חפש בבלוג זה

יום חמישי, 28 ביוני 2018

שיר לסוף השבוע

כששמעתי אותו הבוקר באוטו חשבתי שזה שיר של הסמיתס שאני לא מכירה, אבל זה בכלל שיר חדש של ג'וני מאר. מדהים איך תמיד חשבתי שמה שעושה את הסאונד של הסמיתס לכל כך מזוהה הוא הקול המאנפף של מוריסי, כשבעצם כל הזמן זו הייתה הנגינה המעגלית (אולי לא מעגלית? ככה היא מרגישה לי) של ג'וני מאר. זה מאוד לא מתוחכם ליהנות משיר חדש שנשמע בול כמו אלף שירים ישנים שאני מכירה ואוהבת, אבל מה לעשות שנהניתי.


מחשבה אחרי האזנה רביעית: אולי זה בכל זאת השילוב מוריסי-מאר שהופך את הסמיתס למה שהם. עכשיו השיר נשמע לי באותה מידה כמו משהו של הקיור או של המאניק סטריט פריצ'רס. אני עדיין נהנית ממנו. 

יום שלישי, 5 ביוני 2018

still got it

נכנסתי היום ל-XNET (כמעט הכנסתי פה התנצלות אירונית על עצמי ועל העדפות הקריאה שלי, אבל החלטתי שזה יהיה טרחני) וקראתי, באופן כמעט בלתי רצוני, את אייטם השער שלהם על טקס פרסי האופנה בניו יורק. גללתי בו בחצי-שעמום-חצי-עניין ומשום מה התעכבתי על תמונה מסוימת מתוכו, של הגבר הימני התחתון:


אני לא לגמרי יודעת למה נעצרתי דווקא עליו. אולי בגלל הז'קט המיוחד שלו. אולי כי אני אוהבת בחורים שנראים ככה (רק לפני שבועיים למדתי שזה טייפ מובחן המתקרא טווינקס). התחלתי קצת להפעיל את שרירי הקריאה שלי (עד לרגע זה צרכתי את הכתבה באמצעות פונקציות בהייה בלבד) וגיליתי שקוראים לו סאנדר לאק והוא זכה בפרס המעצב המבטיח על המותג שלו, Sies Marjan. זה כבר ממש נשמע לי מוכר.

הלכתי לעשות חיפוש בהיסטוריית הגלישה של עצמי ומצאתי שנתקלתי בקולקציה שלו כשקראתי על שבוע האופנה האחרון בניו יורק. לא רק זה, היא הייתה הקולקציה שהכי הכי אהבתי (חוץ מרייצ'ל אנטונוף כמובן). אפילו כתבתי עליה בפייסבוק! הוא יצר אותה בהשראת חלומות צלולים, שאם זה לא מקסים, אני לא יודעת מה כן. הנה כמה דוגמאות מתוכה.


זה המראה האהוב עליי מהקולקציה

פרווה מלאכותית, אני רוצה להאמין


הגילוי גרם לי להיות סופר-מרוצה מעצמי. כאילו אני, במו ידיי, חשפתי לעולם את המעצב הצעיר והמבטיח הבא. מזל טוב סאנדר, בחלומותיי הלא צלולים אני איט-גירל ניו יורקית שלובשת את עיצוביך.
והנה איט-גירל אמיתית שלובשת את עיצוביו

יום שישי, 18 במאי 2018

שיר וג'ינס לסוף השבוע

אלו ימים סוריאליסטיים מבפנים ומבחוץ. אין לי כל כך מילים, כי אני מותשת, כי הראש שלי במקומות אחרים וכי יש דברים שלא ניתן לתארם במילים.

לפני כמה ימים נתקלתי בנחמה מוזיקלית שהפתיעה אותי, בדמות השיר הזה של הקינקס. אני מחבבת את הקינקס (אבא שלי חושב שהם כלילי המגניבות), אבל אף פעם לא התעמקתי בהם מעבר ללהיטי הפיפא שכולם מכירים. השיר הפתיע אותי באיכויות ההמנוניות שלו. הקינקס תמיד נתפסו בעיניי כלהקה מסוכסכת וסרקסטית, צרודה, מרירה וחמוצה מזיעה וחבולה מתגרות שיכורים (ואחים. ואחים שהם שיכורים). הכי רוקנרול שיש, אבל הכי רחוקה ממשהו שכיף להאזין לו כשיש מצברוח מדוכדך. ואילו פה, כשאני שומעת את ריי דיוויס (או אולי דייב? אני באמת לא מומחית לענייני הקינקס) שר All the things I own I will share with you או כשצלילי האורגן נכנסים בבית השלישי, אני מרגישה את הלב שלי רועד ומתרפק על הקיטש. גם הקליפ תורם לזה.



עוד דבר שהתנחמתי בו הסופ''ש זה ג'ינס חדש ומתרחב(!) שמשמח אותי מאוד. אני מרגישה איתו כמו דונה מ'מופע שנות ה-70', פוגשת את המן רפלר.


רציתי אחד כזה כבר הרבה זמן, היום סוף סוף התרתי את רסן הסגפנות המגוחכת שאני עוטה על עצמי בדרך כלל והרשיתי לעצמי ללכת, למדוד ולקנות. אני חושבת שהסגפנות הזאת מונעת בעיקר משיקולי בזבוז זמן ופחות משיקולי בזבוז כסף, אבל זה לא הופך אותה למגוחכת פחות.  

יום שבת, 5 במאי 2018

במקום משמעת עצמית

זרקתי
את הגלידה
שהייתה
במקפיא

שבטח
שמת אותה בצד
לערב חמסין

סלח לי
היא הייתה פשוט מפתה
כל כך מתוקה
כל כך מאיימת



(רציתי בהתחלה לקרוא לפוסט ''במקום כוח רצון'', אבל אני לא חושבת שזה נכון. כנראה שאני רוצה לאכול גלידה. רוצה גם שלא יהיה לי אכפת מזה שאני אוכלת גלידה. כדי לחסוך לעצמי את ההלקאה הזאת, זרקתי את הקופסה החצי מלאה לפח).

יום חמישי, 26 באפריל 2018

הרגע היפה והקיטשי של היום

נסעתי הביתה אחרי יום מפרך. נהגתי כמעט על אוטומט, ראשי וכולי שקועים בדברים שעצבנו אותי היום ושמעצבנים אותי בכלל. ברדיו היו שירים דפוקים שהתחלפו לפרסומות דפוקות. ואז פניתי לשדרות בן גוריון וראיתי חתן וכלה מצטלמים. בדרך כלל זה לא עושה לי כלום, אבל על רקע השמיים האפורים זה היה כמו קפסולה של נצנצים. הרדיו התחיל פתאום לנגן את take a bow ואני התחלתי לשיר איתו.


אחר כך אפילו מצאתי חניה.

יום שבת, 21 באפריל 2018

רייצ'ל השניה

יכול להיות שיש לי קטע עם מעצבות אופנה בשם רייצ'ל

הפוסט הזה יעסוק ברייצ'ל קומי. שאם לתארך אותה, כנראה שהיא דווקא רייצ'ל הראשונה ואילו אנטונוף היא השניה. אבל זה לא משנה וגם לא מעניינו של הפוסט הזה.

אל רייצ'ל קומי נחשפתי לראשונה דרך הפרק על שמה בסדרה High Maintenance (להלן בפוסט: HM). לא אפרט כאן את תוכן הפרק, כדי לא לספיילר, אבל זה באמת פרק מקסים. בכלל, זאת סדרה מקסימה. אני מאוד אוהבת האופן המורכב שבו היא מציגה דמויות. אמנם כל סיפור הוא מאוד קצר (גם עכשיו, כשהסדרה נקנתה ע''י HBO והפרקים הפכו ארוכים יותר, הם כוללים כמה סיפורים קצרים), ובכל זאת HM מצליחה לתאר כמעט כל דמות כפגומה ומקסימה גם יחד. שזה לא מובן מאליו בכלל. יש בזה משהו מאוד אוהב אדם ומאוד מנחם. מזכיר לי קצת את הקומדיה האנושית של סרויאן, אם להיתלות בעצים גבוהים מאוד. 

ראיתי את הפרק rachel לפני כמה שנים, אבל לא התעמקתי אז יותר מדי בפועלה של רייצ'ל קומי, למעט בשמלה הספציפית שמככבת בפרק. 


השבוע יצא לי לראות את העונה החדשה של HM ושוב נתקלתי באזכור לרייצ'ל קומי. השילוב של רפרנס חוזר ושל כמה שעות פנויות היה טריגר מספיק כדי שאתיישב לשרוף את אותן שעות מול המחשב, בתחקיר מקיף באתר המעצבת. אני שמחה לבשר שהתחקיר היה מוצלח עד מאוד. התחלתי לפנטז שאני ניו יורקרית בעלת ממון (או בעלת סדר עדיפויות שמציב בגדי מעצבים לפני דברים אחרים) ושיש לי רייצ'ל קומי בארון. 

אני אוהבת פה הכל - קרדיגן, חצאית (זו בעצם SKORT ארוכה) ונעליים. בא לי ללכת מחר לעבודה בדיוק ככה. 

קלוזאפ על הנעליים, שהם אחד הזוגות הכי יפים שראיתי. הפעם עם שמלה שתככב גם היא בהמשך.


אני חושבת שהיו לי מכנסיים מתרחבים באורך 7/8 בסוף היסודי ושנטשתי אותם במהירות-שיא, כי הגזרה נראתה לי מוזרה (וגם כי היה להם שפשוף מכוון בצבע ורוד פוקסיה, שאפילו בגיל 11 נראה לי טו מאץ'). היום הם נראים לי כלילי השלמות. אני יכולה לדמיין את עצמי לובשת אותם חיים שלמים.   

אני מתכוונת כמובן לחולצת המשי בצבע שמיים ולא למכנסיים המשמימים. אין לי ספק שפעם לא הייתי מסובבת את הראש לחולצה כזאת, אבל השתניתי. כיום זו נראית לי חולצה שמנצחים איתה בראיונות עבודה. 

כפכפים כאלו הם עמוק בתוך אזור הנוחות שלי (יש גם בצבע אבן וכן בצבע ג'וניפר - הלא הוא ערער - הלא הוא הצמח שממנו מכינים ג'ין. כמה לומדים משיטוט באתרי מעצבות!). כשראיתי אותם באתר התחלתי להרגיש שאני מסוגלת לגמרי להרכיב לעצמי מלתחה שלמה שהיא רק רייצ'ל קומי. 

החצאית הזאת היא דווקא יציאה מאזור הנוחות שלי, עם הבד הנצמד והראפלס באזור האגן. השילוב שלה עם הנעליים שהתאהבתי בהן לפני 5 תמונות גורם לי לראות את עצמי באור חדש, כבחורה שנהנית ללבוש דברים כאלו. 

יציאה אפילו יותר רצינית מאזור הנוחות. מעולם לא חשבתי ששמלה עם פייטים תמצא חן בעיניי. וגם לא שהמראה של שמלת ערב עם מגפיים. משהו בשילוב פה (אני חושבת שהכתפיות אחראיות לכך מאוד. וגם האורך, שהופך הכל ליותר קול) גורם לי לראות את זה כלוק ניו יורקי סקסי ואיכשהו גם מתוחכם. את זה כמובן אלבש כשאוזמן לקוקטייל כלשהו בפתיחת גלריה כלשהי. אשתדל לא לערבב משקאות, כדי לא להרוס לעצמי את המגפיים (בכל זאת זמש). 

ובחזרה לעומק אזור הנוחות עם עקבי עץ ואימום מאריך-רגל. 

כבר מזמן אני רוצה מכנסיים מתרחבים. אלבש אותם עם הכפכפים מלפני 4 תמונות.
עוד דברים מגניבים שלמדתי על רייצ'ל קומי: 
1. היא הייתה בת הזוג של יוג'ין, סולן גוגול בורדלו, והתחילה בכלל כשעיצבה לו תלבושות. זה הפתיע אותי במיוחד, כי גוגול בורדלו נראים לי תמיד שייכים לסצנת פסטיבלים-רוקנרול-טינופת בעוד שרייצ'ל קומי נראית לי כמי שנולדה לעצב לנסיכות פארק אבניו. 
2. בזמן שעבדה כמעצבת ב-theory פנה אליה לא אחר מאשר דיוויד בואי וביקש שתעצב לו חולצות. היא הסכימה, הועפה מת'אורי על כך שעבדה בפרטי מהצד, וניצלה את המומנטום כדי לפתוח את הלייבל העצמאי שלה. מעניין איך נראות החולצות של דיוויד. ניסיתי למצוא תיעוד מצולם ולא הצלחתי. 
3. אפשר לקנות בגדים שלה בארץ, באיזה בוטיק סופר-אקסטרה-מגה יקר שנמצא ממש קרוב לבית שלי.

ולסיום, שיר.
שמעתי אותו המון בסופ"ש האחרון ועפתי על תועפות הקיטש (וקצת סליז, כי זה פרינס) שנוטפות ממנו. ידעתי שפרינס כתב אותו לשינייד אוקונור, אבל אף פעם לא הקדשתי לו מחשבה יתרה. בימים האחרונים נהניתי לשמוע את שתי הגרסאות ולהאזין להן בתשומת לב קצת מוגזמת. היה כיף וגם קצת עצוב, כמו שאני אוהבת. 

יום שלישי, 10 באפריל 2018

Describe Yourself Like a Male Author Would

אני גאה לומר שחשבתי על הרעיון הזה (שהוא ממש כמו שמשתמע מהכותרת - לתאר את עצמך כפי שהיית מתוארת על ידי סופר גבר) עוד לפני שהפך לטרנד טוויטרי רותח. לא יישמתי אותו, אבל חשבתי עליו ואפילו תכננתי פוסט בעניין. אני זוכרת שההשראה לכך דווקא לא הייתה מתוך ביקורת פמיניסטית. זה קרה תוך כדי קריאת טרילוגיית מילניום. שמתי לב שהכתיבה הקצת מחפצנת ומאוד טכנוקרטית של סטיג לארסון מדביקה את האופן שבו אני חושבת. התחלתי לראות את המציאות קצת כמו מפרט טכני, באותו אופן בלשי, ברברני ויורד לפרטים שבו לארסון כתב, והשתעשעתי ברעיון לתאר את עצמי בצורה דומה. אז לא עשיתי עם זה כלום, אבל היום כן כתבתי משהו.

''היא הייתה קטנה עם תועפות של שיער סבוך. כשניסתה להתרכז נהגה לערום אותו על ראשה. מרחוק נראתה כמו ילדה, מקרוב ניתן היה לראות התחלה של קמטים בזוויות פיה. היא נהגה ללבוש בגדים גדולים מכפי מידתה שהסתירו את מרבית גזרתה, אך הקפידה כמעט תמיד להדגיש את מותניה. היופי שלה היה חמקמק. לפעמים לא היה קיים כלל. בפעמים אלו פיה היה חמור סבר ומהודק, עיניה קשוחות ונוגות בו זמנית ועורה אפרפר-צהבהב. אבל לפעמים, בעיקר כשחייכה, משהו בה היה מתמסר ומאיר את החדר. לכן רבים נהגו לגעור בה על כך שאינה מחייכת מספיק''. 

אחרי שסיימתי לכתוב ולהתלבט האם להעלות פוסט בעניין, קראתי שוב את מה שכתבתי על עצמי. אני חושבת שאם הייתי קוראת את התיאור הזה על מישהי שאני לא מכירה, הייתי חושבת שהיא מין הלנה בונהאם קרטר. במציאות אנחנו בכלל לא דומות, אבל אולי כתבתי את עצמי באופן לא מודע כך שאתאים לשבלונה שלה. 


יום שבת, 31 במרץ 2018

neurotic housekeeping

בחודשים האחרונים מתרגשות עליי כל מיני צרות של תחזוקת בית. מזגנים סרבנים, מייבשי כביסה עם אטיטיוד, צינורות ניקוז מלאים בעצמם ועוד ועוד ועוד. אני שונאת בעיות דומסטיות מהסוג הזה (בעצם מכל הסוגים, אבל לרוב אני נתקלת בכאלו). הן מלחיצות אותי נורא. קודם כל, כי הן מעוררות אצלי תחושה שהכל מתפורר ומתפרק. שחפצי הבית השונים עובדים בדרך נס, בזכות כל מיני חיבורים ומגעים שבריריים נורא. אולי בכלל בזכות קסם. כמו איזו מכונה מקרקרת ומקרטעת מסרטים של מיאזאקי. תחושה שכל תנועה לא נכונה שלי היא הרת אסון. שאם רק אמשוך איזה חוט לא נכון, אגלה שאני חיה בעצם על קרש בלב ים. 

טירה שלמה על כרעי תרנגולת
מעבר לחרדות ההתפרקות שלי, יש בי רתיעה משיחות עם אנשי תחזוקה, שהופכת את משברי משק הבית למלחיצים הרבה יותר. במשך שנים לא הבנתי למה תקשורת עם האינסטלטור, טכנאי המזגנים וכו' גורמת לי לכזה קרינג', אבל בימים האחרונים נפל לי האסימון. זה בעצם כמו ללכת לקוסמטיקאית. הרי כשהולכים (על מי אני עובדת. כשהולכות) לקוסמטיקאית, המטרה היא לתקן את הדרוש תיקון ולתחזק את הדורש תחזוק. איכשהו, אצל המון קוסמטיקאיות, תוך כדי התיקון והתחזוק את חוטפת ביקורת קשוחה מאוד שמקעקעת את יסודותיך. כזו שגורמת לך להטיל ספק גם בדברים שמלכתחילה לא רצית לתקן. שחיית איתם בשלום. שלא חשבת שהם כאלו גרועים. הגעת רק כדי להוציא שחורים (או לסדר את התריס של המזגן), אבל פתאום את מגלה שהרסת לעצמך את הגבות (או שהקירות שלך ממולאים בחול). זה מערער. זה מעליב. זה גורם לך לתהות מה הם הפאקים הנוספים שאת מתנהלת איתם כפרפר חסר דאגות, כשלמעשה את נמצאת על זמן שאול, מועדת (אך לא מודעת) להתחצ'קנות מסיבית או לצנרות סתומות. 

פסח מהווה את אחד מראשי השנה היהודית. אני לא מאמינה גדולה, אבל אני חושבת שזה הזמן לאיזו new year's resolution. אני מאחלת לעצמי להתמודד בשלוות נפש ובאורך רוח עם כל צרה תחזוקתית שלא תבוא. בסופו של דבר, מדובר הרי רק בצרות שבחומר. 

יום ראשון, 18 במרץ 2018

שני שירים ישנים לשבוע חדש

נתקלתי הבוקר באייטם הזה. ההפניה אליו מההומפייג' הייתה משהו כמו "תל אביב אני אוהב אותך, אבל את מבאסת אותי" (הכותרת בפנים שונה), מה שגרם לי לחשוב על השיר הזה:


ואז לחשוב שיהיה מתאים אם שלומי שבן יתרגם אותו לעברית. זה בטח יישמע בערך ככה:


בתכלס, אין מצב ששלומי שבן יתרגם משהו כזה. נראה לי שהוא יחווה את זה כפחיתות כבוד. הוא מתרגם רק דילנים.

למה ציינתי שהשירים האלו ישנים? אין לזה ממש הסבר רציונלי. הרי העליתי לפה בעבר שירים ישנים בהרבה ולא טרחתי לציין את זה. אבל אני חושבת שספציפית שני אלו גורמים לי לחשוב על אני של פעם. new york i love you (etc) יצא ב-2007, שנה שהייתה מכוננת עבורי. מין קו פרשת מים. אני חושבת עליה הרבה לאחור ומרבה להשוות את עצמי של הלפני ושל האחרי. את האלבום של שלומי שבן אהבתי לשמוע פחות או יותר באותה תקופה (הרבה אחרי שהוא יצא). זה היה אחד מאלבומי האוטו שלי אחרי שקיבלתי סוף סוף רישיון. מצד אחד זה אלבום ילדותי, ניימדרופי וקצת (ואולי יותר מקצת) מיזוגני. מצד שני, הוא ממלא אותי בחמלה עצמית ובנוסטלגיה, מנחם אותי וגורם לי להרגיש כמו חיילת שיוצאת שבת. 

יום שני, 5 במרץ 2018

my one beauty

לפני חודשים ספורים כתבתי כאן בשבחי השיער הארוך. אני עדיין אוהבת את עצמי במראה המאה ה-19 עתיר המחלפות, אבל בימים האחרונים התחלתי לחשוב על תספורת. 

בא לי להרגיש את קצוות השיער שלי רכים וקופצניים, במקום קשים וסיביים; אני קצת מתגעגעת לתחושה המדהימה שמלווה כל חפיפת ראש שלאחר התספורת - העברת היד לאורך השיער והפתעה מוחלטת מכך שהוא נגמר כל כך מהר ובאופן כל כך נעים; נמאס לי מנוכחותם של כמה סנטימטרים מכובדים בקצוות השיער שנאותים להסתרק רק אחרי טיפול עשרת אלפים (במקלחת, אחרי ריסוסים נדיבים של ספריי סרקל); המשקל של השיער שלי כל כך כבד, שבפוזיציות מסוימות הוא מכביד לי על הראש וגורם לי לצוואר תפוס (בחיי); קליפס גדול אחד כבר לא מספיק כדי לתפוס את השיער שלי, אני זקוקה לשניים לפחות. 

א ב ל - 
אני כל כך אוהבת את המראה הרומנטי והמיוחד של שיער מאוד ארוך ומלא. אני מרגישה שאם אסתפר, כנראה תהיה לי תספורת מאוד נחמדה, אבל אהיה סתם עוד בחורה ברחוב. לשיער שלי, כפי שהוא עכשיו, יש נוכחות. בלעדיו אצטרך לעשות משהו כדי להשיג את האפקט המרשים הזה. להתאפר בצורה מסוימת, להתלבש בצורה מסוימת. זה גם לא יהיה אותו הדבר. זה יהיה עשוי מדי, מחושב מדי. עצם זה שיש לי משהו ברשותי שהוא באופן טבעי כל כך גדול מהחיים, זה מדהים בעיניי. 

אני חושבת שזה הרגע שעיצב את תחושת הבטן שלי נגד תספורות.
לא נראה לי שאפשר לשכוח את המשפט "how could you? your one beauty!"

ו ב כ ל   ז א ת - 
עם השיער הנוכחי שלי קשה לי להתאפר. אני מרגישה שמראה שהוא קצת פרוע, קצת רוברט-פלאנטי, הולך רק עם מראה איפור של עיניים מודגשות, לא עם ליפסטיק* דומיננטי. שיער סיבי וליפסטיק חזק יוצרים מראה שהוא לטעמי קצת מוזנח ותמהוני. ודווקא בתקופה האחרונה אני מאוד בקטע של ליפסטיקים (אולי זה חלק מתהליך ההתבגרות. פעם חשבתי שליפסטיק זה מראה של זקנות). 

שיקול אחרון נגד תספורת - 
רגע לפני שעליתי הביתה וכתבתי את הפוסט, פגשתי את השכנה שלי. הפוסט כבר התבשל לי בראש, כבר נטיתי לגמרי לכיוון של תספורת, אבל היא בלבלה אותי כשהחמיאה לי על השיער הארוך והפזור. ציינתי שאני לא מצליחה לסרק איזה עשרה סנטים ממנו, אבל היא אמרה שהיא דווקא אוהבת את זה. 

*זה קצת מטופש, אבל אני הרבה יותר נהנית לכתוב ולומר ליפסטיק מאשר אודם (ובטח ובטח מאשר 'שפתון'). המצלול של המילה ליפסטיק משמח אותי. גורם לי לחשוב על ממתקים, על דברים צבעוניים. אודם נשמע כבד ותנכ"י, not my idea of fun. שפתון זו בכלל מילה מגעילה, אולי כי היא מתחרזת עם מגן תחתון (סליחה על זה. אני קצת עייפה ונותנת דרור לאסוציאציות שלי). 

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

refueling

זה היה סופ"ש קשה והשבוע שלפניו היה קשה יותר. 
תיעדתי פה בבלוג כמה וכמה נסיונות שלי להסתכל החוצה ולראות את היופי שבכל דבר, אבל יש תקופות - כמו השבועות האחרונים - שבהן הנסיון הזה הוא מלאכותי ומעושה. כשהסתכלתי על העולם בשבועות האחרונים הוא נראה לי מכוער, מרגיז ומתיש. 

(מחשבת ביניים על כל הנסיונות האלו שלי למצוא דברים יפים בחוץ: למה בעצם חשוב לי שמה שאני מסתכלת עליו יהיה יפה? זה נורא מטופש מצדי. מין שאיפה כזאת להפוך את המציאות לפיד אינסטגרם שמקפץ מולי. אולי בעצם התרגיל האמיתי הוא לחיות בשלום עם הכעור, הבינוני או המשעמם? לא לחפש כל הזמן אחרי ריגושים אסתטיים?)

על אף כל המררה הזאת, אני כן מרגישה שאני קצת יוצאת מתוך הביצה של התסכול שהייתי שרויה בה. בימים האחרונים נתקלתי בכמה דברים יפים ונעימים (כן. יפים. אני מצטערת, עוד לא הגעתי לרמה הרוחנית שבה לא מתנחמים באמצעות יופי) ששימחו אותי. 

הקולקציה של רייצ'ל אנטונוף בשבוע האופנה של ניו יורק
עלעלתי בווג ואני מבינה שהיו בשורות אופנתיות גדולות יותר. אבל היא הכי מצאה חן בעיניי. ובכלל - מדובר בשבוע אופנת הרדי טו וור, ומבחינתי יש אמת בפרסום כי אני באמת מוכנה ללבוש פה הכל ברגע זה (לא ממש ברגע זה, כי עכשיו אני שותה תה קמומיל-וניל ולובשת 3 סוודרים, אבל מחר כשאסע לאוניברסיטה אהיה ממש בעניין).

סבנטיז מושלם
אדום מושלם
אדום וסבנטיז
איי ג'אסט קאנט גט אינאף משילוב הצבעים הזה
באמת שאין בשורה. חליפות נשיות זה כבר מאוס, קטיפה זה כבר לעוס. אבל זה פשוט כה יפה
פוסטרי תיירות החלל של נאסא
זה לא דבר חדש, אני חושבת, אבל זה חדש לי. מדובר בכרזות פיקטיביות (מן הסתם) באסתטיקת פיפטיז-סיקסטיז מהממת. הן כל כך מצאו חן בעיניי כי הן מזכירות לי שני דברים - גם את הפרסומות הצעקניות והעגומות בבלייד ראנר, שמעודדות את הצופים לרכוש קרקע במושבות במאדים משל מדובר בכרכור, וגם את המסע של כריס קלווין אל סולאריס

זה ממש כמו איזו מודעה של פאן-אם מהסיקסטיז
וזו ממש סולאריס. שתי שמשות והכל
כל יתר הכרזות נמצאות כאן.

השיר הזה
שמעתי אותו בחמישי אחה"צ בדרך הביתה וחייכתי לעצמי חיוך גדול וחושף שיניים. 
כמו רייצ'ל אנטונוף, כנראה שגם כאן אין בשורה - הם פשוט עושים מחווה ללד זפלין. אבל אני חייבת להעריך אותם על הניסיון. וחוץ מזה פשוט נהניתי לשמוע, בלי להתנצל. 

אגב מוזיקה באוטו - הייתי רוצה שכל הנהגים שסביבי יידעו שכאשר הם רואים אותי נוסעת לבדי ומניעה את השפתיים, אני לא מדברת בטלפון (וגם לא נמצאת באפיזודה פסיכוטית). אני שרה עם המוזיקה. 

יום שבת, 10 בפברואר 2018

oh, phelia

לפני כמה ימים מישהי חייגה* אליי.
-"אופליה?".
-"לא, טעות במספר".
לרגע יכולתי להיות אופליה. איזה קסם. מעניין איך הייתי נראית.

John Everett Millais [Public domain], via Wikimedia Commons
*בכוונה כתבתי חייגה. זה הרי פועל אנכרוניסטי, אין יותר (כמעט) טלפון חוגה ולכן אף אחד לא מחייג. אבל גם הקונספט של טעות במספר הוא אנכרוניסטי בעיניי, בעולם של אפליקציות זיהוי וולידציית מידע אינסופית.

אני חושבת שהשיר הזה כבר היה פה פעם. אבל אני אוהבת אותו, הוא מתאים לפוסט וגם מתאים לסוף השבוע. 


עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...