חפש בבלוג זה

יום שלישי, 13 בנובמבר 2018

טאלק וסוכר

יצא לי לקרוא בעבר המון ראיונות עם מובילות דעת קהל וקובעות טעם בתחום האופנה, שהתוודו על חיבתן לנעליים שטוחות ולבשמים גבריים. הצהרה שכיחה כל כך עד שניתן לראות אותה כמקבילה הבוגרת של וידוי הדוגמניות השחוק "הייתי טומבוי". כמובן שכאשר קראתי וידויים כאלו הם היוו עבורי כר פורה לשיפוטיות עצמית - איך אף פעם לא הייתי טומבוי? (למעט אולי השנה וחצי הראשונות לחיי, אז אמא שלי הקפידה להלביש אותי בבגדים נייטרליים מגדרית, מה גם שהייתי גבוהה יחסית ואלימה באופן בלתי יחסי, כך שהטלתי אימה על פעוטות אחרים בגינה הציבורית). וכנגזרת של זה, איך אף פעם לא מצאתי את עצמי מתחברת לנעליים שטוחות או לבשמים גבריים? האם זה אומר שאין בי שמץ של זוהר דוגמני, שום פוטנציאל אופנתי?

מאז ומעולם שאפתי לעקבים הכי גבוהים שאני מסוגלת לצעוד עליהם וכיליתי את שעות הפארם שלי בחיפוש אחר הבושם הנשי-פודרתי-מאסקי המושלם. בכל ההתנסויות שלי עם נעליים שטוחות ובשמים גבריים, הרגשתי גוצה וחמצמצה (בהתאמה). כנראה אני כל מה שקובעות הטעם ומובילות הדעת בזות לו.

לאחרונה חלו מספר שינויים בגזרה הזאת אצלי. יכול להיות שמדובר בהתנסות שלא תאריך ימים ותגרום לי בסופו של דבר לתחושה הגוצה והחמצמצה המוכרת, אבל בינתיים אני נותנת לזה צ'אנס. זה התחיל עם מוקסינים שטוחים שאיתרתי באיזושהי מכירה ומאז אני sporting them, כמו שאומרות ב-man repeller. זה המשיך עם זה שמצאתי את הבושם הגברי המושלם. Prada Amber Pour Homme כאילו נוצר בשבילי. אפשר לומר שהוא בושם נשי במסווה. יש לו בקבוק אנדרוגני ושם מסקוליני, אבל בפנים מסתתר ניחוח איריסי-פודרתי מאובק, גרסה מעט יותר עוצמתית של ה-infusion d'iris האהוב עליי.

מחשבה מעכשיו: האם הרתיעה הפאשניסטית מבשמים נשיים היא בעצם מיזוגניה במסווה? למה זה נעלה כל כך להריח כמו גבר, שלא לומר - למה זה כל כך לא מתוחכם אופנתית, לשאוף להריח כמו טאלק וסוכר?

יום שני, 12 בנובמבר 2018

משהו מהשרוול

כבר כמה ימים שאני רוצה לכתוב פוסט עצוב-מתוק מלא ב-saudade, מוזיקה ברזילאית ומוקקה של סרטנים רכים, אבל היה לי יום חוץביתי קדחתני, עם נסיעות, בגדים מכופתרים, נעלי עקב ואוכל מקופסאות לוק-לוק. אני לא במצב הרוח המתאים. צריך להיות קצת במוד של עקרת בית כדי לכתוב על דונה פלור. אז במקום, משהו מהשרוול. 

יש לי פינה חמה מאוד בלב לטורים אישיים. תיעדתי את זה בבלוג, כשהתוודיתי על אהבתי לטורי ביקורת הקפה של תיגל נשיא, כשציטטתי משהו מהטור שהיה לאביעד קיסוס במוסף הארץ וכמובן כשהתדיינתי עם עצמי שוב ושוב בשאלה דנה ספקטור: בעד ונגד. בעבר נהגתי לעקוב מדי שבוע, בזמן אמת, אחרי טורים שאהבתי במיוחד. בשנים האחרונות אני מוצאת שהרבה יותר מספק אותי לצלול דווקא אל טורים ותיקים, מלפני עשור ויותר, ולקרוא אותם בבינג'. אחד הבינג'ים המהנים שלי היה על הטור המשותף של מירי חנוך ואייל שני, שטביעת הרגל האינטרנטית שלו נמצאת גם בארכיון וואלה וגם בנבכי מדור גלריה של הארץ

כשאני מנסה להסביר לעצמי את פשר התחביב הזה, עולות לי בראש כמה סיבות. נראה לי שבינג' על טור אישי מספק משהו דומה לחוויה של בינג' על בלוג איכותי, אבל עם טוויסט קטן. כלומר, בבלוג הבינג' הוא חלק כמעט אינהרנטי מהחוויה. יש איזושהי תחושה שהכותב מצפה שהקוראים יקראו גם את יתר הפוסטים ויכירו את עולמו הפנימי והאידיוסינקרטי. בבינג' על טור אני יוצרת בעצמי את החוט המקשר בין פרסום אחד לאחר, כשהכותב לא בהכרח שיווה בנפשו שיהיו לו קוראים מתמידים ומסורים כמוני. אני חושבת שאני נהנית במיוחד מבינג' על טורים של פעם, בגלל נוסטלגיה (שלא לומר saudade) לא מאוד מתוחכמת לתחילת שנות האלפיים, בפרט לאינטרנט הישראלי מאותה התקופה. ואולי בכלל לתקופה שבה (לתחושתי, שהיא בטח כוזבת וצבועה בוורוד מתגעגע) יצרו כאן תוכן כתוב קליל אך איכותי. 

הערב, בקריאת ביקורות ספרים בבלוג שגיליתי לאחרונה (ובלאחרונה אני מתכוונת: היום באוטובוס הביתה), נתקלתי באזכור של ג'וליה פרמנטו. המשכתי לגלל עליה כי היא דמות מעניינת-אך-מעצבנת ורציתי לקרוא קצת יותר על הספרים המדוברים והשערורייתיים (באמת? בסרקזם? אני עייפה מכדי לחשוב על זה) שלה. הגעתי לאזכור על כך שהיא כתבה פעם טור אופנה ב-ynet. זה נראה כמו פריט מידע לא מעניין בעליל, אבל כמובן שהרגשתי בתוכי את הפינג! המוכר של ציפיה לבינג' אינטרנטי מהנה. גוגל קצר הוביל אותי אל הטור והזכיר לי שעצמי של פעם אפילו נהגה לעקוב אחריו די בקביעות. אני חושבת שאני הולכת לצלול אליו לפני השינה תוך סחף נוסטלגי אל עצמי של העשור שעבר. 

עוד נוסטלגיה לא מתחכמת אך מספקת באווירת העשור שעבר

יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

אני במין בלוז לא מוסבר ולכן נזכרת בעצמי של פעם

היה פעם קטע כזה של ביקורות בתי קפה. לא דיווחים ענייניים על מקומות חדשים שנפתחו, אלא ביקורות ארוכות שנכתבו בטון אישי, שלא לומר ניו ג'ורנליסטי. אולי זה משהו שעוד קיים ופשוט מתרחש באפיקים מקבילים אליי. אני כבר לא נתקלת בזה. אני לא זוכרת איך הגעתי למדורים האלו לראשונה, מתישהו בעשור הקודם, אבל התחלתי לקרוא אותם באינטנסיביות בתקופה שבה עברתי לתל אביב. המעבר כלל תקופה של חוסר יכולת לתחזק משק בית של אישה אחת, מה שהוביל לאכילה תכופה בבתי קפה. במשך כמה חודשים, אולי אפילו שנים, זה הלהיב אותי מאוד. הייתה לי ממש תשוקה לבתי קפה. כיום אני קצת לא יכולה להבין את זה, אני משתדלת לאכול בחוץ רק דברים שאני לא יכולה להכין בבית. אם אני כבר יושבת בבית קפה זה בפגישה עם חברה וההיילייט הוא אף פעם לא האוכל. אבל אז כל מה שהשתוקקתי אליו היה לשקוע בקערת ענק של סלט שהכין לי מישהו אחר (ולצדה תוספת לחם, שתמיד קיוויתי שאצליח לא לאכול ותמיד אכלתי עד הסוף).

אני זוכרת את עצמי אוכלת סלט עם גבינה צפתית ורוטב טחינה-יוגורט בלנדוור ומרגישה שקיבלתי את העולם על צלחת. טורפת בייגל סלמון בבית קפה זערורי בבזל ומרגישה התעלות נפש. הולכת לשירותים בקפה מיכל ז"ל (כל כך רציתי פעם שתהיה לי את היכולת לכתוב ז"ל על מקום כלשהו בתל אביב. להכיר אותו במשך יותר מגלגול אחד. ההון החברתי האולטימטיבי) וחושבת לעצמי שאני מוכנה לעבור לגור שם.

מדורי הביקורת על בתי קפה עוררו אצלי את התחושה שכולם נמצאים ממש באותו הלך רוח שלי. כולם עברו הרגע לתל אביב ורוצים שמישהו יאכיל אותם, חווים כמיהה לסנדביץ' רוסטביף תוצרת מטבח שאינו שלהם ושטופים במוטיבציית-שיא לדרג את סלטי הטונה הטובים בעיר. היו אז כמה מדורים, אבל הכי זכורים לי אלו של תיגל נשיא ב"עכבר העיר". בתוך הטורים היא הכניסה עדכונים על חייה האישיים, עם אינספור רמיזות וכינויים. הרגשתי שהיא רעבה תמידית, כמוני. בדיעבד, אולי זה היה לא יותר מאפקט באדר-מיינהוף - עברתי לעיר הגדולה, נחשפתי לכל המזון המוכן שיש לה להציע ונדמה היה לי שכל העולם מסתחרר מהשפע הזה ביחד איתי. 


עשיתי קצת עבודת-גוגל תוך כדי כתיבת הפוסט ונתקלתי בדיונים לוהטים ונרגשים על בתי קפה מסוף העשור שעבר (1, 2, 3, 4). ויכוחים על מהו קפה תל אביבי אמיתי וחשש נורא מפני השתלטות תאגידית. הדיונים האלו גורמים לי לחשוב שלא רק אני הייתי אז מאוד עסוקה באכילה בחוץ. ניסיתי לחשוב מה פשר העניין, הפרשנות האישית שלי היא שהעיסוק האינטנסיבי בבתי קפה מסמן תקופה מעברית בחייה של תל אביב (ולא רק בחיי שלי עצמי). אולי לפני עשר שנים, בלב התקופה החולדאית ובתחילת מהפך המגדלים, העיר הרגישה שהיא משנה צורה וניסתה להיאחז בתרבות בתי הקפה שלה כדי להגדיר את מי שהיא רוצה להיות. אני חושבת שתחזית האימה של רוב המספידים הייתה השתלטותן של הרשתות ומותם של בתי הקפה הקטנים, איום שלא ממש התממש. תל אביב לא עברה מטאמורפוזה פרברית-רשתית. במקום, היא עברה ג'נטריפיקציה על גבי ג'נטריפיקציה. הכל הפך לפיין, מתוקתק ובוטיקי. כלומר, אני חושבת שמה שקרה, הוא שבתל אביב של היום אין מקום לבתי קפה שהם סתם. וסתם יכול להיות לפעמים דווקא משהו טוב. אולי על זה אפשר להתאבל. 

שיר שהשמיעו באלף בתי קפה שישבתי בהם פעם (למרות שהוא בכלל יצא עשר שנים לפני כן). קיטש צפוי אך מנחם ברמות של סנדביץ' ירקות קלויים.


יום חמישי, 11 באוקטובר 2018

נערת גיבסון

כבר כמה חודשים שאני מנסה לקרוא איזה ספר רציני על טיפול נפשי ובודהיזם. בינתיים קראתי בזמן הזה את בלונדיניות ברגדורף (בפעם ה-20), קטעים נבחרים מסולאריס (זו בטח תהיה הפעם ה-5) ואת האוטוביוגרפיה של לינה דנהאם (במשך זמן רב תהיתי אם נכון לכתוב את שמה "לנה" או "לינה". נטיתי ל"לנה", כי "לינה" הרגיש לי כמו ניסיון מאומץ יתר על המידה לדבר באמריקאית. כמו להגיד "עושה שכל", או לכתוב מיילים של העבודה באנגלית. בסוף נתתי לספר להכריע. על כריכתו כתוב בלי י', בתוכו כתוב עם י'. בחרתי בגרסת גוף הספר במחשבה שהיא יותר מייצגת את עולמה הפנימי של הכותבת. סוף הסיפור: לינה).

קניתי את לינה ממש בימים האחרונים, שזה די הרבה זמן אחרי שהיא יצאה לאור. כשהספר רק יצא שקלתי לקנות אותו כי הוא היה כל כך מדובר ובעיקר כי הכתיבה שלה נראתה לי כמו משהו בעל פוטנציאל צ'יק ליט* מצוין. צ'יק ליט אוטוביוגרפי, אם יש בכלל ז'אנר כזה (מחשבה שעלתה לי תוך כדי כתיבה: נראה לי שאני מהז'אנר הזה). למרות זאת, לא קניתי. התפדחתי מהחיבה שלי לצ'יק ליטס, גם קצת חששתי שאולי בכלל לא מדובר בצ'יק ליט ואז ארכוש אותו ואגלה שאני סתם זקנה ושמרנית שלא מבינה כלום. חוץ מזה, האובר-חשיפה של לינה דנהאם באותה תקופה הרתיעה אותי. הספר היה כל כך מדובר, שרכישתו נראתה לי כמו קניית בגד סופר טרנדי כשערך המניה שלו נמצא בשיא. התנהגות אימפולסיבית שתגרום למוכרת (או גרוע מכך - לבן הזוג שלי) לעקם עליי את האף ולחשוב שאני אחת מאלף. מעבר לכל זה, הסיבה העיקרית לחוסר הרכישה הייתה האישיוז שהיו לי אז עם "גירלז". ניסיתי כמה פרקים ולא הצלחתי להתחבר. זה אפילו דיכא אותי. הרגשתי שזו סדרה של בחורות מגניבות ממני, שאקט רכישת הספר יאשש את היותי בחורה מושפעת שרוצה לדבר בשפה של המגניבות.

הרכישה הנוכחית הייתה כל כך חפוזה עד שלא הספקתי להפעיל את ארסנל השיפוטיות הרעיל הזה. הגעתי בכלל לקנות ספר אחר והייתי מאוד לחוצה בזמן. המוכרת הפצירה בי לקחת עוד אחד, כדי שאהנה ממבצע 2 ב-100. הסתכלתי על מדף הספרים שבמבצע והיה לי חושך בעיניים. שום דבר שם לא עשה לי חשק וכעסתי על המוכרת שמכריחה אותי להנות. לקחתי איזה ספר של דון דלילו, רק כי קראתי פעם שג'ונתן פרנזן אמר שהוא אביו הרוחני או משהו (מה שיכול להיות דבר טוב מאוד או רע מאוד), אבל הרגשתי בגוף תחושה מבשרת רעות. דפדוף קצר אישר את זה - זה לא היה יום לדון דלילו. ואז שמתי לב שמדף המבצע הוא ארון בעל 4 פאות. בפאה הבאה מצאתי את לינה דנהאם. עצמי שאינה ממהרת הייתה כמובן שופטת את עצמה, מחזירה את הספר למדף וממשיכה לחפש אחר יצירות כבדות ראש שהולמות יותר את המילים הקשות שהיא אומרת לעצמה, אבל עצמי הממהרת נאלצה להיכנע לפרגון עצמי. לקחתי את לינה ואת הספר הנוסף והמשכתי לדרכי. התחלתי לקרוא את לינה בתחנת האוטובוס ולדעתי עד הערב כבר הגעתי למחצית. אחרי יומיים וחצי כמעט וסיימתי לגמרי.

באורח פלא, שלא לומר צדק קוסמי, הספר של לינה נפתח בסיטואציה מעברה שבה היא נתקלה בצ'יק ליט שלא תאם את האימג' שהרגישה בנוח להציג בפני העולם. כמובן שהיא רכשה אותו כגילטי פלז'ר וגם הפיקה ממנו תובנות שאין בהן שמץ של גילט.

*אני משתמשת פה במונח צ'יק ליט שוב ושוב אף שהוא גורם לי לנוע באי נוחות בכסא. גם ככה הפוסט הזה גדוש ואין לי ראש לניסוחים (אני קצת לא מכירה את עצמי ככזאת. אני חווה ממש תחושת חוסר שליטה במילים בעת כתיבת הפוסט הזה, וזו חוויה שאני לא רגילה אליה), אבל העניין עם צ'יק ליט הוא משהו אחר. אני יודעת שבעצם השימוש בהגדרה הזאת, אני מנכסת מינוחים שאני לא אוהבת, כאלו שאולי אני לא רוצה לראות יותר בעולם. יש פה משהו חמקמק שאני לא מצליחה להגדיר בצורה טובה. גם צ'יק ליט זו לא ההגדרה הנכונה, אבל עוד לא מצאתי אחרת.

משהו אחר מתוך הספר שמאוד נשאר איתי: לינה מתארת את אחת הדמויות שעברו בחייה במילים הבאות: "היא הייתה יפהפיה כמו נערת גיבסון, פנים עגולות וחיוורות, עפעפיים כבדים ושפתיים אדומות". בשוליים הוסיפה המתרגמת שנערת גיבסון הייתה מודל יופי נשי שנטבע בסוף המאה ה-19 ע"י המאייר צ'ארלס גיבסון. הסתקרנתי, גיגלתי ומצאתי ערך ויקיפדיה די שופע, ועוד בעברית. אני מרשה לעצמי להתעלם לרגע מהמשמעויות החברתיות, הפוליטיות והפמיניסטיות שבהכרח נגזרות מההגדרה המצמצמת של מודל יופי. בא לי להיות נערת גיבסון. אני מרגישה שאני כבר בחצי הדרך לשם. יש לי פנים חיוורות, עפעפיים כבדים ותסרוקת מנופחת עד מאוד, עד כה לא נתקלתי בשום מודל יופי שמהלל אותם.


יום ראשון, 23 בספטמבר 2018

חלום מהלילה

ובחלומי הייתי בהריון. לא ניסיתי להיכנס להריון, דווקא ניסיתי שלא להיכנס להריון, אבל איכשהו זה כן קרה. הרופא הודיע לנו וזה היה משמח ומפתיע. החלטנו ללכת על זה. נהניתי מזה שיש לי סוד בתוך הבטן, נהניתי להרגיש אותה קשה ותפוחה, היה עונג רב בלהסתיר את זה לפעמים ולגלות את זה ליחידי סגולה. ללבוש בגדים קצת אחרים. לגעת בבטן, לתת לבן הזוג לגעת בה. חוויה חדשה לגמרי של אני. 

בחלום כל מה שכמהתי אליו היה להמשיך להיות בהריון, בכלל לא רציתי תינוק. רק להיות עוד ועוד במצב סטטי שכולל את הבטן העגולה והגאה הזאת, כמו בקליפ של פלאוורס אין דה ווינדו. ואז, בחלום, הרגשתי כאבים בבטן התחתונה. כמו כאבי מחזור. חשבתי לעצמי: "אז ככה זה קורה? זה באמת כל כך שברירי?". תוך מספר דקות של זמן חלום היה לי ברור שעברתי הפלה טבעית. התעצבתי, אבל לא על מותו של התינוק, אלא על אובדן ההריון. היה לי כל כך נעים להיות בתוך המצב הזה. התעוררתי בתחושה מעורבת של עצב והקלה. 

היו לחלום הזה גם כמה עלילות משנה, על ג'נטריפיקציה ברחוב החשמונאים (משהו בהשראת the deuce שאני צופה בה עכשיו) ועל בית ספר דמוקרטי בזכרון יעקב, אבל הן נשמעות מטופשות ובנאליות לצד הדרמה הנוגה של ההריון שהיה או לא היה. 


יום חמישי, 28 ביוני 2018

שיר לסוף השבוע

כששמעתי אותו הבוקר באוטו חשבתי שזה שיר של הסמיתס שאני לא מכירה, אבל זה בכלל שיר חדש של ג'וני מאר. מדהים איך תמיד חשבתי שמה שעושה את הסאונד של הסמיתס לכל כך מזוהה הוא הקול המאנפף של מוריסי, כשבעצם כל הזמן זו הייתה הנגינה המעגלית (אולי לא מעגלית? ככה היא מרגישה לי) של ג'וני מאר. זה מאוד לא מתוחכם ליהנות משיר חדש שנשמע בול כמו אלף שירים ישנים שאני מכירה ואוהבת, אבל מה לעשות שנהניתי.


מחשבה אחרי האזנה רביעית: אולי זה בכל זאת השילוב מוריסי-מאר שהופך את הסמיתס למה שהם. עכשיו השיר נשמע לי באותה מידה כמו משהו של הקיור או של המאניק סטריט פריצ'רס. אני עדיין נהנית ממנו. 

יום שלישי, 5 ביוני 2018

still got it

נכנסתי היום ל-XNET (כמעט הכנסתי פה התנצלות אירונית על עצמי ועל העדפות הקריאה שלי, אבל החלטתי שזה יהיה טרחני) וקראתי, באופן כמעט בלתי רצוני, את אייטם השער שלהם על טקס פרסי האופנה בניו יורק. גללתי בו בחצי-שעמום-חצי-עניין ומשום מה התעכבתי על תמונה מסוימת מתוכו, של הגבר הימני התחתון:


אני לא לגמרי יודעת למה נעצרתי דווקא עליו. אולי בגלל הז'קט המיוחד שלו. אולי כי אני אוהבת בחורים שנראים ככה (רק לפני שבועיים למדתי שזה טייפ מובחן המתקרא טווינקס). התחלתי קצת להפעיל את שרירי הקריאה שלי (עד לרגע זה צרכתי את הכתבה באמצעות פונקציות בהייה בלבד) וגיליתי שקוראים לו סאנדר לאק והוא זכה בפרס המעצב המבטיח על המותג שלו, Sies Marjan. זה כבר ממש נשמע לי מוכר.

הלכתי לעשות חיפוש בהיסטוריית הגלישה של עצמי ומצאתי שנתקלתי בקולקציה שלו כשקראתי על שבוע האופנה האחרון בניו יורק. לא רק זה, היא הייתה הקולקציה שהכי הכי אהבתי (חוץ מרייצ'ל אנטונוף כמובן). אפילו כתבתי עליה בפייסבוק! הוא יצר אותה בהשראת חלומות צלולים, שאם זה לא מקסים, אני לא יודעת מה כן. הנה כמה דוגמאות מתוכה.


זה המראה האהוב עליי מהקולקציה

פרווה מלאכותית, אני רוצה להאמין


הגילוי גרם לי להיות סופר-מרוצה מעצמי. כאילו אני, במו ידיי, חשפתי לעולם את המעצב הצעיר והמבטיח הבא. מזל טוב סאנדר, בחלומותיי הלא צלולים אני איט-גירל ניו יורקית שלובשת את עיצוביך.
והנה איט-גירל אמיתית שלובשת את עיצוביו

יום שישי, 18 במאי 2018

שיר וג'ינס לסוף השבוע

אלו ימים סוריאליסטיים מבפנים ומבחוץ. אין לי כל כך מילים, כי אני מותשת, כי הראש שלי במקומות אחרים וכי יש דברים שלא ניתן לתארם במילים.

לפני כמה ימים נתקלתי בנחמה מוזיקלית שהפתיעה אותי, בדמות השיר הזה של הקינקס. אני מחבבת את הקינקס (אבא שלי חושב שהם כלילי המגניבות), אבל אף פעם לא התעמקתי בהם מעבר ללהיטי הפיפא שכולם מכירים. השיר הפתיע אותי באיכויות ההמנוניות שלו. הקינקס תמיד נתפסו בעיניי כלהקה מסוכסכת וסרקסטית, צרודה, מרירה וחמוצה מזיעה וחבולה מתגרות שיכורים (ואחים. ואחים שהם שיכורים). הכי רוקנרול שיש, אבל הכי רחוקה ממשהו שכיף להאזין לו כשיש מצברוח מדוכדך. ואילו פה, כשאני שומעת את ריי דיוויס (או אולי דייב? אני באמת לא מומחית לענייני הקינקס) שר All the things I own I will share with you או כשצלילי האורגן נכנסים בבית השלישי, אני מרגישה את הלב שלי רועד ומתרפק על הקיטש.




עוד דבר שהתנחמתי בו הסופ''ש זה ג'ינס חדש ומתרחב(!) שמשמח אותי מאוד. אני מרגישה איתו כמו דונה מ'מופע שנות ה-70', פוגשת את המן רפלר.


רציתי אחד כזה כבר הרבה זמן, היום סוף סוף התרתי את רסן הסגפנות המגוחכת שאני עוטה על עצמי בדרך כלל והרשיתי לעצמי ללכת, למדוד ולקנות. אני חושבת שהסגפנות הזאת מונעת בעיקר משיקולי בזבוז זמן ופחות משיקולי בזבוז כסף, אבל זה לא הופך אותה למגוחכת פחות.  

יום שבת, 5 במאי 2018

במקום משמעת עצמית

זרקתי
את הגלידה
שהייתה
במקפיא

שבטח
שמת אותה בצד
לערב חמסין

סלח לי
היא הייתה פשוט מפתה
כל כך מתוקה
כל כך מאיימת



(רציתי בהתחלה לקרוא לפוסט ''במקום כוח רצון'', אבל אני לא חושבת שזה נכון. כנראה שאני רוצה לאכול גלידה. רוצה גם שלא יהיה לי אכפת מזה שאני אוכלת גלידה. כדי לחסוך לעצמי את ההלקאה הזאת, זרקתי את הקופסה החצי מלאה לפח).

יום חמישי, 26 באפריל 2018

הרגע היפה והקיטשי של היום

נסעתי הביתה אחרי יום מפרך. נהגתי כמעט על אוטומט, ראשי וכולי שקועים בדברים שעצבנו אותי היום ושמעצבנים אותי בכלל. ברדיו היו שירים דפוקים שהתחלפו לפרסומות דפוקות. ואז פניתי לשדרות בן גוריון וראיתי חתן וכלה מצטלמים. בדרך כלל זה לא עושה לי כלום, אבל על רקע השמיים האפורים זה היה כמו קפסולה של נצנצים. הרדיו התחיל פתאום לנגן את take a bow ואני התחלתי לשיר איתו.


אחר כך אפילו מצאתי חניה.

יום שבת, 21 באפריל 2018

רייצ'ל השניה

יכול להיות שיש לי קטע עם מעצבות אופנה בשם רייצ'ל

הפוסט הזה יעסוק ברייצ'ל קומי. שאם לתארך אותה, כנראה שהיא דווקא רייצ'ל הראשונה ואילו אנטונוף היא השניה. אבל זה לא משנה וגם לא מעניינו של הפוסט הזה.

אל רייצ'ל קומי נחשפתי לראשונה דרך הפרק על שמה בסדרה High Maintenance (להלן בפוסט: HM). לא אפרט כאן את תוכן הפרק, כדי לא לספיילר, אבל זה באמת פרק מקסים. בכלל, זאת סדרה מקסימה. אני מאוד אוהבת האופן המורכב שבו היא מציגה דמויות. אמנם כל סיפור הוא מאוד קצר (גם עכשיו, כשהסדרה נקנתה ע''י HBO והפרקים הפכו ארוכים יותר, הם כוללים כמה סיפורים קצרים), ובכל זאת HM מצליחה לתאר כמעט כל דמות כפגומה ומקסימה גם יחד. שזה לא מובן מאליו בכלל. יש בזה משהו מאוד אוהב אדם ומאוד מנחם. מזכיר לי קצת את הקומדיה האנושית של סרויאן, אם להיתלות בעצים גבוהים מאוד. 

ראיתי את הפרק rachel לפני כמה שנים, אבל לא התעמקתי אז יותר מדי בפועלה של רייצ'ל קומי, למעט בשמלה הספציפית שמככבת בפרק. 


השבוע יצא לי לראות את העונה החדשה של HM ושוב נתקלתי באזכור לרייצ'ל קומי. השילוב של רפרנס חוזר ושל כמה שעות פנויות היה טריגר מספיק כדי שאתיישב לשרוף את אותן שעות מול המחשב, בתחקיר מקיף באתר המעצבת. אני שמחה לבשר שהתחקיר היה מוצלח עד מאוד. התחלתי לפנטז שאני ניו יורקרית בעלת ממון (או בעלת סדר עדיפויות שמציב בגדי מעצבים לפני דברים אחרים) ושיש לי רייצ'ל קומי בארון. 

אני אוהבת פה הכל - קרדיגן, חצאית (זו בעצם SKORT ארוכה) ונעליים. בא לי ללכת מחר לעבודה בדיוק ככה. 

קלוזאפ על הנעליים, שהם אחד הזוגות הכי יפים שראיתי. הפעם עם שמלה שתככב גם היא בהמשך.


אני חושבת שהיו לי מכנסיים מתרחבים באורך 7/8 בסוף היסודי ושנטשתי אותם במהירות-שיא, כי הגזרה נראתה לי מוזרה (וגם כי היה להם שפשוף מכוון בצבע ורוד פוקסיה, שאפילו בגיל 11 נראה לי טו מאץ'). היום הם נראים לי כלילי השלמות. אני יכולה לדמיין את עצמי לובשת אותם חיים שלמים.   

אני מתכוונת כמובן לחולצת המשי בצבע שמיים ולא למכנסיים המשמימים. אין לי ספק שפעם לא הייתי מסובבת את הראש לחולצה כזאת, אבל השתניתי. כיום זו נראית לי חולצה שמנצחים איתה בראיונות עבודה. 

כפכפים כאלו הם עמוק בתוך אזור הנוחות שלי (יש גם בצבע אבן וכן בצבע ג'וניפר - הלא הוא ערער - הלא הוא הצמח שממנו מכינים ג'ין. כמה לומדים משיטוט באתרי מעצבות!). כשראיתי אותם באתר התחלתי להרגיש שאני מסוגלת לגמרי להרכיב לעצמי מלתחה שלמה שהיא רק רייצ'ל קומי. 

החצאית הזאת היא דווקא יציאה מאזור הנוחות שלי, עם הבד הנצמד והראפלס באזור האגן. השילוב שלה עם הנעליים שהתאהבתי בהן לפני 5 תמונות גורם לי לראות את עצמי באור חדש, כבחורה שנהנית ללבוש דברים כאלו. 

יציאה אפילו יותר רצינית מאזור הנוחות. מעולם לא חשבתי ששמלה עם פייטים תמצא חן בעיניי. וגם לא שהמראה של שמלת ערב עם מגפיים. משהו בשילוב פה (אני חושבת שהכתפיות אחראיות לכך מאוד. וגם האורך, שהופך הכל ליותר קול) גורם לי לראות את זה כלוק ניו יורקי סקסי ואיכשהו גם מתוחכם. את זה כמובן אלבש כשאוזמן לקוקטייל כלשהו בפתיחת גלריה כלשהי. אשתדל לא לערבב משקאות, כדי לא להרוס לעצמי את המגפיים (בכל זאת זמש). 

ובחזרה לעומק אזור הנוחות עם עקבי עץ ואימום מאריך-רגל. 

כבר מזמן אני רוצה מכנסיים מתרחבים. אלבש אותם עם הכפכפים מלפני 4 תמונות.
עוד דברים מגניבים שלמדתי על רייצ'ל קומי: 
1. היא הייתה בת הזוג של יוג'ין, סולן גוגול בורדלו, והתחילה בכלל כשעיצבה לו תלבושות. זה הפתיע אותי במיוחד, כי גוגול בורדלו נראים לי תמיד שייכים לסצנת פסטיבלים-רוקנרול-טינופת בעוד שרייצ'ל קומי נראית לי כמי שנולדה לעצב לנסיכות פארק אבניו. 
2. בזמן שעבדה כמעצבת ב-theory פנה אליה לא אחר מאשר דיוויד בואי וביקש שתעצב לו חולצות. היא הסכימה, הועפה מת'אורי על כך שעבדה בפרטי מהצד, וניצלה את המומנטום כדי לפתוח את הלייבל העצמאי שלה. מעניין איך נראות החולצות של דיוויד. ניסיתי למצוא תיעוד מצולם ולא הצלחתי. 
3. אפשר לקנות בגדים שלה בארץ, באיזה בוטיק סופר-אקסטרה-מגה יקר שנמצא ממש קרוב לבית שלי.

ולסיום, שיר.
שמעתי אותו המון בסופ"ש האחרון ועפתי על תועפות הקיטש (וקצת סליז, כי זה פרינס) שנוטפות ממנו. ידעתי שפרינס כתב אותו לשינייד אוקונור, אבל אף פעם לא הקדשתי לו מחשבה יתרה. בימים האחרונים נהניתי לשמוע את שתי הגרסאות ולהאזין להן בתשומת לב קצת מוגזמת. היה כיף וגם קצת עצוב, כמו שאני אוהבת. 

יום שלישי, 10 באפריל 2018

Describe Yourself Like a Male Author Would

אני גאה לומר שחשבתי על הרעיון הזה (שהוא ממש כמו שמשתמע מהכותרת - לתאר את עצמך כפי שהיית מתוארת על ידי סופר גבר) עוד לפני שהפך לטרנד טוויטרי רותח. לא יישמתי אותו, אבל חשבתי עליו ואפילו תכננתי פוסט בעניין. אני זוכרת שההשראה לכך דווקא לא הייתה מתוך ביקורת פמיניסטית. זה קרה תוך כדי קריאת טרילוגיית מילניום. שמתי לב שהכתיבה הקצת מחפצנת ומאוד טכנוקרטית של סטיג לארסון מדביקה את האופן שבו אני חושבת. התחלתי לראות את המציאות קצת כמו מפרט טכני, באותו אופן בלשי, ברברני ויורד לפרטים שבו לארסון כתב, והשתעשעתי ברעיון לתאר את עצמי בצורה דומה. אז לא עשיתי עם זה כלום, אבל היום כן כתבתי משהו.

''היא הייתה קטנה עם תועפות של שיער סבוך. כשניסתה להתרכז נהגה לערום אותו על ראשה. מרחוק נראתה כמו ילדה, מקרוב ניתן היה לראות התחלה של קמטים בזוויות פיה. היא נהגה ללבוש בגדים גדולים מכפי מידתה שהסתירו את מרבית גזרתה, אך הקפידה כמעט תמיד להדגיש את מותניה. היופי שלה היה חמקמק. לפעמים לא היה קיים כלל. בפעמים אלו פיה היה חמור סבר ומהודק, עיניה קשוחות ונוגות בו זמנית ועורה אפרפר-צהבהב. אבל לפעמים, בעיקר כשחייכה, משהו בה היה מתמסר ומאיר את החדר. לכן רבים נהגו לגעור בה על כך שאינה מחייכת מספיק''. 

אחרי שסיימתי לכתוב ולהתלבט האם להעלות פוסט בעניין, קראתי שוב את מה שכתבתי על עצמי. אני חושבת שאם הייתי קוראת את התיאור הזה על מישהי שאני לא מכירה, הייתי חושבת שהיא מין הלנה בונהאם קרטר. במציאות אנחנו בכלל לא דומות, אבל אולי כתבתי את עצמי באופן לא מודע כך שאתאים לשבלונה שלה. 


עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...