חפש בבלוג זה

יום שלישי, 31 במרץ 2015

spring has sprung

פסקול לפוסט: זה - 

אין סיבה מיוחדת. אבל השיר הזה נותן לי תחושה של חילופי עונות.

הפעם האחרונה שפרסמתי פוסט הייתה בתחילת מרץ. אבל יש לי אישור מוצדק: אתמול דיווחתי שעות וגיליתי שעבדתי 200 שעות החודש. פאקינג משרה מלאה (כשאני עדיין סטודנטית. ישנתי מעט החודש).

בתחילת מרץ עוד כתבתי לעצמי דראפטים לפוסטים שרציתי לפרסם, אבל ככל שהעבודה תפסה תאוצה והשתלטה על חלק הארי של חיי, כך המעטתי בטיוטות. אז אני חוזרת עכשיו לטיוטה ישנה, בתקווה שהרעיונות יחזרו להציף אותי***.

אבל לפני זה: פסח, בואו נדבר על זה.

בעיקרון אני לא טובה בחגים. אני מאוד אוהבת אותם והם נוסכים בי (לרוב) תחושה טובה, אבל הם לא מהווים נקודות ציון בחיי. כשעוד עבדתי במשמרות זה היה עולה לי בשיבוצים לעריכות לילה בחגים (כי הייתי שוכחת לבקש משמרות נורמליות). היום אני כבר לא במקום הזה, אבל עדיין לא נערכת לחגים. ואולי דווקא הייתי רוצה?

בסוף מרץ קבעתי תור לקוסמטיקאית החביבה עליי. כשהגעתי אליה היא סיפרה לי כמה לחוץ לה לקראת החג. גם בעודה מורטת אותי הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל - על הקו היו אינספור בחורות שהתחננו, אם אפשר, להכין ברגע האחרון את עורן\גבותיהן\שפמן לחג. סיפרתי לה בשמץ גאווה שאצלי זה ממש לא ככה. סתם הגעתי לתחזוקה שגרתית ופסח לא מרטיט לי את קצה השפם. מעבר לזה - אמרתי לה שאני ממש לא מבינה את הבחורות שנכנסות לכוננות חגים ומעבירות את עצמן טיפול עשרת אלפים לפני. את מי יש להן להרשים בשולחן החג? את סבתא שלהן? את חבורת האחיינים הצוהלים שאין שולחן סדר בלעדיהם? (אפילו במרג'ורי מורנינגסטאר - כלומר, בספר - יש תיאור צבעוני במיוחד של שולחן החג על כל אחייניו). 

אז אני לא מכינה את עצמי במיוחד לחג וגם לא מכינה את הבית במיוחד לחג. שמירת כשרות היא ממני והלאה, אבל הרי פסח זה הרבה יותר מביעור חמץ והתמסרות לפחמימות מסוג אחר. פסח משמעו ניקיון כולל וטוטאלי, שלא לומר טיהור של מקום המגורים. אני מתביישת קצת לספר על הרגלי ניקיון הבית שלי, אבל אחלוק אותם פה בכל זאת - המקסימום שאני עושה הוא לשטוף כלים ולהפעיל את האיי רובוט. אני עושה ספונג'ה פעם בירח כחול ומנקה את יתר הדברים שדורשים צחצוח פעם בשנה מעוברת. שוכבות אצלי ערימות של מסמכים, תלושי משכורת וחשבונות ששולמו - כולם ממתינים בשקט לתיוק, שיגיע (אם ירצה השם) בשנה הבאה בירושלים הבנויה. 

יש לי אינספור תירוצים להזנחה הפושעת הזאת - אני סטודנטית, אני עובדת המון, אני כותבת סמינרים וזה שוחק ואינטנסיבי. ובכלל, אני מספרת לעצמי שרק בחורות שטחיות ששואפות להיות עקרות בית משקיעות כל כך בטיפוח הדירה. אינטלקטואלים כמוני (ואני הרי, בעולם ההזיות שלי, אינטלקטואלית) חיים ויוצרים בדירות מאובקות. מה זה, האבק והעיפוש הם נדבך משמעותי ביצירה שלהם. סימון דה בובואר או מיכאיל בולגקוב בטוח לא עשו ספרינג קלין ולאדית נסביט היו לבטח משרתים שניקו בשבילה. 

אבל כאמור, כל אלו הם סיפורים ותירוצים שמחפים על האמת. האמת היא שאני צריכה לנקות את הבית. האמת היא, שהייתי מתה לצלול כל-כולי לריטואלים של ניקיון - גם של עצמי וגם של סביבת המגורים שלי. יש בזה משהו מזכך וחגיגי, ואין בזה שום דבר רע. להיפך. כולנו צריכים טקסים. אין דבר שיותר בא לי כרגע מאשר לקפוץ ראש אל תוך ענן של אקונומיקה ומרכך כביסה, להלבין את החודשים האחרונים ולצאת כמו חדשה. 

***בסוף הצלחתי לכתוב פוסט (עם קצת חריקות, אני מודה) ולא נזקקתי לטיוטה הישנה הזאת. אני שומרת אותה לפעם הבאה. 

יום שני, 2 במרץ 2015

קונצרט למרפי ולתזמורת


כמעט לכולם נמאס מתישהו מהלימודים. האוניברסיטה, על מרחביה העצומים ופסלי החוצות הלא קוהורנטיים שלה, מפסיקה לרגש; המערכת לא מאפשרת למצוא עבודה נורמלית (וגם התואר עצמו לא באמת יאפשר לך למצוא עבודה) האוכל בקפיטריות מגעיל ו\או מתומחר בפראות וביריד של ימי רביעי בדשא של גילמן כבר מזמן אין מה לקנות חוץ מתמר מג'הול. 

אני בשנה האחרונה (!) ללימודים ועד לפני שניה לא נמאס לי. לא כי אני עפה על הקפיטריה הטבעונית של בניין שרת, או כי שיטות מחקר רוקס מיי וורלד. אני פשוט קצת מפחדת מהחיים שאחרי, נטולי הקסם הסטודנטיאלי שמאפשר לדחות הכל. 

אבל רצה הגורל וגם לי נגמרה הסבלנות. אולי זו העבודה שמתישה אותי (והיא מתישה עד מאוד) ואולי דברים אחרים בחיים.

ובאורח פלא אתמול אחה"צ, שניה וחצי אחרי שהחלטתי בלב שגם לי כבר אין לי כוח להיות סטודנטית, מצאתי מכתב בדואר שמבשר לי שאני מצטיינת דקאן (לא בפסיכולוגיה, בחוג השני). זה לא כזה ביג דיל (כי זה לא כזה חוג גדול), אבל זה קצת אירוני - האם אהיה מצטיינת הדקאן הראשונה אי פעם שתמרח את התואר בגלל חוסר מוטיבציה?
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...