קשה לי לכתוב כאילו כלום, אני פשוט מבועתת מכל המתרחש בגבולות. בלי קשר לפרנויות יום הזכרון ההתעוררות הזו מפחידה והזויה, אני עם האצבע על הרפרש ועם וויינט פתוח כל היום. חברים מאוד קרובים הודיעו שהם מתחתנים בעוד שנה, ואני חושבת לעצמי שאצטרך לעבור תהליך פנימי ארוך מאוד כדי שאוכל להשלים עם המחשבה שמתישהו, בעתיד, אני הולכת לגדל כאן את ילדיי.
ועכשיו חזרה לאסקפיזם. אבל אסקפיזם הארדקור.
התקופה האחרונה קצת רדומה. חבר שלי ואני מבלים שעות רבות ביום בהכנת שיעורים אקדמיים ואחרים, מה שגורם לאווירת דכדוך-מה בדירה. בחמישי האחרון החלטנו לצאת להתאוורר, וע"פ בקשתי הצפנו לאזור ירמיהו-צפון דיזנגוף, שתמיד נראה לי יפה, מקסים ומזמין (משהו בתאורת רחוב של צפונדיזנגוף פשוט עושה לי את זה). חוץ מזה, יש שם סניף של רובן (מה זה רובן? אפרט בהמשך).
הגענו בשעה קצת מאוחרת - סביבות 23.00 - בתכל'ס, זה לא כלכך מאוחר ותואם לאסכולה הישראלית הרווחת, הדוגלת בדחיית הקץ ויציאה מהבית סמוך לחצות. הפעם, זה התנקם בנו - היה מפוצץ להחריד. שמנו פעמינו בהתחלה אל המובינג, שמאוד נהנינו לשבת על הבר שלו ב"מדע על הבר" וגם כמה שעות טובות אח"כ, אבל הקומה העליונה הייתה תפוסה באיזה אירוע פרטי (הצוות הציע לנו לבדוק אם יש מקום, אבל זה ממש לא הרגיש מתאים), והתחתונה - שהיא בכל מקרה הרבה יותר בית קפה מבר - הייתה מלאה.
עברנו לג'רמייה שממול, גם שם גדוש אבל הפלא ופלא - שני מקומות פנויים על הבר. ברגע שהתיישבנו הברמן אומר לנו שהם תפוסים, באטיטיוד די מעצבן. בדרך החוצה אחד המלצרים תופס אותנו ושואל למה אנחנו הולכים, כי יש שני מקומות פנויים על הבר. חוסר תיאום מטופש.
חצינו לצד השני של דיזנגוף, לרוזה פארקס המפוצץ גם הוא. גם שם - שולחן ריק באמצע הבר, ומלצרית אנטיפתית להחריד שאומרת לנו שתפוס שם. נמאס כבר לנדוד ולכן החלטנו לשתות איזו בירה בעמידה, בתקווה שיתפנה. בסוף ישבנו בשולחן ה"תפוס", ואפילו עוד זוג התיישב שם. מיותר לציין שאף אחד לא הגיע לדרוש את מקומו באותו שולחן מבוקש?..
פייר, ממש התאכזבתי. יצאנו מהרוזה די מהר, אחרי בירה אחת, כי האווירה הייתה מעין בליל בינתחומי-צפונבוני-סחי, לא משהו כובש במיוחד. נכון, "מתחמים" (הארבעה, הנמל, אפילו חלקים מלילינבלום) הם אבן שואבת לבליינים מסוימים, ולרוב המקומות בהם לא מצטיינים בעודף ייחוד או שאר רוח, אבל חשבתי שצפונדיזנגוף הוא פחות מתחמי, ושאוכל ליהנות מזיו פניו של האזור הבאמת יפה הזה.
אז רובן. אם מישהו עוד לא מכיר, מדובר בסנדוויצ'יה מוצלחת במיוחד בקונספט של ג'ואיש דלי. אין הרבה אופציות, אבל בכולן יש המון המון בשר איכותי, מעט לחם, כרוב חמוץ (אם רוצים), ופיקלז שווים במיוחד ליד. אחרי האכזבה, וכדי לפצות את חברי הסבלני על יצר ההרפתקנות שלי, שהרחיק אותנו מהשופטים לעבר כלמיני מקומות של כוסיות, הלכנו להתנחם בקומפורט פוד יהודי-ניו יורקי שכזה. תמיד שאני אוכלת שם אני חושבת על "מינדי'ז" מהסיפורים של דיימון ראניון.
 |
| למקום המקורי קוראים לינדי'ז. תכל'ס, נראה קצת טראש. |
--- ושלא תחשבו, יש בי גם עומק. סיימתי היום את התרגום החדש של השטן במוסקבה (AKA האמן ומרגריטה), ואני עמוסת תובנות. אבל לא נערבב שמחה בשמחה, אולי אכתוב על זה מחר. (הקוראת רוז M, תובנותי עשויות להפתיע אותך).
