חפש בבלוג זה

יום חמישי, 26 באפריל 2018

הרגע היפה והקיטשי של היום

נסעתי הביתה אחרי יום מפרך. נהגתי כמעט על אוטומט, ראשי וכולי שקועים בדברים שעצבנו אותי היום ושמעצבנים אותי בכלל. ברדיו היו שירים דפוקים שהתחלפו לפרסומות דפוקות. ואז פניתי לשדרות בן גוריון וראיתי חתן וכלה מצטלמים. בדרך כלל זה לא עושה לי כלום, אבל על רקע השמיים האפורים זה היה כמו קפסולה של נצנצים. הרדיו התחיל פתאום לנגן את take a bow ואני התחלתי לשיר איתו.


אחר כך אפילו מצאתי חניה.

יום שבת, 21 באפריל 2018

רייצ'ל השניה

יכול להיות שיש לי קטע עם מעצבות אופנה בשם רייצ'ל

הפוסט הזה יעסוק ברייצ'ל קומי. שאם לתארך אותה, כנראה שהיא דווקא רייצ'ל הראשונה ואילו אנטונוף היא השניה. אבל זה לא משנה וגם לא מעניינו של הפוסט הזה.

אל רייצ'ל קומי נחשפתי לראשונה דרך הפרק על שמה בסדרה High Maintenance (להלן בפוסט: HM). לא אפרט כאן את תוכן הפרק, כדי לא לספיילר, אבל זה באמת פרק מקסים. בכלל, זאת סדרה מקסימה. אני מאוד אוהבת האופן המורכב שבו היא מציגה דמויות. אמנם כל סיפור הוא מאוד קצר (גם עכשיו, כשהסדרה נקנתה ע''י HBO והפרקים הפכו ארוכים יותר, הם כוללים כמה סיפורים קצרים), ובכל זאת HM מצליחה לתאר כמעט כל דמות כפגומה ומקסימה גם יחד. שזה לא מובן מאליו בכלל. יש בזה משהו מאוד אוהב אדם ומאוד מנחם. מזכיר לי קצת את הקומדיה האנושית של סרויאן, אם להיתלות בעצים גבוהים מאוד. 

ראיתי את הפרק rachel לפני כמה שנים, אבל לא התעמקתי אז יותר מדי בפועלה של רייצ'ל קומי, למעט בשמלה הספציפית שמככבת בפרק. 


השבוע יצא לי לראות את העונה החדשה של HM ושוב נתקלתי באזכור לרייצ'ל קומי. השילוב של רפרנס חוזר ושל כמה שעות פנויות היה טריגר מספיק כדי שאתיישב לשרוף את אותן שעות מול המחשב, בתחקיר מקיף באתר המעצבת. אני שמחה לבשר שהתחקיר היה מוצלח עד מאוד. התחלתי לפנטז שאני ניו יורקרית בעלת ממון (או בעלת סדר עדיפויות שמציב בגדי מעצבים לפני דברים אחרים) ושיש לי רייצ'ל קומי בארון. 

אני אוהבת פה הכל - קרדיגן, חצאית (זו בעצם SKORT ארוכה) ונעליים. בא לי ללכת מחר לעבודה בדיוק ככה. 

קלוזאפ על הנעליים, שהם אחד הזוגות הכי יפים שראיתי. הפעם עם שמלה שתככב גם היא בהמשך.


אני חושבת שהיו לי מכנסיים מתרחבים באורך 7/8 בסוף היסודי ושנטשתי אותם במהירות-שיא, כי הגזרה נראתה לי מוזרה (וגם כי היה להם שפשוף מכוון בצבע ורוד פוקסיה, שאפילו בגיל 11 נראה לי טו מאץ'). היום הם נראים לי כלילי השלמות. אני יכולה לדמיין את עצמי לובשת אותם חיים שלמים.   

אני מתכוונת כמובן לחולצת המשי בצבע שמיים ולא למכנסיים המשמימים. אין לי ספק שפעם לא הייתי מסובבת את הראש לחולצה כזאת, אבל השתניתי. כיום זו נראית לי חולצה שמנצחים איתה בראיונות עבודה. 

כפכפים כאלו הם עמוק בתוך אזור הנוחות שלי (יש גם בצבע אבן וכן בצבע ג'וניפר - הלא הוא ערער - הלא הוא הצמח שממנו מכינים ג'ין. כמה לומדים משיטוט באתרי מעצבות!). כשראיתי אותם באתר התחלתי להרגיש שאני מסוגלת לגמרי להרכיב לעצמי מלתחה שלמה שהיא רק רייצ'ל קומי. 

החצאית הזאת היא דווקא יציאה מאזור הנוחות שלי, עם הבד הנצמד והראפלס באזור האגן. השילוב שלה עם הנעליים שהתאהבתי בהן לפני 5 תמונות גורם לי לראות את עצמי באור חדש, כבחורה שנהנית ללבוש דברים כאלו. 

יציאה אפילו יותר רצינית מאזור הנוחות. מעולם לא חשבתי ששמלה עם פייטים תמצא חן בעיניי. וגם לא שהמראה של שמלת ערב עם מגפיים. משהו בשילוב פה (אני חושבת שהכתפיות אחראיות לכך מאוד. וגם האורך, שהופך הכל ליותר קול) גורם לי לראות את זה כלוק ניו יורקי סקסי ואיכשהו גם מתוחכם. את זה כמובן אלבש כשאוזמן לקוקטייל כלשהו בפתיחת גלריה כלשהי. אשתדל לא לערבב משקאות, כדי לא להרוס לעצמי את המגפיים (בכל זאת זמש). 

ובחזרה לעומק אזור הנוחות עם עקבי עץ ואימום מאריך-רגל. 

כבר מזמן אני רוצה מכנסיים מתרחבים. אלבש אותם עם הכפכפים מלפני 4 תמונות.
עוד דברים מגניבים שלמדתי על רייצ'ל קומי: 
1. היא הייתה בת הזוג של יוג'ין, סולן גוגול בורדלו, והתחילה בכלל כשעיצבה לו תלבושות. זה הפתיע אותי במיוחד, כי גוגול בורדלו נראים לי תמיד שייכים לסצנת פסטיבלים-רוקנרול-טינופת בעוד שרייצ'ל קומי נראית לי כמי שנולדה לעצב לנסיכות פארק אבניו. 
2. בזמן שעבדה כמעצבת ב-theory פנה אליה לא אחר מאשר דיוויד בואי וביקש שתעצב לו חולצות. היא הסכימה, הועפה מת'אורי על כך שעבדה בפרטי מהצד, וניצלה את המומנטום כדי לפתוח את הלייבל העצמאי שלה. מעניין איך נראות החולצות של דיוויד. ניסיתי למצוא תיעוד מצולם ולא הצלחתי. 
3. אפשר לקנות בגדים שלה בארץ, באיזה בוטיק סופר-אקסטרה-מגה יקר שנמצא ממש קרוב לבית שלי.

ולסיום, שיר.
שמעתי אותו המון בסופ"ש האחרון ועפתי על תועפות הקיטש (וקצת סליז, כי זה פרינס) שנוטפות ממנו. ידעתי שפרינס כתב אותו לשינייד אוקונור, אבל אף פעם לא הקדשתי לו מחשבה יתרה. בימים האחרונים נהניתי לשמוע את שתי הגרסאות ולהאזין להן בתשומת לב קצת מוגזמת. היה כיף וגם קצת עצוב, כמו שאני אוהבת. 

יום שלישי, 10 באפריל 2018

Describe Yourself Like a Male Author Would

אני גאה לומר שחשבתי על הרעיון הזה (שהוא ממש כמו שמשתמע מהכותרת - לתאר את עצמך כפי שהיית מתוארת על ידי סופר גבר) עוד לפני שהפך לטרנד טוויטרי רותח. לא יישמתי אותו, אבל חשבתי עליו ואפילו תכננתי פוסט בעניין. אני זוכרת שההשראה לכך דווקא לא הייתה מתוך ביקורת פמיניסטית. זה קרה תוך כדי קריאת טרילוגיית מילניום. שמתי לב שהכתיבה הקצת מחפצנת ומאוד טכנוקרטית של סטיג לארסון מדביקה את האופן שבו אני חושבת. התחלתי לראות את המציאות קצת כמו מפרט טכני, באותו אופן בלשי, ברברני ויורד לפרטים שבו לארסון כתב, והשתעשעתי ברעיון לתאר את עצמי בצורה דומה. אז לא עשיתי עם זה כלום, אבל היום כן כתבתי משהו.

''היא הייתה קטנה עם תועפות של שיער סבוך. כשניסתה להתרכז נהגה לערום אותו על ראשה. מרחוק נראתה כמו ילדה, מקרוב ניתן היה לראות התחלה של קמטים בזוויות פיה. היא נהגה ללבוש בגדים גדולים מכפי מידתה שהסתירו את מרבית גזרתה, אך הקפידה כמעט תמיד להדגיש את מותניה. היופי שלה היה חמקמק. לפעמים לא היה קיים כלל. בפעמים אלו פיה היה חמור סבר ומהודק, עיניה קשוחות ונוגות בו זמנית ועורה אפרפר-צהבהב. אבל לפעמים, בעיקר כשחייכה, משהו בה היה מתמסר ומאיר את החדר. לכן רבים נהגו לגעור בה על כך שאינה מחייכת מספיק''. 

אחרי שסיימתי לכתוב ולהתלבט האם להעלות פוסט בעניין, קראתי שוב את מה שכתבתי על עצמי. אני חושבת שאם הייתי קוראת את התיאור הזה על מישהי שאני לא מכירה, הייתי חושבת שהיא מין הלנה בונהאם קרטר. במציאות אנחנו בכלל לא דומות, אבל אולי כתבתי את עצמי באופן לא מודע כך שאתאים לשבלונה שלה. 


עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...