במשך שנים חשבתי שנקודות החולשה העיקריות שלי הן הירכיים השמנמנות והשיער המתולתל-ליפה (לפעמים יותר, לפעמים פחות. תלוי באחוזי הלחות). שאם רק היו לי רגליים מדוגמות ושיער ייצוגי הייתי יכולה לכבוש את העולם.
ואז מגיעה לה ריהאנה ומוכיחה אחרת. כבר מזמן חשדתי שהיא בחורה של ירכיים, אבל התמונות האלו (כולן מה-dailymail.co.uk) מוכיחות מעבר לכל ספק - לאחת הכוכבות הגדולות בעולם יש רגליים יותר שמנות משלי. כמו כן - יש לנו אותו שיער (ואני רק יכולה לנחש איך היא נראית אחרי שהלכה לישון עם שיער רטוב). היא עדיין נראית מדהים.
איזה ניצחון. אני לא נהנית פה משמחה לאיד וחלילה לא מטיפה למיזוגניה בקרב נשים. בדיוק להיפך. באמצעות התמונות האלו אני מנסה לשכנע את עצמי לאהוב את עצמי יותר.
כי אני לא הלכתי לים כבר מיליון שנה ועדיין סוחבת בלב את טראומת חוף הצוק הצפוני, שאליו הלכתי פעם עם חבר שלי, הסתנוורתי משפע הבחורות המדוגמות להפליא וביליתי את מרבית השהות בים במתן דין וחשבון לעצמי. כי אני לא לובשת מכנסיים קצרים או חולצות צמודות מדי בימים שאני מרגישה שמנה, בטח שלא בגד ים. גם לא מפזרת את השיער בימים שהוא מרגיש לי דבלולי מדי. כי אני נכנסת למיני דכאון בכל פעם שנדמה לי שעליתי במשקל. בקיצור, כי אני השופטת הכי חמורה של עצמי.
והנה באה ריהאנה, שכנראה עלתה קצת במשקל (ואולי לא? אני לא באמת עוקבת אחריה באופן מסודר) וממש לא נותנת לזה להפריע לה. לא ללבוש מכנסיים קצרים? הצחקתם אותה. תראו מה היא *כן* לובשת. מיני דכאון? היא הבחורה הכי מרוצה בעיר, אין על זה ויכוח בכלל. ואני רוצה לראות שהיא מגיעה לחוף הצוק ומרגישה רע עם עצמה בגלל איזה צפונית.
"בפעם הבאה הולכים לחוף ירושלים"
"סתם, ברור שלחוף גורדון"
אגב, באותו אירוע (איזה קרנבל בברבדוס) נכחה גם הסופרמודל ג'ורדן דאן, שמוכיחה מעבר לכל ספק שרגליים רזות זה לא הכל.
ולסיכום - סתם התאים לי לשים את השיר הזה פה (בגלל הכותרת, ובעיקר כי התחשק לי לשמוע אותו):
שלי גרוס כתבה פוסט ובו שניים מהנושאים היקרים ללבי - the wire ודימוי עצמי. מיותר להגיד שנורא אהבתי אותו, אבל אני אומר את זה בכל זאת ואפילו אשתף אותו כאן. אז מי שעוד לא קרא (ואני מאמינה שאין הרבה כאלו כי הוא מתנוסס בבלוגרול שלי. ואני יודעת שהרבה מכם נכנסים לכאן בעיקר בגלל הבלוגרול המשובח שלי. באסטד!), הנה הוא כאן.
Iהשבוע בשיעור תולדות האמנות למדתי על לוקסוריה. מי זאת? אני מניחה שאפשר לרדת יותר לעומק מבחינת ניתוח, אבל בגדול זו דמות נשית שמייצגת את חטא תאוות הבשרים באמנות הנוצרית של ימי הביניים.
המרצה הראה לנו פסל שלה מתוך אכסדרת הכניסה לכנסיית המנזר של העיר הצרפתית מואסק. היא הוצבה שם כדי שהמוני העם, בצאתם מהמיסה של יום ראשון, יוכלו לירוק עליה ולהשליך עליה אבנים וכך ימרקו את מצפונם שלהם (ופרויד היה אומר על זה - מנגנון הגנה פרימיטיבי).
בכל מקרה, ככה היא נראית (זו הגברת מימין, מומלץ ללחוץ להגדלה):
הפסל די הושחת עם השנים (כנראה לתושבי מואסק היה הרבה על מה לכפר). במקור הוא היה בדמות אישה מעוותת פרופורציות - בעלת רגליים ארוכות וגפרוריות, עצמות בית חזה בולטות ממש (רואים את שדרת העצמות האופקיות על החזה?), שאת שדיה ואת ערוותה מכישים נחשים. מכל יופיה וגופה המפואר - הירכיים והחזה שפיתתה איתם גברים - נותר לה רק שערה השופע.
המרצה שב והדגיש שהדמות הזו נועדה להפחיד ולהתריע מפני הגורל הצפוי לנשים סוררות. בואו נניח שניה את המסר המיזוגני בצד, כי זה לא מה שמעניין אותי כרגע. תראו עד כמה היא דומה למודל היופי של היום (בלי הנחשים, מן הסתם). אני יודעת שזו כבר קלישאה פופוליסטית, לדבר על דימוי גוף, נשים אמיתיות וכל הסימפוזיון הזה, אבל פשוט נדהמתי מהחזיון. שדה ימי-ביניימית שהזכירה לי יותר מהכל את קירה נייטלי, קייט בוסוורת' וקארה דלווין.
II יש כמה אקסיומות מוצקות שעליהן קיומי מושתת. עובדות כאלו שלא ניתן לערער עליהן והן נקודת המוצא שלי בהסתכלות על העולם: אני בחורה חכמה, אוהבת לקרוא, נהנית ממוזיקה שנותנת בראש ויש לי רגליים שמנות.
בגלל שאני כבר לא בת 13 מחורפנת, "שמנות" זו לא ההגדרה שאני משתמשת בה. ובכל זאת מבאס אותי שהירכיים שלי נפגשות ואין ביניהן רווח. המודעות לאי-דקיקותן של הירכיים שלי מפעמת בי כל הזמן, לכן אני מקפידה ללכת עם נעליים שאינן שטוחות, ממעטת ללבוש טייץ ומדגישה את המותניים - כדי שחס וחלילה לא אראה כמו מלבן מהלך.
מביך מאוד לספר, אבל רק לפני כמה שבועות ירד לי האסימון לגבי דימוי הגוף המטופש הזה. הן לא באמת שמנות. הן נפגשות פשוט כי יש לי אגן צר שלא מאפשר להן להתרחק זו מזו. מעניין מה היה קורה אם היה לי אגן רחב יותר. הן כנראה לא היו נפגשות, אבל בטח הייתי חושבת שיש לי תחת גדול. אגב רווח בין הירכיים - הפוסט הזה של זוהר מדבר גם כן על העניין והוא מוצלח מאוד בעיניי.
III לא מזמן נתקלתי בפייסבוק בתמונות של האקס שלי וחברתו הנוכחית באיזה טיול בחו"ל. אני והבחור היינו ביחד מסוף התיכון ועד שהייתי שנה ומשהו בצבא. אני לא מתגעגעת לקשר הזה בכלל (הוא היה מאוד בוסרי ומתקשר אצלי אסוציאטיבית לתחילת הצבא, שהייתה תקופה די שחורה בחיי), אפשר להגיד אפילו שהטייטל המכובד "אקס" די גדול עליו. ובכל זאת, כמובן שמעניין אותי לדעת מי נכנסה לנעליי הגדולות (מטאפורית. אני מידה 36-7).
ראיתי אותם גם במציאות באיזה מפגש חברתי של סחים, אבל שמרתי שם על פאסון מלכותי ולא נעצתי בבחורה מבטים. לכן שמחתי במיוחד להשביע את סקרנותי באלבום הפייסבוק. הממצאים הם כדלהלן: היא פחות יפה ממני והייתי אומרת אפילו שיש לה פרצוף קצת גברי. א-ב-ל, יש לה שיער גולש חלק ובלונדיני (כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ד') וזוג רגליים ארוכות, רזות ונפלאות (רווח בין הרגליים למהדרין. כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ז') למרות שהיא טוחנת שם טאקו'ז עד-דלא-ידע. מסקנות: כנראה התבגרתי, כי למרות כל אלו היא לא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי אפילו לשניה.
בשבוע שעבר זה סוף סוף קרה - נתקלתי באוניברסיטה במישהי שלא מורידה שיערות מהרגליים. מפגר מצדי להודות בכך, אבל קצת התפלאתי שזה לא קרה עד עכשיו. (חשוב לי להבהיר - אין לי שום כוונה ללעוג בפוסט זה לבחורה ההיא. להיפך.)
זו הייתה שעת אחה"צ רדומה ולא הייתי מרוכזת במיוחד, כך שבהתחלה חשבתי שיש לה גרביונים מעניינים. עד שהתאפסתי, יצא שבהיתי בה וברגליה כמה שניות (אופס). אחר כך קצת כעסתי על עצמי, כי ישר צפו בראשי כל מיני הגדרות קלישאתיות להפליא ("ברור, אני ליד גילמן..", "היא בטח לסבית/טבעונית/מפגינה בבילעין/מעצבנת" וכו' וכו') שאני לחלוטין לא מאמינה בהן, אבל הזכירו לי עד כמה חברת בני האדם נוהגת לתייג את יושביה באדיקות.
היא הייתה רזה, מה שגרם לי לתהות אם היא עושה איפַה ואיפַה בין מוסכמות היופי - מצמחת מתוך אג'נדה את שערות רגליה אבל מקפידה לא להכניס לפה אוכל משמין - או שהיא סתם בת מזל עם גנים טובים (או אפילו - מהאנשים האלו שאוכל לא באמת מעניין אותם).
אני חושבת שאין מישהו שלא התחיל בילדותו את שנת הלימודים כשהוא נודר שלל נדרים ומבטיח לעצמו הבטחות מהבטחות שונות - אתם יודעים, מז'אנר ה"השנה אשמור תמיד על שוליים במחברת", "השנה לא אדחה עבודות להגשה לדקה ה-90", "השנה אחזיר לפרחות שיורדות עליי".. דברים כאלו.
האמת שגיבוש הרשימה הדמיונית הזאת (ריטואל שנעשה בילדותי בדרך כלל על רקע ניחוח עז של גויאבות וקלמנטינות) היה אחד הדברים האהובים עליי בפתיחת השנה. הוא נתן לי תחושה של עתיד ורוד ומבטיח וריכך את הבאסה שבחזרה לשגרה.
בעוד שבועיים בדיוק אני חוזרת לאוניברסיטה. לא חשבתי שאתבאס מזה, כי השנה באמת הייתה מעניינת, אבל החופש היה מוצלח ומשכר וממש לא בא לי שייגמר. לכן, כדי לדרבן את עצמי החלטתי לעשות רשימת הבטחות לשנה החדשה הבאה עליי לטובה:
1. השנה אתמרח בקרמי גוף ולא אשאיר את אוסף הקרמים שלי להעלות אבק כשהוא זנוח לעייפה
היי, יש פה פחות משחשבתי. אתגר מתקבל על הדעת בהחלט
2. השנה אקנה פחות איפור (ואקנה פחות בכלל) אבל אנצל אותו יותר
3. השנה אכין לעצמי אוכל ולא אתפתה לקפיטריות, לא משנה עד כמה הסנדביצ'ים שלהן מפנקים
4. השנה אקפיד ללכת לחדר כושר (האמת שבשנה שעברה התמדתי די יפה. אז רק להמשיך ככה)
5. השנה אקפיד לנקות את הבית לעתים תכופות יותר
ומן הצד השני -
6. השנה אהיה סלחנית ולא אחרפן את עצמי בכל פעם שאני לא מצליחה להיות מושלמת בכל תחומי החיים
ממשיכים בהבטחות -
7. השנה אתלבש יפה ולא אדרדר לכלמיני סחבות-ענק שנראות לי מטשטשות ירכיים (ובעצם משמינות להחריד)
8. השנה אשתדל למיין ניירת ולא אכנע להררי המכתבים הביורוקרטים
9. השנה אשמע יותר מוזיקה, בפרט דברים חדשים, ולא אתקע על אותם זפלינים-בואיים-טירקסים נושנים וחרושים
10. החופש הזה היה נורא כיף וספונטני - נסיעות לטיז-א-לוך, פגישות עם חברים, ביקורים משפחתיים, סרטים, פסטיבלים, מוזיקה... השנה אנסה לעשות גם כיף, לא רק לחרוש, ואשתדל לנפץ את הקו הדמיוני הזה שמתחתי בין החופש - שבו נהנים מהחיים, לבין הלימודים - שבהם מתחפרים בספרים ומשחקים אותה קדושים מעונים.
11. השנה אהיה אופטימית ואפסיק לפחד מהעתיד הלא ידוע
12. השנה אסתובב באופן קבוע עם מחברת לתיעוד רעיונות
כבר כמה ימים אני לא מרגישה טוב. זה התחיל בעייפות, המשיך בכאב גרון והסתיים בגראנד פינאלה של דלקת באוזן. כמובן שישר חששתי שיש לי פוליו, כי כזאת אני - חרדתית חסרת כל היגיון - אבל לא זה היה הדבר העיקרי שהפריע לי. אז מה כן? הדבר שהכי הכי מפריע לי כשאני לא מרגישה טוב, ללא כל צל של ספק, הוא העובדה שאני לא נראית טוב כשאני חולה. כזאת שטחית אני.
קשה לי להביט במראה ולראות פרצוף אפרפר וחמור סבר, קשה לי עם זה שהעיניים שלי נראות האש-פאפי, קשה לי עם זה שהמשקפיים הם האלמנט הכי דומיננטי בפרצוף שלי. והכי גרוע - רק מלהסתכל על עצמי, נהיה לי יותר רע.
הלוואי שהייתי יכולה להיגמל מהתעסקות במראה החיצוני. אני לא מהבחורות שמכורות לטיפוח, גם לא מרבה להתאפר, אבל המחשבה "איך אני נראית??!!^%^&" נמצאת לי בראש 16 שעות ביממה. לראייה - אני לא יכולה לחלוף על פני חלון מכונית/חלון ראווה/שלולית חורף בלי לסקור שם את בבואתי, אני מחליפה תסרוקות 5 פעמים בשעה (אוספת-מפזרת-אוספת---) ויום שיער רע יכול לחרבן לי לחלוטין את ההרגשה (שלא לדבר על יום שבו עליתי על המשקל..).
מבינה ללבך, ביצ'
כשהייתי קטנה היה לנו בבית ספר בשם "ילקוט הקסמים", שכלל אגדות וסיפורים מארצות שונות. אחד הסיפורים שהכי אהבתי בו היה מעשייה רוסית בשם "שעון החול" - הגרעין המרכזי של העלילה פחות רלוונטי כרגע, העניין הוא שגיבורת הסיפור הייתה ילדה שמאוד-מאוד אהבה להביט במראה. א-ב-ל, כמו שתמיד קורה בסיפורי התבגרות וחניכה, במסגרת איזשהו אתגר הרואי הוטל עליה לא להביט במראה במשך שנה שלמה. מעניין אם גם אני אצליח לעשות דבר כזה. ומעניין עד כמה זה ישפר את חיי.
בלי שום קשר - חגגתי יומולדת השבוע. זה נחמד והכל, אבל אני לא מרגישה שהגיל הזה מייצג אותי. כלומר - אני מרגישה הרבה יותר קרובה לגיל שמונה עשרה מאשר לגיל שלושים (אף שהמספרים מראים אחרת). מה שכן, וזה באמת סימן לוותיקות, שמתי לב שאני יכולה לעבור על פני חנות בתל אביב ולמנות שניים-שלושה (ואפילו ארבעה, אם זו פינה ממש מקוללת) גלגולים לאחור שלה. חברה שלי טוענת שזה מגניב, אני טוענת שזה זקן, עייף, ובעיקר מראה שעזבתי את הבית מוקדם מדי.
אלבום יום ההולדת שלי הוא כנראה Rumours של פליטווד מק. שמעתי אותו די בלופ בשבוע האחרון (והופתעתי איך גיליתי כזה אלבום מופת שופע להיטים רק עכשיו). בהתחלה כמובן תפס לי את האוזן GO YOUR OWN WAY, שהכרתי כבר קודם (ובכלל זכה לחיים מחודשים בזכות גלי) -
אבל לאט לאט נכנס לי לראש גם GOLD DUST WOMAN, שאותו באמת לא הכרתי לפני כן -
חפצון זו מילה מעוררת אנטגוניזם, אני יודעת. נשמעת כמו מילה של פמיניסטיות עגולות משקפיים שלא מורידות שיערות מהרגליים. אבל תופעות מעצבנות ראויות למילים מעצבנות, והפיכתנו המתמדת לאובייקטים היא בהחלט מעצבנת. מה שמעצבן עוד יותר, הוא שכמות הפעמים שבה אנחנו מחפצנות את עצמנו לא נופלת (ואולי אפילו עולה על) מספר הפעמים שאנחנו סופגות את זה מגברים.
מה פתאום נזכרתי בזה? בגלל התמונות הללו שהפיצה בשעות האחרונות לשכת הדוברות של חוטובלי:
"מה את קופצת, זה לגיטימי. היא אשת ציבור שמתחתנת. זה עניין ציבורי, שגם היה אייטם חדשותי-בידורי בחודשים האחרונים".
באמת? אז למה גדעון סער, איש ציבורי לא פחות, לא הפיץ לכל כלי התקשורת תמונות סטודיו שלו חנוט בחליפת חתן לפני שבועיים? למה חוטובלי מופיעה היום על כל הומפייג' רענן כאילו הייתה אחרונת הגולשות הנרגשות בפורום "חתונות-תפוז"? (ואין לי שום כוונה לדבר בגנות פורום חתונות. אני גולשת נלהבת שנהנית מתועפות הקיטש והטראש שבו בלי שום כוונות להתחתן. בכלל, מעניין למה נושא החתונות כל כך מסקרן אותי. אולי אם אשאר באקדמיה אחליט לחקור אותו כתופעה תרבותית).
מעמדה של חוטובלי בליכוד הוא בכל מקרה מגוחך. "בחורת מחמד", (על משקל "דוס מחמד", "אתיופי מחמד" וכו') שהועלתה לעשיריה הפותחת בזכות חסדם של האדונים המכריסים ממרכז המפלגה, שהואילו בטובם לשריין מקום לאישה. עם פרסום התמונות הללו היא רק מנציחה ומדגישה עוד יותר את המקום שמוקצה לה, ומבהירה שהיא מסכימה עם תפיסת העולם הזו. ציפיל'ה הקטנה מתגנדרת בשמלה לבנה, על משקל "ישחקו הנערים לפנינו", בעוד הגברים החשובים והרציניים מתווכחים על החוק לשוויון בנטל.
לא רציתי לשים את השיר מכותרת הפוסט, כי הוא לא מוצלח במיוחד בעיניי. במקום, בחרתי שיר אחר והרבה יותר טוב של ארית'ה (שכותרתו מתאימה לא פחות, האמת):
נפגשנו לראשונה בצבא, מלאות חששות כרימון ולהוטות להצליח. אחרי כמה שבועות התברר מי החנונית האמיתית שנכנסת למערבולת לחצים ושוכחת את עצמה והעולם (אני) ומי הן אלו שזוכרות לשים את עצמן במרכז ולהתקדם יותר בנחת, כשהן מרססות סביבן ענני פלרטוט וקסם אישי. לא כולם התלהבו מהקסמים הללו, אבל בסוף זה עבד להן.
וככה עבר השירות. אני קצת הפשרתי עם הזמן, אבל לא הגעתי לשום מקום מיוחד. בדיעבד, אני חושבת שהן זכו ליותר הערכה וגם הצליחו יותר. ככה זה, קל יותר לחבב ולקדם אנשים נחמדים שיש להם זמן לשבת לקפה ושאינם פקעת עצבים טרוטת עיניים.
אחרי הצבא הלכתי לעבוד בעבודה אפרורית קצת, שנשמעה לי כמו הימור בטוח. הייתי בכמה ראיונות שונים וידעתי שבמקום ההוא ירצו אותי, אז העדפתי ישר להתמקם. אחת הסיבות להתמסדות המהירה הייתה החשש מפני השאלה "נו.. איפה את היום?". רציתי תשובה מוכנה לשליפה מהשרוול. להראות לכולם שאני מבוקשת, ולא נמקה בבית בחוסר מעש.
הבנות הנכונות היו פחות לחוצות על עבודה. לא הייתה להן בעיה להתבטל, ולהפוך את זה לדבר הכי נכון שיש. כמו איזו הולי גולייטלי דקדנטית-אך-קלאסית. אלו מהן שעבדו בדברים פחות נחשבים, כמו חנויות בגדים, בתי קפה או פאבים, ידעו למכור את זה כעבודה הכי "נכונה".
בשלב מסוים עזבתי את העבודה האפרורית ההיא ועברתי לעבוד במקום נחשב יותר. לא הטופ של הטופ, אבל גם הפעם חששתי למצוא את עצמי בלי עבודה (לא ברור למה, בעצם) והלכתי על אחת האפשרויות הברורות שהיו לי ביד. הבנות הנכונות עבדו פה, עבדו שם, ובסוף התמקמו במקומות לא רעים בכלל, שלא לומר טובים יותר ממני. מה שבטוח - זוהרים יותר.
אין זוהר יותר מקו רקיע ורוד משובץ כוכבים
אנחנו לא בקשר יומיומי. יותר חברות-פייסבוק (וגם אינסטגרם, קצת מביך להודות). באמצעות הפגישות החטופות שלנו באי-אלו אירועים חברתיים, וגם דרך הרשתות החברתיות, אני לומדת מה קורה איתן בימים אלו. בהתחלה צחקתי עליהן בלב (ועם חבר שלי), וגיחכתי על הניסיונות הבלתי נלאים שלהן להיות it girls, אבל fake it until you make it זו טכניקה שתמיד מצליחה. צריך רק להתמיד.
כרגע, נראה לי שהחיים שלהן פוטוגניים להחריד. כשאני מדפיסה שאלות בסטטיסטיקה לקראת התרגול של מחר, הן יוצאות לאפריקה (מקום ששמעתי עליו אך ורק דרך פרופילי הפייסבוק של אנשים מגניבים ממני). כשאני אוכלת בקפיטריה של בנין נפתלי, הן אוכלות בפורט סעיד (מקום נורא. אבל זו לא הנקודה כרגע).
בקיצור - הן יוצאות למקומות הנכונים, מסתובבות עם האנשים הנכונים, נראות תמיד נהדר ומדברות על המינוס בבנק בקלילות פוטוגנית, כאילו הן הכלאה בין קארין ארד, דנה ספקטור ועירית לינור של לפני 15 שנה. זה לא שאני לא מרוצה מהחיים שלי (כלומר.. אני תמיד שיפוטית כלפי עצמי, אבל זה משהו שצריך לפתוח בהזדמנות אחרת), אבל כשאני נתקלת בהן - וירטואלית או מוחשית - אני מרגישה ששגרת הלימודים-חדר כושר-שיעורים-קצת עבודה-קצת חברים-כמה שיותר ספרים שלי היא דלוחה ומתאימה יותר לאישה בגיל העמידה.
אני יודעת שלפייסבוק ולאינסטגרם מעלים רק את הרגעים הכי פוטוגניים של החיים. אני מודעת לזה שאירועים רבי משתתפים הם למעשה אירוע יח"צ עצמי עבור כל אחד מהנוכחים. אני מזכירה לעצמי שאני לומדת, ומשקיעה לא מעט זמן בכך, והן לא ממש. והכי אני יודעת, שלצאת לכל המקומות הנכונים זו כניעה למכונות יח"צ משומנות ולמוסכמות שמישהו אחר קבע, וששיווק עצמי בלתי פוסק מחפה על ריק פנימי עמוק ואפל. כבר אמרו לפני שהחופש האמיתי הוא לבחור במה שמתאים לך. אבל כשאני פוגשת את הבנות ההן, אני מרגישה שאולי גם אני לא מבצעת ממש בחירה אותנטית, אלא נכנעת לאיזה שהן דוֹגמות שהכתבתי לעצמי אי שם.
-------------------
בשבוע שעבר אח שלי גילה את הבלוג. סיפרתי לו על הסמית' ווסטרנס, והוא הלך לגגל אותם בעברית. ידעתי שאני אחת התוצאות הבודדות שמופיעות כשמחפשים אותם בגוגל, אבל לא חשבתי שיקרה משהו (לפחות לא בגזרה הזאת. חששתי יותר שחברים מהלימודים ימצאו אותי). באמצע משמרת קיבלתי ממנו אסמס שהקפיץ לי את הדופק לקצב-שיא. התפדחתי קצת, חשבתי אפילו להפסיק לכתוב, אבל החלטתי שלא. מעניין אם הוא עוד קורא פה.
-------------------
אם תשמעו רק שיר אחד בסוף השבוע, אולי כדאי שתשמעו את זה:
קיטש? אולי. אבל אתמול, בדרך חזרה מהאוניברסיטה, כל כך נהניתי לשמוע את האלבום הזה. אני מתה על קולות הרקע שלהם. ויש גם קליפ ניינטיז למהדרין.
שיעור זומבה. בהתחלה, את מרגישה כמו בסרט שצוחק על האייטיז, באיזו סצנה על שיגעון הכושר של העשור ההוא בכיכובן של אינספור בחורות ונשים בטווח גילאים רחב, לבושות בגדי ניאון.
אחר כך, את חושבת לעצמך שזה מזכיר יותר את הסצנה ההיא בהתחלה של ריקוד מושחת, עם כל הקשישים היהודים שמנסים ללמוד ריקודים לטיניים ונראים בעיקר, טוב, כמו קשישים יהודים שמנסים לרקוד ריקודים לטיניים (נורא רציתי לשים פה את הסצנה הזאת, אבל לא מצאתי אותה ביוטיוב, אז תנסו לדלות אותה ממעמקי הזיכרון).
ואז תופסת את תשומת לבך המוזיקה המגוחכת, ואת בזה לה ולכל הבנות שמתחילות לקפצץ בהתלהבות. הן בטוח לא יודעות לזהות שירים של AC/DC לפי האינטרו. אבל ההתנשאות הזאת היא סתם מנגנון הגנה (הופה, שיעור תיאוריות אישיות מתחיל להשתלם) מפני האמת המחרידה: את לא באמת מסוגלת לזוז כמותן. לפחות לא עכשיו.
את מכירה בקיומו של מנגנון ההגנה ומצטערת לרגע שאת לא זורמת, אלא סתם כזאת פוצה עם מקל בתחת שחייבת להתפלצן ולאהוב רק גלאם-משנת-72'. במקביל את חושבת לעצמך שהלוואי-הלוואי-הלוואי שאף אחת שאת מכירה נמצאת פה.
-- רגע, הבחורה הזאת בשורה לפני, עם הגופיה הוורודה והטייץ השחור (שחור+צבע עז. עבירה אופנתית חמורה ע"פ חוקי טריני וסוזנה, אבל מי אני שאדבר, אני לבושה יותר מגוחך ממנה) מוכרת לי מקורס ראשג"דים/הייתה עם חברה שלי בדרומאמריקה/הבת של חברים של ההורים שלי. נראה לי שגם אני מוכרת לה. הו לא. --
ובחזרה למראה. את מבינה שאי אפשר לדחות את זה יותר ואת באמת-באמת-באמת חייבת להסתפר. השיער שלך לא מצליח להיאסף כמו שצריך ובטח שלא להתפזר בצורה ייצוגית. כולן פה מנפנפות בזנבות סוס גולשים, ולך יש דבלול על הראש. היי, לפחות את לא נראית כמו ההיא בשורה הראשונה (תאומתה הזהה של שלי יחימוביץ', אבל עם חולצת בטן).
המדריכה מפצירה בכן לנענע, ואת מציצה בזווית העין אל האישה בת ה-60 שעומדת לצדך. היא לא מנענעת. גם את לא. האם זה אומר שאת בת שישים בנשמתך?
אגב המדריכה, היא מהממת. קצת פוזלת, אבל באופן פיקסי-שדוני כזה. את לא מצליחה להבין למה כלכך קשה לך לחקות את הצעדים שלה ואיך את נעה בכזה חוסר חינניות בולט. הרי רקדת כך-וכך שנים בבצפר, מה - הכל אבוד?
טוב, השתכנעת. גם את מנענעת. בכל זאת, צריך לשרוף את 600 הקלוריות שאומרים ששורפים כאן. וזה גם משחרר אנדורפינים. בסך הכל כיף כאן (אבל את עדיין מקווה שאין פה אף אחת שאת מכירה).
זוכרים את התסביכים שלי? (לא הולכת עם טייץ, לא עם משקפיים בפומבי ולא עם נעליים שטוחות), אז זהו - שהיום מדדתי טייץ עם כוכבים.
לרגע הרגשתי כמו פרדי מרקורי, האיש והטייצים בשחור-לבן (מינוס השערות על החזה)
אבל אז המוזיקה שהייתה לי בראש התפיידה, חלצתי את נעלי גבוהות הסוליה, חזרתי לגובהי האמיתי והבנתי - למרבה הצער - שכוכבים זה קצת משמין :(
עם זאת ולמרות הכל, דווקא קניתי טייץ אחר (לחדר כושר, אין לי כוונות להתרוצץ איתו בחוצות) וקלטתי שאני נראית איתו בסדר. אלו לא הרגליים הארוכות בעולם וגם לא הכי רזות בעיר, אבל הן לא תפלצתיות כמו שאני מדמיינת לפעמים (או שאולי המראות בקניון רמת אביב מרזות? אני מקווה שלא).
כשהייתי קטנה נהגתי להשתמש במונח גש"ר (ראשי תיבות של "גוש שומן רוטט") כדי לתאר את הירכיים שלי. בצחוק, כמובן, אבל עם גרעין של חשש אמיתי לגמרי. נראה לי שסוף סוף הוצאתי את המוח שלי לחופשי מהשטויות האלו.
כשהייתי בתיכון למדתי בכתת חנונים. לכל התלמידים היה ממוצע גבוה (לפחות בתחילת הדרך) וכמעט כולם עשו בגרות סופר-סופר-ריאלית-מורחבת. בסוף כתה י' או י"א הוצאנו סווטשרט כתתי (כבר אמרתי שהיינו חנונים, עכשיו אני לא צריכה להתנצל) שעליו מצויר (כלומר - אני ציירתי) התמרור הבא:
מתחת התנוסס הכיתוב הכה מתוחכם "י'1 - זהירות, חופרים". מעניין כמה עוד כתות ברחבי הארץ הוציאו בין השנים 2004-2010 חולצות דומות והרגישו סופר מגניבות.
לכבוד תקופת המבחנים האקדמית הראשונה שלי הוצאתי מהארון את הסווטשרט ההוא (שמתהדר בצבע ירוק-נזלת מזעזע). כבר שלושה ימים - אני חושבת, איבדתי קצת תחושת זמן - אני יושבת בבית, חורשת, ומרגישה כאילו כלום לא השתנה. אולי רק מינון צריכת הקפה שלי ירד מאז 2006.
כל ההסבר הארכני הזה נועד להבהיר שגם אני בין הלומדים שבטח מציפים לכם את פיד הפייסבוק בקיטורים ובדיחות לא מצחיקות. בחודש הנוכחי כמות העדכונים כנראה תרד קצת, עמכם הסליחה.
---------------------
אגב חזרה לתיכון ואפילו אחורה מזה -
לפני כמה ימים נדבק לי למוח וסירב לצאת השיר "תשאירי לי מקום לחבק אותך". לא משהו איכותי במיוחד שצריך להתגאות בו. בכל מקרה, זה הציף אותי בנוסטלגיה עכורה קצת.
כשהייתי בחטיבה ונתקלתי לראשונה בקליפ של השיר, הוא הכניס אותי ממש לסרטים. בכל פעם שראיתי אותו הרגשתי שמנה ורופסת (או לפחות שמנמנה וצ'אבית) וחשתי צורך עז להפסיק לאכול.
סנדי בר נראתה לי שם כמו התגלמותה של הבחורה המגניבה - דקיקה, עם שיער חלק (או פאה, אבל ממש לא שמתי לב לזה אז), מלתחת ניינטיז מצטיינת עם רמיזות גותיות בשקל ובחור עם גיטרה ושיער ארוך שלא מפסיק למזמז אותה (מה זה משנה אם אבטיפוס סתם להקה מעפנה. אז זה נראה לי מגניב). היא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי במיוחד כי היא הייתה ישראלית - לא איזה אימג' אמריקאי בלתי מושג מקליפ מלוטש באמ.טי.וי. העובדה שאני לא נראית ככה נראתה לי אז כמו כישלון אישי שלי.
בקיצור, בכל פעם שראיתי את הקליפ הרגשתי כמו פרה משולחת רסן שחייבת להפסיק לוותר לעצמה. לא שעשיתי עם זה משהו - מעולם לא הרעבתי את עצמי, תמיד אכלתי ממש בריא - אבל ההלקאה העצמית הייתה צורבת, מילולית ממש. הייתי מרגישה את כל חטאי האוכל שלי (שבאמת לא היו איומים) עולים לי בגרון ועושים לי צרבת.
כמה שנים אחר כך קראתי שסנדי בר נאבקה במשך שנים עם הפרעות אכילה, כולל בתקופה בה צולם הקליפ. הרגשתי קצת מטומטמת ואפילו טיפה כעסתי (על עצמי? על מי שצילם את הקליפ? על סנדי בר? אין לי מושג על מי).
זהו. זה לא אקטואלי, לא רלוונטי לשום דבר שקורה עכשיו (חוץ מאשר הראיון השערורייתי עם ההיא מהאח הגדול שמרעיבה את עצמה, אבל תאמינו לי שאני לא מרפררת לסיפור הזה), אבל הייתי חייבת להוציא את זה מהמערכת. לא יודעת למה.
לפני כמה ימים נתקלתי בפיסת הפוליצר הזאת, שעוסקת בסקר שנערך בממלכה המאוחדת ובו הוכרזה קייט מידלטון כאישה היפה בעולם. לאנגלים האלה אין טעם, בחיי. באיזו רשימה שפויה בדעתה תגיע סקרלט ג'והנסון (האישה היפה בעולם, לדעתי הלא בריטית בעליל) למקום ה-19?..
אבל לא על זה רציתי לדבר. בין השאר, סיפרו כותבי האייטם שהאף של קייט מידלטון הוא הבקשה הכי שכיחה שמקבלים מנתחים פלסטיים היום (ואחריו הגומות של שריל קול והעיניים של רוזי הנטינגטון. איך מנתחים עיניים?).
זה די מוזר בעיני, הרי בכל ראיון עם מנתח פלסטי מפורסם כזה או אחר (וגם בשיחות פנים אל פנים. עבדתי פעם בבית חולים ויצא לי לפגוש כמה) הוא מבהיר שהוא לא עושה אפים לפי תמונות של סלבס, אלא מתאים בהתאמה אישית למבנה הפנים של המנותח. אז מה בעצם קורה שם? המטופל מבקש "אף כמו של מהטמה גנדי", המנתח מפסל לו מה שנראה לו מתאים, אבל רושם לעצמו את הבקשה המשעשעת ב"פנקס הסלבס" שלו, כדי להיזכר בה בפעם הבאה שיראיינו אותו לדיילי מייל על קוריוזים של מטופלים?
אני מדמיינת את התרחיש הבא בעיני רוחי:
ד"ר קליין: בוא'נה, שמוליק, אתה לא מבין איזה פציינט היה לי היום. ביקש סנטר כמו של מקולי קלקין!
ד"ר ז'יוואגו: חחחח... קטעים איתם. כזה עוד לא ביקשו ממני. נו, רשמת בפנקס?
ד"ר קליין: בארור!
בימים שחונים של לימודי סטטיסטיקה קדחתניים ומשעממים, אפילו שילובי צבעים מוצלחים של כביסה מקופלת הם רגע שווה לציון. אין כמו להוציא מהכביסה את החולצות האהובות עליי.
ועוד רגע ששווה לנצור - ביום חמישי האחרון אמרה לי מישהי בלימודים שאני מתלבשת נורא יפה, ושבכל שבוע היא מחכה לראות מה אלבש הפעם. נראה לי שזאת המחמאה הכי טובה שקיבלתי אי פעם (אפילו חבר שלי הסכים שזו מחמאה מוצלחת). אגב, אני חושבת שהלבוש שלי ללימודים די לוקה בחסר וטעון לא מעט שיפור (הקוראת שלומדת איתי מבוא לפסיכולוגיה, למשל, בטח תתאכזב מאוד לראות איך אני מגיעה ללימודים..), אז ממש לא ראיתי את זה בא.
בדרך כלל אני משתדלת לפרסם פוסטים יותר מעמיקים מ"קניתי, הנה זה, תראו", אבל לפעמים צריך לספק יצרים בסיסיים. אז תראו:
התיק החדש שלי ללימודים
הוא הגיע כבר לפני שבוע, אבל בגלל מבחן מגן בסטטיסטיקה התפניתי לאסוף אותו מהדואר רק אתמול (כמו איזו הורה מזניח ששוכח את הילד בגן). אני יודעת שהתמונה קצת מטושטשת, אבל היא משתלבת לי טוב עם מה שהוא משדר. חוץ מזה, למדתי שאור אחורי מחמיא יותר לצילומים.
הליפסטיין החדש שלי (מימין), והישן (משמאל)
אני ממש אוהבת ליפסטיינים. איכשהו, המרקם הדקיק גורם לי להרגיש פחות פולנייה (עם אודם קצת קשה לי. לפעמים אני אוזרת אומץ, אבל מרגישה שזה מזקין אותי בחמש שנים לפחות או סתם נראה מחופש). את רבלון קניתי מזמן ודי התאכזבתי ממנו כי הוא בקושי מוציא צבע. אתמול קניתי את סמאשבוקס, שמחירו אמנם כפול אבל עמידותו מרשימה והוא מוציא כמות מפנקת של צבע. הרגשתי כאילו קניתי טושים חדשים, אחרי שהקודמים התייבשו :-) צילמתי גם תמונה שלי איתו, אבל אני מתפדחת להעלות אותה.
חוץ מזה, קניתי אתמול גם בגדי ספורט של הביוקר. ב-S-WEAR, אם להיות ספציפית. הקנייה נבעה משני מניעים: הראשון, העובדה שעליתי במשקל גורמת לי לרצות להפוך את חווית חדר הכושר לכיפית יותר (אני הולכת לחד"כ, אבל גם בא לי להרגיש טוב עם עצמי שם ונמאס לי מסמרטוטי הרגילים). שתיים - יש לי חברה שעובדת שם מאז שהתחילה ללמוד ועשתה לי פעם חבר מועדון שם. אז החלטתי להניח בצד את הדעות הקדומות שלי לפיהן מדובר בבגדים יקרים וטיפשיים לילדות צפוניות. אולי גם לי מתחשק לרגע להיות ילדה צפונית? (אבל כזו שקונה בהנחות...)
קצת עצוב להודות בזה, אבל אני מתכוונת לקנות גם נעליים בקרוב. אני לא חושבת שאני צריכה להתנצל על זה, בעצם. אני לא באמת קונה כל כך הרבה דברים (ביחס לבנות אחרות לפחות. לפעמים אני מרגישה שאני חושבת יותר מדי על מה מוסרי, מה כדאי ומה אסור ושוכחת סתם ליהנות. מאוד קלוויניסטי מצדי).
בגזרת הנעליים - אין לי שום דבר ראוי לנעול החורף (חוץ ממגפיים מתפרקות קצת בנות ארבע ושני זוגות חצי-מתאימים לימי גשם, שהסוליה שלהם מתחילה להתקלף). אתמול בדקתי זוג נעליים שמצא חן בעיני בקסטרו, קצת שמחתי לגלות שהן היו לא נוחות להחריד.
אלו. יפות, אבל לא נוחות בעליל
השנה אני רוצה לקנות בחנות שבאמת מחזיקה נעליים טובות ומוכנה גם לשלם עליהן יותר. לא בא לי יותר להתפתות לנעליים זולות וטרנדיות שיכאיבו לי. (אני מדירה את רגלי מסקופ וטוגו - בעיקר כי ההיצע שלהם נורא מכוער בעיניי, אבל יש לי שני זוגות טרנדיים שהתפתיתי לקנות ואני לא מסוגלת כמעט לנעול - אוקספורדס עקביות מגזית ומגפונים מלאי ניטים מאלדו). נראה לי שאלך מחר לחקור את חדרון המציאות של שופרא-דיזנגוף.
אבל השמנתי. ארבעה קילו, ליתר דיוק. ובגובה הזעום שלי זה המון. למעשה, המשקל הנוכחי הוא משקל השיא שלי אי פעם (54.5 קילו על 1.58 מ'. או יה).
מה שכן, אני יודעת בדיוק מה הסיבות. נורא קשה לשמור על המשקל כשמתנזרים ממוצרי חלב. זה אמנם טוב לעור הפנים, אבל טחינה ואבוקדו (תחליפי הגבינה שלי) הם פצצות קלוריות קולוסאליות. חוץ מזה, אני אוכלת הרבה יותר מדי סנדביצ'ים ויכול להיות שאוכלת יותר מדי באופן כללי (עייפות של לימודים+עבודה תמיד עושה תיאבון). כלומר - יש לי את הכלים לשנות את המצב, אבל זה לא יהיה כל כך פשוט, כי אני עדיין מתכוונת לא לאכול מוצרי חלב וצריכה לצרוך סידן איכשהו.
תוך כמה זמן בכלל יורדים ארבעה קילו? בטח לא מהר כמו הזמן הזעום שלוקח לצבור אותם..
מצחיק, בדיוק קראתי מאמר על הפרעות אכילה לשיעור האחרון במבוא לפסיכולוגיה. היה שם מחקר שהוכיח שדימוי עצמי בעייתי פוגע בהישגים של נשים בלימודים, על סמך איזה מחקר שנעשה על סטודנטיות. עכשיו אני ממש צועדת אל תוך הקלישאה - מחר יש לי בוחן אמצע בסטטיסטיקה, ובמקום ללמוד אני כותבת פוסט על התסביכים שלי. מה שכן, אני חייבת לציין שאני לא מרגישה יותר מדי מוסחת וגם לא נכנסתי להיסטריה בסדרי גודל שקרו לי בעבר מעניין ההשמנה הזו. אני מתכוונת לנסות לטפל במצב באופן אנליטי.
יש איזו בחורה שעובדת איתי, שאני באמת מחבבת ונהנית להעביר בחברתה את המשמרות. היא טובה במה שהיא עושה, ונראית לי באופן כללי בחורה די מוצלחת (שגם נראית טוב).
אבל - זה היה בלתי נמנע, ה"אבל" הזה - יש לה נטייה מוזרה לדבר כמו תינוקת. לא "בו בו גו גו", אלא פשוט לדבר במעין קול תינוקי ומתפנק שכזה, שמורח את המילים ומשווה לה אצטלה לא אינטליגנטית במיוחד. ואני יודעת שיש בה יותר מזה! כשאנחנו מדברות אחד-על -אחד זה פחות מורגש - לפעמים לא מורגש כלל. אני אהיה זהירה ובכל זאת אומר שלדעתי, היא משתמשת בטון הזה בעיקר בדיבור עם גברים.
כששמתי לב לזה לראשונה, זה הדהים אותי. לא חשבתי שהתופעה הזאת עדיין קיימת, זה נראה לי כמו טרנד שחלף לו לפני עשור (זוכרים? בנות שמדברות בקול תינוקי ומתפנק? לא פגשתי כאלו מאז החטיבה). כשהייתי נערה ונתקלתי בתופעה הזו, רוב הבנות שדיברו ככה היו מאוד סלף-סנטרד ונראו גם בטוחות בעצמן. במקרה הזה, היא נראית לי נורא פגיעה ומעוררת בי המון אמפתיה ורחמים. אני באמת דואגת לה. מה הוביל אותה להתנהגות הזאת, ולמסקנה שהדרך הנכונה להתנהל בעולם הזה היא להקטין את עצמה (גם מנטלית)? שורת דייטים טראומטית? אולי היחס המגעיל של חלק מהאנשים שעובדים אצלנו?
אני לא זוכרת שהיא דיברה ככה כשהיא התחילה אצלנו, ולכן נראה לי שזה משהו שהתפתח במהלך החודשים האחרונים. בזמן האחרון התחלתי לשים לב שהיא גם הולכת בצורה שתואמת את הטון הזה, במין אופן שאולי הייתי מטופפת בו כשהייתי בת עשר, כשרציתי שיגידו שאני חמודה.
נזכרתי בזה שוב כשקראתי איזו כתבה על שובו של טרנד הקוקיות (AS IF! אולי עגבניות, וגם זה בקושי. אבל אני סוטה מהנושא..) שאזכרה איזו אפיזודה ב"רוק 30" על עובדת שטינה פיי שוכרת, שהקטע שלה הוא להיות "תינוקת סקסית".
אני חושבת ש-18 השניות האלו מסכמות די טוב את כל מה שכתבתי (אם כי במקרה הזה, הבחורה הבלונדינית מאוד בטוחה בעצמה ולא משדרת פגיעות כלל).
ולסיום - השיר הבא מוקדש לאותה בחורה, ובכלל לכל הבחורות שמצאו מפלט בתינוקיות. לבי יוצא אליכן.
אתמול הייתי במסיבת בריכה, הפעם הראשונה שבה לבשתי בגד ים בפומבי השנה. אני פחות מתוסבכת ממה שהייתי בעבר, אבל לפעמים נדמה לי שלעולם לא אחוש בנוח בבגד ים. נכון, רוב הבחורות שם היו מלאות ממני, ובכל זאת הרגשתי מעט בצקית ורופסת. גם בגלל עורי הלבן כשלג (שבדרך כלל לא מפריע לי), וגם בגלל שתי הבחורות בעלות הרגליים המושלמות שהיו שם בכל זאת. תמיד - בכל אירוע שהוא - תהיה לפחות בחורה אחת בעלת רגליים ארוכות ומושלמות שתגרום לי לאי אלו רגשי נחיתות. איך לעזאזל יוצאים מזה? כבר עשר שנים אני מנסה ולא מצליחה באמת.
הפעמים היחידות בחיי שחשתי בנוח בבגד ים (או בתחתונים וחזיה) היו בקיץ שביליתי בארה"ב בסוף התיכון - הייתי רזה יחסית לבנות גילי האמריקאיות ונחושה בדעתי לא להשמין משפע הג'אנק פוד שנתקלתי בו. בשלושת החודשים הללו אכלתי בעיקר סלטים וטורטיות, רזיתי ארבעה קילו (בשביל הגובה שלי מדובר בהמון) והלכתי לאינספור פול-פארטיז. בישראל, בינתיים, הייתה מלחמה.
הפעם השנייה הייתה בטירונות. הגעתי לצבא רזה יותר ממה שהייתי אי פעם (אותם ארבעה קילו שנשרו ממני ביבשת המוזהבת), החום הכבד של טירונות יולי והמטבח המצ'וקמק של הבה"ד השירו ממני עוד שלושה קילוגרמים. כשהלכתי להתרחץ במקלחות הצבאיות של מגורי הבנות, הלכתי רק עם חזייה ותחתונים - הרגשתי כל כך רזה, כמו הבנות שתמיד קינאתי בהן.
בשנה הראשונה של השירות הייתי עדיין רזה מאוד. למרות זאת, לא הרגשתי יפה. משום מקום (ובדיעבד - בגלל הלחץ המטורף שהייתי שרויה בו) צצו על פני החצ'קונים שמעולם לא היו לי בתיכון, והרגשתי די נורא עם עצמי. מתישהו במהלך השנה השנייה חזרתי להיות חיילת מן השורה, התחלתי לאכול את ממרח החלבה של חדר האוכל עם מלאן פרוסות לחם - וחזרתי למשקלי המקורי.
כיום אני שוקלת קצת פחות מזה, ונעה בין שביעות רצון לבין דכדוך. אני אוכלת בריא, אבל כבר לא נתונה במשמעת הברזל של סוף התיכון (אז לא אכלתי כמעט לחם). יש סיטואציות שמוציאות אותי מאיזון, כמו מפגש עם אמזונות נורדיות בלונדיניות, חלקות שיער וארוכות רגליים. בנסיעה לברלין, למשל, חשתי לפעמים גוצית ביותר. בעוד כמה שבועות אני נוסעת למעוז הנורדים - נורווגיה. אני מקווה שלא אצא שם מדעתי. נראה לי שאני צריכה לאמץ לעצמי את ג'יי לו כמודל יופי. היא לא נותנת לאף שטות סקנדינבית/קייט מוסית/הירואין שיקית לערער לה את הביטחון העצמי.
בסוף התיכון, בתקופה שממש רזיתי, שמעתי בלי הפסקה את האלבום הזה. זו הייתה הפעם הראשונה שממש נדלקתי על אלבום והבנתי שמוזיקה שווה הרבה יותר מגלידה. אני עדיין חושבת שהוא מצוין.
במקום הקדמה: יש לי לעתים נטייה להזדהות באופן מאוד טוטאלי עם אחרים. כמו אמפתיה, אבל מוגזמת. בגן, למשל, נהגתי לבכות כשהגננת צעקה על ילדים אחרים.
אתמול בערב הלכתי למופע הסיום של חבר שסיים את לימודי המשחק שלו בניסן נתיב. המופע לא היה רק שלו, אלא כמקובל - של כל בוגרי המחזור. נהניתי מאוד. צחקתי, החכמתי, התלהבתי (לא מהכל-הכל. היו כמה קטעים שצרמו לי קצת בגלל אובר-אקטינג ו/או דידקטיות יתר) אבל כל הזמן ניסרו לי מחשבות טורדניות בראש: "מה עכשיו? מה הם יעשו? נורא קשה להתפרנס ממשחק בארץ, ובכלל למצוא בזה עבודה. כמה מהם יהפכו למורים למשחק? כמה אני אראה בפוסטרים של הצגות ילדים? מה אחוז בוגרי ניסן נתיב שמשתלבים בתחום לעומת בוגרי בית צבי, או יורם לווינשטיין?" וכך הלאה והלאה.
אין לי תשובות. אני באמת מאחלת לכולם שם בהצלחה (חלק - לפחות אחד שאני יודעת עליו - כבר מצליחים ודי מוכרים) ומזכירה לעצמי שזה מגוחך למלא את ראשי במחשבות המלחיצות שלהם.
***
יומיים לפני כן, בחמישי בערב, הלכתי עם חברה להופעה של שילה פרבר בתיאטרון תמונע. לא משהו שהוא הסגנון שלי בדרך כלל (עיבודים לשירי משוררי כסית), אבל התחשק לי לזרום ולחרוג מהשטאנץ שלי. לפני ההופעה גם גיגלתי את שילה פרבר, והגעתי לבלוג הזה: http://sheilaferber.blogspot.co.il/ (שמתעדכן עדיין בימים אלו ממש). היא כותבת שם על התקופה שבה - אחרי שהוציאה את האלבום הראשון שלה - נאלצה לעבוד כשומרת בחניון.
יכול להיות שאם לא הייתי קוראת את "יומן החניון" של שילה לפני ההופעה לא הייתי שמה לב, אבל בחמישי בערב הבחנתי בהבלחות חוסר ביטחון עצמי ותסכול-מרמור אצלה, והזדהיתי נורא. אמנם לא נאלצתי מעולם לעבוד כשומרת בחניון, אבל זה הזכיר לי את התקופה שהייתה לי אחרי השחרור מהצבא (וגם במהלך השירות), כשלא הפסקתי להשוות את עצמי לחבר'ה ששירתו איתי ולהרגיש שאני לא מספיק טובה.
מעניין ממה שילה פרבר מתפרנסת עכשיו. התחשק לי קצת לשאול אותה על התקופה הזו של החניון, אבל הרגשתי שזה אישי מדי (למרות שמדובר ביומן שמתפרסם ברשת), וששאלה כזו יכולה לסדוק את שריון הביטחון העצמי שהיא השתדלה לעטות על הבמה.
***
אני זוכרת שקראתי פעם ראיון עם רובי וויליאמס, שסיפר על סיבוב הופעות טראומטי במיוחד בארה"ב. בבריטניה הוא היה אז כבר כוכב ענק, אבל ברוב המקומות שהוא הופיע לא זיהו אותו ושאלו אותו שוב ושוב איך זה שקוראים לו כמו לרובין וויליאמס.
לא יודעת אם חלקתי פה אי פעם את פריט המידע המפליל הזה, אבל הייתי פעם בצופים. מה זה פעם? הייתי ה-צופים בצ' היידוע. מדריכה, ראשג"דית, מרכזת ומה שלא תרצו, עם חאקי מרובב שיצרתי מבגדים של אבא שלי + תועפות של צבע גואש (הייתי כמעט תמיד אחראית תפאורה/שלטים/קישוט) ומראה כולל שמנסה להיראות כמה שיותר מרושל ולא מושקע.
היינו שבט של בנות בעיקר, והרוח השלטת הייתה מוות לגנדור. מעין תפיסה חלוצית-קיבוצית כזאת, שמי יודע מאיפה שאבנו אותה. אמנם לא השתייכתי לאסכולת הבנות שלא מתרחצות בטיולים, אבל מהר מאוד למדתי שמי שמשקיעה (בחיצוניות) - שוקעת. חאקי נקי משמעו בטלנות ואיפור בעיניים משמעו פקאציות ריקנית.
ניצני המרד היו אצלי מאז מעולם - תמיד אהבתי להתלבש ובערך מאז כתה י"ב גם החזקתי מעצמי אחת שיודעת איך לעשות את זה כמו שצריך. בצבא, כשעברתי לעיר הגדולה, השארתי את כל עולם הפוריטניות הזה מאחורי. על מדים אמנם הייתי מצ'וקמקת ואומללה, אבל קניתי בגדים ואיפור בתאוותנות ובכל הזדמנות אזרחית השקעתי בעצמי עד בלי די.
למה אני חוזרת אחורה ומספרת את זה? כי הגישה הזו, לפיה "השארתי את פרק הצופים מאחורי", ממשיכה לשבת אצלי בראש עד עכשיו. מאז התיכון אני ממעטת מאוד לצאת לטיולים (כי כבר ניגבתי אפים של חניכים מנוזלים בשלל נחלים ברחבי הארץ), שלא לדבר על קמפינג. כבר ישנתי מספיק באוהלים וקיפלתי שק"שים מתוך שינה. זו הסיבה שגם לא התחברתי לעניין פסטיבלי המוזיקה בחו"ל. זה נראה לי כמו פיצוי למתבגרים אירופאים מחוטטים שמעולם לא חוו מחנה קיץ מרופש כהלכתו, ולכן מרגישים צורך בלתי נשלט להתפלש בבוץ השחור של סקוטלנד/הולנד/לידס, לבקר בשירותים כימיים מצחינים ולהתחיל עם בחורות רנדומליות.
חבר שלי, לעומתי, דווקא מאוד בקטע. הוא כבר היה בשלושה פסטיבלים ומת ללכת לעוד. כל פעם שהוא סיפר לי חוויות מאחד מהם, הרגשתי כמו פארטי-פופר מבאסת שלא מצליחה להתלהב. אז לפני שבועיים החלטתי לעשות מעשה, וללכת איתו לסרט על פסטיבל מוזיקה. הלכנו לראות את "רוצה רק אותך"**, שצולם כולו באיזה פסטיבל בסקוטלנד. המסקנות: הסרט טיפשי לאללה, אבל בדיוק מה שהמוח שלי יכול להכיל ב-32 מעלות ומאה אחוזי לחות, וגם - איכשהו הוא הצליח לעורר בי חשק ללכת לפסטיבל. כנראה עבר מספיק זמן מאז הצופים. בקיץ הקרוב כבר לא נלך לשום פסטיבל, אבל בספטמבר אנחנו נוסעים לסקנדינביה - אולי נספוג שם השראה לגיחה הבאה שלנו לחו"ל.
** אגב - את הסרט ראינו ב"לב" דיזנגוף סנטר. זו הפעם הראשונה שהייתי שם - אנחנו בדרך כלל הולכים לרב חן בכיכר דיזנגוף ומתבאסים בכל פעם מהצוות האנטיפט ומהעובדה המרגיזה שבסוף הסרט מוליכים אותנו במורד חדר המדרגות הצפוף והאפלולי (אי אפשר אפילו ללכת לעשות פיפי! וזה מאסט אחרי סרט במיזוג המקפיא שמלווה בקולה) ומשליכים אותנו לרחוב - בדיוק אל פתח מועדון הערסים שנמצא בקומת הקרקע. אז ב"לב" זה ממש לא ככה. המתחם כולו ממש מואר וכיפי והצוות נורא נחמד. אני תוהה אם האוריינטציה שלו כקולנוע לסרטי איכות מושכת עובדים שבאמת אוהבים קולנוע ולכן ממש נהנים מהעבודה שלהם.
