breaking the girl

תמונות (משמאל למעלה בכיוון השעון):
 https://market.marmelada.co.il/products/251774
 http://www.zara.com/il/en/woman/dresses/basic-dress-c269185p3678615.html

https://market.marmelada.co.il/products/3853960920

ומעשה ידי מצלמתי

• השמלה השחורה מזארה
• שמלת חולצה שחורה של ראש אינדיאני
• שמלה לבנה + קרדיגן לבן
• ליוויס שחור
• ליוויס כחול גבוה
• סקיני שחור דהוי
• סקיני שחור גבוה (יעל אדמוני)
• חולצת ג'ינס מכופתרת
• חולצה ירוקה של יעל אדמוני (כן, אני אוהבת את יעל אדמוני. היא גורמת לי להרגיש התל אביבית המתוחכמת שתמיד רציתי להיות)
• חולצת תכלת משבצות מכופתרת
• נייקי כחולות
• טבע נאות
• האש פאפיז
• סבון פנים בבקבוק קטן
• קרם הגנה של וישי
• דוגמית קרם פנים - לקנות שם בגודל מלא
• איפור מינימלי
• קונדומים
• אייפודים + פודקאסטים
• ספרים

("מה לקחת לניו יורק", מ. מורנינגסטאר, under review)

לארוז זה בעצם לפרק את שגרת היומיום שלך לפרטי פרטים. לשבת מול דף ריק ולחשוב על כל המוצרים שעושים אותי אני. כמאמר הקאצ'פרייז הקריפי (רק לי המשפט הזה מזכיר את באפלו ביל, הרוצח הסדרתי משתיקת הכבשים?), let me put my face on. 

גיבוש רשמ"צ גורם לי לתהות מה היה קורה אם לא הייתי משתמשת באף אחד מהתכשירים והמכשירים האלו. איך הייתי נראית? עד כמה הייתי שונה מעצמי של היום?

אני יכולה ממש להבין למה יש אנשים ששונאים לארוז. הגדרה עצמית באמצעות 20 ק"ג לא כולל אוברווייט יכולה להיות די מאתגרת. אני גם יכולה לחלוטין להבין למה יש אנשים שמתים על אריזה - בדיוק בגלל שהיא מאפשרת להם להגדיר את עצמם. להתעסק בעצמם בצורה בלתי מתנצלת ולספר לעולם מי הם. או אפילו יותר טוב - להגדיר אלו מין אנשים הם מבקשים להיות. והרי מחוץ לטריטוריה המוכרת, בהינף חולצת ג'ינס מכופתרת ופלאטס שטוחות עם שפיץ, אני יכולה פתאום להפוך להיות בחורה ששומעת פודקאסטים ומתהדרת באיפור מינימלי. 

הולכים ובאים הימים הקרים

הַקַּיִץ עָבַר, הַחֹם הַגָּדוֹל,

שָׁנָה חֲדָשָׁה בָּאָה לַכֹּל.

רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, נוֹדְדוֹת צִפֳּרִים,

הוֹלְכִים וּבָאִים הַיָּמִים הַקָּרִים.

זה כנראה שיר ראש השנה האהוב עליי. גם כי הוא לא ממש שיר של חגים, יותר של עונות שנה, אבל בעיקר בגלל המנגינה הקצת עצובה. חוץ מזה, תמיד הזדהיתי עם הבית השני:

הַבִּיטוּ וּרְאוּ, קָטֹנְתִּי אֶתְמוֹל,
הַקַּיִץ עָבַר – וַאֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.
שָׁנָה חֲדָשָׁה הִתְחִילָה הַיּוֹם.

הֲיִי נָא טוֹבָה וּבוֹאֵךְ לְשָׁלוֹם!

הרי זה עליי! אני נולדתי בסוף אוגוסט, שניה לפני שמתחילים ענייני רוששנה. קטֹנתי אתמול ועכשיו אני כבר גדולה. חשבתי על זה קצת, ונראה לי שהעונה האהובה עליי היא הסתיו. אם אחותי הייתה שומעת את זה היא ישר הייתה צוחקת עליי וטוענת שזה כי אני חננה, ולא יכולה לחכות לחזור ללימודים.

אז אני באמת חננה, אבל הסיבה לאהבת הסתיו שלי היא אחרת וטיפשית לא פחות - נראה לי שאני פשוט אוהבת להיות קצת עצובה. לא דכאון שמצריך ציפרלקס וחברים כאלו, יותר משהו מהסוג שעלי מוהר היה מכנה "העצב המתוק". והסתיו מספק את התפאורה המושלמת לתוגה ציורית שכזאת.

מדהים אותי עד כמה אני מסונכרנת אוטומטית לענייני החגים האלו. רק התחיל ספטמבר, וכבר יש לי חשק לחולצה חדשה ו"חגיגית" - לבנה, רצינית, לא טריקו אלא משהו ארוג ופריך שכזה. אפילו ראיתי אחת שמצאה חן בעיניי (בספרינגפילד שבתוך המשביר לצרכן! בחיי! בהיכל המתנות לחג בכבודו ובעצמו), אבל היא הייתה סינתטית, שזה נגד האמונה שלי וגם מחמם ולא סביבתי.

בכל מקרה, את החג אני הולכת לבלות בחו"ל, במדינה שהאמריקאים הולכים (מתישהו) לשגר ממנה טילים לעבר אסד. אני יודעת שלא הייתי פה כל כך ברוחי לאחרונה, נראה לי שאלו תוצאות הלוואי של יומולדת+מחלה קלה, אבל אני מתכננת לשבת מול הבריכה אי-שם ולהגג, כדי לחזור עם רעיונות ואמביציה. שנה טובה!

הז'קט מתנת אבאמא, הכובע מהדוכן בכניסה לשנקין,
המשקפיים מהמכירה של FASHION TAILS והבגד ים מפלפל עודפים ליד העבודה.
הו, כמה שאני אקלקטית

חוויות קולינריות מהניכר

אפתח ואומר שהסקנדינבים - והנורבגים בפרט - לא מצטיינים באוכל. לא גדל שם כמעט כלום, מחירי הפירות והירקות מטורפים (29 קרונות - בערך 20 שקל - לקילו תפוחים!) ואין תרבות של אכילה בחוץ. כמו שכבר ציינתי, זו הייתה מדינה ענייה מאוד עד שנות השישים ונראה שמרבית תושביה דבקים גם היום באורח חיים צנוע למדי. אף שההכנסה לנפש בנורבגיה היא מהגבוהות בעולם לא ראיתי ברחובות אוסלו אנשים בבגדים שזועקים את תג המחיר שלהם ורוב המסעדות שראינו היו ריקות למדי, עם נוכחות בולטת של תיירים.

משיקולי מחיר ונוחות, השתדלנו בעיקר לבשל לעצמנו. כשקנינו אוכל בחוץ אכלנו בעיקר סנדביצ'ים (יקרים!). גם כשהכנו לעצמנו אוכל לטיולים התמקדנו בסנדביצ'ים - סתם כי יותר נוח לדחוף אותם בתיק. ההיילייטס הקולינריים במהלך הכמעט-חודש הזה היו בעיקר ה-israeli dinners שהכנו למארחים שלנו, שזכו להתפעלות ניכרת :-)

ובכל זאת, יש כמה רגעים שזכו לתיעוד מצולם ולכן כנראה שווים אזכור -

סמורה ברוד - חטיף דני

המארח שלנו בקופנהגן הכין לנו את ה"חטיף" הנ"ל (כך הוא הגדיר אותו - "דניש סנאק") והסביר שהוא פותח ככה כל ארוחת צהריים. על הצלחת לחם שיפון, מרוח בחמאה דנית צהובה. הפרוסה הימנית מעוטרת בהרינג מתקתק ופרוסות בצל סגול חי. הפרוסה השמאלית - בפטה כבד חזיר (כשרות היא מאיתנו והלאה, מה שכמובן הפתיע את כל מארחינו מעודכני החדשות שציפו לארח צמד אורתודוקסים) וכרוב אדום כבוש. להגדיר את העניין לא פוטוגני זה אנדרסטייטמנט, אבל בחיי שזה מאוד טעים.

אי אפשר לבקר בדנמרק בלי להכין עוגיות חמאה דניות

המתכון של העוגיות מאוד פשוט - טונה חמאה, טונה סוכר, קצת קמח, שקדים טחונים ווניל. מעניין אם לקארין גורן שורשים דניים.

טוב, האמת שאת משפחת הפטריות הזאת לא אכלנו - הן סתם חמודות

את החברות הללו מצאתי בגינה העצומה של ההוסטל בו ישנו בכפר פלום. לא נגעתי בהן כי לא היה לי מושג מה טיבן. מה שכן, עם המארחים שלנו באוסלו יצאנו ל"ציד פטריות" באחד היערות המקיפים את העיר. לצערי אין לי תיעוד של הפטריות האכילות מאוסלו, שהפתיעו והיו כתומות-זוהרות, מהסוג שנראה הכי רדיואקטיבי. הכנו איתן ריזוטו מעולה.

אוכל נורבגי אורגינלי. או שלא?

ביומנו הראשון בברגן, שבעי סנדביצ'ים עד האוזניים (אבל רעבים, כי בכל זאת צהריים), החלטנו להתפרע וללכת לאכול במסעדה. בהמלצת מארחינו, הלכנו למקום שנקרא "הפינגווין" והזמנו שתי בירות ושתי מנות רציניות. שלי מופיעה כאן למעלה ומהווה הוכחה לכך שהסקנדינבים הללו פשוט לא יודעים לשווק אוכל. בחיי שהיה טעים, אבל התמונה נראית כל כך חדר אוכל בקיבוץ.. היו כאן קציצות בשר, רוטב חמוציות, תפוחי אדמה, גזר מבושל (WTF? הפייל היחידי בארוחה הזו..) ופירה אפונה. בדיעבד, זה הרבה יותר משקף את המטבח השבדי - בכל זאת, כדורי בשר.

לא התפרענו כמו שזה נראה, אלו כוסות די קטנות!

הבירה הנורבגית לא רעה. הדנית מזעזעת - קרלסברג, טובורג ודברים אף נוראים יותר (בביקורכם בקופנהגן, התרחקו מברזי "וויברו"! יש לה טעם של מי עדן תפוחים עדין). המגש הזה הוגש לשולחננו בפאב בעיר הצפונית ביותר בנורבגיה - טרומסו. יש שם מבשלה מקומית שהיא בהחלט גאוות העיר (קיימת מסוף המאה התשע עשרה, אם אני לא טועה) ומייצרת חמישה או שישה סוגי בירה. אז טעמנו את כל מה שהיה שם.

כמו שאמרתי, הכשרות מאיתנו והלאה

אפשר לומר שהרווחנו עוד יום בטיול. KLM גרמו לנו לפספס את טיסת הקונקשן לארץ ופיצו אותנו בלילה במלון ארבעה כוכבים ליד סכיפהול. אז אמנם לא יצאנו לקרוע את אמסטרדם, אבל ארוחת הבוקר הייתה שווה. 

עוד תמונה מהטיול

אולי הכי מתבקשת, הרי בגלל זה כולם נוסעים -

קרדיט צילום: המדריך שליווה אותנו אל עבר האורורה.
התמונות שלנו משם בלי חצובה וקצת מטושטשות. כמובן שמומלץ ללחוץ להגדלה

זה חי! או לפחות נראה ככה - מתגרה, מחליף צורות ולא מפסיק לנוע. האגדה מספרת שאם מנופפים במטפחת לבנה אל עבר האורורה, היא מתרגזת ויורדת לחטוף אותך (כמעט כמו מה שקרה למאי הקטנה במומינים). הילדים בערים הצפוניות של נורבגיה חוזרים על התרגיל הזה מדי חורף, ורצים להתחבא מתחת למיטה. באופן כללי, כשמטיילים בנורבגיה אפשר להבין מהר מאוד איך התפתחה המיתולוגיה הנורדית העשירה. הטבע שם כל כך דרמטי וחורץ גורלות, תחושת יראת הכבוד היא בלתי נמנעת.

חבר שלי ואני תכננו עוד לפני שיצאנו להעלות את כל רשמי הטיול לבלוג ייעודי שנפתח לשם כך. יש באמת המון מה לספר ולהראות - מאות תמונות, נופים מדהימים וחוויות תרבותיות ואנושיות מיוחדות (עשינו 80% מהטיול בקאוצ'סרפינג, וזה באמת מרתק. זוכרים את הפוסטים של נגה סדן על היורוטריפ שלה?)

חבר משותף הציע לנו לנסות לשווק את הסיפור ככתבת פרילאנס לאחד המגזינים\אתרים שעוסקים בתיירות חו"ל, אני עדיין חושבת על זה. מצד אחד, כתבנו בנימה מאוד אישית ולא מאוד "מדריך תיירית". מצד שני, זו דווקא יכולה להיות נקודה לזכותנו. ניו ג'ורנליזם וזה (בעוד עתיד הקריירה האולד-ג'ורנליסטית שלי לא מאוד מבטיח).

מסע ללא שופינג (כמעט)

חזרתי מהמדינה היקרה בעולם (כמעט). שלושה שבועות בהם לבשתי רק טרנינגים, נראיתי קצת כמו ילד קטן והתחשלתי בהחלט מבחינת החשיבות שאני מקדישה למראה חיצוני (רמז: כשאני לא נראית טוב, אני נהיית עצבנית ו\או בדיכאון). כיף לדעת שאני יכולה לפעמים להתנתק לחלוטין מהעיסוק בעצמי, ופשוט לקלוט את היופי והחוויות שסביבי בלי להעביר אותן דרך פילטר "איך אני נראית\מרגישה עכשיו".

כמו סימן משמיים, בסוף שלושת השבועות הללו (וליתר דיוק - ביום הלפני אחרון באוסלו) נתקלתי במציאה אמיתית. במדינה שבה סנדוויץ' בסאבווי עשוי להגיע ל-75 קרונות (בערך חמישים שקל), כיף למצוא ג'ינס ב-67 שקלים :-) ועוד אחד ממש מוצלח - בצבע הנכון ובלי שפשופים משמינים. נראה לי שהם ילכו מעולה עם הסוודר החדש ממנגו.

הפרחים ל-H&M

הנורבגים לא חזקים במיוחד באופנה (או באוכל, אבל לא אפתח את זה כרגע). הם אומה שדי משוגעת על ספורט, ואולי בגלל הסיכוי הסביר שבדרך מהעבודה תקפוץ לאיזה טיפוסון על הר, המלתחה הרווחת שם היא ספורטיבית ביותר, עם נעלי התעמלות, תיקי גב לא חינניים ושלל בגדי דרייפיט. נדהמתי לגלות שבכל אחת משלוש קומותיו של ה-H&M הענק בו רכשתי את הג'ינס (יש H&M לא ענק, בעצם?), הוקדש רוב המקום לבגדי ספורט זרחניים וצמודים, שבארץ אפשר להיתקל בהם בעיקר במגה ספורט. במראות אירופאיים מסוגננים סטייל בלוגי אופנה בקושי נתקלתי שם. מצד שני, זו ממש לא מדינה אירופית טיפוסית.

ממש התאהבתי בסתיו הנורבגי. הוא הימם אותי בצבעים העשירים והרוויים שלו, שכאילו נלקחו מאיזו קולקציית סתיו-חורף שיצאה למדפים. בורדו וירוק-יער, אלה הצבעים הנכונים לעונה, לא?

צילום: אני. כדאי ללחוץ להגדלה, לדעתי

אירועי אוקטובר

עוד מעט אני נוסעת. כשאחזור, אני מקווה ש -

יפסיקו להוציא את המיץ ל"חמישים גוונים של אפור". אני נשבעת ששמעתי אתמול איזה תכנון לארגן הקראה של כוכבי "היפה והחנון". הצפי שלי: גל"צ יעלו תסכית רדיו (במסגרת ניסיונות ההצערה הפתטיים שלהם.. "מה שקורה עכשיו" וכו') בכיכובו של אהוד גרף, וימאיסו אותו סופית (את הספר! לא את אהוד) על הקהל הישראלי.

תיפסק הסאגה המביכה והאיומה הזו של מעריב. כשהייתי קטנה, אחד ההיילייטס של סוף השבוע שלי היה מוסף "תרבות מעריב", עם הטורים של ליסה פרץ, שמעון אדף, שי להב וגל אוחובסקי (יכול להיות שלא כולם כתבו במקביל. אל תתפסו אותי במילה) וכיתובי התמונות שנראו לי בגיל 13 כמו שיא השנינות. אני ממש לא מאמינה שזה מה שקורה שם כרגע.

תהיה לי עבודה. או איזשהו כיוון.

-----

אה, וכמובן - שנה טובה, מועדים לשמחה וצום יעיל :-) אני יוצאת למסע.

היעד הבא שלי

אחרי שאחזור מהצפון הרחוק, אני חייבת לנסוע ללונדון. מלבד העובדה שמעולם לא הייתי, שמהווה חור רציני בהשכלתי התרבותית (וקראתי כל כך הרבה ספרים - בעיקר ספרי ילדים - לונדוניים!), בפרבר בריקסטון משתמשים בשטרות עם פרצוף של זיגי סטארדסט במקום ש"י עגנון. אני חייבת למסגר לעצמי אחד כזה.

הקרדיט - לכלכליסט.

וגם - זוכרים את הפוסט על השטר השבדי של נילס ואווזי הבר?

אני בחיים, בחיי

• פשוט - הייתה לי יומולדת (ויש לי המוןןן בגדים חדשים)

זו רק טעימה חלקית, וזה נראה פי מיליון יותר שווה במציאות

• עשיתי מלא כיף ביומולדת (אכלתי נהדר ופרגנתי לעצמי מסאז' פשוט מעולה שחלמתי עליו שנתיים בערך)
• טסתי לחו"ל
• אני טסה שוב בקרוב מאוד (ליעד אחר) - וזו עוד טעימה: (איך פחדתי מהגבירה קרה כשהייתי קטנה!)

• עוד שנייה וחצי אני מתחילה ללמוד (ומלאה בתהיות קיומיות בעניין)
• ובינתיים - מקום העבודה שלי מתפרק קצת (ואני מתה לכתוב על זה, אבל חוששת למשרתי)

עלילות הראשג"דית בעיר הגדולה

לא יודעת אם חלקתי פה אי פעם את פריט המידע המפליל הזה, אבל הייתי פעם בצופים. מה זה פעם? הייתי ה-צופים בצ' היידוע. מדריכה, ראשג"דית, מרכזת ומה שלא תרצו, עם חאקי מרובב שיצרתי מבגדים של אבא שלי + תועפות של צבע גואש (הייתי כמעט תמיד אחראית תפאורה/שלטים/קישוט) ומראה כולל שמנסה להיראות כמה שיותר מרושל ולא מושקע.

היינו שבט של בנות בעיקר, והרוח השלטת הייתה מוות לגנדור. מעין תפיסה חלוצית-קיבוצית כזאת, שמי יודע מאיפה שאבנו אותה. אמנם לא השתייכתי לאסכולת הבנות שלא מתרחצות בטיולים, אבל מהר מאוד למדתי שמי שמשקיעה (בחיצוניות) - שוקעת. חאקי נקי משמעו בטלנות ואיפור בעיניים משמעו פקאציות ריקנית.

"שמעתי שמרג'ורי עשתה פן בשישי האחרון!" - "בחייך? איזו פרחה"

ניצני המרד היו אצלי מאז מעולם - תמיד אהבתי להתלבש ובערך מאז כתה י"ב גם החזקתי מעצמי אחת שיודעת איך לעשות את זה כמו שצריך. בצבא, כשעברתי לעיר הגדולה, השארתי את כל עולם הפוריטניות הזה מאחורי. על מדים אמנם הייתי מצ'וקמקת ואומללה, אבל קניתי בגדים ואיפור בתאוותנות ובכל הזדמנות אזרחית השקעתי בעצמי עד בלי די. 

למה אני חוזרת אחורה ומספרת את זה? כי הגישה הזו, לפיה "השארתי את פרק הצופים מאחורי", ממשיכה לשבת אצלי בראש עד עכשיו. מאז התיכון אני ממעטת מאוד לצאת לטיולים (כי כבר ניגבתי אפים של חניכים מנוזלים בשלל נחלים ברחבי הארץ), שלא לדבר על קמפינג. כבר ישנתי מספיק באוהלים וקיפלתי שק"שים מתוך שינה. זו הסיבה שגם לא התחברתי לעניין פסטיבלי המוזיקה בחו"ל. זה נראה לי כמו פיצוי למתבגרים אירופאים מחוטטים שמעולם לא חוו מחנה קיץ מרופש כהלכתו, ולכן מרגישים צורך בלתי נשלט להתפלש בבוץ השחור של סקוטלנד/הולנד/לידס, לבקר בשירותים כימיים מצחינים ולהתחיל עם בחורות רנדומליות. 

חבר שלי, לעומתי, דווקא מאוד בקטע. הוא כבר היה בשלושה פסטיבלים ומת ללכת לעוד. כל פעם שהוא סיפר לי חוויות מאחד מהם, הרגשתי כמו פארטי-פופר מבאסת שלא מצליחה להתלהב. אז לפני שבועיים החלטתי לעשות מעשה, וללכת איתו לסרט על פסטיבל מוזיקה. הלכנו לראות את "רוצה רק אותך"**, שצולם כולו באיזה פסטיבל בסקוטלנד. המסקנות: הסרט טיפשי לאללה, אבל בדיוק מה שהמוח שלי יכול להכיל ב-32 מעלות ומאה אחוזי לחות, וגם - איכשהו הוא הצליח לעורר בי חשק ללכת לפסטיבל. כנראה עבר מספיק זמן מאז הצופים. בקיץ הקרוב כבר לא נלך לשום פסטיבל, אבל בספטמבר אנחנו נוסעים לסקנדינביה - אולי נספוג שם השראה לגיחה הבאה שלנו לחו"ל.

** אגב - את הסרט ראינו ב"לב" דיזנגוף סנטר. זו הפעם הראשונה שהייתי שם - אנחנו בדרך כלל הולכים לרב חן בכיכר דיזנגוף ומתבאסים בכל פעם מהצוות האנטיפט ומהעובדה המרגיזה שבסוף הסרט מוליכים אותנו במורד חדר המדרגות הצפוף והאפלולי (אי אפשר אפילו ללכת לעשות פיפי! וזה מאסט אחרי סרט במיזוג המקפיא שמלווה בקולה) ומשליכים אותנו לרחוב - בדיוק אל פתח מועדון הערסים שנמצא בקומת הקרקע. אז ב"לב" זה ממש לא ככה. המתחם כולו ממש מואר וכיפי והצוות נורא נחמד. אני תוהה אם האוריינטציה שלו כקולנוע לסרטי איכות מושכת עובדים שבאמת אוהבים קולנוע ולכן ממש נהנים מהעבודה שלהם.

תרבות ותרבות-שוליים

בשישי ראיתי עם חבר שלי את "הבוגר". זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את הסרט, אבל בפעם הקודמת הייתי קטנה מאוד ולדעתי גם לא ראיתי את הסרט במלואו. מה שכן, זכרתי שנופי פסדינה שטופי השמש ודסטין הופמן הקולנס השרו עלי מצברוח טוב, לכן החלטתי שראוי לצפות בו גם היום.

מאוד נהניתי גם הפעם. יש סרטים, מקומות ושירים שגורמים לי למין תחושה נהדרת ומעורפלת שקשה לי להעביר במילים. ההגדרה הכי קרובה שאני יכולה לחשוב עליה היא התחושה שיש אחרי שנרדמים על המרפסת ביום שמש, כשאין שום דבר חשוב לעשות.

נחזור לפסדינה. הסרט העלה אצלי כמה תהיות - קודם כל, האם סצינת הפריצה לחתונה שם היא הראשונה מסוגה בתולדות הקולנוע. הסרט אמנם עלה לאקרנים ב-67', וקצת מוזר לחשוב שלא נעשה שום דבר דומה קודם, אבל זכתה לכל כך הרבה הומאז'ים ולכן אני מניחה שהיה בה משהו מאוד רענן וראשוני.

מה שקצת הפריע לי, ובכלל - עולה לי בראש בכל סרטי המסעות, הוא עניין הדלק. יש אתוס אמריקאי שלם סביב הוויית ה-road tripping, אבל בתכל'ס כמה פרי-ספיריט אפשר להיות כשאתה נוסע ברכב פרטי, שבדרך כלל גם נראה חבל"ז (כמו ה-BMW של בן בראדוק בבוגר, או האופנועים המצ'וכללים באיזי ריידר) וצריך למלא דלק בתכיפות? ההאדרה הזו של הרכב הפרטי היא הרבה יותר מדי בורגנית מכדי לייצג חופש מחשבתי אמיתי.

בכותרת הזכרתי גם תרבות שוליים. אתמול בלילה נתקלתי (בתיווך חברים של חבר שלי) בסדרת הדוקו "הפיצוחיה". זו תוכנית ששודרה בערוץ שמונה בשנת 2004 ועדיין עולה מפעם לפעם בשידורים חוזרים, וסובבת כולה סביב פיצוציה תל אביבית (זאת שבבוגרשוב-פינסקר, למי שמתעקש). המוכר שם, שהוא בטח איזה סטודנט לקולנוע או אחד שמתיימר להיות, הציב שם מצלמה במשך כמה חודשים ותיעד את עצמו ואת אנשי השוליים ההזויים של לילות תל אביב.

קודם כל, ישר חשבתי על הפוסט הזה: http://marj-m.blogspot.com/2011/04/usuals.html

החבר'ה שצפיתי איתם בתוכנית חשבו שזה ממש "קטעים וצחוקים", אבל האווירה שם היא דווקא מאוד נוגה. בהתחלה זה קצת מצא חן בעיני - שמישהו מקשיב לעלובי החיים, מדבר איתם, רואה אותם ולא דרכם, אבל חבר שלי מאוד הסתייג - מה שגרם לי לחשוב פעמיים על העניין. הוא טען שבסופו של דבר זו תוכנית צהובה, לא יותר מפורנוגרפיה של סבל אנושי. שהיוצר/מוכר לא הגה את הרעיון בגלל החיבור העמוק שלו אל השכונה, אלא מיצר שבמקרה הטוב הוא מציצני ובמקרה הרע לעגני. זה כבר העלה אצלנו דיונים הרבה יותר עמוקים של האם מוסר הוא עניין אובייקטיבי או סובייקטיבי, והאם אנשים הם רעים מיסודם, טיפשים מיסודם או לא זה ולא זה. בכל מקרה, זו סדרה די כבדה. ממש לא צחוקיה - ראו הוזהרתם.

← אגב הבוגר - אני חושבת שגברת רובינסון יפה הרבה יותר מהבת שלה. חבר שלי חשב בדיוק ההפך. מה דעתכם?

the kkk took my baby away

עצוב לחזור משהות עאלק-ארוכה בחו"ל, ולגלות שאחד מקוראי הקבועים החליט להסיר את עצמו מהרשימה (כן, אתה. אתה יודע מי אתה. לא יפה לבגוד אחרי שבועיים)

אני חייבת לציין שברלין לא הרשימה אותי מבחינת שופינג.
(מכל הבחינות האחרות- כן.)
היא נעה בין בוטיקים סבירים++ אבל מופקעי מחירים, לבין חנויות רשת ממוצעות מחירים, שנראו כמו שאריות ממזרח רומניה. בגזרת היד שניה מאוד מגוון ומסקרן, אבל המידות מיועדות בעיקר לגרמניות רחבות כתפיים, ולא היה לי זמן או חשק לנבור. לא פלא שהסתפקתי בסוף בH&M.

אין ספק ששניים משיאי הטיול הזה היו ביקור מחתרתי (=לא עם איזה סיור מודרך מביך) באולפני האנזה, שם נוצרו בין השאר HEROES וLOW של בואי, וביקור לא מחתרתי אבל מאוד מוצלח במוזיאון הראמונז.
(למה יש מוזיאון ראמונז בברלין? אין תשובה הגיונית באמת. העיר היא פשוט משכנו של מעריץ מטורף למדי של הלהקה)

באמת שלא הערכתי אותם מספיק עד כה, ובכלל- הרבה יותר כיף לשמוע להקה אחרי שיודעים את כל הסונג-פאקטס והטריוויה אודותיה (כולל בהייה בג'ינס המהוה של ג'וני ראמון, בסניקרז של מארקי ראמון, או בהבלחת הראפ הכושלת של די.די ראמון).
ובמחשבה נוספת לאחור, אני חושבת שמה שהכי דיבר אלי, היא החנוניות הטוטאלית של ג'ואי ראמון. גיק ברמת הווירדיות, באמת, אבל עם כריזמת במה מטורפת. אין, אלטר-איגוז תמיד קונים אותי (ע"ע זיגי סטארדאסט ו\או קיס).

מוקדש לקורא האלמוני והנוטש.

פוסט מפורט וממצה יותר יגיע בהמשך, בהתאם לביקוש. כרגע אני מתמקדת בהסתגלות לחום.

הכנות לנסיעה

אז ככה יהיה בברלין בימים הקרובים-

מעורר קנאה וקצת זדוני מצדי, אני יודעת.

בעיקר כשהאייקון לתיאור מזג האוויר בתל אביב הוא גולגולת מזיעה-

חם למוות. ליטרלי.

ההיגיון מאחורי המעשה הנבזי שלי, נעוץ בעובדה שאין לי מושג מה לארוז. בכרתים זה היה קל- השלכתי למזוודה את שמלות הקיץ הדקיקות שהצטיידתי בהן זה מכבר. עכשיו זו בעיה- 19 מעלות זה קר? חם? אני לא יכולה להרשות לעצמי לפשל ולנטוף זיעה מול כל האירופאים נוטפי הסטייל.

בקיצור- אשמח לקצת עצות. כבר שכחתי מה זה עונת מעבר.

חזרתי (הפוגה קצרה בין חו"ל אחד למשנהו)

היה מדהים, אם כי חם ממש כמו פה.
אין מה לקנות בכרתים, אז לא קניתי כלום חוץ מטובלרון- בקטע של קאלט.
(דווקא נורא כיף שאין מה לקנות, זה ממקד את הנופש בהירגעות מוחלטת.)

וזאת הזריחה, ממרפסת החדר שלי. כלכך מוזר ויפה לראות את השמש עולה מהים.

עוזבת על מטוס סילון

בשבועיים הקרובים לא ממש אהיה כאן, אני יוצאת לחופשה מיוחלת (לכבודה גם קניתי מצלמה).
בימים האחרונים גם צמצמתי את נוכחתי האינטרנטית לקריאה ותגובות בלבד, אני קצת שקועה בכתיבה לאיזשהו פרוייקט (ושוקלת אם להעלות לכאן את תוצרי).
נשארתי כרגע עם כתיבת הפרק האחרון, ולא כל כך זורם לי. הדמות שעליה מושתת הטקסט פשוט לא מעניינת אותי במיוחד, בניגוד לדמויות הקודמות שהיו צבעוניות ופיקנטיות יותר. תוך חיפושי אחר השראה נזכרתי שכדאי להשאיר פה איזו הודעת "תיכף אשוב".

אז נתראה בקרוב, מבטיחה לחלוק חוויות מהנכר.

אז מה בעצם שווה לקנות בדיוטי?

(בפוסט זה אמנע מהערות ציניות-טחונות-עד-דק על גאלה קוגן, הלא היא רותי)

וברצינות- אני טסה לחו"ל בעוד שבוע וחצי בערך, אין לי שום מושג מה כדאי לקנות, ובכל זאת אני דוחה כלמיני רכישות במחשבה שבשמים, איפורים, קרמים ושכאלה הרבה יותר זולים במקדשו של ג'יימס ריצ'רדסון.

נעלי ספורט אני יודעת שארכוש שם- גם כתזכורת לעצמי לחזור לכושר אחרי הריזורט (האהא! למדתי סוף סוף מה זה אומר, ואני אפילו יכולה להשתמש במילה ההזויה הזו בהקשר יומיומי!), וגם כי נעלי ספורט זו קנייה מבאסת, שאין סיכוי שאבזבז עליה זמן בארץ.

מה חוץמזה? אין לי שמצ, אבל אשמח להמלצות.

דרך אגב, זו הרשומה המאה שלי. מזל טוב!

נהנתנות

אחרי תקופה ארוכה של חוסר מעש, מתחילים לטפטף עוד ועוד אירועים לסדר היום המרוקן שלי.
אין לי טענות, מדובר באיוונטס משמחים אחד-אחד, אבל איכשהו מרגיש לי שאני פשוט לא מפסיקה לאכול במסעדות, בתי קפה ודומיהם.
אני יכולה בכיף לפתוח בלוג מתחרה למנשנשת.
ורק לצורך הדוגמה-
בשבוע שחלף ישבתי לראשונה בחיי בבראסרי (ארוחת בוקר, וממש לא נפלתי. המאפים המפורסמים והעאלק-מושחתים היו קשים, קרים ולא מפתים בעליל)
ברק בשר (סניף רמת החייל. נראה לי שבקטע מוסרי אני מפחיתה משמעותית את צריכת הבשר שלי בעתיד הקרוב)
בבר גוריון (סלט גדול, שגם אכזב. כנראה אני רווית מסעדות)
ובנונה (באבן גבירול. אני גאה לומר ששם לא אכלתי, רק צפיתי בשוויינשטייגר מכסח לארגנטינים את הצורה.

באסטיאן. רועה חזירים, או לא?!

השבוע הקרוב יביא על כנפיו את פועה, גילי'ז (גם, לראשונה בחיי) ולימוזין הצפונית והרחוקה (שאלוהים יודע איך אצליח שם לאכול בשר בצמצום)

שום דבר מהנ"ל לא מסתדר עם תכנית החומש שלי להסרת ק"ג עודפים, או עם נסיונותי להיגמל מלחם ומוצרי חלב.
אני באמת מאחלת לעצמי בהצלחה מכל הלב.

נראה לי שזו הדרך ההולמת ביותר לפתוח בה את השבוע, בכל זאת- we make the rockin' world go round



------------------------
11:32- חשבון נפש קצרצר הוביל אותי לתובנה הבאה-
הדרך היחידה להתמודדות, היא ספינינג. מחר. ב18.00.
אם לא אופיע לשיעור, אני מבקשת להיסקל באבנים (וירטואליות!)

בושם חדש ואהוב

הראג'וקו לאברז, של גוון סטפאני

מאוד כיפי (בריח קוקוסי אבל לא מתוק מדי), וגם במחיר די אטרקטיבי.

התוודעתי אליו דרך ההמלצה ב"בושמולוגית"- שדווקא לא היתה אוהדת במיוחד, אבל משכה את תשומת ליבי (קשה להתעלם מבקבוק שכזה..)

חששתי מהרבה יותר בזבזת בחופש הזה. דווקא השארתי לעצמי כמה דברים לדמיון.

השמלה הזאת, למשל:

(השמאלית, כמובן.) בד"כ אני לא כלכך מתלהבת מקסטרו, אבל זאת באמת מדהימה. באתר הם הגדירו אותה משום-מה כעשויה מבד דמוי חליפת צלילה, שזה לא התיאור הכי סקסי שיש. (היא דווקא סופר-סקסית)

חוץ ממנה ראיתי חולצה מקסימה בזארה (אוף. זארה, קסטרו.. איזה קניונית אני לאחרונה) שבטח שוכנת בארונן של מחצית מבנות ישראל, ואיכשהו לא מצאתי תמונה שלה.

יש לה מחשוף עגול ושרוולי-מרפק מנופחים ממש בקטנה. היא מגיעה בשחור, כחול, פסים, מנומר וורוד.

אני כמובן אהבתי את השחורה, היא ממש מדהימה ואיכשהו גורמת למתניים להראות צרים נורא. משהו משהו.

פשוט התקשיתי להשלים עם העובדה שבטח בכל חנות פרחות באלנבי אפשר למצוא אותה בחצי מחיר.

הבעיה עם תחליפי אלנבי, היא שהבד בד"כ מעפן יותר והתוצאה הסופית לא נראית מוצלחת על הגוף.

אבל ההברקה הזו עברה במוחי כשהייתי הרבה מעבר לשלב השופינג של היום.

ממש שכל-של-חדר-מדרגות

back in black

לא יכולתי למצוא כותרת קלישאתית יותר לחגיגות-שובי-לבלוג, נכון?
אבל מתחשק לי לשמוע קצת רוק טראשי, זה משפר את מצברוחי בצורה משמעותית.

there you go. עכשיו אפשר להתחיל את הבוקר ולפצוח בהסברים והתנצלויות:

(דברו עם השכנים שלכם. גרפיטי חביב ומוזר שנראה לי כמו התמונה הנכונה לפתוח בה פוסט מתנצל)

אז נעלמתי לדי הרבה זמן, לפחות במושגים אינטרנטיים (וכמובן שעולה בי עכשיו החשש הילדותי-אבל-הגיוני שאף אחד בכלל לא שם לב)
דווקא לא הייתי עסוקה במיוחד, העבודה לא שאבה אותי בצורה מיוחדת. עבדתי די במונוטוניות. נראה לי שפשוט נשחקתי.
מה שכן, הרגשתי עייפה וחסרת השראה (וואו, ועכשיו אני גם מרגישה חלודה נורא בכתיבה)

את העייפות אני נוטה להסביר במיעוט אכילת ירקות לאחרונה. לא טוב, ואני מתכוונת לשנות.
את חוסר ההשראה אפשר לתלות בעבודה שכבר נמאסה עלי, או בסירוב לא נחמד (באנדרסטייטמנט..) שקיבלתי מעורך מגזין כלשהו. אני יודעת שהדבר הנכון לעשות הוא לומר לעצמי שמדובר בעוד שמוק בעמדה בכירה בעולם התקשורת, ואני לא רוצה לעבוד אצלו, אבל בהתחלה זה די כאב. עכשיו כבר ממש ממש לא, אבל אני מרגישה מין קהות חושים שכזו.

ולחדשות המסעירות באמת: אני בחופש! מהיום ובערך לשבוע.
יש לי כמה איוונטס חשובים ביותר, אבל חוץ מזה הלוז די ריק, ואני לא בטוחה מה בדיוק אני רוצה לעשות. חבל שנפלתי על מזג אוויר סגרירי שכזה שדי מגביל את האפשרויות העומדות לרשותי.
נראה לי שאני אצא להרבה שיטוטי סרק, ואשתדל לשבת בבתי קפה בבטלה מוחלטת כמו כל אותם אנשים שאני רואה ב11 בבוקר מתפנקים על הפוך ואני תוהה מה בדיוק הם עושים למחייתם.

(עידן אלתרמן. מה בדיוק אתה עושה למחייתך, בעצם?)

וחוץ מזה אני אנצל את המאורע כדי לתרום סוףסוף את שקית הבגדים העצומה שיושבת אצלי בחדר לויצו.

אגב בגדים- בשישי האחרון, תוך כדי רכישות להשלמת התחפושת, הפנקתי את עצמי במיטב תוצרת אלנבי-קינג ג'ורג'
(נשמע נורא, נכון? אבל באמת שהתוצאה היא בייסיק לא רע בכלל)

ג'ינס מחנות פרחות היסטרית, אבל הוא באמת מוצלח ועלה 130 ש"ח (האהא. יצא חרוז. פואטיקה במיטבה)

 

חצאית ירוקה-כהה (כאן לא ממש רואים את הצבע) בגזרה גבוהה אבל לא פרחית, מחנות במכירת חיסול ולכן עלתה לי 50 בלבד :)

סתם טישרט עם הדפס סמי-מתלהב. אבל אין לי הרבה טישרטס בכלל, וכאלה שנראות עלי טוב בפרט.


ובענייני תחפושות:
Zיגי כבר נחנך, והיה הצלחה מסחררת, אבל איכשהו לא בא לי על התחפושת שוב (בסוף הערב דידיתי לאוטו בקושי רב, ולא בגלל שכרות אלא בשל מגפי האיימים). אני הולכת לעוד מסיבה, ומתחשק לי להרגיש בנוח (כלומר- הפעם בלי טייץ פסיכודלי ועקבי זונות).
העניין הוא שעכשיו בטח סיוט לקנות תחפושות, וגם אין לי שום השראה.

המשך יבוא. הצטברו לי שלל רעיונות לפוסטים.


עדכון קצר: ויצו עמוסים כרגע ולא מקבלים תרומות עד אחרי פורים. נחמד לדעת שיש אנשים טובים.