ברניס מסתפרת

ההישג הגדול שאני רושמת לעצמי על שנת 2017, הוא שלא הסתפרתי במהלכה. 

זה לא שאני לא אוהבת להסתפר. פעם באמת לא אהבתי, אבל מאז שמצאתי ספר לטעמי זו בדרך כלל חוויה נחמדה. פשוט היו לי כמה סיבות טובות להאריך. 

קודם כל, עברו מבחינתי הימים שבהם תספורת הייתה מהלך אמיץ ונועז. פעם, כשהרגשתי שספריה של תל אביב ושל המדינה כולה לא מבינים תלתלים, ההליכה למספרה הייתה אקט הרואי וריסקי שהציף אותי באדרנלין. היום כשאני הולכת להסתפר אני יודעת בדיוק איך אצא. זה לא מרגש וגם לא מסוכן. במקום, אני שואבת את הריגוש מהתחושה של השיער הארוך שמדגדג אותי בין השכמות. זה לא הרואי או ריסקי, אבל נותן לי תחושה מלכותית. 

למה אני יודעת בדיוק איך אצא מהמספרה? כי כבר ניסיתי כמה ספרים וכמה תספורות. הבנתי שיש ספר אחד שאני מסתדרת איתו ותספורת אחת שעובדת מבחינתי. אחרים הם פשוט לא. התספורת שעובדת לי היא חמודה מאוד ואני תמיד מרוצה ממנה, אבל הטקס כבר קצת משעמם אותי. לדבר עם הספר על נפח מלמעלה, להראות לו תמונת השראה של ריף כהן, לצפות בו מגלגל קווצות שיער וחותך כל מיני אלכסונים ולצאת עם אותה תסרוקת תלתלים מדורגים. השבלוניות גורמת לי להרגיש כמו הסבתות שלי, שנאמנות כבר עשרות שנים לאותן ספריות (אם כי סוזי פרשה לאחרונה בנסיבות עגומות) ומתחזקות אצלן את "הקבוע" שלהן. השיער הארוך (והמתארך. סטיל קאונטינג) מעניק לי תחושה בריאה של חוסר וודאות. יום אחד הוא גולש וגלי, יום אחר הוא מתכווץ ומתולתל וביום השלישי הוא בכלל מתיישב על שביל באמצע. 

אני חושבת שסיבה נוספת היא פשוט נוסטלגיה. לא הלכתי עם שיער ארוך ופזור מאז התיכון. אני מרגישה שמאז התיכון די השתניתי. זה לא שאני נראית מבוגרת מאוד, אבל אני שונה - הפנים שלי התחדדו (בקטע טוב, לדעתי. אני ממש אוהבת את עצם הלסת שלי, חלק בגוף שמעולם לא חשבתי שאפתח כלפיו רגשות), יש לי קצת קמטוטים, אני מתלבשת אחרת, אני חושבת אחרת. את הפנים, הקמטים והמחשבות אני לא יכולה להחזיר לאחור. את הבגדים כן, לפעמים אני עושה את זה ומתלבשת כמו שאהבתי אז, אבל לעתים כבר מרגישה קצת פתטית. לעומת כל אלו, את השיער אני יכולה להחזיר. הוא על-זמני, ב-2006 כמו ב-2018. 

הסרט הקצר הזה, 'ברניס מסתפרת', מבוסס על סיפור קצר של סקוט פיצג'רלד. הוא מקסים ממש, הרבה יותר מהיצירה היחידה הנוספת של פיצג'רלד שאני מכירה, שהיא כמובן גטסבי הגדול והמעט משמים. 

a home for fleas, a hive for the buzzing bees

כשאני מסופרת ועושה קוקו קצרצר ומסודר - אני מרגישה כמו הילדה הכי חמודה וחנונית בכיתה

כשאני מסופרת ועושה קוקו קצרצר ומבולגן (עם שיער שמכסה עין אחת) - אני מרגישה כמו נינט

אוי נינט, אני מתה עליך ואני אפילו לא יודעת למה

כשאני לא מספיקה להסתפר - אני מרגישה כמו רוברט פלאנט

שמעתם שהוא הוציא אלבום (אתמול!)? 

כשאני מחליקה את השיער (פעם בירח כחול) - אני מרגישה כמו הילדה הכי יפה בגן

כשאני הולכת עם קשת או סרט - אני מרגישה תמהונית

גילוי נאות: "100 שירים ראשונים" הייתה הקלטת האהובה עליי במשך שנים

כשאני הולכת עם צעיף גדול וטורבני על הראש (בחיי, זה עובד) - אני מרגישה מיוחדג'ת

בריז'יט עושה את זה לא רע. אבל בשביל תמונות מעולות באמת, כנסו לפוסט של נעה בעניין: http://imgonnabasupermodel.blogspot.co.il/2014/01/omg-covering-up.html

כשאני עושה גולגול - אני מרגישה מכוערת

הדבר האחרון שאפשר לומר על קריסטן הוא להאשים אותה בכיעור.
אבל היא מדגימה כאן מצוין את הסתמיות שהתסרוקת הזאת עלולה להידרדר אליה

כשאני מטה את כל השיער לצד אחד - אני מרגישה כמו כוכבת יפה ונכונה (עד למראה הקרובה, מן הסתם)

מתוך אייטם ב-XNET. התסרוקת של ליזי קפלן (שניה מימין) - מיי און פייבוריט הקיץ

כשאני עושה חצי קוקו - אני מרגישה Passé composé

כשאני קולעת צמה - אני מרגישה כמו החיילת ההיא, בהיאחזות הנחל בסיני

וכשאני נתקלת ברחוב במישהי שאני מכירה (אבל לא ממש אוהבת) והשיער שלה נראה גרוע משלי - אני מרגישה ממש טוב עם עצמי. 

--- אין תמונה, תאלצו להאמין לי. זה קרה לי היום בדרך מהעבודה ---

ולסיום:

destiny

טוב, לא באמת חשבתי שפוסט על שיערות ברגליים יניב תגובות (אבל היו לו הרבה צפיות, משום מה. לא ברור לי למה..), אבל התחשק לי להעלות אותו בכל מקרה.

אגב שיער - הסתפרתי היום. הכי קצר שהיה לי בחיים (מלבד תקופת הפעוטות שלי, אז הסתובבתי בעולם עם תסרוקת סיר הפוך). אני מרגישה אמיצה מאוד. לא יודעת אם אני אוהבת את מה שיצא, אבל אוהבת את השינוי.

התספורת היא ממש בהשראת זו של ריף כהן (אני לא מעריצה או משהו. היא פשוט חמודה מאוד ויש לנו אותו שיער, פחות או יותר). הספרית אמרה לי שאני אפילו דומה לה. רק עכשיו, כשצפיתי שוב בקליפ של "ז'ם" שנתן לי את ההשראה, קלטתי שזו גם אותה ספרית מהקליפ :)

(וגם - כשיצאתי מהמספרה התנגן באיזו פיצריה יפואית "א-פארי". אם זה לא גורל, אני לא יודעת מה כן).

הוקלד ביום זיכרון

רציתי לכתוב משהו על בלוז ימי הזיכרון, ואולי גם על אמנון דנקנר, אבל אני משאירה לעצמי כאן תזכורת קטנה ודוחה את זה למחר כך.

מהישגי השבוע שעבר עליי:
1. עשיתי חור שלישי באוזן. בגיל די מבוגר ביחס לתדמית הרוקנרול שיש לי לגבי עצמי. מצד שני, לחברה הכי פקאצה שלי (היא אהובה עליי מאוד, אבל היא גם פקאצה) יש הליקס - אז אולי בין קשיחות לחירורים מתקיים דווקא יחס הפוך.

2. החלפתי משקפיים. החדשים עוד לא הגיעו, אבל אני מבטיחה לעצמי שאלך איתם באמת ולא רק בלית ברירה. הם פלסטיקיים, אבל לא עבים נורא, והם הרבה יותר רוקנרול (עד כמה שמשקפיים יכולים להיות רוקנרול, ויסלחו לי אלוויס קוסטלו ובאדי הולי) ממשקפי היכנע המתכתיים שרוכבים על אפי כרגע.

3. הכנתי אוכל נורא טעים מתוך שני בלוגי הבישול הכי-הכי-הכי בעיניי (בצק אלים ודברים בעלמה): עוף בקשיו בלי קשיו ועוגת שזיפים ופירורים, שהפכה אצלי לעוגת תותים. תמיד כשאני מכינה בעצמי משהו בשרי אני נורא מרוצה מעצמי, ויסלחו לי כל המטבענים החדשים (היי, אני אכלתי טחינה גולמית בכפית כשאתם הייתם בשא"ש!). עד לא מזמן הייתי נורא נגעלת מההתעסקות בבשר נא, ועכשיו היכולת להפיק מזה אוכל מוצלח ממלאת אותי בסיפוק.

4. שמעתי בלי הפסקה, פחות או יותר, את קאשמיר של לד זפלין. לא יודעת מה נפל עליי, אבל בכל פעם שהתחלתי לשמוע שיר אחר חשבתי לעצמי "היי, בעצם הרבה יותר בא לי לשמוע את קאשמיר. אז מה אם זה שמונה ומשהו דקות?!"

נראה לי שזה גם הולך להיות צלצול הטלפון הבא שלי. כלומר, רק הקטע מ-5.13

5. החלטתי להסתפר שוב, והפעם בא לי להחליף ספר. קיבלתי המלצה על ויטוריו דוד, אבל מתחקיר מעמיק שערכתי (AKA - חיטוט קפדני בעמוד הפייסבוק שלו) נראה לי שהוא מומחה בעיקר בתספורות של תל אביביות, שזה אומר כרוביות א-סימטריות עם פוני קצר. מה שכן, הבנתי שהוא לא משתמש בשלל חומרי עיצוב וזה מוצא חן בעיניי (אני יודעת שגם מספרת תומר רשף לא, שמעתי עליהם, אבל לא בא לי ללכת לשם).

איך נוצרות כלות מהגיהינום?

כמו כלב ששב לקיאו (איכס. קיים ביטוי יותר מגעיל בעברית?), אני חוזרת לדוש בחתונה שהייתי בה ביום חמישי. ויש לי סיבה די טובה.

כבר סיפרתי שלא היה לי מה ללבוש (סוגיה שטחית #1). שמלה אחת הייתה "שרופה", אחרת חמה מדי.. בסוף התפשרתי על משהו שממש לא אהבתי - לבשתי איזו שמלה מקסטרו מלפני שנתיים שהיא קצת צמודה מדי וקצת מחשופית מדי לטעמי ולכן לא מופיעה במלתחת היומיום שלי.

בכל פעם שאני פותחת את הארון, אני נתקפת רגשות אשמה מולה - אז החלטתי לפעול מהמניע הכי לא נכון וללבוש אותה.

[עוד כמה פינאטס על השמלה המושמצת: היא מכופתרת - וצמידותה הרבה תמיד מעוררת אצלי חשש לרווחים לא מחמיאים בין הכפתורים, וקצרה מדי - חותכת את ירכי בקטע לא מחמיא במיוחד וגורמת לי להרגיש חמוקית באופן רע. היא קצת מזכירה לי את השמלות של ליב טיילר ב"לילה אחד במקול'ז" (רק בלי הדפסי הפירות המגניבים). חבל שלא חשבתי על ליב טיילר כשלבשתי אותה - זה היה משפר את מצב רוחי משמעותית]

במחשבה שנייה, אין שום דמיון. אבל עדיין הייתי צריכה לחשוב על ליב כפאוור-מודל

כזכור, גם השיער שלי הדאיג אותי (סוגיה שטחית #2). במקום לפעול מהבטן ולהחליק אותו, פשוט כדי לחסוך את הבלאגן הצפוי, פעלתי מהראש והשארתי אותו כמו שהוא. ניסיתי לזרום עם הקטע של השמלה ולעשות איזו תסרוקת רוקאבילי, אבל הרגשתי מחופשת והחלטתי לוותר.

כל זה היה משנה פחות בחתונה אחרת, אבל זו שנקלעתי אליה הצטיינה בריכוז גבוה של פקאצות מדיפות ניחוח פרחיות קל (מה זה ניחוח פרחיות קל? טאינט דה נאג', למשל). הן אמנם לא מודל החיקוי שלי ביום-יום, אבל באותו ערב כל הבנות ארוכות הרגליים עם השיער המוחלק בקפידה והשמלות המוגזמות שהידסו על עקבי ענק גרמו לי להרגיש נמוכה, שמנמנה ומדובללת. (ואני לא! כלומר - לא שמנמנה ומדובללת)

(כשבהיתי בהן נפל לי האסימון - הבנתי שהייתי צריכה לעשות פן, לאסוף את השיער בפקעת נמוכה וללכת עם השמלה הארוכה והיפה מהחתונה של יום קודם - גם אם היא "שרופה". למי אכפת?)

איכשהו, פשוט לא הצלחתי להוציא לעצמי את רגשי הנחיתות המטופשים מהראש. ממש התבאסתי. ולמה בכלל העליתי כאן את העניין? כי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. לא ברור לי למה, אבל איכשהו כשאני מגיעה לאנשהו ומרגישה שאני לא נראית מעולה (ולפעמים גם כשאני מרגישה שיש מישהי שנראית הרבה-הרבה-הרבה יותר טוב ממני), זה ממש מדכא אותי. גם במשך שעות ארוכות אחרי. איך נגמלים מהדחף הזה לפרפקציוניזם חיצוני? בדיעבד, עכשיו אני מבינה איך נוצרות בריידזילות.

למה אנשים מתחתנים בחוץ?

בחיי, אני לא מצליחה להבין את זה. בין החודשים יוני-ספטמבר קיימות פשוט כל הסיבות האפשריות להימנע מכך:

1- חם!!! אני צריכה באמת להוסיף? ובגלל שאני תמיד צריכה - אני אוסיף: במשמרת הלילה האחרונה שלי, שמעתי את שדרנית הרדיו מספרת בפליאה שהיא יצאה ממכוניתה לעבר האולפן באחת השעות הקטנות והלא הגיוניות, והיה לה ממש ממש חם. עכשיו אני באמת לא צריכה להוסיף יותר.

2- לח. השיער שלי, למשל, קיבל בשבועות האחרונים מרקם צמרירי למדי. אני מוזמנת לשתי חתונות השבוע - שתיהן בחוץ - ואין לי מושג מה לעשות איתו. לא בא לי להחליק ולקבע בשמן מרוקאי ו/או מוס, כי אני חוששת שאחר כך הוא יהיה מסכן נורא. מצד שני, לא בא לי שהפריזורה שלי (מלשון frizzy) תצא מדעתה. אין לי מושג איך הוא יכול להיראות מתולתל ועם זאת שפוי.

3- יתושים. אני, באופן אישי, נעקצתי השבוע במקום המעצבן ביותר בגוף*

4- ג'וקים. שילוב של אור, דשא, אוכל ואנשים. פרפקט. (אמאל'ה!)

5- אגב דשא - איזה מעצבן זה שהעקבים נתקעים בדשא?

ועכשיו - להתלבטות הגדולה של השבוע. מעבר לתהייה מה לעזאזל לעשות עם השיער, אני תוהה מה ללבוש. החתונה הראשונה היא של קולגה מהעבודה, לכן אני מרגישה טיפטיפה פחות מחויבת מבחינת דרס קוד. השנייה היא של המשפחה של חבר שלי ולכן אני מרגישה שעליי להיות ייצוגית (זה גם הולך להיות אירוע ממש גדול).

יש לי שמלה סינית שחורה ומהממת שלבשתי אולי פעמיים מאז שקניתי. היא ממש יפה, אבל אני חוששת שגם ממש מחממת. חשבתי ללבוש אותה לחתונה המשפחתית, אבל בעקבות מזג האוויר בימים האחרונים יש לי מחשבות סותרות בעניין.

הבעיה - אין לי כל כך אופציה אחרת.

יש לי שמלה שחורה של סיוון רג'ואן, שהיא גם צמודה, גם מיני וגם בעלת מחשוף גב מרשים. חם לא יהיה לי. חבר שלי מת עליה, אבל היא נראית לי קצת מוגזמת מדי לחתונה שבה גם ההורים שלו נוכחים.

עוד אופציה - שמלת מקסי שקניתי לאחרונה. היא די פשוטה (בכל זאת, נקנתה באיזו חנות פרחות ב-130 ש"ח) - מין קולור בלוק שכזה: החלק של החזה בצבע ניוד-שמפניה והחלק התחתון (שמתחיל גבוה מאוד, במותן) הוא שחור. יש לה גזרה נהדרת, בד נעים, שילוב הצבעים ממש מוצלח בעיני ובאבזור נכון (שרשרת דומיננטית, עקבים, איפור וכו') היא תהיה מאוד מרשימה.

הבעיה - בחוסר תכנון לטווח ארוך טיפוסי, לבשתי אותה לא מזמן לארוחת שישי אצל ההורים של חבר שלי. מעבר לזה - בארוחה שוחחתי עם אחותו של חבר שלי על ביגוד לחתונה והיא אמרה "את יכולה ללבוש שמלה כמו זאת, למשל". בקיצור - היא שרופה. אני יודעת שאני מגה-פולנייה, אבל לא בא לי ליפול כאן וגם לא לקנות שמלה חדשה. (כלומר - תמיד בא לי לקנות שמלה, אבל זה לא יהיה מהלך נבון מבחינה פיסקלית).

ואולי בכלל לא יהיה לי כל כך חם ואפשר לחזור לתכנון המקורי - השמלה הסינית?

* (בכף הרגל כמובן)

ולחדשות בהרחבה

לפחות מה שאספיק -

קודם כל, הדרת מתולתלות. הגמוניית השיער החלק בטלוויזיה היא נושא ישן וטחון, אבל יצא לי לחוות אותו מקרוב לא מזמן באמצעות חברה טובה, מה שהעניק לכל העניין משמעות שונה לחלוטין בעבורי. העובדה שהכי מקוממת אותי היא (באופן לא מקורי במיוחד) שנאת הנשים שנודפת מכל העניין. אף אחד לא חולם להגיד לנוסבאום משהו על גבותיו העבותות שלחלוטין לא עוברות מסך. גם צבי יחזקאלי, בחור חתיך לכל הדעות, מתהדר בימים אלו בזקן א-לה חג הקורבן. אז שלא יחרטטו לי כל מיני שטויות על טיפוח, ייצוגיות וכו' - אפשר לבקש מאדם בתפקיד ייצוגי להקפיד על הופעה ייצוגית, אבל תלתלים הם לחלוטין לא שם נרדף להזנחה. בחורות מתולתלות מתקלחות, חופפות ראש ואפילו (תאמינו או לא) עושות שופינג. בזארה.

הרבל אסנס. כשהייתי קטנה השמפו והמרכך שלהם היו שם נרדף לפינוק אולטימטיבי. יכול להיות שהיו לי נעורים ספרטניים-משהו (בכל זאת, לא גדלתי בעיר הגדולה אלא במושב שרק בשנים האחרונות עובר איזו שהיא אורבניזציה), אבל באמת שהבקבוקים השקופים עם עיטורי הפרחים נראו לי כמו שיא הדקדנס.. צעד אחד לפני ספא. השבוע נתקלתי בבקבוק הרבל אסנס ששוכן אי שם במעבה חדר האמבטיה שלי ונזכרתי למה אני כבר לא מתלהבת מהם - האריזות החדשות שלהם כל כך מבאסות. צבעוניות מדי, זרחניות וזולות למראה. אין זכר לציורי הפרחים. פתאום תקף אותי גל של געגועים לתקופה שבה חפיפה בהרבל אסנס עשתה לי את היום (היינו קונות אותם, כל הבנות, למחנה קיץ - כדי למקסם את ההנאה מהמקלחות המשותפות ולהרגיש כמו ונוס העולה מהרחצה). נורא מפגר מצדי, אבל באמת נתקפתי נוסטלגיה לשנות התבגרותי. בדמיוני הן נראו עטופות באיזו הילה של אנטי-חומרניות והסתפקות בהנאות פשוטות באמת.

הבחורה הבולימית. הדבר היה ככה: באמצע משמרת הלכתי לשירותים ושמעתי קולות מחשידים מהתא הסמוך. אחרי לא מעט זמן יצאה משם בחורה דקיקה למראה (מיכל - היא דווקא לא הזכירה לי שום אלמנט שואתי. הייתה מתוקתקת ממגף ועד ראש) ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מעולם לא נתקלתי בתופעות כאלו במציאות - התיכון היה רדוף שמועות והיו בחורות שנראו כמו הוכחה חיה להפרעות אכילה, אבל אף פעם לא נתקלתי בזה בפעולה. כל היום היו לי רגשות אשם, כמו אדם שיודע שהשכנים מרביצים לילדים שלהם ולא מדווח לרשויות הרווחה.

שוב אין לי זמן, אז על ג'ירף ופוראבר אספר אחר כך. מה שכן עלה בראשי ואני רוצה לחלוק לפני שיברח משם - האווירה האפוקליפטית שמשרה השביתה ברחובות תל אביב. אין יותר אבסורד מלראות אנשים יורדים על קרואסונים בבראסרי כשמסביבם הררי זבל. ממש אמירה אומנותית עלאק-מתוחכמת למתחילים.

נקודות למחשבה

בא לי לכתוב אבל אין לי זמן. אולי ראשי פרקים יעזרו, ככה אזכור על מה רציתי להרחיב:

- הדרת מתולתלות בטלוויזיה. סיפור (כמעט) אישי

- געגועיי הנוסטלגיים ל"הרבל אסנס" הישן

וגם הפעם הראשונה ש:

- נתקלתי בבולימית בפעולה (בשירותים בעבודה)

- אכלתי בג'ירף (ונזכרתי מה האישיו שלי עם אוכל אסייתי)

- הייתי בפוראבר21 בארץ (מגה-שוק. בשורוק)

וסתם משהו מקסים שנתקלתי בו: http://www.yonibloch.co.il/tobesad/

אני לא אוהבת במיוחד את יוני בלוך, אבל הקליפ הזה גאוני ממש. כמו ספרי צמרמורת שכל ילדי הניינטיז גדלו עליהם, רק טוב יותר.

תיעוד בלעדי של התספורת החדשה שלי

כשחולים עושים שטויות, ואני מנצלת את ההפוגה הקלה בחום ובכאב הראש כדי להעלות תמונות (מצונזרות למשעי) של התספורת החדשה שלי-
אני מניחה שיש הסוואות יותר מוצלחות מאליפסות בגוונים שונים של סגול, אבל לא היה לי כוח לחפש:

עם שביל בצד- יותר מוצא חן בעיני

ועם שביל בערך באמצע

אני לא יודעת אם מצליחים להבין מהתמונות, אבל זה מאוד מדורג, מה שהולך פה.

עדכון קצר - תרתי משמע

קודם כל, אני מתנצלת על משחק המילים המזעזע בכותרת.
חוץ מזה כבר היללתי ושיבחתי בתגובות, אבל אני חשה צורך לכתוב גם כאן קבל עם ועדה - יצאה לי תספורת נהדרת, ואני מאוד מרוצה.
אחרי לבטים רבים הסתפרתי אצל יהודה דבוש ששרונה המליצה עליו. אני מצטרפת להמלצה בעיניים עצומות - הוא היה מאוד נחמד, לא פלצן בכלל, זרם עם מה שרציתי והתוצאה מגניבה ביותר.
(וגם היתה מוזיקה נהדרת במספרה. מלא גאנז ואירוסמית')
הפעם האחרונה שהסתפרתי קצר כל כך (והכל יחסי, כן?) היתה בכתה ד' - אבל אז בכיתי אחרי התספורת ממש.
תמונות אני כרגיל חוששת להעלות, אבל באמת תודה לכולן על שלל ההמלצות וההתעניינויות.
וואו, אני מרגישה כמו חתן בר מצווה עם כל התודות האלה.

ועכשיו - לילה טוב.

ז'וז'ו ליפה

אני חייבת להסתפר. שום מסיכה\שמן מרוקאי\סרקל כבר לא יכול לקצוות השרופים שלי, אבל אני -כמו כל בחורה מתולתלת- פשוט מתה מפחד.
חיפושי האינטרנט שלי אחרי ספר מוצלח למתולתלות הביאו אותי אפילו לסדרת הכתבות ההזויה הזאת בוואלה- http://fashion.walla.co.il/?w=/2128/1318173 וכמו שחששתי, אף תספורת שם לא ממש מצאה חן בעיני (אולי זאת של קובי בורוכוב, אבל התוצאה די דומה למה שהיה למסופרת לפני)

יכול להיות שאני פשוט צריכה לגזור קצוות ולסגור עניין, אבל בא לי להעיז.
מצד שני, תוצאה כזאת-

אולי נראית מרעננת על מסך המחשב, אבל לא בטוח שאצליח לחיות איתה בשלום על הראש.

וזה, נגיד, ממש מוצלח לדעתי-

אבל איך גורמים לשיער שלי להראות ככה?

שיערך השרוף נערה

תמיד רציתי שיער חלק. בהתחלה גם היה לי, אבל בערך בכתה ד' הרעמה שעל ראשי החלה להתפרע ולהתלתל. איך קינאתי בבנות עם השיער החלק! הן תמיד תמיד מצליחות להיראות נקיות ומסודרות, ואפילו לקום בחינניות בבוקר בטיולים של הצופים, בלי לדוג כל מיני קיני ציפורים שהקימו מאחז על ראשן.
ועכשיו, לפואנטה שבכל ההשתפכות. היום כשעמדתי בפקקים הלא-הגיוניים של הדרך לעבודה, שמתי לב כמה ראשים מפונפנים יש סביבי באוטובוס. כנראה (כנראה בטוח) שהרבה בנות שותפות לקנאת התלתולת שלי, אבל באמת שהפנפוניאדה הזאת לא נראית טוב.
זה מזקין, מפריח (מלשון - משווה נופך פרחי) וגם נראה קצת ג'יפה. וכמובן, נורא יבשושי.
פתאום- הייתי גאה ומרוצה נורא בתלתלים שלי (כנראה שהגאווה תשרוד עד הפעם הבאה שהם יתנפחו מעבר למימדי גופי).

בלי קשר, זה השיר של היום מבחינתי, שבא בעסקת חבילה די משתלמת עם הסרטון הבא:


לא יודעת מה יש לי, אף פעם לא אהבתי את הסטונז. עכשיו נורא בא לי לשמוע אותם.