דכאון מרג'ורי 2.0

מגו'רי שלום רב,

שמי X מחברת Y

אשמח לדעת האם הבלוג אשר בבעלותך " marjorie Morningstar עדיין פעיל?

בברכה

קיבלתי את המייל הזה לפני כמה ימים והסמליות שבשגיאת ההקלדה הצחיקה אותי.

אני לא בדכאון, בטח שלא מג'ורי (או בעצם, מז'ורי. עדיף ככה), אבל זנחתי את הכתיבה כי אני בעיצומו של תואר אינטנסיבי בפסיכולוגיה ולכן הסמליות נשמרת. 

שיר לסוף השבוע (או בעצם אלבום) - פסקול הלמידה שלי בשבועות האחרונים.

אני ממש אוהבת ללמוד עם מוזיקה ברזילאית. קודם כל כי אני לא מבינה כלום, לכן המילים לא יכולות להסיח את דעתי. חוץ מזה כי היא רגועה בצורה לא סבירה כמעט ומשדרת לי אווירה של לחיות את ההווה, שזה איזון חשוב ללחצי האקדמיה. ובכלל - המבטא הברזילאי המאנפף-מנוזל מצחיק אותי ברמות ומשפר לי את מצב הרוח ברגעים של בלוז. 

קונצרט למרפי ולתזמורת

כמעט לכולם נמאס מתישהו מהלימודים. האוניברסיטה, על מרחביה העצומים ופסלי החוצות הלא קוהורנטיים שלה, מפסיקה לרגש; המערכת לא מאפשרת למצוא עבודה נורמלית (וגם התואר עצמו לא באמת יאפשר לך למצוא עבודה) האוכל בקפיטריות מגעיל ו\או מתומחר בפראות וביריד של ימי רביעי בדשא של גילמן כבר מזמן אין מה לקנות חוץ מתמר מג'הול. 

אני בשנה האחרונה (!) ללימודים ועד לפני שניה לא נמאס לי. לא כי אני עפה על הקפיטריה הטבעונית של בניין שרת, או כי שיטות מחקר רוקס מיי וורלד. אני פשוט קצת מפחדת מהחיים שאחרי, נטולי הקסם הסטודנטיאלי שמאפשר לדחות הכל. 

אבל רצה הגורל וגם לי נגמרה הסבלנות. אולי זו העבודה שמתישה אותי (והיא מתישה עד מאוד) ואולי דברים אחרים בחיים.

ובאורח פלא אתמול אחה"צ, שניה וחצי אחרי שהחלטתי בלב שגם לי כבר אין לי כוח להיות סטודנטית, מצאתי מכתב בדואר שמבשר לי שאני מצטיינת דקאן (לא בפסיכולוגיה, בחוג השני). זה לא כזה ביג דיל (כי זה לא כזה חוג גדול), אבל זה קצת אירוני - האם אהיה מצטיינת הדקאן הראשונה אי פעם שתמרח את התואר בגלל חוסר מוטיבציה?

don't stop thinking about tomorrow

עוברים על המשפחה שלי בתקופה האחרונה דברים לא קלים ואני מרגישה שקצת קשה לי לכתוב. אני יודעת שהכל יהיה בסדר, אבל צריכה איזה שבוע ומשהו כדי לשכנע גם את הבטן שלי בזה (הראש כבר משוכנע).

בסופ"ש האחרון הייתי אצל ההורים. לאחד מאחיי, התיכוניסט שביניהם, היה טקס שמיניסטים (למרות שהשנה רחוקה עדיין מלהסתיים). בדרך כלל האירועים האלה לא מזיזים לי את פינת העפעף (וגם לא הזיזו לי כשהייתי בעצמי שמיניסטית), אבל הפעם - גם בגלל שאחי מסיים וגם בגלל הקונטקסט המשפחתי המורכב - הייתי קצת מוצפת רגשית. 

הצפות רגשיות באירועים טפשיים מזכירות לי תמיד סיפור מצחיק שחבר שלי נוהג לספר, על מישהי מהחבורה שלו בתיכון שבכתה ב"יחצ"ן המסיבות". האמת שאני בכיתי ב"ביג דאדי", אז כנראה שאני מקרה אבוד מראש.

כמובן שהטקס הנוכחי כלל שיר שמיניסטים. שיר שמיניסטים זה תמיד ביג דיל, לוקח זמן לבחור אותו ויש סביבו ויכוחים עקרוניים (שמגיעים בסופו של דבר בד"כ למחלוקת רבת השנים סביב שלמה ארצי). כשאני הייתי שמיניסטית הצעתי לשכבה שלי שניקח את don't look back in anger כי הוא מושלם מבחינת הקשר, איכויות הבלדה הקיטשיות שלו וגם כי אבא שלי ממש אוהב אותו, אבל הם לא רצו ולקחנו שיר אחר. כשאחי הצעיר היה שמיניסט הוא הציע את אותו שיר בדיוק, אבל הם לא רצו ועלו עם שיר אחר. השנה, שיר השמיניסטים היה don't look back in anger. כמובן שאחי הצעיר יותר הציע אותו (לשמחתו של אבא). 

כמה שבועות לפני הטקס ולפני ההתרחשויות המשפחתיות המורכבות שפקדו אותנו, רצתי בחד"כ והקשבתי לפליטווד מק. פתאום נפל לי האסימון - מצאתי עוד שיר שמיניסטים. מזל שיש לי עוד אחים שמסיימים ולא מדובר בשמיניסט האחרון במשפחה. 

כמה עובדות לא חשובות על Don't Stop:

- פעם קראתי איפשהו שזה היה אמור להיות השיר המוביל באלבום, והם אפילו חשבו לקרוא לאלבום על שמו, ולא rumors

- זה היה שיר הקמפיין שהצעיד את ביל קלינטון לנשיאות ב-93'

- אחותי מאוד התלהבה מהעובדה הקודמת. היא קוראת מעכשיו לשיר "השיר של ביל" (אגב, אחותי ממש אוהבת לתת כותרות מטופשות לדברים. כשהיא הייתה קטנטונת היא קראה לסולן של ואן היילן "הגמיש" ולרובי וויליאמס "המסומם"). 

- אם הייתי חיה בסרט אמריקאי, זה השיר שהיו משמיעים ברקע כרגע (בקטע קלישאתי ודביק עד אין קץ).

עריכה מאוחרת: היום (שני) ישבתי בקפה המצ'וקמק מחוץ לאוניברסיטה ו-don't stop התנגן שם. אם זו לא חשיבה מאגית, אני לא יודעת מה כן (ואולי אני באמת חיה בסרט אמריקאי). 

סוגרת מעגל

זה חתיכת מעגל מפגר, אבל אני אוהבת צירופי מקרים מפגרים (חשיבה מאגית אניבאדי?)

זוכרים שבסילבסטר לפני שנה יצא במקרה שהתלבשתי כמו נינט? ובכן, בסילבסטר הנוכחי הייתי בחתונה (כן כן, אנשים מתחתנים בנובי גוד. גם ל' מהמשרד לא האמינה אבל לה יש נסיבות מקלות. אגב, אני שוקלת לעשות תגית "ל' מהמשרד"). זו הייתה חתונה גדולה ממש ואיפה היא התרחשה? במקום שבו נינט התחתנה. 

אגב, הפעם לא הלכתי על מראה שחור-לבן-אדום-זהב, אלא על אנסמבל הרבה יותר אמיץ שכלל אודם סגול כהה. בחיי. אז למעשה אפשר לומר שזה היה ערב בהשראת לורד. ולכן רק הגיוני שלכבוד 2015 (או ליתר דיוק - ל-NYE של 2016) אאחל לעצמי להגיע למקום שבו לורד תתחתן. 

אגב חתונות - הייתי בכל כך הרבה השנה והגעתי למסקנה המובנת מאליה שכולן ממש ממש אותו הדבר. האוכל, הבר, השמלה של הכלה, צלמי המגנטים - ההבדלים בין חתונה לחתונה הם אפילו לא מובהקים סטטיסטית (אם כי יצא לי כבר להיות בחתונה שבה היה כתוב על הגב של צלמי המגנטים "צלם מגנטים", שזה בהחלט מעניין וראוי לציון).

חתונת הסילבסטר הייתה כיפית וממש נהניתי בה. לא בגלל האוכל, המוזיקה או האקססוריז של רחבת הריקודים, אלא סתם כי החתן והכלה היו מאוד חמודים ונרגשים (וכך גם כל חבריהם). אם בדרך כלל בחתונות אני מרגישה שלקחו מערכת יחסים והפכו אותה לקבבונים על מקל קינמון, בפעם ההיא הצלחתי להרגיש את הלב שפועם מתחת לכל זה. 

משבר כתיבה

אני באמת תקועה. יש בי רצון עז לכתוב פוסט אבל חוסר מוטיבציה מוחלט לעשות את זה. אני יודעת שכשאוציא איזה טקסט כתוב מתחת לאצבעותיי ארגיש טוב יותר, אבל הראש שלי ריק לגמרי מרעיונות.

אם פעם הם היו מציפים אותי בכל מקום (ובעיקר במקלחת ותוך כדי שטיפת כלים. נוזלים עוזרים לי לחשוב כנראה), עכשיו בכל פעם שאני מנסה לגרד את קצה-קצהו של רעיון אני מיד מוצפת בתחושות אשמה שנוזפות בי: "לכי לחדר כושר!", "תעשי דברים בשביל העבודה!" והכי גרוע - "תקראי מאמרים לסמינרים!", שלא לדבר על "תנקי את הבית!". (תחושות האשמה הן ממושקפות, מסודרות ורזות כמו סימן קריאה מהלך, עם קול קצת מורתי וצרוד). 

אני מתפתה לעשות דברים שלא עשיתי מעולם, פשוט כדי למלא את חלל הכתיבה שנפער לי בבטן. למשל - לנהל בלוג שהוא כמו יומן אישי. ממש "איפה הייתי ומה עשיתי", בלי תובנות, רפרנסים ושטויות אחרות. לפלוט אל המקלדת תיעוד כתוב ומצולם שלא עבר שום עיבוד. או אולי לכתוב ממש על אופנה. על קולקציות שמצאו חן בעיניי, על טרנדים שלא יוצאים לי מהראש (אבל זה מרגיש לי קצת חובבני ומזויף). 

אני חושבת שאני קצת בדיכאון, מה שעשוי להסביר את היעדר המוטיבציה והרעיונות. הוא התחיל עם תחילת החורף (היה כאן איזה שבוע גשום וסוער ממש שדי הפיל אותי. עכשיו שמשי בחוץ, אבל קצת קודר לי עדיין בפנים), ואולי עם תחילת שנה ג' הזאת, שמרגישה לי גורלית נורא. אולי זה בכלל קשור לעבודה הכבר-לא-כל-כך-חדשה שלי, שמלחיצה אותי קלות (מה חדש) ומעוררת אצלי תהיות קיומיות.

ויכול להיות שהסיבה היא בכלל השבועיים האלו שבהם רק שמעתי את סטיישן-טו-סטיישן בריפיט וקראתי את לוליטה. המרצה שלי לפסיכופתולוגיה היה אומר שזו חשיבה מאגית, אבל אני קצת מאמינה שאלו יצירות שדבקה בהן אנרגיה שלילית (למרות - ואולי בגלל - היותן מופתיות, מדהימות וממכרות) ולכן צריך לשמור מהן מרחק בריא. אולי אני צריכה לעבור למוזיקת לילה זעירה, יש מחקרים פסיכולוגים שטוענים שזו יצירה שמעוררת באופן מובהק מצברוח טוב.

destiny

טוב, לא באמת חשבתי שפוסט על שיערות ברגליים יניב תגובות (אבל היו לו הרבה צפיות, משום מה. לא ברור לי למה..), אבל התחשק לי להעלות אותו בכל מקרה.

אגב שיער - הסתפרתי היום. הכי קצר שהיה לי בחיים (מלבד תקופת הפעוטות שלי, אז הסתובבתי בעולם עם תסרוקת סיר הפוך). אני מרגישה אמיצה מאוד. לא יודעת אם אני אוהבת את מה שיצא, אבל אוהבת את השינוי.

התספורת היא ממש בהשראת זו של ריף כהן (אני לא מעריצה או משהו. היא פשוט חמודה מאוד ויש לנו אותו שיער, פחות או יותר). הספרית אמרה לי שאני אפילו דומה לה. רק עכשיו, כשצפיתי שוב בקליפ של "ז'ם" שנתן לי את ההשראה, קלטתי שזו גם אותה ספרית מהקליפ :)

(וגם - כשיצאתי מהמספרה התנגן באיזו פיצריה יפואית "א-פארי". אם זה לא גורל, אני לא יודעת מה כן).