חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 11 באוקטובר 2018

נערת גיבסון

כבר כמה חודשים שאני מנסה לקרוא איזה ספר רציני על טיפול נפשי ובודהיזם. בינתיים קראתי בזמן הזה את בלונדיניות ברגדורף (בפעם ה-20), קטעים נבחרים מסולאריס (זו בטח תהיה הפעם ה-5) ואת האוטוביוגרפיה של לינה דנהאם (במשך זמן רב תהיתי אם נכון לכתוב את שמה "לנה" או "לינה". נטיתי ל"לנה", כי "לינה" הרגיש לי כמו ניסיון מאומץ יתר על המידה לדבר באמריקאית. כמו להגיד "עושה שכל", או לכתוב מיילים של העבודה באנגלית. בסוף נתתי לספר להכריע. על כריכתו כתוב בלי י', בתוכו כתוב עם י'. בחרתי בגרסת גוף הספר במחשבה שהיא יותר מייצגת את עולמה הפנימי של הכותבת. סוף הסיפור: לינה).

קניתי את לינה ממש בימים האחרונים, שזה די הרבה זמן אחרי שהיא יצאה לאור. כשהספר רק יצא שקלתי לקנות אותו כי הוא היה כל כך מדובר ובעיקר כי הכתיבה שלה נראתה לי כמו משהו בעל פוטנציאל צ'יק ליט* מצוין. צ'יק ליט אוטוביוגרפי, אם יש בכלל ז'אנר כזה (מחשבה שעלתה לי תוך כדי כתיבה: נראה לי שאני מהז'אנר הזה). למרות זאת, לא קניתי. התפדחתי מהחיבה שלי לצ'יק ליטס, גם קצת חששתי שאולי בכלל לא מדובר בצ'יק ליט ואז ארכוש אותו ואגלה שאני סתם זקנה ושמרנית שלא מבינה כלום. חוץ מזה, האובר-חשיפה של לינה דנהאם באותה תקופה הרתיעה אותי. הספר היה כל כך מדובר, שרכישתו נראתה לי כמו קניית בגד סופר טרנדי כשערך המניה שלו נמצא בשיא. התנהגות אימפולסיבית שתגרום למוכרת (או גרוע מכך - לבן הזוג שלי) לעקם עליי את האף ולחשוב שאני אחת מאלף. מעבר לכל זה, הסיבה העיקרית לחוסר הרכישה הייתה האישיוז שהיו לי אז עם "גירלז". ניסיתי כמה פרקים ולא הצלחתי להתחבר. זה אפילו דיכא אותי. הרגשתי שזו סדרה של בחורות מגניבות ממני, שאקט רכישת הספר יאשש את היותי בחורה מושפעת שרוצה לדבר בשפה של המגניבות.

הרכישה הנוכחית הייתה כל כך חפוזה עד שלא הספקתי להפעיל את ארסנל השיפוטיות הרעיל הזה. הגעתי בכלל לקנות ספר אחר והייתי מאוד לחוצה בזמן. המוכרת הפצירה בי לקחת עוד אחד, כדי שאהנה ממבצע 2 ב-100. הסתכלתי על מדף הספרים שבמבצע והיה לי חושך בעיניים. שום דבר שם לא עשה לי חשק וכעסתי על המוכרת שמכריחה אותי להנות. לקחתי איזה ספר של דון דלילו, רק כי קראתי פעם שג'ונתן פרנזן אמר שהוא אביו הרוחני או משהו (מה שיכול להיות דבר טוב מאוד או רע מאוד), אבל הרגשתי בגוף תחושה מבשרת רעות. דפדוף קצר אישר את זה - זה לא היה יום לדון דלילו. ואז שמתי לב שמדף המבצע הוא ארון בעל 4 פאות. בפאה הבאה מצאתי את לינה דנהאם. עצמי שאינה ממהרת הייתה כמובן שופטת את עצמה, מחזירה את הספר למדף וממשיכה לחפש אחר יצירות כבדות ראש שהולמות יותר את המילים הקשות שהיא אומרת לעצמה, אבל עצמי הממהרת נאלצה להיכנע לפרגון עצמי. לקחתי את לינה ואת הספר הנוסף והמשכתי לדרכי. התחלתי לקרוא את לינה בתחנת האוטובוס ולדעתי עד הערב כבר הגעתי למחצית. אחרי יומיים וחצי כמעט וסיימתי לגמרי.

באורח פלא, שלא לומר צדק קוסמי, הספר של לינה נפתח בסיטואציה מעברה שבה היא נתקלה בצ'יק ליט שלא תאם את האימג' שהרגישה בנוח להציג בפני העולם. כמובן שהיא רכשה אותו כגילטי פלז'ר וגם הפיקה ממנו תובנות שאין בהן שמץ של גילט.

*אני משתמשת פה במונח צ'יק ליט שוב ושוב אף שהוא גורם לי לנוע באי נוחות בכסא. גם ככה הפוסט הזה גדוש ואין לי ראש לניסוחים (אני קצת לא מכירה את עצמי ככזאת. אני חווה ממש תחושת חוסר שליטה במילים בעת כתיבת הפוסט הזה, וזו חוויה שאני לא רגילה אליה), אבל העניין עם צ'יק ליט הוא משהו אחר. אני יודעת שבעצם השימוש בהגדרה הזאת, אני מנכסת מינוחים שאני לא אוהבת, כאלו שאולי אני לא רוצה לראות יותר בעולם. יש פה משהו חמקמק שאני לא מצליחה להגדיר בצורה טובה. גם צ'יק ליט זו לא ההגדרה הנכונה, אבל עוד לא מצאתי אחרת.

משהו אחר מתוך הספר שמאוד נשאר איתי: לינה מתארת את אחת הדמויות שעברו בחייה במילים הבאות: "היא הייתה יפהפיה כמו נערת גיבסון, פנים עגולות וחיוורות, עפעפיים כבדים ושפתיים אדומות". בשוליים הוסיפה המתרגמת שנערת גיבסון הייתה מודל יופי נשי שנטבע בסוף המאה ה-19 ע"י המאייר צ'ארלס גיבסון. הסתקרנתי, גיגלתי ומצאתי ערך ויקיפדיה די שופע, ועוד בעברית. אני מרשה לעצמי להתעלם לרגע מהמשמעויות החברתיות, הפוליטיות והפמיניסטיות שבהכרח נגזרות מההגדרה המצמצמת של מודל יופי. בא לי להיות נערת גיבסון. אני מרגישה שאני כבר בחצי הדרך לשם. יש לי פנים חיוורות, עפעפיים כבדים ותסרוקת מנופחת עד מאוד, עד כה לא נתקלתי בשום מודל יופי שמהלל אותם.


יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

עצוב למות באמצע התמוז - פוסט מעגלי לכבוד סוף הקיץ

בחודש האחרון התנהלתי לי בעולם כמו בחורה שאין לה בלוג. כלומר: חוויתי שלל חוויות, הגעתי לתובנות מרעישות ושמעתי כל מיני שירים שהרטיטו את ליבי, אבל המקסימום שעשיתי הוא לשתף בהם את חבר שלי או את אחותי הקטנה.

אני לא ממש מצליחה להבין את הסיבה לכך. בהתחלה חשבתי שמדובר בחוסר זמן, שנובע מהקיץ במשרה מלאה שהתרגש עליי (לא מדובר בכינוי מיופייף למלחמה, אלא במשרה מלאה, פשוטה כמשמעה, שבה אני מחזיקה הקיץ). נאלצתי לשלול את ההסבר הזה בשל זכר השנים 2010-2011, הי"ד, שבהן עבדתי במשרה מלאה ביותר ועדיין תחזקתי כאן נוכחות מרשימה.

נניח לתירוצים על למה לא כתבתי. אני עוברת להסברים על למה חזרתי. כעיקרון, היעדר הפעילות בבלוג אפשר לי להיות סופר תפוקתית, לפגוש חברים 80 פעם בשבוע, לפקוד את החד"כ בתדירות מתקבלת על הדעת, לנסוע לכל מיני מקומות (טוב, רק לירושלים) ולארח כל מיני אחים. כל זה היה נחמד מאוד (באמת!), אבל לאט לאט התחלתי לחוש את חוסר המנוחה המאפיין תקופות ארוכות נטולות כתיבה.

אני באמת אוהבת לכתוב. המחשבות שלי הן מילוליות. כשאני נוסעת באוטובוס (או מתרחצת. אין כמו רעש מונוטוני - מנועים או מים זורמים - כדי לנסוך השראה בבחורה חובבת הפרוזה) רצות לי באחורי הראש פסקאות שנונות ומשעשעות שאני מתה לפלוט אל המקלדת. וכשאני לא מוציאה את זה מן הכוח אל הפועל, לוחץ לי ומגרד לי בבלוטות הכתיבה.

ומעבר לזה: עצרתי קצת את הכתיבה כי חשבתי שזה יגרום לי להיות בנאדם טוב יותר. שאת הזמן שלא אשקיע בהתחפרות א-סוציאלית מול המחשב, אקדיש לבילויים, חגיגות וחברויות. מסקנות הביניים שלי מהחודש האחרון, הן שאני לא בנאדם טוב יותר (או רע יותר) ושבחורה צריכה לעשות את מה שהיא נהנית ממנו.

*********************
ועכשיו לפוסט האמיתי. הרעיון עלה לי כבר לפני כמעט חודש, אבל יוצא לי להעלות אותו על הכתב רק עכשיו וזה בעצם מתאים יותר. פוסט מעגלי בסימן סוף.

תמוז. (או: בוכים כשהקיץ מתחיל)

אני מתה על מיתולוגיה בכלל ועל מיתולוגיה מסופוטמית בפרט. תמוז, החודש שעבר, היה אל הפריון במיתולוגיה המסופוטמית והוא למעשה מקבילה מזרח-תיכונית לסיפור פרספונה היווני. אבל בניגוד לפרספונה, שמותה מסמל את החורף, תמוז יורד שאולה בתחילת הקיץ ומותו מבשר את העונה השחונה והמתה של האזור. במסגרת הפולחן של תמוז, היו מתאבלים ומבכים את מותו מדי שנה בתחילת הקיץ.


לייבור דיי. (או: בוכים כשהקיץ נגמר)

אם אצלנו בוכים כשמתחיל הקיץ, בארה"ב בוכים כשהוא נגמר. הלייבור דיי, שצויין אתמול (יום שני הראשון של ספטמבר), הוא אמנם חג חילוני למהדרין, אבל יש לו מנהגי אבלות משלו. חוגגים אותו בדרך כלל בברביקיו (עד כאן לא אבלות, אני יודעת. אולי רק עבור הפרות) ואחריו אסור ללבוש לבן או סירסאקר (וזו האבלות שדיברתי עליה).

למה? כי הלייבור דיי הוא מותו של הקיץ. חוגגים אותו כשכולם חוזרים לעיר מאתרי הריזורט שבהם נפשו, שניה לפני ששבים לעבודה השוחקת בכרך הגדול. בגדים לבנים ובהירים מסמלים, באמריקאית, חופשה. זו קלות ראש, שלא לומר חוצפה, להפציע עם צבעים כאלו להווי היומיומי במשרד או במפעל. תראו מה עשו לאובמה כשהוא העז לשאת נאום רציני בחליפה בהירה.



בהיעדר מסורת עתיקת-יומין, החוקים האנאליים האלו של צבעים "נכונים" ו"לא נכונים" שימשו את החברה הגבוהה בארה"ב כדי להבחין בפשוטי העם. עניין של נימוסים טובים. אם בתו האהובה של ראש בית ההשקעות XYZ תביא הביתה פושטק, יוכלו לזהות אותו בקלות על ידי החולצה הצחורה שהעז ללבוש אי-שם בעיצומו של אוקטובר. הקטע הוא שהחוקים האלו הם כמו חרב פיפיות - לא צריך להיות גאון גדול כדי לזכור אותם, וכך ג'וני מקווינס יכול לדלג בקלות (בעזרת הבגדים הנכונים) מעל מנגנוני המיון של האפר-איסט-סייד.

סיר-סאקר. (או: בחזרה למסופוטמיה)

עד כאן יופי. מתאבלים על סוף הקיץ ומפסיקים ללבוש לבן. אבל רגע, לא רק לבן. סירסאקר הוא בד קיצי כותנתי, בדרך כלל משבצות ירוקות-לבנות קטנות או פסי כחול-שמנת, שנחשב גם הוא מתאים לחופשות בלבד בזכות דקיקותו וחוסר הפורמליות שלו (הכל יחסי, כן? בעיני חולצת בטן היא הרבה יותר דקיקה ואי-פורמלית ממקטורן סירסאקר). התכונה שכי מאפיינת אותו היא המרקם המיוחד שלו - רצועות דקות, גבשושיות וחלקות לסירוגין, שמקנות לו מראה קצת מקומט ולא מהוקצע.

פיג'מתי ומקסים כאחד
ולמרות שמו האצילי, שנשמע בעיני אפילו קצת אריסטוקרטי, הסירסאקר הוא זה שיחזיר אותנו היישר אל המזרח התיכון. למעשה מדובר באריג שמקורו בהודו, שהגיע למערב עם הקצינים הבריטים והקולוניאליזם. משמעות השם - "kheer aur shakkar". שזה, באורדו, חלב וסוכר, בגלל הרצועות שונות המרקם (הרצועות החלקות הן החלב, המחוספסות הן הסוכר). אורדו היא שפה שמדוברת באזורים מסוימים בהודו, אבל התפתחה תחת השפעה חזקה של פרסית ונפוצה למדי במזרח הקרוב. והופ, חזרנו לאזור. מישהו אמר מסופוטמיה?
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...