הגרסה האמריקאית. הסרט מצוין והפסקול, שיצר אותו טרנט רזנור מניין אינצ' ניילז, מוצלח במיוחד. קראתי ראיון מעניין ממש איתו בגלריה וגם שמחתי לראות שהוא נראה משמעותית יותר טוב בהשוואה לימיו האפלים.

patterns

תבנית ראשונה שחוזרת על עצמה-
זוכרים את היוז'ואלס שלי מלפני כמה חודשים? עכשיו יש לי חדשים.

אנחנו לא נפגשים מדי יום, כי לשם שינוי (מבורך!) אני כבר לא בעדת הworking nine to five, אבל בכל פעם שיש לי משמרת השכם בבוקר אני נזכרת מחדש כמה הם מצחיקים:

קו 9, אי-שם לפני 06.00 בבוקר (שעה לא לעניין, אבל יש לה את היתרונות שלה), הנהג והנוסעת שלצידו. תמיד הם שם, הוא עם השפם, היא עם התלתלים הקצוצים. ככל שעובר הזמן הם מתארכים (אולי היא מגדלת?). תמיד משוחחים על עניינים שברומו-של ואני תוהה - לאן היא נוסעת? מתחילת הקו ועד סופו? הם באמת כל-יום שם? אולי היא מלווה אותו לאורך כל היום?

שמתי לב שעכשיו, כשאני פחות מרירה ביחס לעבודה, יש לי גם הרבה יותר סימפטיה לאנשי האוטובוס הקבועים. את הקודמים ממש שנאתי, הם סימנו את תחילתו של עוד יום משמים במשרד.

תבנית שנייה-
 אתמול הסתובבתי קצת אחרי העבודה ברחובות העיר בחיפוש אחר כלמיני דברים שלא מצאתי (ואז גיליתי שהכל נמצא ליד הבית! ממש דורותי מצדי). בדרך עברתי באלנבי, כבר מזמן לא שוטטתי ברחוב המפויח והמג'ויף הזה ודווקא התחשק לי. נכנסתי לקסטרו עודפים, מצאתי 2 סוודרים (בעמל רב) לחבר שלי ולא יכולתי שלא לשים לב מהשיחה שחזרה על עצמה בקרב כל הזוגות ששרצו במחלקת הגברים:

היא: "מאמי, מצאנו לך דברים מהממים!"
הוא: מהמהם בהסכמה. מה עוד נותר לו לעשות מול פרץ ההחלטיות הזה.

בחיי, כל זוג שהיה שם. פרחולים, אמריקאים, מגניבים-בעיני-עצמם, הכל(!)
אז חזרתי הביתה ואמרתי לחבר שלי---
לא, זה לא קרה. המילה מאמי מעולם לא עברה את דל שפתיי.

זוג בכותרות

"רם בבגד ים" או "עמנואל בישראל"-

מה יותר מביך? אחד נשמע כמו "מעשה בחמישה בלונים", והשני- כמו סרט פורנו מהסבנטיז.
(למעשה מדובר בכותרות שהנפיקו ידיעות ומעריב לאירוע החדשותי המרנין הבא: http://blogs.suntimes.com/sweet/2010/05/rahm_emanuel_in_israel_for_son.html)

עוד בחדשות:
השותפה שלי קיבלה מכתב מהאוניברסיטה, מהתכנית שאני כלכך מייחלת אליה. אני ממש סקרנית לגבי התשובה- זה ייתן לי איזה שהן פרופורציות לגבי סיכויי שלי.

ועוד:
היום הלכתי עם חברי המקסים באדם (באמת הוא כזה. זו פשוט ההגדרה הנכונה) לקנות בגדים לחתונה של איזה בנדוד (שלו).
נכנסו לחנות אחת (!), הוא מדד שתי חולצות ושני מכנסיים (!!), וזהו(!!!)
באמת שאני לעולם לא אצליח להבין. מצד שני- אף פעם לא הלכנו לשופינג יחדיו, אז אולי בסוף אני דווקא כן אבין .

ועוד קטע מעורר תהיות- למה הטקסטורה האולטימטיבית לחולצות-בנים היא פסים? כל חנונון\ערסוואת שחשקה נפשו בקצת  "קלאסה" מתהדר בכותנת פסים זו או אחרת (בד"כ- שחורה עם פסים לבנים דקים). אולי די?

מה בסוף נקנה?
זאת-

(בערך. תכלס קנינו חולצה עם שרוולי 3/4, ומבד יותר קשוח)

ולפי האתר של קסטרו, גם את אלה:

אוף, נו. זה נראה כאן כמו מכנסיים של פקיד שומה. במציאות הוא רזה וחתיך, זה מה שחשוב.