כבר כמה חודשים שאני מנסה לקרוא איזה ספר רציני על טיפול נפשי ובודהיזם. בינתיים קראתי בזמן הזה את בלונדיניות ברגדורף (בפעם ה-20), קטעים נבחרים מסולאריס (זו בטח תהיה הפעם ה-5) ואת האוטוביוגרפיה של לינה דנהאם (במשך זמן רב תהיתי אם נכון לכתוב את שמה "לנה" או "לינה". נטיתי ל"לנה", כי "לינה" הרגיש לי כמו ניסיון מאומץ יתר על המידה לדבר באמריקאית. כמו להגיד "עושה שכל", או לכתוב מיילים של העבודה באנגלית. בסוף נתתי לספר להכריע. על כריכתו כתוב בלי י', בתוכו כתוב עם י'. בחרתי בגרסת גוף הספר במחשבה שהיא יותר מייצגת את עולמה הפנימי של הכותבת. סוף הסיפור: לינה).
קניתי את לינה ממש בימים האחרונים, שזה די הרבה זמן אחרי שהיא יצאה לאור. כשהספר רק יצא שקלתי לקנות אותו כי הוא היה כל כך מדובר ובעיקר כי הכתיבה שלה נראתה לי כמו משהו בעל פוטנציאל צ'יק ליט* מצוין. צ'יק ליט אוטוביוגרפי, אם יש בכלל ז'אנר כזה (מחשבה שעלתה לי תוך כדי כתיבה: נראה לי שאני מהז'אנר הזה). למרות זאת, לא קניתי. התפדחתי מהחיבה שלי לצ'יק ליטס, גם קצת חששתי שאולי בכלל לא מדובר בצ'יק ליט ואז ארכוש אותו ואגלה שאני סתם זקנה ושמרנית שלא מבינה כלום. חוץ מזה, האובר-חשיפה של לינה דנהאם באותה תקופה הרתיעה אותי. הספר היה כל כך מדובר, שרכישתו נראתה לי כמו קניית בגד סופר טרנדי כשערך המניה שלו נמצא בשיא. התנהגות אימפולסיבית שתגרום למוכרת (או גרוע מכך - לבן הזוג שלי) לעקם עליי את האף ולחשוב שאני אחת מאלף. מעבר לכל זה, הסיבה העיקרית לחוסר הרכישה הייתה האישיוז שהיו לי אז עם "גירלז". ניסיתי כמה פרקים ולא הצלחתי להתחבר. זה אפילו דיכא אותי. הרגשתי שזו סדרה של בחורות מגניבות ממני, שאקט רכישת הספר יאשש את היותי בחורה מושפעת שרוצה לדבר בשפה של המגניבות.
הרכישה הנוכחית הייתה כל כך חפוזה עד שלא הספקתי להפעיל את ארסנל השיפוטיות הרעיל הזה. הגעתי בכלל לקנות ספר אחר והייתי מאוד לחוצה בזמן. המוכרת הפצירה בי לקחת עוד אחד, כדי שאהנה ממבצע 2 ב-100. הסתכלתי על מדף הספרים שבמבצע והיה לי חושך בעיניים. שום דבר שם לא עשה לי חשק וכעסתי על המוכרת שמכריחה אותי להנות. לקחתי איזה ספר של דון דלילו, רק כי קראתי פעם שג'ונתן פרנזן אמר שהוא אביו הרוחני או משהו (מה שיכול להיות דבר טוב מאוד או רע מאוד), אבל הרגשתי בגוף תחושה מבשרת רעות. דפדוף קצר אישר את זה - זה לא היה יום לדון דלילו. ואז שמתי לב שמדף המבצע הוא ארון בעל 4 פאות. בפאה הבאה מצאתי את לינה דנהאם. עצמי שאינה ממהרת הייתה כמובן שופטת את עצמה, מחזירה את הספר למדף וממשיכה לחפש אחר יצירות כבדות ראש שהולמות יותר את המילים הקשות שהיא אומרת לעצמה, אבל עצמי הממהרת נאלצה להיכנע לפרגון עצמי. לקחתי את לינה ואת הספר הנוסף והמשכתי לדרכי. התחלתי לקרוא את לינה בתחנת האוטובוס ולדעתי עד הערב כבר הגעתי למחצית. אחרי יומיים וחצי כמעט וסיימתי לגמרי.
באורח פלא, שלא לומר צדק קוסמי, הספר של לינה נפתח בסיטואציה מעברה שבה היא נתקלה בצ'יק ליט שלא תאם את האימג' שהרגישה בנוח להציג בפני העולם. כמובן שהיא רכשה אותו כגילטי פלז'ר וגם הפיקה ממנו תובנות שאין בהן שמץ של גילט.
*אני משתמשת פה במונח צ'יק ליט שוב ושוב אף שהוא גורם לי לנוע באי נוחות בכסא. גם ככה הפוסט הזה גדוש ואין לי ראש לניסוחים (אני קצת לא מכירה את עצמי ככזאת. אני חווה ממש תחושת חוסר שליטה במילים בעת כתיבת הפוסט הזה, וזו חוויה שאני לא רגילה אליה), אבל העניין עם צ'יק ליט הוא משהו אחר. אני יודעת שבעצם השימוש בהגדרה הזאת, אני מנכסת מינוחים שאני לא אוהבת, כאלו שאולי אני לא רוצה לראות יותר בעולם. יש פה משהו חמקמק שאני לא מצליחה להגדיר בצורה טובה. גם צ'יק ליט זו לא ההגדרה הנכונה, אבל עוד לא מצאתי אחרת.
משהו אחר מתוך הספר שמאוד נשאר איתי: לינה מתארת את אחת הדמויות שעברו בחייה במילים הבאות: "היא הייתה יפהפיה כמו נערת גיבסון, פנים עגולות וחיוורות, עפעפיים כבדים ושפתיים אדומות". בשוליים הוסיפה המתרגמת שנערת גיבסון הייתה מודל יופי נשי שנטבע בסוף המאה ה-19 ע"י המאייר צ'ארלס גיבסון. הסתקרנתי, גיגלתי ומצאתי ערך ויקיפדיה די שופע, ועוד בעברית. אני מרשה לעצמי להתעלם לרגע מהמשמעויות החברתיות, הפוליטיות והפמיניסטיות שבהכרח נגזרות מההגדרה המצמצמת של מודל יופי. בא לי להיות נערת גיבסון. אני מרגישה שאני כבר בחצי הדרך לשם. יש לי פנים חיוורות, עפעפיים כבדים ותסרוקת מנופחת עד מאוד, עד כה לא נתקלתי בשום מודל יופי שמהלל אותם.
קניתי את לינה ממש בימים האחרונים, שזה די הרבה זמן אחרי שהיא יצאה לאור. כשהספר רק יצא שקלתי לקנות אותו כי הוא היה כל כך מדובר ובעיקר כי הכתיבה שלה נראתה לי כמו משהו בעל פוטנציאל צ'יק ליט* מצוין. צ'יק ליט אוטוביוגרפי, אם יש בכלל ז'אנר כזה (מחשבה שעלתה לי תוך כדי כתיבה: נראה לי שאני מהז'אנר הזה). למרות זאת, לא קניתי. התפדחתי מהחיבה שלי לצ'יק ליטס, גם קצת חששתי שאולי בכלל לא מדובר בצ'יק ליט ואז ארכוש אותו ואגלה שאני סתם זקנה ושמרנית שלא מבינה כלום. חוץ מזה, האובר-חשיפה של לינה דנהאם באותה תקופה הרתיעה אותי. הספר היה כל כך מדובר, שרכישתו נראתה לי כמו קניית בגד סופר טרנדי כשערך המניה שלו נמצא בשיא. התנהגות אימפולסיבית שתגרום למוכרת (או גרוע מכך - לבן הזוג שלי) לעקם עליי את האף ולחשוב שאני אחת מאלף. מעבר לכל זה, הסיבה העיקרית לחוסר הרכישה הייתה האישיוז שהיו לי אז עם "גירלז". ניסיתי כמה פרקים ולא הצלחתי להתחבר. זה אפילו דיכא אותי. הרגשתי שזו סדרה של בחורות מגניבות ממני, שאקט רכישת הספר יאשש את היותי בחורה מושפעת שרוצה לדבר בשפה של המגניבות.
הרכישה הנוכחית הייתה כל כך חפוזה עד שלא הספקתי להפעיל את ארסנל השיפוטיות הרעיל הזה. הגעתי בכלל לקנות ספר אחר והייתי מאוד לחוצה בזמן. המוכרת הפצירה בי לקחת עוד אחד, כדי שאהנה ממבצע 2 ב-100. הסתכלתי על מדף הספרים שבמבצע והיה לי חושך בעיניים. שום דבר שם לא עשה לי חשק וכעסתי על המוכרת שמכריחה אותי להנות. לקחתי איזה ספר של דון דלילו, רק כי קראתי פעם שג'ונתן פרנזן אמר שהוא אביו הרוחני או משהו (מה שיכול להיות דבר טוב מאוד או רע מאוד), אבל הרגשתי בגוף תחושה מבשרת רעות. דפדוף קצר אישר את זה - זה לא היה יום לדון דלילו. ואז שמתי לב שמדף המבצע הוא ארון בעל 4 פאות. בפאה הבאה מצאתי את לינה דנהאם. עצמי שאינה ממהרת הייתה כמובן שופטת את עצמה, מחזירה את הספר למדף וממשיכה לחפש אחר יצירות כבדות ראש שהולמות יותר את המילים הקשות שהיא אומרת לעצמה, אבל עצמי הממהרת נאלצה להיכנע לפרגון עצמי. לקחתי את לינה ואת הספר הנוסף והמשכתי לדרכי. התחלתי לקרוא את לינה בתחנת האוטובוס ולדעתי עד הערב כבר הגעתי למחצית. אחרי יומיים וחצי כמעט וסיימתי לגמרי.
באורח פלא, שלא לומר צדק קוסמי, הספר של לינה נפתח בסיטואציה מעברה שבה היא נתקלה בצ'יק ליט שלא תאם את האימג' שהרגישה בנוח להציג בפני העולם. כמובן שהיא רכשה אותו כגילטי פלז'ר וגם הפיקה ממנו תובנות שאין בהן שמץ של גילט.
*אני משתמשת פה במונח צ'יק ליט שוב ושוב אף שהוא גורם לי לנוע באי נוחות בכסא. גם ככה הפוסט הזה גדוש ואין לי ראש לניסוחים (אני קצת לא מכירה את עצמי ככזאת. אני חווה ממש תחושת חוסר שליטה במילים בעת כתיבת הפוסט הזה, וזו חוויה שאני לא רגילה אליה), אבל העניין עם צ'יק ליט הוא משהו אחר. אני יודעת שבעצם השימוש בהגדרה הזאת, אני מנכסת מינוחים שאני לא אוהבת, כאלו שאולי אני לא רוצה לראות יותר בעולם. יש פה משהו חמקמק שאני לא מצליחה להגדיר בצורה טובה. גם צ'יק ליט זו לא ההגדרה הנכונה, אבל עוד לא מצאתי אחרת.
משהו אחר מתוך הספר שמאוד נשאר איתי: לינה מתארת את אחת הדמויות שעברו בחייה במילים הבאות: "היא הייתה יפהפיה כמו נערת גיבסון, פנים עגולות וחיוורות, עפעפיים כבדים ושפתיים אדומות". בשוליים הוסיפה המתרגמת שנערת גיבסון הייתה מודל יופי נשי שנטבע בסוף המאה ה-19 ע"י המאייר צ'ארלס גיבסון. הסתקרנתי, גיגלתי ומצאתי ערך ויקיפדיה די שופע, ועוד בעברית. אני מרשה לעצמי להתעלם לרגע מהמשמעויות החברתיות, הפוליטיות והפמיניסטיות שבהכרח נגזרות מההגדרה המצמצמת של מודל יופי. בא לי להיות נערת גיבסון. אני מרגישה שאני כבר בחצי הדרך לשם. יש לי פנים חיוורות, עפעפיים כבדים ותסרוקת מנופחת עד מאוד, עד כה לא נתקלתי בשום מודל יופי שמהלל אותם.
