golden years

כמיטב הקלישאה הסטודנטיאלית, גם אני מקפידה למצוא בתקופות מבחנים דרכים מצוינות לבזבז את הזמן. היום מצאתי משהו באמת חמוד (שאפילו התכתב לי קצת עם איזה פוסט שהעליתי פה פעם) - 

פרויקט השנים המוזרות. זה לא חדש, מתנצלת אם מדובר כבר במגה-אולד-ניוז, אבל זה רעיון מעולה.

הקונספט הוא פשוט - אנשים מעלים תמונות שלהם מפעם, מתקופות חשוכות\מוזרות\מבאסות, לצד תמונות עדכניות שמוכיחות שהכל הסתדר בסופו של דבר. מין לפני-אחרי, רק בלי (בדרך כלל) הניתוח הפלסטי. 

ממש הזדהיתי עם התמונה הזאת (לא צריך להסביר איפה ה"לפני", נכון?)
 הבעת פנים כזאת וגבות כאלו ליוו אותי במשך כמה שנות תיכון תמוהות

כמובן שזה מבוסס על רעיון אמריקאי, וכמובן שהאמריקאים - כהרגלם - עושים הכל הרבה יותר מרשים, על גבול הביזאר (כלומר - תמונות ה"לפני" והסיפורים שנלווים אליהן הרבה יותר עגומים).

ועוד משהו קטן לסיום - כי הרי אי אפשר בלי איזו קבוצת פייסבוק תורנית לבזבז בה את הזמן שאמור להיות קודש ללימודים. אז "אמהות שמדכאות אותי" זה אחד הדברים המצחיקים שנתקלתי בו בחודשים האחרונים. בחיי. צחקתי אתמול בקול רעם מול המרקע, מזל שחבר שלי היה שקוע במונדיאל (קלישאות מגדריות זה כאן) ולכן לא נדרש להביע דאגה לבריאותי הנפשית. 

על ירכיים ומה שביניהן (??)

I השבוע בשיעור תולדות האמנות למדתי על לוקסוריה. מי זאת? אני מניחה שאפשר לרדת יותר לעומק מבחינת ניתוח, אבל בגדול זו דמות נשית שמייצגת את חטא תאוות הבשרים באמנות הנוצרית של ימי הביניים.

המרצה הראה לנו פסל שלה מתוך אכסדרת הכניסה לכנסיית המנזר של העיר הצרפתית מואסק. היא הוצבה שם כדי שהמוני העם, בצאתם מהמיסה של יום ראשון, יוכלו לירוק עליה ולהשליך עליה אבנים וכך ימרקו את מצפונם שלהם (ופרויד היה אומר על זה - מנגנון הגנה פרימיטיבי).

בכל מקרה, ככה היא נראית (זו הגברת מימין, מומלץ ללחוץ להגדלה):

הפסל די הושחת עם השנים (כנראה לתושבי מואסק היה הרבה על מה לכפר). במקור הוא היה בדמות אישה מעוותת פרופורציות - בעלת רגליים ארוכות וגפרוריות, עצמות בית חזה בולטות ממש (רואים את שדרת העצמות האופקיות על החזה?), שאת שדיה ואת ערוותה מכישים נחשים. מכל יופיה וגופה המפואר - הירכיים והחזה שפיתתה איתם גברים - נותר לה רק שערה השופע.

המרצה שב והדגיש שהדמות הזו נועדה להפחיד ולהתריע מפני הגורל הצפוי לנשים סוררות. בואו נניח שניה את המסר המיזוגני בצד, כי זה לא מה שמעניין אותי כרגע. תראו עד כמה היא דומה למודל היופי של היום (בלי הנחשים, מן הסתם). אני יודעת שזו כבר קלישאה פופוליסטית, לדבר על דימוי גוף, נשים אמיתיות וכל הסימפוזיון הזה, אבל פשוט נדהמתי מהחזיון. שדה ימי-ביניימית שהזכירה לי יותר מהכל את קירה נייטלי, קייט בוסוורת' וקארה דלווין.

II יש כמה אקסיומות מוצקות שעליהן קיומי מושתת. עובדות כאלו שלא ניתן לערער עליהן והן נקודת המוצא שלי בהסתכלות על העולם: אני בחורה חכמה, אוהבת לקרוא, נהנית ממוזיקה שנותנת בראש ויש לי רגליים שמנות.

בגלל שאני כבר לא בת 13 מחורפנת, "שמנות" זו לא ההגדרה שאני משתמשת בה. ובכל זאת מבאס אותי שהירכיים שלי נפגשות ואין ביניהן רווח. המודעות לאי-דקיקותן של הירכיים שלי מפעמת בי כל הזמן, לכן אני מקפידה ללכת עם נעליים שאינן שטוחות, ממעטת ללבוש טייץ ומדגישה את המותניים - כדי שחס וחלילה לא אראה כמו מלבן מהלך.

מביך מאוד לספר, אבל רק לפני כמה שבועות ירד לי האסימון לגבי דימוי הגוף המטופש הזה. הן לא באמת שמנות. הן נפגשות פשוט כי יש לי אגן צר שלא מאפשר להן להתרחק זו מזו. מעניין מה היה קורה אם היה לי אגן רחב יותר. הן כנראה לא היו נפגשות, אבל בטח הייתי חושבת שיש לי תחת גדול. אגב רווח בין הירכיים - הפוסט הזה של זוהר מדבר גם כן על העניין והוא מוצלח מאוד בעיניי.

III לא מזמן נתקלתי בפייסבוק בתמונות של האקס שלי וחברתו הנוכחית באיזה טיול בחו"ל. אני והבחור היינו ביחד מסוף התיכון ועד שהייתי שנה ומשהו בצבא. אני לא מתגעגעת לקשר הזה בכלל (הוא היה מאוד בוסרי ומתקשר אצלי אסוציאטיבית לתחילת הצבא, שהייתה תקופה די שחורה בחיי), אפשר להגיד אפילו שהטייטל המכובד "אקס" די גדול עליו. ובכל זאת, כמובן שמעניין אותי לדעת מי נכנסה לנעליי הגדולות (מטאפורית. אני מידה 36-7).

ראיתי אותם גם במציאות באיזה מפגש חברתי של סחים, אבל שמרתי שם על פאסון מלכותי ולא נעצתי בבחורה מבטים. לכן שמחתי במיוחד להשביע את סקרנותי באלבום הפייסבוק. הממצאים הם כדלהלן: היא פחות יפה ממני והייתי אומרת אפילו שיש לה פרצוף קצת גברי. א-ב-ל, יש לה שיער גולש חלק ובלונדיני (כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ד') וזוג רגליים ארוכות, רזות ונפלאות (רווח בין הרגליים למהדרין. כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ז') למרות שהיא טוחנת שם טאקו'ז עד-דלא-ידע. מסקנות: כנראה התבגרתי, כי למרות כל אלו היא לא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי אפילו לשניה.

היי, מה זה?

נתקלתי בקטע הבא בפייסבוק, תחת הכותרת המגה-סחית "חוויה של לילה לבן שהתחילה בשלוותה - נכון לקרוא :)"
בהתחלה חשבתי שמדובר באיזה טקסט מחאתי במסווה שנועד למתוח ביקורת על המועדון, כי ההתחלה די מלחיצה והעמידה לי מיד את האנטנות. התברר שלא מחאה ולא סתיו שפיר. איוונט פייסבוקי של יח"ץ למסיבה ותו לא.

אתמול היה לי אחלה זיון. לא ממש היית "במוד" לסקס אבל אני גבר וכגבר - כשאני יכול לזיין, אני מזיין! אז נתתי את כל כולי..פגשתי אותה על הבר, היא אמנם זו שהציגה עצמה בפניי אבל לא נראה שהיא חשבה שככה יסתיים לו הלילה. אני השתדלתי שכל משפט שלי יהיה במקום, הבלטתי את תכונותיי החיוביות והסתרתי את השליליות, דאגתי להצחיק כשצריך ולהיות ענייני ורציני כשזה התאים, כמובן שהפעלתי את קסמיי ודאגתי לזרימה של אלכוהול שיעשה את מלאכתו. היית שמח לפרט קצת יותר, בכל זאת היו שם כמה מהלכים שהיו עושים אתכם קוראים גאים אבל אני רוצה להגיע לנקודה. בבוקר, ללא שינה, אחרי שהסברתי שאני ממהר לפגישה (שיזמתי בשנייה שיצאתי מהדירה שלה) אמרתי שלום מנומס והלכתי חמוש במספר טלפון ושם מלא באנגלית, אתם יודעים למה...מצאתי עצמי מהלך על דיזינגוף, בלי משקפי שמש, עם חולצה שחורה מכופתרת מעופשת מסיגריות, צמא למים והתחלתי לשחזר את אירועי אתמול..תכלס, לא היו לי מסקנות מרעישות, התחושה הייתה מוכרת, היה לי סיפור נחמד, שאפתח בו את הפגישה הזאת שאני בדרך אליה אבל מעבר לזה, תחושה של ריקנות וחוסר סיפוק בכל הקשור לחיבור שלי למין היפה, משהו לא מספיק אמיתי.. אני רוצה זוגיות!!אני רוצה לדעת לאיזה מיטה אני אכנס בלילה. אני לא רוצה לבחור משפטים. אני לא רוצה להסתיר תכונות שליליות. אני רוצה ללבוש בבוקר, אחרי מקלחת, חולצה ותחתונים נקיים (לא איכפת לי לחזור לג'ינס של אתמול). לא רוצה להתאפק, רוצה להפליץ.אולי שבוע הבא אמצא אותה בשלוותה...

אז נכון, זה לא טקסט של המרכז לאמנות הפיתוי, אבל זה די מגעיל. גם תיאור ה"פיתוי", גם הבוקר שאחרי וגם שאיפותיו הרוחניות של הבחור.

אני באמת מתקשה להבין איך כל כך הרבה בנות אישרו את הגעתן למסיבה ולא כתבו מילה על הטקסט המפגר הזה. נכון, לא כולן פמיניסטיות לוחמות ובאמת לא נאמר כאן שום דבר חריף, אבל לא מעצבן אתכן שככה מוכרים לכן מסיבה? עם איזה דושבאג שרוצה להפליץ?

יש מישהו שעובד איתי שהוא תמצית הבהמיות והטמטום. קוף-אדם ממש. אני לא מצפה ממנו ליותר מזה (הוא עוסק בתחום שכבר נראה לי מחייב ריקבון נפשי שכזה) והסביבה מתייחסת אליו בשוויון נפש. הוא עושה את העבודה שלו לא-רע, מסתחבק עם החלונות הגבוהים (שלדעתי חוששים ממנו ולא מעזים להסתבך איתו) ומדי פעם צורח משהו סקסיסטי להדהים על איזו בחורה במשרד. בשגרה.

בזמן האחרון אני מרגישה שיותר ויותר אנשים סביבי הם מעין גרסאות לקוף ההוא, ושהסביבה משלימה עם זה לחלוטין. שהוא מהווה מין מודל לחיקוי עבור "הגבר הישראלי האמיתי", זה שלא מתרגש משטויות ולא נותן לזוטות כמו העובדה שאנחנו כבר לא חיים בשנות החמישים להטריד אותו. נראה לי שיותר ויותר בחורים נתלים ב"אותנטיות" נוטפת הטמטום הזאת כדי לחסוך מעצמם את הצורך להתאמץ, להתנהג כמו בני אדם, להקשיב רגע לאחרים. אני באמת חוששת ש"מגזינים לגברים" (סטייל בלייזר), שהתחילו כבדיחה משופעת טסטוסטרון שעאלק-בזה לנשים, נתפסים ברצינות על ידי כלמיני בחורים.

קצרים

-לפני היומולדת של חבר שלי, הוספתי איזה חבר שלו מהלימודים לפייסבוק - ארגנתי מסיבת הפתעה וזו הייתה הדרך האולטימטיבית להזמין את כולם. אתמול חבר שלי סיפר לי שההוא אומר שאני תוספת מעולה לפייסבוק שלו, כי אני תמיד מעלה דברים מעניינים ו/או מצחיקים. עשה לי את היום, בלי ציניות.

-אני קצת מתקרבנת, אבל באמת בא לי שמלת מקסי. הלכתי אתמול לסנטר לחפש והבנתי שאני נמוכה מדי בשביל זה: לא כי זה לא מחמיא (הגזרות הנכונות דווקא נראות מצוין), אלא כי אני מטאטאת איתן את הרצפה :( נכון, זה היה צפוי, אבל זו התפכחות קצת כואבת.

-גיליתי משהו ממש שווה. יש איזו רשת גלידריות חדשה שראיתי בכמה מקומות בתל אביב, שכמובן - איך לא - יש לה גימיק: אתה מרכיב לעצמך ארטיק. בוחר את הבפנוכו, טובלים לך באיזה שוקולד שאתה רוצה ואפשר גם להוסיף ציפוי של אגוזים, פיסטוקים או הפרעות אחרות. ממש לא אהבתי את השם של המקום (סטיק האוס? זה נשמע לי כמו מועדון שמשמיעים בו שירים בקאברי-האוס גרועים) והגימיק נראה לי סתם של ילדים מתלהבים, אבל אתמול בחסות החום הכבד החלטתי לנסות וזה היה כזה טעים(!) - בחרתי ארטיק סורבה תות, חמוץ כזה, והוספתי לו ציפוי שוקולד מריר. יצא בנזונה. אני חובבת ארטיקים עם ציפוי שוקולד אבל מסתייגת משוקולד חלב, מגלידת ווניל בפרט ומגלידות חלביות בכלל (אי-סבילות קלה ללקטוז), אז מבחינתי מדובר בפתרון מושלם, מין בן דוד מוצלח יותר של מגנום.

פרסומות מטרידות

הכוונה לא לפופ-אפ, וגם לא לתכנים שמביאים את הסעיף (כדוגמת הפרסומת המדוברת של הרשות למלחמה באלכוהול)
אלא פשוט כרזות שהטרידו אותי ויזואלית כשחלפתי לידן בימים האחרונים

ראשונה- הפרסומת של אבסולוט- rock is everything
התמונה לא משו-משו (בכל זאת, צולמה תוך כדי נסיעה סוערת בקו 25)
מדובר בעוד אחד מהספיישלז של המותג. הפעם, זה בקבוק בציפוי עור שחור+ניטים.
אני לא יודעת אם האסוציאציה הS&Mית הפריעה לי, או העובדה שזה כ"כ קורבן אופנה.

שנייה- הקמפיין החדש של רדיו 99. (עוד צילום אוטובוס. הפעם קו 8)
זאת פשוט פרסומת שאני בטוחה שהיו לי סיוטים ממנה בלילה אם הייתי קטנה.
גם קרחות, גם הכל ירוק, גם חיוכים מלאי שיניים (פסיכולוגית, חשיפת שיניים היא אלמנט הרתעה. גם אם בחיוך)-
בקיצור, פחד אלוהים.

את השלישית שכחתי לצלם, אבל זה מודעות ה "היי,פייסבוק,כנסו" האלה. עם ילדי-אנימצית-המחשב.
לא יודעת, מרגיש לי לא טוב. מגעיל אותי שיווק שמופנה לילדים בצורה כל כך אגרסיבית.
והנה, משיטוטי ברשת מצאתי עוד מישהו שחושב כמוני: http://tnoathanoar.co.il/1364/העליתים-של-פייסבוק-נחשפים/