חפש בבלוג זה

יום שבת, 22 ביולי 2017

so long everybody - שיר לסוף השבוע

לאחרונה אני מאוד בענייני מסיבות סיום. בעבר לא הייתי מוצלחת במיוחד בפרידות, אבל השנה למדתי על חשיבותן.

כנראה שזו הסיבה שהסופ"ש הכי התאים לי לשמוע את אלמה מאטר (של אליס קופר, לא של מוריסי). הוא בא לי בטוב עד כדי כך, שמתחשק לי להכין למישהו מצגת סוף שנה רק כדי להכניס אליה את השיר. 

אלמה מאטר זה ביטוי שאני נורא אוהבת. השימוש בו מרגיש לי אריסטוקרטי, מריח מכסף ישן ומדשאות רחבות. כשאני מגדירה את אוניברסיטת תל אביב כאלמה מאטר (וזו אכן הייתה, למרבה הפדיחה, הסיסמא שלי לאתרים האוניברסיטאיים), בניין נפתלי הופך בדמיוני לעטוי קיסוס ולבנים אדומות. 

אגב, לא הלכתי לטקס הסיום של האלמה מאטר שלי, כי הלכתי במקום להופעה של אליס קופר. 


יום חמישי, 20 ביולי 2017

טעם נרכש

כבר הרבה זמן לא התאהבתי בשיר. כשאני מדברת על התאהבות, אני מתכוונת להאזנה אינטנסיבית שלא יודעת שובע, עד מצב שבו שורות מסוימות כבר חקוקות לי במוח (ואני בכלל לא בחורה של ליריקס. אם אני שמה לב למילים זה אומר שבאמת שמעתי אותן טריליון פעם). מאז ההופעה של גאנז אני לא מצליחה להפסיק לשמוע את השיר הזה. הוא לא שלהם כמובן, אלא של להקה מאותה הסצנה שהשפיעה עליהם במובנים מסוימים. שיר דבילי למדי, אבל הוא איכשהו תפס אותי. תמיד הייתה לי חיבה לשיער מוגזם, איפור עיניים כבד וגברים יפים באופן אנדרוגני. 

שלוש דקות של טראש לא מתנצל

אני חושבת שלשמוע גלאם מטאל טראשי זה מרד הנעורים המאוחר שלי. פסיכולוגית שהלכתי אליה פעם אמרה לי שהיא חושבת שמעולם לא חוויתי באמת מרד נעורים (עכשיו, ממרום השכלתי וחשיבותי העצמית המוגזמת, אני תוהה עד כמה אני חושבת שזה משמעותי, מימוש מרד. עוד לא החלטתי). ובאמת לא מרדתי. בתחילת גיל ההתבגרות מאוד חששתי לשמוע מוזיקה טראשית שההורים שלי יזלזלו בה. לקח לי זמן למצוא את האומץ כדי להחצין את הגילטי פלז'ר הזה שלי בלי בושה, ואפילו מתוך גאווה מסוימת. 

עמוק בפנים, אני חושבת שכולם אוהבים מוזיקה כזאת. איך אפשר שלא? זה מכנה משותף בסיסי מאוד. ריפים דביקים וקליטים כל כך. זה כמו גלוקוז או לחם. ההתנגדות לזה מצריכה גמילה.   

הבטחתי לעצמי שלא אכתוב על ההופעה של גאנז. קראתי כל כך הרבה פוסטים עליה שגרמו לי להרגיש שתיעוד החוויה שלי יהיה מעשה טרחני מאוד. במיוחד הבטחתי לעצמי שלא אשתמש בביטוי "חזרתי לגיל 16". קודם כל, כי זה צירוף המילים הזקן ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי. שנית, כי הוא נשחק עד דק בכל התבטאות שקראתי על ההופעה, בין אם הכותב היה בין 50 או בן 28 (ובכלל, להסתכל בנוסטלגיה אל גיל 16 ממרומי סוף שנות ה-20 זה קצת דוחה בעיניי. לא יכולה ממש להסביר למה). אבל כמובן שנהניתי מאוד. זה היה ערב של התפלשות בגילטי פלז'רס ברמה כזאת שאחר כך קצת התקשיתי לחזור ולתפקד. 

בפסיכולוגיה מדברים הרבה על מרחב מעברי, המקום הגמיש של האולי ושל האפשרויות. הדברים שנמצאים במרחב המעברי הם פוטנציאליים – נמצאים בין פנטזיה לבין מציאות. אני חושבת שבשבילי, להקשיב לאלבומים (בייחוד כאלו שאני אוהבת מאוד) זו הימצאות במרחב מעברי. ללכת להופעה, לעומת זאת, זה כבר ניתוץ של הגבול בין פנטזיה לבין מציאות. ולפעמים זה מטלטל, לעבור את הגבול. מרגש, אבל גם משתק ומרוקן לראות את יצירי הרצון שלך מתגשמים במציאות.

יום ראשון, 2 ביולי 2017

the sweet escape

בעוד כחודש אציין עשור למגוריי בתל אביב. נקודת הציון הממלכתית-משהו הזאת טומנת בחובה דובדבן (או עוקץ) נוסף - בכך הופכת תל אביב למקום שבו גרתי הכי הרבה שנים בחיי. 

2007, השנה שבה עברתי לכאן, הייתה שנה מכוננת בתולדותיי. היא גם הייתה שנה די מחורבנת עבורי. בכל פעם שבה אני נתקלת באחד הממים על המשבר של בריטני ב-2007 אני נמלאת רגשות חמלה והזדהות. אמנם לא גילחתי את הראש, גם לא הייתי קרובה לאיבוד המשמורת על ילדיי שאינם קיימים, אבל הייתי בשפל מדרגה משלי. 


עד לפני כמה שנים לא יכולתי להיזכר בשנת 2007 מבלי להתחלחל. לא בגלל בריטני. בגללי. אבל עם הזמן הפכתי סלחנית יותר ונמלאתי בנוסטלגיה כלפי מי שהייתי אז. 

לפני כמה חודשים כתבתי לעצמי כל מיני משפטים שמזכירים לי את העקירה ההיא לתל אביב. לא דברים שקשורים למשבריות שאפפה אותי, סתם קוריוזים שאפיינו את המחשבות הקלילות והאובר-צרכניות שחלפו לי אז בראש, או ששמעתי סביבי. המעבר כולו היה צבוע בצבעי צרכנות עזים. אולי בגלל התקופה שקדמה למשבר של 2008, ואולי מהסיבה הכל כך קלישאתית של הגירה ממקום קטן אל עיר גדולה ומרובת אפשרויות (ובאפשרויות אני מתכוונת לחנויות בגדים ומסעדות). 

אז הנה היא לפניכם. תל אביב 2007 כפי שנקלטה אז באנטנות שלי. זה קצת מפגר, אבל רציתי לשמור איכשהו את התיעוד הזה. מה גם שבאמת הייתי אז קצת מפגרת. 

-אין מה לחפש באלנבי, יש שם רק מועדונים של גרושים או של פריקים.
-אין מה לחפש ביפו.
-מה זה טבעונות? אני מכירה רק מישהי אחת כזאת ולא מבינה מה היא אוכלת.
חציל בטחינה ב-40 ש"ח? לא יכול להיות
-שמעתי שגן החשמל זה מקום מגניב עם מעצבים.
-מגניב גם לקנות בגדים ביריד המעצבים בסנטר.
-ולגיטימי לעשות סיבוב בשנקין. אולי נשב לקפה ברד בסוסעץ ונקנה חולצות יקרות במופרכותן אצל שושי ברבי. ראיתי שנינט הלכה עם אחת כזאת.
-אני מתה על נינט. אבל שמעתי שהיא על סמים.
-שמעתם את J.Views? ידעתם שהם ישראלים?


-אני אשתה לימונענע גרוס.
-בעצם ברד פסיפלורה. 
-הכי חשוב באאוטפיט (מילה חדשה!) זה האקססוריז. 
-אני מתה על שרשראות הסטייטמנט של ליאת גינזבורג. (ועצמי המבוגרת מוסרת: מדובר בשקר. מעולם לא הצלחתי להתחבר לאקססוריז גדולים, במיוחד לא לשרשראות מהסוג הזה. מזל שאופנה זה דבר כל כך נוזלי ושהיום שולטים בכיפה תכשיטים קטנים עד כדי לא קיימים)
-אפשר ללכת לסושי. או להזמין משלוח מביג מאמא. כבר אי אפשר לשבת שם, זה רק הזמנות.
-אולי נשקיע ונלך לארוחה רומנטית באיזו איטלקית אמיתית? נגיד פסטה מיה?
זה קצת מדהים, אבל גיגלתי ומצאתי שביג מאמא עדיין קיימים
-מצאתי דירה מדהימה בבן יהודה, איפה שכל הפאבים השכונתיים הכיפיים.
-קניתי שמפו בריח פסיפלורה.
-נמאס לי משנקין, אני עכשיו בקטע של בוגרשוב.
-קניתי בבוגרשוב שמלת סריג עם הדפס נורדי.
בבוגרשוב ייסדנו את ה-hygge
האמת שהייתה לי שמלת בוגרשוב שנורא אהבתי, ממש יפה. ברגע של טפשות נתתי אותה לאחותי
-שמעתם את החדש של מארק רונסון?
-ידעתם שהוא יהודי?
-החולצה עם ההדפס של אבי ביטר - זה מהטי מרקט?
-לא, מהפלסטיק שוק.
-לא, מהחנות 3 ב-100 בבוגרשוב.
*אימוג'י מקיא*
-קניתי ואנס בג'יפה.
-קניתי נעלי בובה בפול אנד בר.
-בעצם בבלואו פיש.
אני לא מכירה מישהי שלא היה לה זוג אחד לפחות שלהם
-המגפיים? מהחשמל 15.
-קניתי כפכפי פלסטיק כמו של עוזרות בית מהסבנטיז.
-הסנדביץ' רוסטביף של בר גוריון הכי משתלם בעיר.
-שמעתי שממש מגניב בברלין.
יש לי כאלו (הכחולות) עד היום
הן עדיין יפות בעיניי, אבל אני כבר לא נועלת אותן שלא במסגרת ספונג'ה
-אני אקח פרוזן יוגורט עם פירות יער.
-בעצם עם רוטב פסיפלורה.
-שמעתי שממש מגניב בברלין.
-התיק הזה? מהחשמל 15. (הערה ממני המבוגרת של היום: כמה אהבתי את החשמל 15 וכמה התאכזבתי לגלות שלא נותר שריד וזכר לבוטיק הזה ברשת הישראלית. כשאני מגגלת "חשמל 15" אני מוצאת בעיקר תמונות של בתים וכתבות על, ובכן, חברת חשמל). 
-אני עכשיו בקטע של וינטג'.
-פתחתי בלוג אופנת רחוב.
-אני מתה ש-H&M יגיעו לארץ. 
-בלוג יפה, מוזמנת לשלי.
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...