היה פעם קטע כזה של ביקורות בתי קפה. לא דיווחים ענייניים על מקומות חדשים שנפתחו, אלא ביקורות ארוכות שנכתבו בטון אישי, שלא לומר ניו ג'ורנליסטי. אולי זה משהו שעוד קיים ופשוט מתרחש באפיקים מקבילים אליי. אני כבר לא נתקלת בזה. אני לא זוכרת איך הגעתי למדורים האלו לראשונה, מתישהו בעשור הקודם, אבל התחלתי לקרוא אותם באינטנסיביות בתקופה שבה עברתי לתל אביב. המעבר כלל תקופה של חוסר יכולת לתחזק משק בית של אישה אחת, מה שהוביל לאכילה תכופה בבתי קפה. במשך כמה חודשים, אולי אפילו שנים, זה הלהיב אותי מאוד. הייתה לי ממש תשוקה לבתי קפה. כיום אני קצת לא יכולה להבין את זה, אני משתדלת לאכול בחוץ רק דברים שאני לא יכולה להכין בבית. אם אני כבר יושבת בבית קפה זה בפגישה עם חברה וההיילייט הוא אף פעם לא האוכל. אבל אז כל מה שהשתוקקתי אליו היה לשקוע בקערת ענק של סלט שהכין לי מישהו אחר (ולצדה תוספת לחם, שתמיד קיוויתי שאצליח לא לאכול ותמיד אכלתי עד הסוף).
אני זוכרת את עצמי אוכלת סלט עם גבינה צפתית ורוטב טחינה-יוגורט בלנדוור ומרגישה שקיבלתי את העולם על צלחת. טורפת בייגל סלמון בבית קפה זערורי בבזל ומרגישה התעלות נפש. הולכת לשירותים בקפה מיכל ז"ל (כל כך רציתי פעם שתהיה לי את היכולת לכתוב ז"ל על מקום כלשהו בתל אביב. להכיר אותו במשך יותר מגלגול אחד. ההון החברתי האולטימטיבי) וחושבת לעצמי שאני מוכנה לעבור לגור שם.
מדורי הביקורת על בתי קפה עוררו אצלי את התחושה שכולם נמצאים ממש באותו הלך רוח שלי. כולם עברו הרגע לתל אביב ורוצים שמישהו יאכיל אותם, חווים כמיהה לסנדביץ' רוסטביף תוצרת מטבח שאינו שלהם ושטופים במוטיבציית-שיא לדרג את סלטי הטונה הטובים בעיר. היו אז כמה מדורים, אבל הכי זכורים לי אלו של תיגל נשיא ב"עכבר העיר". בתוך הטורים היא הכניסה עדכונים על חייה האישיים, עם אינספור רמיזות וכינויים. הרגשתי שהיא רעבה תמידית, כמוני. בדיעבד, אולי זה היה לא יותר מאפקט באדר-מיינהוף - עברתי לעיר הגדולה, נחשפתי לכל המזון המוכן שיש לה להציע ונדמה היה לי שכל העולם מסתחרר מהשפע הזה ביחד איתי.
עשיתי קצת עבודת-גוגל תוך כדי כתיבת הפוסט ונתקלתי בדיונים לוהטים ונרגשים על בתי קפה מסוף העשור שעבר (1, 2, 3, 4). ויכוחים על מהו קפה תל אביבי אמיתי וחשש נורא מפני השתלטות תאגידית. הדיונים האלו גורמים לי לחשוב שלא רק אני הייתי אז מאוד עסוקה באכילה בחוץ. ניסיתי לחשוב מה פשר העניין, הפרשנות האישית שלי היא שהעיסוק האינטנסיבי בבתי קפה מסמן תקופה מעברית בחייה של תל אביב (ולא רק בחיי שלי עצמי). אולי לפני עשר שנים, בלב התקופה החולדאית ובתחילת מהפך המגדלים, העיר הרגישה שהיא משנה צורה וניסתה להיאחז בתרבות בתי הקפה שלה כדי להגדיר את מי שהיא רוצה להיות. אני חושבת שתחזית האימה של רוב המספידים הייתה השתלטותן של הרשתות ומותם של בתי הקפה הקטנים, איום שלא ממש התממש. תל אביב לא עברה מטאמורפוזה פרברית-רשתית. במקום, היא עברה ג'נטריפיקציה על גבי ג'נטריפיקציה. הכל הפך לפיין, מתוקתק ובוטיקי. כלומר, אני חושבת שמה שקרה, הוא שבתל אביב של היום אין מקום לבתי קפה שהם סתם. וסתם יכול להיות לפעמים דווקא משהו טוב. אולי על זה אפשר להתאבל.
אני זוכרת את עצמי אוכלת סלט עם גבינה צפתית ורוטב טחינה-יוגורט בלנדוור ומרגישה שקיבלתי את העולם על צלחת. טורפת בייגל סלמון בבית קפה זערורי בבזל ומרגישה התעלות נפש. הולכת לשירותים בקפה מיכל ז"ל (כל כך רציתי פעם שתהיה לי את היכולת לכתוב ז"ל על מקום כלשהו בתל אביב. להכיר אותו במשך יותר מגלגול אחד. ההון החברתי האולטימטיבי) וחושבת לעצמי שאני מוכנה לעבור לגור שם.
מדורי הביקורת על בתי קפה עוררו אצלי את התחושה שכולם נמצאים ממש באותו הלך רוח שלי. כולם עברו הרגע לתל אביב ורוצים שמישהו יאכיל אותם, חווים כמיהה לסנדביץ' רוסטביף תוצרת מטבח שאינו שלהם ושטופים במוטיבציית-שיא לדרג את סלטי הטונה הטובים בעיר. היו אז כמה מדורים, אבל הכי זכורים לי אלו של תיגל נשיא ב"עכבר העיר". בתוך הטורים היא הכניסה עדכונים על חייה האישיים, עם אינספור רמיזות וכינויים. הרגשתי שהיא רעבה תמידית, כמוני. בדיעבד, אולי זה היה לא יותר מאפקט באדר-מיינהוף - עברתי לעיר הגדולה, נחשפתי לכל המזון המוכן שיש לה להציע ונדמה היה לי שכל העולם מסתחרר מהשפע הזה ביחד איתי.
עשיתי קצת עבודת-גוגל תוך כדי כתיבת הפוסט ונתקלתי בדיונים לוהטים ונרגשים על בתי קפה מסוף העשור שעבר (1, 2, 3, 4). ויכוחים על מהו קפה תל אביבי אמיתי וחשש נורא מפני השתלטות תאגידית. הדיונים האלו גורמים לי לחשוב שלא רק אני הייתי אז מאוד עסוקה באכילה בחוץ. ניסיתי לחשוב מה פשר העניין, הפרשנות האישית שלי היא שהעיסוק האינטנסיבי בבתי קפה מסמן תקופה מעברית בחייה של תל אביב (ולא רק בחיי שלי עצמי). אולי לפני עשר שנים, בלב התקופה החולדאית ובתחילת מהפך המגדלים, העיר הרגישה שהיא משנה צורה וניסתה להיאחז בתרבות בתי הקפה שלה כדי להגדיר את מי שהיא רוצה להיות. אני חושבת שתחזית האימה של רוב המספידים הייתה השתלטותן של הרשתות ומותם של בתי הקפה הקטנים, איום שלא ממש התממש. תל אביב לא עברה מטאמורפוזה פרברית-רשתית. במקום, היא עברה ג'נטריפיקציה על גבי ג'נטריפיקציה. הכל הפך לפיין, מתוקתק ובוטיקי. כלומר, אני חושבת שמה שקרה, הוא שבתל אביב של היום אין מקום לבתי קפה שהם סתם. וסתם יכול להיות לפעמים דווקא משהו טוב. אולי על זה אפשר להתאבל.
