חפש בבלוג זה

יום חמישי, 29 ביולי 2010

באיחור אופנתי

שלושה ימים אחרי ט"ו באב התחדשתי בשמלה מוצלחת במיוחד לפיזוז בכרמים:

נראית פושטית, אבל מונחת מצויין על הגוף, והכי חשוב- קלילה ונעימה. יצאתי היום לחפש שמלות שכאלה אחרי שהתייאשתי לחלוטין מהניסיון ללבוש משהו קשיח יותר במזג האוויר הנוכחי.
היא מטוונטיפורסוון, שהפכו באחרונה לגילטי פלז'ר החדש שלי (ולמה גילטי? כי זה לא מגניב באמת לקנות ברשתות..)
לראייה, רכשתי משם לפני שבועיים עוד שמלה מוצלחת, והיום את החצאית הזאת:

אני מודה ומתוודה שההשראה לטווסית היא מהבלוג CLOTHES ON TREES, אז נתתי קרדיט.

יחד עם החצאית, קניתי גם את הטישרט הזאת:
היא נראתה לי הכי סתם- פשוט הייתי צריכה איזו חולצה פשוטה למדוד איתה את החצאית הטווסית, והתברר לי שזו אחלה טישרט. בכלל הגעתי למסקנה שאת הטישרטים הכי טובות מוצאים במקרה.

בדרך לסנטר, שם התבצע מבצע איסוף השלל, נתקלתי בדבר ההזוי הבא:

אני מניחה שלא הצלחתם לראות כלכך, לא היה לי נעים וצילמתי מרחוק. אלה היו חמש או שש בנות, כולן בפאות אפרו שחורות, ותלבושת שחורה צמודה עם ווסט-פייטים-מנצנץ (של כל אחת בצבע אחר). הן רקדו איזה ריקוד הזוי באמצע כיכר דיזנגוף, כשבחורה אחרת מצלמת אותן, ועשו את כל העניין ברצינות תהומית.
ניסיתי לחשוב מה לעזאזל ראו עיני, ונשארו לי שתי אופציות משכנעות (משכנעות אותי, בכל מקרה):

1. להקה שברחה מפסטיבל כרמיאל אחרי שגילו שסמנתה פוקס גנבה להן את הרעיון לאאוטפיט.
2. קבוצת חברות שמכינה איזה מתנת חתונה\יומולדת הזויה במיוחד לחברה אחרת.








יום רביעי, 28 ביולי 2010

אז מה בעצם שווה לקנות בדיוטי?

(בפוסט זה אמנע מהערות ציניות-טחונות-עד-דק על גאלה קוגן, הלא היא רותי)

וברצינות- אני טסה לחו"ל בעוד שבוע וחצי בערך, אין לי שום מושג מה כדאי לקנות, ובכל זאת אני דוחה כלמיני רכישות במחשבה שבשמים, איפורים, קרמים ושכאלה הרבה יותר זולים במקדשו של ג'יימס ריצ'רדסון.

נעלי ספורט אני יודעת שארכוש שם- גם כתזכורת לעצמי לחזור לכושר אחרי הריזורט (האהא! למדתי סוף סוף מה זה אומר, ואני אפילו יכולה להשתמש במילה ההזויה הזו בהקשר יומיומי!), וגם כי נעלי ספורט זו קנייה מבאסת, שאין סיכוי שאבזבז עליה זמן בארץ.

מה חוץמזה? אין לי שמצ, אבל אשמח להמלצות.

דרך אגב, זו הרשומה המאה שלי. מזל טוב!

יום של שיחות טלפון לא פשוטות

גם אני שונאת פוסטים סתומים ותמוהים כאלה, אבל רציתי לכתוב ולא לפרט.
אני צריכה לקבל החלטות קצת מורכבות (ועם זאת, לקחת דברים בפרופורציה. מה שקשה לי לעשות).
ובעיקר להיות חברה תומכת גם במצבים קשים. מקווה לא להיכשל בזה.

החתולים הפרסיים

אתמול ראיתי את הסרט המדובר. היה לי קצת קשה להתחבר בדקות הראשונות, בהן הכל מתרחש קצת לאט ויש כל מיני שטויות לא מעניינות, אבל בסך הכל הסרט מוצלח.
(ועד סוף הסרט לא יכולתי להתעלם מזה שכל הדמויות נשמעות כמו יוסף שילוח...)
המוזיקה בכלל לא רעה, והעיקר הוא כמובן ההצגה הבלתי מצונזרת של החיים באיראן היום. אפשר להגיד ש"חתולים פרסיים" הוא "לא בלי בתי", גרסת האינדי-רוק.. נשמע מחורבן (אני שונאת ממש "ספרות-מהגרים" סטייל רודף העפיפונים ושכאלה, זה תמיד מרגיש לי טלנובלי-משהו), אבל התוצאה מעניינת ודי שואבת פנימה.
לא חושבת שיצא לי אי פעם לראות מה מתרחש היום בטהרן, מעבר לדיווחי חדשות חוץ, כתבות מורחבות ב CNN וכיו"ב (ובינינו- אני ממש לא רואה CNN).
בצורה אבסורדית, ממש עשה לי חשק להיות איזו כריסטיאן אמנפור ולהגיע למקומות כאלה, כי עד כמה שזה זוועתי- זה מרתק.

ועוד מילה וחצי על קולנוע לב-מנדרין- אחד המוזרים שהייתי בהם. בתל אביב, אבל מרגיש בסוף העולם (דווקא בקטע טוב ואסקפיסטי)


אחד השירים שאהבתי בסרט. חבר שלי הגדיר אותם כבלוק-פארטי האיראנים. אני לא מכירה את בלוק פארטי, אז תשפטו בעצמכם:




יום שני, 26 ביולי 2010

ובנימה שטחית פחות

הייתי היום במוזיאון תל אביב.
כן, הלכתי לדייויד-לה-שאפל, אבל לא בזאת עסקינן הערב (עם כל הכבוד לקיטש, טראש, פרובוקציות וארוטיקה תנכית\נוצרית\הלניסטית. ויש כבוד. באמת.)
בקיצור, בין דייויד אחד למשנהו הגעתי לתערוכה שבאמת הדהימה אותי ביופיה.
התערוכה של צורי גואטה, מעצב טקסטיל ישראלי שעובד בצרפת.
התיאור בתכניית המוזיאון נשמע ממש לא מפתה ("עיצוב בסיליקון", או משהו סטייל פארק-תפן שכזה), אבל באמת שארבע היצירות שמוצגות שם מדהימות.


זה הוא שם למעלה, ולצידו האופניים שהצמיחו שורשים וקיבלו מראה טים-ברטוני שכזה. אבל האופניים זה רק קצה-קצהו של העניין, ולא מצאתי ברחבי הרשת שום תמונה שמשקפת את התערוכה המדהימה הזאת.
בקיצור, שווה ומומלץ (לא פחות מה לה-שאפליה המדוברת), 10 בסולם מורגנשטרן.

יש לי לק חדש

והוא אפור. הכי חורף 2010, אבל אני מתה עליו
בכלל לאחרונה השתחררתי מפיקסצית הלקים הכהים שהיתה לי, שהתגבשה אי-שם בשנות נערותי המוקדמות אז לק שחור היה אפל, קשוח ויקר המציאות. כשלא היה שחור התפשרתי על סגול כהה ודומיו, ומכאן הפיקסציה.
עכשיו הגעתי למסקנה שצבעים בהירים יוצרים אשלייה שאצבעותי נקניקיות פחות, ועדינות יותר. 
הנוכחי הוא של ג'ייד, שבשעה טובה התחילו לתת שמות לצבעים. אז נכון שTENDER GRAY זו לא היציאה הכי יצירתית בעולם, אבל זה בטוח סקסי יותר מ385.

ועוד תוספת-
פתאום שמתי לב שמצטברים אצלי אט-אט כלמיני פריטים אפורים.
זה התחיל בתיק המהולל, דרך הנעליים שאני הכי אוהבת כרגע, ומי יודע לאן נגיע.
פעם חשבתי שאפור זה סתם משמין.

יום ראשון, 25 ביולי 2010

תמיד אישה

שלושה ימים לא היה לי אינטרנט. התקשרתי למוקד, החלפתי כבלים, ניתקתי שטקרים- וכלום. המודם המשיך להתבונן בי בעיני עגל, עם שתי נורות דולקות (אמורות להיות ארבע. אני כבר ספצית).
היום הגיע הטכנאי, והכנתי את עצמי נפשית למבצע לא פשוט עם אופציה לקידוחים.
במציאות, הבחור פשוט לחץ על כפתור ה-ON.


אלמנטרי, ווטסון.


לזכותי ייאמר שניסיתי גם ניסיתי את הכפתור המדובר, אבל בלחיצה ממושכת בלבד. לא שיערתי שנגיעה אחת (רכה?) תעשה את השינוי.



בסוף הלכתי לסרט של ליאו

הפרסים יחכו בסבלנות לשבוע הזה.
"כוסאמא של דיקפריו. תמיד דופקים את השחורים"


מצחיק איך פעם להצהיר שאתה הולך לסרט של דיקפריו היה שקול להצטרפות למועדון המעריצים של ג'סטין ביבר.
אבל "התחלה" (INCEPTION) הוא סרט מצויין.
לשם שינוי לא הגעתי לסרט אחרי שקראתי את כל הביקורות והספויילרים האפשריים ברשת, ולמרות שגרעין העלילה מאוד מוכר (מהמטריקס בעיקר, אבל גם קצת מ"עיר אפלה", ואולי אפילו "בלייד ראנר")- הסרט היה באמת מרתק.
אין כוונה לספיילר כאן, פשוט לכו לראות.
כשאני חושבת על זה, הפרנויות הקיומיות שהתסריט ניזון מהם הן ממש מטריקס, אבל מותאמות למאה העשרים ואחת-
אם בשלהי הניינטיז כולנו חששנו לגורל העולם- שאנחנו לא מודעים מספיק, ויום יבוא והמציאות תתערער לחלוטין מטלטול חיצוני, עכשיו אנחנו חוששים מלשקוע בתוך עצמנו.

עד כאן חפירות לבוקר יום ראשון. שבוע מוצלח לכולם.

אוי רגע.. שכחתי עניין חשוב:
באופן לא מפתיע, הקולנוע (שבעת הכוכבים. יס פלאנט והסינמה סיטי קרסו תחת העומס) היה מפוצץ עד אפס מקום.
ובכל זאת עם תום הסרט- כשכולם מתים להשתין- הסדרנים התעקשו לאפשר לצאת רק מדלת אחת של האולם.
מה הקטע עם זה? ובכלל- מה הקטע בבתי קולנוע עם היציאה מדלת שונה מזו בה נכנסת? (יש שתי דלתות, לא כדאי לנצל את שתיהן?)

ועוד משהו חשוב:
יצא לי לאכול בסופ"ש משהו מעולה, מין גלילה של חצילים ופלפלים קלויים, עם גבינת עיזים וטפנד זיתים (הכי אוכל בנות).
למישהו יש מתכון למשהו בסגנון? אני אהיה אסירת תודה.


יום חמישי, 22 ביולי 2010

פעם ראשונה שמתחשק לי לראות סרט איראני

אני  בדרך כלל לא חובבת גדולה של סרטים זרים (הכי אקזוטי אצלי זה צרפת). גם את השם לא הבנתי, זה כנראה משחק מילים בפרסית מתקדמת- ליוצאי 8200 בלבד.



אבל- הטריילר נראה מבטיח, ואת הסרט עשו בתנאים בלתי הגיוניים לחלוטין, אז נראה לי שמגיע לו כל הפרגון שבעולם (המערבי).

יום רביעי, 21 ביולי 2010

דרך אגב

יש לי קאונטר חדש וכתום. ממש פה---------->
הוא חמוד, ואנחנו מסתדרים לא רע, אבל משום מה הוא איפס לי את כל הכניסות הקודמות עם כניסתו לבלוג.
אז זה שכתוב פה 0000008, או מספר מעליב אחר, לא מעיד באמת על רמת המקובלות שלי.
(סתם שיהיה ברור, וזה)
לחום העז הזה יש השלכות משונות מאוד. חוץ מהרדמות תחת כל עץ רענן, ומראה כללי מרוט-משהו (למרות עאלק-שיזוף של אשכנזים שהשגתי בעמל רב), חזרו לי החלומות המשונים.
אתמול למשל, חלמתי על קולגה-לשעבר לא אהוב במיוחד, עומד באיזה מטבח נירוסטה דנדש ומכין את קיש הפלפלים הזה: (שלקוח אגב מבלוג האוכל המשובח - http://www.dvarimbealma.com/)
תכלס נראה מעולה. גם לקולגות זדוניים יכול להיות טעם מוצלח (רק בחלומות).

עם כל החום והג'אז הזה, אני הולכת מחר לראיון עבודה, חמושה במכנסיים כחולים (לא ג'ינס! ממש לפי הספר) וחולצת כפתורים תכולה. וגם לק בצבע ניודי שכזה. כמה תאגידי-וסולידי מצדי.
האמת שהחולצה נשמעת חנונית אבל היא מציאה שווה ביותר, ב40 ש"ח מברשקה (בכלל ברשקה זו אחלה חנות. חוץ מהשם הלא סקסי ועדרי התיכוניסטיות הצפוניות שצריך לצלוח בדרך לקופה)

מזג האוויר העכור גם גורם לי לתעב למדי שופינג. למרות המזגן המפנק, למי יש כוח להמוני ההמונים שמציפים את החנויות? מה גם שבטמפרטורות מסוימות המזגן לא מספיק, וכל המדידה הופכת לחוויה די מיוזעת. מצד שני, יכול להיות שבאסת-השופינג המוזרה הזו נפלה עלי בגלל הקניות השימושיות שעשיתי לאחרונה (בגדים לקיץ/לעבודה. בלתי יצירתי בעליל)

ועוד משהו- היום כמעט והתפתיתי לקנות את ה"פלייבול" של לוריאל, שמבטיח שיער חלק וכו'
בקיצור, זה-
אבל החלטתי שלא, אחרי שקראתי בהוראות השימוש שצריך "להשלים את הפעולה עם מייבש שיער". מה הקטע לקנות מוצר שאמור להחליק קצת את התלתולת שעל ראשי, אם בכל מקרה אצטרך לפנפן אותו אח"כ?

יום שני, 12 ביולי 2010

מה עושים היום?

חשבתי שיש לי פילאטיס ב11.30, אבל כנראה שהסתכלתי במערכת של יום אחר.
אין שום שיעור שמתאים לי ללכת אליו הבוקר, ובערב מצפה לי חגיגה סמי-מושחתת, אז ספינינג ערב איז אאוט אוף דה קווסצ'ן.

בקיצור, התפנה לי חצי יום, ואני תוהה מה לעשות בו. במיוחד לאור העובדה שמתחיל היום גל חום שחבל"ז.

עצות והצעות יתקבלו בברכה-

יום ראשון, 11 ביולי 2010

כותרת זמנית

התחדשתי אתמול באלה:

הן נראות מפה מגה-דודתיות, אבל תאלצו להאמין לי שבמציאות הכל נראה אחרת.
העקב גבוה יחסית, אבל הן נוחות בצורה מדהימה (הוא מאוד רחב. כמו שאני אוהבת)



תמונה מחרידה מבחינת איכות, אבל אפשר לקבל מושג קלוש לגבי הלוק. הצבע גם מאוד מוצלח בעיני (אדומים ושחורים לא נראים כלכך טוב, והבהירים הרבה יותר מחמיאים. והקרדיט לתובנה הזו הוא לא שלי)

אני מרגישה קצת מחוסרת השראה עם פתיחת השבוע הזה, אז במקום לחרטט פה את חרטטוטי, אני מצרפת את המאסטרפיס הבא:




יום רביעי, 7 ביולי 2010

מה יותר כיף?

כשהשותפה שלך עוזבת את הדירה ומשאירה לך:

א. שקית תפוזים רקובים?
ב. קופסת קיווי רקוב?

(אנחנו ממש במי רוצה להיות מיליונר ביומיים האחרונים)
אני הולכת להציץ במקרר, לוודא שהמיונז הזה עוד לא הפך לפסולת כימית.


---------
עדכון: המיונז אי שם משלהי 2009. אפשר להרוג עם זה אנשים, אני בטוחה.

מתסכוליה של מחוסרת סיבולת לב ריאה

שאלה שיכלה להיות היפותטית:
מה אני אמורה להסיק משיעור ספינינג בו המדריכה הנמרצת לא יושבת ולו לרגע על האופניים?

א. ספינינג זה לא מרזה. צווחות במדונה, כן.
ב. היא עשתה כלכך הרבה ספינינג בימים האחרונים שכבר כואב לה התחת
ג. אחרי שנים של ספינינג, אתה מתקדם לדרגה בכירה יותר בה אתה יכול סתם לקפץ בחדר ולהפריע לנחותים ממך לדווש.
(משהו צבאי כזה, כמו קצין לעומת מש"ק. לא שיש לי הבנה רבה בתחום, כן?)

אחרי השיעור הראשון, כבר חשבתי שאיכשהו-באורח מיראקילי לחלוטין- אני בכושר. כנראה שסתם חילטרתי שם. הבלתי-מדוושת קרעה אותי היום, מה קרעה.

ועוד משהו- אני שוקלת לצאת במסע פומבי לשיפור המוזיקה המתנגנת בספינונים.
למה היא חייבת לנוע בין גרסאות הדאנס של TICK-TOCK לבין חפירות טראנס מהניינטיז? (וואלה, לא בא לי לשמוע אופנועים עושים חראקות תוך כדי הזעת נשמתי למוות)
אני מבינה את הצורך באלקטרוני, אבל מה עם קצת פאטבוי סלים, פרודיג'י, חומר טיפה נגיש (וכיפי) יותר?

והוא אפילו מדווש

נזכרתי בעוד תובנה חשובה: היתרון האמיתי של ספינינג, מלבד רגליים חטובות ותחת מוצק, הוא האפשרות ללמוד להעריך מחדש את הזמן. כל דקה היא עולם ומלואו ("איזה כיף! שלושים שניות מנוחה!"- TRUE STORY)

יום ראשון, 4 ביולי 2010

נהנתנות

אחרי תקופה ארוכה של חוסר מעש, מתחילים לטפטף עוד ועוד אירועים לסדר היום המרוקן שלי.
אין לי טענות, מדובר באיוונטס משמחים אחד-אחד, אבל איכשהו מרגיש לי שאני פשוט לא מפסיקה לאכול במסעדות, בתי קפה ודומיהם.
אני יכולה בכיף לפתוח בלוג מתחרה למנשנשת.
ורק לצורך הדוגמה-
בשבוע שחלף ישבתי לראשונה בחיי בבראסרי (ארוחת בוקר, וממש לא נפלתי. המאפים המפורסמים והעאלק-מושחתים היו קשים, קרים ולא מפתים בעליל)
ברק בשר (סניף רמת החייל. נראה לי שבקטע מוסרי אני מפחיתה משמעותית את צריכת הבשר שלי בעתיד הקרוב)
בבר גוריון (סלט גדול, שגם אכזב. כנראה אני רווית מסעדות)
ובנונה (באבן גבירול. אני גאה לומר ששם לא אכלתי, רק צפיתי בשוויינשטייגר מכסח לארגנטינים את הצורה.

באסטיאן. רועה חזירים, או לא?!


השבוע הקרוב יביא על כנפיו את פועה, גילי'ז (גם, לראשונה בחיי) ולימוזין הצפונית והרחוקה (שאלוהים יודע איך אצליח שם לאכול בשר בצמצום)

שום דבר מהנ"ל לא מסתדר עם תכנית החומש שלי להסרת ק"ג עודפים, או עם נסיונותי להיגמל מלחם ומוצרי חלב.
אני באמת מאחלת לעצמי בהצלחה מכל הלב.

נראה לי שזו הדרך ההולמת ביותר לפתוח בה את השבוע, בכל זאת- we make the rockin' world go round



------------------------
11:32- חשבון נפש קצרצר הוביל אותי לתובנה הבאה-
הדרך היחידה להתמודדות, היא ספינינג. מחר. ב18.00.
אם לא אופיע לשיעור, אני מבקשת להיסקל באבנים (וירטואליות!)
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...