חפש בבלוג זה

יום שני, 15 בינואר 2018

הסימולקרה של הסופר

בערך פעם בשבוע אני מזמינה אוכל מהסופר.
אני מבצעת את ההזמנה באינטרנט. השילוב הזה בין הנוחות המתפנקת של ההזמנה לעיסוק בפרטי הפרטים של המזון, גורם לי להרגיש כמו אחת מגיבורותיה הבורגניות של תמר גלבץ (ואולי גיבורתה הבורגנית האחת ויחידה? בכל מקרה תמיד חשבתי שהיא כותבת על עצמה).

אני לוחצת על תפוזים, אפרסמונים, סלמון, עגבניות חממה. גם על סלט חצילים. 

יש סוג אחד שאני נורא אוהבת אבל הוא יקר ממש. במקומו אני קונה בדרך כלל את הסקנד בסט. סלט חצילים קלויים בשמן זית. אני חושבת שהוא של "צבר", אבל מה שבעיקר זכור לי זה שכתוב עליו "רפי כהן". ליתר דיוק, זה סלט מ"סדרת סלטי השף רפי כהן". במינימליזם הפואטי של קטלוג שופרסל אונליין, המוצר נקרא "חציל בשמן זית רפי כהן". יש גם "חציל פיקנטי רפי כהן" וכמובן "חציל בטעם כבד רפי כהן", שמעלה בי מחשבות קניבליות. 

רפי כהן האמיתי יכול לפשוט את הרגל, לצאת מן הדעת, לסגור את כל מסעדותיו, להפסיק להגיש חצילים, לנטוש כל עיסוק שהוא באוכל, לרדת למחתרת, אפילו למות. אבל "סדרת רפי כהן" לעד תכון. ולא סתם תכון. אני עדיין אמשיך לחשוב שזה סלט החצילים השני הכי טעים שאני מכירה. מעניין מי באמת אחראי למתכון הזה. מי ממשיך לקלות בהתמדה את החצילים המשוחים בשמן ולהחתים אותם תחת חותמתו של השף הנעדר. כמו איזה נתין קולחוז נידח באימפריה מתפרקת שממשיך לעמול בשקידה נמלולית למען המשטר, החדשות על העולם החדש עדיין לא הגיעו אליו. אולי אף פעם לא יגיעו.

האינטרנט אומר שהצלמת היא http://vanessamckeown.tictail.com/
אבל באתר שלה לא מצאתי את המקור
בקיצור, סימולקרה

יום ראשון, 14 בינואר 2018

שיר לתחילת השבוע

נתקלתי בו ברדיו לפני כמה ימים. ממש התלהבתי, הגברתי ווליום ואמרתי למי שנסע איתי - "וואו, כבר מזמן לא שמעתי שיר שכל כך אהבתי בגלגלצ". הוא אמר לי - "באמת מגניב, אבל את על 88". 


כששמעתי אותו, ישר רציתי שהוא יהיה שלי. למרות זאת לא שיזאמתי. קודם כל הייתי הנהגת, וזה מעשה לא בטיחותי. שנית, אין לי שזאם על הטלפון, כי הטלפון שלי איטי וגרוע מאוד. אני משתדלת להיות סבלנית מאוד ולהישאר עם היישות האיטית והגרועה הזאת כמה שיותר, מתוך מחשבה שאם יהיה לי טלפון מעפן אני אבלה פחות זמן בבהיה בו. 

במקום לשזם, שיננתי לעצמי את שורת הפזמון וניסיתי אחר כך לגגל אותה כדי למצוא בעזרתה את שם השיר והלהקה. לא הצלחתי. הגעתי רק לאיזה שיר של פול וולר, מה שגרם לי לחשוד בכך שהשיר שאני מחפשת הוא מאוד חדש והלהקה מאוד נישתית. בסוף הצלחתי לאתר את השיר רק באמצעות חיטוט בארכיון התכניות המוקלטות של 88. הלהקה התגלתה כבאמת די נישתית, מה שמיד גרם לי להרגיש טוב ומתוחכם עם עצמי.

למרות כל זה, מדובר בשיר לא מתוחכם בעליל. נראה לי שכל כך אהבתי אותו כי הוא נשמע כמו משהו שכבר שמעתי פעם. 

יום שלישי, 9 בינואר 2018

ח ל ו מ ו ת

היה לי הלילה חלום צבעוני ומעניין ולכן החלטתי לחזור עם עוד פוסט חלומות, כולו מספטמבר 2016, שהיה (כך מסתבר) חודש שופע במיוחד.

*****

חלום שאני זוכרת רק קטעים ממנו.
הייתי צופה מן הצד. היו שם שתי בחורות ובחור, הבחורות היו שייכות למשפחת פשע עשירה והבחור היה אורח מבחוץ. הם שחו במאגר מים ורצו ללכת לאיזשהו מקום אסור. אחת הבחורות, שנראתה כמו תמי מדף צ'ונקי, דרבנה את הבחור לבוא איתה. הבחורה השניה, שהייתה בלונדינית ומבוגרת יותר, נראתה חוששת ובשלב מסוים הלכה מהם ונכנסה הביתה.

הכל התרחש בחוץ, במרחב פתוח שנראה כמו ערבות שוממות. השמים היו אפורים ומאגר המים (שהיה מלאכותי, לא טבעי) היה אפור כהה. בשלב מסוים הרגשתי שאני בכלל צופה בסדרה וכל ההתרחשות היא לא אמיתית, כי הבחור נראה לי כמו אנחל בונני, שאני יודעת שהוא שחקן.

תמי זו השמאלית

בקטע אחר, ר' ואני מגיעים לאיזשהו שדה בור. שונה ממרחב ההתרחשות הקודם, כי בו יש יותר צמחיה, השמש זורחת והשמים כחולים. אני מרגישה שיותר נעים לי שם. אנחנו מגיעים למקום שבו יש כסאות עץ ישנים מסודרים במעגל ועל כל כסא מונח ספר. אני מבינה שהגענו למועדון קריאה של ספרים באנגלית.

אני בוחרת ספר על המגדל הלוהט (בחלום אני יודעת שזה ספר שעליו ביססו את הסרט מהסבנטיז). הוא ספר עב כרס ונראה מיושן (יש לו כריכה קשה שעטופה בעטיפת נייר צבעונית בגווני אדום. מזכיר את הספרים הישנים אצל סבתא), אבל אני יודעת שהתוכן שלו קליל ויהיה לי קל יחסית לצלוח אותו. יתר הספרים שם נראים לי כמו ספרי עיון או הדרכה. 

*****

חלמתי שר' ואני פוגשים את ד' ברחוב והוא אומר לנו שהוא מתחתן.
בתגובה, אני אומרת לו שאני מצפה שילבש בחתונה את החליפה הסגולה שלו, ומתכוונת בכך לאיזו חליפה שהתחפש איתה והעלה תמונה לפייסבוק.
בדיעבד הבנתי (לא זוכרת אם בחלום עצמו או כבר כשהקצתי) שבכלל ר' הוא זה שהתלבש כולו בפורים בסגול מכף רגל עד ראש (וזו בכלל לא הייתה חליפה).

*****

הלילה חלמתי את האמ-אמא של קלישאות החלומות הפסיכולוגיים - 
חלמתי שאמא שלי בהריון. כלומר, עם ילד חמישי.
זה לא מתוכנן, אבל ההורים שלי ממש מרוצים מזה ומתכוונים to keep the baby.

*****

חלמתי שאני צריכה לארגן עוד חתונה עבורנו, שלישית במספר, עבור כל מי שלא היה בשתיים הקודמות, וזה נורא והזוי גם יחד.

וגם חלמתי עוד חלום מבולבל ביותר. בהתחלה הייתי במין מחנה קיץ כזה, ככל הנראה בתפקיד שכב"ג. אח"כ הייתי צריכה לגרור גמל(!) לאנשהו במעלה מדרגות. הוא היה קשור בחבל וכל פעם חששתי שלא אצליח להחזיק יותר את החבל והוא ישתחרר ויתקוף אותי. לפניי הלכו ל' ו-ב' ונורא רציתי ש-ב' ייקח בעצמו את הגמל, אבל הוא אמר שהוא חושב שאני מסתדרת איתו בעצמי.

אח"כ חלמתי משהו הזוי במיוחד, שאני ר' ו-ס' צריכים לעבור דרך איזשהו מתקן כמו בגן שעשועים, אבל ממש קשה לעבור במעבר הצר שבין העמודים שלו. כמו כן לפני שמנסים לעבור, צריך ללכת להתפלש באיזה שיח שנקרא "עץ התפוח", למרות שהוא בכלל שיח.

יש לו גבעולים צהובים דקים ונטולי עלים, שעליהם פירות אדומים קטנים ואליפטיים, נורא מגעילים. כשנוגעים בשיח הזה, הגבעולים והפירות האדומים שעליהם ננעצים בעור וזה נראה כאילו צמחו לך שלפוחיות אדומות איומות. חוץ משלושתנו, היו שם גם כמה ילדים קטנים שעברו דרך המתקן בלי בעיה ושרו איזה שיר מעצבן על עץ התפוח (השיר עוד נמצא לי בראש במעורפל). זה היה חלום ממש לא נעים והתעוררתי ממנו. 

יום רביעי, 3 בינואר 2018

דברים יפים שמצאתי בחוץ #4

השמש שנשברת רק על חלקו התחתון של אחד המגדלים החדשים שנבנים מול תחנת רכבת ארלוזורוב. אני מנסה להיזכר מה היה שם לפני מתחם המגדלים הזה. אולי חניון? כרגע אני מרגישה כאילו הפיגומים האלו היו שם מאז ומעולם, אף שיש לי זיכרון של עצמי הולכת שם בצד הכביש והנוף הוא אחר.

מישהו עם מכנסי צ'ינו בקאמל, חולצה מכופתרת לבנה סלים פיט, מעיל שחור עד הברך ועגיל בגבה. הוא לא היה יפה, אבל היה לו סטייל כל כך לטעמי. אני אוהבת כשגברים לובשים מראה שהייתי מוכנה ללבוש בעצמי. 

מי שישבה מולי ברכבת הבוקר, שלבשה שמלה עם פאטרן גיאומטרי בשחור לבן ומעליה קרדיגן אדום מכופתר רק בכפתור העליון. זה בעיקר היה כִּפְתוּר הכפתור המסוים הזה שהפך את המראה למקסים כל כך.

השמיים היום ב-16:59.

מי שמחכה איתי עכשיו בתחנה, שלובשת מכנסיים כהים, באגיים וסמי-מחויטים עם פינסטרייפס וסוודר חרדלי (gen Z yellow?) שממנו מבצבץ צווארון של חולצת כפתורים לבנה (+ שרשרת דקיקה עם תליון קטן מאוד ומנצנץ מאוד). הארנק שלה הוא בדיוק בצבע של הסוודר וזה נהדר. 


הגרפיקה אולי לא מפתה, אבל זו מוזיקת הרקע המושלמת לערב חורפי בבית או למסיבת בית חורפית (נוסה ונבדק בשני התרחישים)

יום שני, 1 בינואר 2018

ערב השנה החדשה הטוב בחיי

אני לא יודעת מה היה ערב השנה החדשה (או הכריסמס) הטוב בחיי. לרוב סוף דצמבר זו לא תקופה מפעימה עבורי, אלא השלב בשנה שבו קר לי כל כך שאני מפסיקה להתאמץ עם בגדים ומתחילה ללבוש סוודרים של בן הזוג שלי. ראש השנה היהודי מרגש אותי הרבה יותר. לא מסיבות של סנטימנט יהודי (סליחה סבתא), אלא כי חילופי העונות מרטיטים את מיתרי ליבי (באמת באמת) כאילו ניגנו עליו את מחול החרבות של חצ'טוריאן.

אבל אני גולשת. רציתי בכל זאת לדבר על חילופי השנה האזרחית. לא כפי שאני חוויתי אותם, אלא כפי שקראתי עליהם. יש תיאורים ספרותיים של חג המולד ושל ערב השנה החדשה שכבשו אותי עוד כשהייתי קטנה מאוד ומעולם לא יצאו לי מהלב. נשארו אצלי כמו אובייקטים מופנמים ומנצנצים.

הטוב מכולם הוא מתוך סדרת ספרי "כפר המהומה" של אסטריד לינדגרן. למרות מה שעלול להשתמע משמה, הסדרה לא מתארת שגרת יומיום באיו"ש אלא את חייהם של קבוצת ילדים בכפר שבדי פצפון ונידח. אני לא זוכרת כמעט כלום מעלילותיהם (וחבל), אבל זכור לי שאחד הסיפורים עסק בהכנות לקראת חג המולד וערב השנה החדשה. זה היה מקסים. הם אפו עוגיות עד בלי די, טיילו בין קישוטי החג והכינו פנסי שלג. הכל נשמע כל כך מואר ויפהפה בכפר הזה. היום היו קוראים לזה hygge. 

נזכרתי בסיפור בשבועות האחרונים וניסיתי לאתר אותו ברשת. לפי מה שהצלחתי להבין (ולשחזר מהזיכרון), הגרסה שתורגמה לעברית נכללה בתוך ספר גדול יותר, עם המון סיפורים מכפר המהומה. אולי מתרגמי "מרגנית" (סדרת הספרים הטובה ביותר שיצאה בעברית לספרות ילדים ונוער) סברו שלא ראוי להקדיש ספר עברי שלם לחגים גויים שכאלו. בגרסאות שתורגמו לאנגלית, לעומת זאת, סיפור חג המולד זכה לספר משלו. הצלחתי אפילו למצוא כמה תמונות מתוכו.

נוסעים לכנסיה בשלג


אין כיתוב אבל תצטרכו להאמין לי שהם אופים עוגיות ג'ינג'ר

הכל כל כך יפה בכריסמס שזה עושה לאנה כאב בטן (אפשר להגדיל את התמונה ולקרוא מה היא אומרת).
אני חושבת שאני במקומה פשוט הייתי בוכה מרוב יופי

אני חושבת שאחת הסיבות בגללן החלטתי לנסוע לסקנדינביה לפני כמה שנים, הייתה הזיכרון הערטילאי והמתוק שנותר אצלי מהספרים האלו. לפני כמה שבועות שוטטתי באינסטגרם ונתקלתי בתמונה שהעלתה בחורה (נורבגית דווקא) שעשיתי אצלה קאוצ'סרפינג במהלך אותו טיול בסקנדינביה. התמונה הציגה את קישוטי הכריסמס במרכז העיירה שבה היא מתגוררת. לרגע הרגשתי שאני נזרקת אחורה בזמן והופכת שוב לילדה שנמסה מרוב יופי ואושר אל מול ההכנות לחג המולד בכפר המהומה. לא הצלחתי למצוא את אותה תמונה, אבל אני חושבת שזה אותו הרחוב וזו לגמרי אותה התחושה. 


יום שישי, 29 בדצמבר 2017

ברניס מסתפרת

ההישג הגדול שאני רושמת לעצמי על שנת 2017, הוא שלא הסתפרתי במהלכה. 
זה לא שאני לא אוהבת להסתפר. פעם באמת לא אהבתי, אבל מאז שמצאתי ספר לטעמי זו בדרך כלל חוויה נחמדה. פשוט היו לי כמה סיבות טובות להאריך. 

קודם כל, עברו מבחינתי הימים שבהם תספורת הייתה מהלך אמיץ ונועז. פעם, כשהרגשתי שספריה של תל אביב ושל המדינה כולה לא מבינים תלתלים, ההליכה למספרה הייתה אקט הרואי וריסקי שהציף אותי באדרנלין. היום כשאני הולכת להסתפר אני יודעת בדיוק איך אצא. זה לא מרגש וגם לא מסוכן. במקום, אני שואבת את הריגוש מהתחושה של השיער הארוך שמדגדג אותי בין השכמות. זה לא הרואי או ריסקי, אבל נותן לי תחושה מלכותית. 

למה אני יודעת בדיוק איך אצא מהמספרה? כי כבר ניסיתי כמה ספרים וכמה תספורות. הבנתי שיש ספר אחד שאני מסתדרת איתו ותספורת אחת שעובדת מבחינתי. אחרים הם פשוט לא. התספורת שעובדת לי היא חמודה מאוד ואני תמיד מרוצה ממנה, אבל הטקס כבר קצת משעמם אותי. לדבר עם הספר על נפח מלמעלה, להראות לו תמונת השראה של ריף כהן, לצפות בו מגלגל קווצות שיער וחותך כל מיני אלכסונים ולצאת עם אותה תסרוקת תלתלים מדורגים. השבלוניות גורמת לי להרגיש כמו הסבתות שלי, שנאמנות כבר עשרות שנים לאותן ספריות (אם כי סוזי פרשה לאחרונה בנסיבות עגומות) ומתחזקות אצלן את "הקבוע" שלהן. השיער הארוך (והמתארך. סטיל קאונטינג) מעניק לי תחושה בריאה של חוסר וודאות. יום אחד הוא גולש וגלי, יום אחר הוא מתכווץ ומתולתל וביום השלישי הוא בכלל מתיישב על שביל באמצע. 

אני חושבת שסיבה נוספת היא פשוט נוסטלגיה. לא הלכתי עם שיער ארוך ופזור מאז התיכון. אני מרגישה שמאז התיכון די השתניתי. זה לא שאני נראית מבוגרת מאוד, אבל אני שונה - הפנים שלי התחדדו (בקטע טוב, לדעתי. אני ממש אוהבת את עצם הלסת שלי, חלק בגוף שמעולם לא חשבתי שאפתח כלפיו רגשות), יש לי קצת קמטוטים, אני מתלבשת אחרת, אני חושבת אחרת. את הפנים, הקמטים והמחשבות אני לא יכולה להחזיר לאחור. את הבגדים כן, לפעמים אני עושה את זה ומתלבשת כמו שאהבתי אז, אבל לעתים כבר מרגישה קצת פתטית. לעומת כל אלו, את השיער אני יכולה להחזיר. הוא על-זמני, ב-2006 כמו ב-2018. 

הסרט הקצר הזה, 'ברניס מסתפרת', מבוסס על סיפור קצר של סקוט פיצג'רלד. הוא מקסים ממש, הרבה יותר מהיצירה היחידה הנוספת של פיצג'רלד שאני מכירה, שהיא כמובן גטסבי הגדול והמעט משמים. 


יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

beauty and the bus (עוד דברים יפים שמצאתי בחוץ)

אני ממשיכה להתאמן בניתוק המבט מהטלפון, באמצעות התמקדות בדברים יפים שאני רואה בעולם שמחוץ למסך. הפעם אלו מראות מהאוטובוס. 
זה לא פשוט, תרגיל הניתוק הזה, במיוחד בימים שבהם אני מותשת. אני גם מרגישה שיש משהו קצת פטישיסטי בפוסטים האלו, כי אני לא רואה את האנשים במלואם אלא מצמצמת אותם לכדי מקטעים שמוצאים חן בעיניי.

  • סוודר אפור וצמרירי עם שפתון דומיננטי בצבע פירות יער. זה כל כך מצא חן בעיניי, שמרחתי בעצמי שפתון בצבע כזה יום לאחר מכן. 
  • סוודר קטן וחמים למראה מעל שמלה בגזרת עיפרון. 
  • קרדיגן אפור סבאי מעל חולצת פסים דקיקים בסגול-לבן (הפעם זה היה גבר. אני לא מחפיצה רק נשים). 
  • שיער ארוך וגולש, שפתון אדום דהוי, ז'קט קורדרוי אדום בוהק. להתאים את צבע השפתון לבגדים זה קול, אבל אני חושבת שיעבוד רק עם אדום. רושמת לעצמי לבדוק. 
  • בלונד קרדשיאן אפור-מרשמלואי חלומי, ארוך וגולש עם שביל נחרץ באמצע.

כזה



יום שבת, 23 בדצמבר 2017

שיר לסוף השבוע

לא מקורי ולא מתוחכם, אבל מאוד שבת בבוקר.

לא הייתה מופתעת ממני כשגיליתי שיש לשיר גם ביצוע של נינט ורן דנקר מתוך "השיר שלנו" (עונה 3 אני חושבת, לפי זה שרן עם מדים). התגלית ניפצה לי את בועת האליטיזם שאופפת אותי כשאני שומעת מוזיקה ברזילאית. 

ועוד משהו: 
פנטון הכריזו שהצבע של 2018 הוא סגול. נחררתי בבוז והמשכתי הלאה. סגול היה הצבע האהוב עליי כשהלכתי לבת מצוות וכיום נראה לי אינפנטילי וצעקני. ובכל זאת איכשהו בשבוע האחרון קניתי לעצמי -

1) בושם סגול
2) תה סגול

יום שלישי, 19 בדצמבר 2017

דברים יפים שמצאתי בחוץ #2

עוד תרגיל בהרמת הראש מהטלפון

מישהי עם מכנסיים מצטיינים בוורוד עתיק וסניקרס גבוהות ומצטיינות לא פחות באפור ובוורוד. היא נראתה חו"לית, גיאומטרית ורעננה. 

נערה עם סווטשירט אדום, חצאית טול בצבע קצף ים וקייס גיטרה.

מגדל אטריום בגבול ר"ג-ת"א, שמנצנץ בלילה. 

צללית של פופה שמנצנצת כל הזמן.

בניין מגורים בבזל, מול שגרירות מצרים, שמשתרכים עליו הצמחים המטפסים הכי יפים בצפון הישן של תל אביב.

מי שישבה מולי ברכבת הבוקר (ז'קט ג'ינס, סוודר גולף אפור, עיניי אוקיינוס ושיער גלי כהה וארוך ארוך), שהשיבה לי את האמון בגבות דקות ובמסגור קו הריסים התחתון. 

וגם שיר מאוד מאוד יפה שנשמע באוזניי כמו שיר לעונות מעבר. החורף הנוכחי הוא מעברי במיוחד, אז זה בעצם מתאים ממש. 



יום שבת, 22 ביולי 2017

so long everybody - שיר לסוף השבוע

לאחרונה אני מאוד בענייני מסיבות סיום. בעבר לא הייתי מוצלחת במיוחד בפרידות, אבל השנה למדתי על חשיבותן.

כנראה שזו הסיבה שהסופ"ש הכי התאים לי לשמוע את אלמה מאטר (של אליס קופר, לא של מוריסי). הוא בא לי בטוב עד כדי כך, שמתחשק לי להכין למישהו מצגת סוף שנה רק כדי להכניס אליה את השיר. 

אלמה מאטר זה ביטוי שאני נורא אוהבת. השימוש בו מרגיש לי אריסטוקרטי, מריח מכסף ישן ומדשאות רחבות. כשאני מגדירה את אוניברסיטת תל אביב כאלמה מאטר (וזו אכן הייתה, למרבה הפדיחה, הסיסמא שלי לאתרים האוניברסיטאיים), בניין נפתלי הופך בדמיוני לעטוי קיסוס ולבנים אדומות. 

אגב, לא הלכתי לטקס הסיום של האלמה מאטר שלי, כי הלכתי במקום להופעה של אליס קופר. 


יום חמישי, 20 ביולי 2017

טעם נרכש

כבר הרבה זמן לא התאהבתי בשיר. כשאני מדברת על התאהבות, אני מתכוונת להאזנה אינטנסיבית שלא יודעת שובע, עד מצב שבו שורות מסוימות כבר חקוקות לי במוח (ואני בכלל לא בחורה של ליריקס. אם אני שמה לב למילים זה אומר שבאמת שמעתי אותן טריליון פעם). מאז ההופעה של גאנז אני לא מצליחה להפסיק לשמוע את השיר הזה. הוא לא שלהם כמובן, אלא של להקה מאותה הסצנה שהשפיעה עליהם במובנים מסוימים. שיר דבילי למדי, אבל הוא איכשהו תפס אותי. תמיד הייתה לי חיבה לשיער מוגזם, איפור עיניים כבד וגברים יפים באופן אנדרוגני. 

שלוש דקות של טראש לא מתנצל

אני חושבת שלשמוע גלאם מטאל טראשי זה מרד הנעורים המאוחר שלי. פסיכולוגית שהלכתי אליה פעם אמרה לי שהיא חושבת שמעולם לא חוויתי באמת מרד נעורים (עכשיו, ממרום השכלתי וחשיבותי העצמית המוגזמת, אני תוהה עד כמה אני חושבת שזה משמעותי, מימוש מרד. עוד לא החלטתי). ובאמת לא מרדתי. בתחילת גיל ההתבגרות מאוד חששתי לשמוע מוזיקה טראשית שההורים שלי יזלזלו בה. לקח לי זמן למצוא את האומץ כדי להחצין את הגילטי פלז'ר הזה שלי בלי בושה, ואפילו מתוך גאווה מסוימת. 

עמוק בפנים, אני חושבת שכולם אוהבים מוזיקה כזאת. איך אפשר שלא? זה מכנה משותף בסיסי מאוד. ריפים דביקים וקליטים כל כך. זה כמו גלוקוז או לחם. ההתנגדות לזה מצריכה גמילה.   

הבטחתי לעצמי שלא אכתוב על ההופעה של גאנז. קראתי כל כך הרבה פוסטים עליה שגרמו לי להרגיש שתיעוד החוויה שלי יהיה מעשה טרחני מאוד. במיוחד הבטחתי לעצמי שלא אשתמש בביטוי "חזרתי לגיל 16". קודם כל, כי זה צירוף המילים הזקן ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי. שנית, כי הוא נשחק עד דק בכל התבטאות שקראתי על ההופעה, בין אם הכותב היה בין 50 או בן 28 (ובכלל, להסתכל בנוסטלגיה אל גיל 16 ממרומי סוף שנות ה-20 זה קצת דוחה בעיניי. לא יכולה ממש להסביר למה). אבל כמובן שנהניתי מאוד. זה היה ערב של התפלשות בגילטי פלז'רס ברמה כזאת שאחר כך קצת התקשיתי לחזור ולתפקד. 

בפסיכולוגיה מדברים הרבה על מרחב מעברי, המקום הגמיש של האולי ושל האפשרויות. הדברים שנמצאים במרחב המעברי הם פוטנציאליים – נמצאים בין פנטזיה לבין מציאות. אני חושבת שבשבילי, להקשיב לאלבומים (בייחוד כאלו שאני אוהבת מאוד) זו הימצאות במרחב מעברי. ללכת להופעה, לעומת זאת, זה כבר ניתוץ של הגבול בין פנטזיה לבין מציאות. ולפעמים זה מטלטל, לעבור את הגבול. מרגש, אבל גם משתק ומרוקן לראות את יצירי הרצון שלך מתגשמים במציאות.

יום ראשון, 2 ביולי 2017

the sweet escape

בעוד כחודש אציין עשור למגוריי בתל אביב. נקודת הציון הממלכתית-משהו הזאת טומנת בחובה דובדבן (או עוקץ) נוסף - בכך הופכת תל אביב למקום שבו גרתי הכי הרבה שנים בחיי. 

2007, השנה שבה עברתי לכאן, הייתה שנה מכוננת בתולדותיי. היא גם הייתה שנה די מחורבנת עבורי. בכל פעם שבה אני נתקלת באחד הממים על המשבר של בריטני ב-2007 אני נמלאת רגשות חמלה והזדהות. אמנם לא גילחתי את הראש, גם לא הייתי קרובה לאיבוד המשמורת על ילדיי שאינם קיימים, אבל הייתי בשפל מדרגה משלי. 


עד לפני כמה שנים לא יכולתי להיזכר בשנת 2007 מבלי להתחלחל. לא בגלל בריטני. בגללי. אבל עם הזמן הפכתי סלחנית יותר ונמלאתי בנוסטלגיה כלפי מי שהייתי אז. 

לפני כמה חודשים כתבתי לעצמי כל מיני משפטים שמזכירים לי את העקירה ההיא לתל אביב. לא דברים שקשורים למשבריות שאפפה אותי, סתם קוריוזים שאפיינו את המחשבות הקלילות והאובר-צרכניות שחלפו לי אז בראש, או ששמעתי סביבי. המעבר כולו היה צבוע בצבעי צרכנות עזים. אולי בגלל התקופה שקדמה למשבר של 2008, ואולי מהסיבה הכל כך קלישאתית של הגירה ממקום קטן אל עיר גדולה ומרובת אפשרויות (ובאפשרויות אני מתכוונת לחנויות בגדים ומסעדות). 

אז הנה היא לפניכם. תל אביב 2007 כפי שנקלטה אז באנטנות שלי. זה קצת מפגר, אבל רציתי לשמור איכשהו את התיעוד הזה. מה גם שבאמת הייתי אז קצת מפגרת. 

-אין מה לחפש באלנבי, יש שם רק מועדונים של גרושים או של פריקים.
-אין מה לחפש ביפו.
-מה זה טבעונות? אני מכירה רק מישהי אחת כזאת ולא מבינה מה היא אוכלת.
חציל בטחינה ב-40 ש"ח? לא יכול להיות
-שמעתי שגן החשמל זה מקום מגניב עם מעצבים.
-מגניב גם לקנות בגדים ביריד המעצבים בסנטר.
-ולגיטימי לעשות סיבוב בשנקין. אולי נשב לקפה ברד בסוסעץ ונקנה חולצות יקרות במופרכותן אצל שושי ברבי. ראיתי שנינט הלכה עם אחת כזאת.
-אני מתה על נינט. אבל שמעתי שהיא על סמים.
-שמעתם את J.Views? ידעתם שהם ישראלים?


-אני אשתה לימונענע גרוס.
-בעצם ברד פסיפלורה. 
-הכי חשוב באאוטפיט (מילה חדשה!) זה האקססוריז. 
-אני מתה על שרשראות הסטייטמנט של ליאת גינזבורג. (ועצמי המבוגרת מוסרת: מדובר בשקר. מעולם לא הצלחתי להתחבר לאקססוריז גדולים, במיוחד לא לשרשראות מהסוג הזה. מזל שאופנה זה דבר כל כך נוזלי ושהיום שולטים בכיפה תכשיטים קטנים עד כדי לא קיימים)
-אפשר ללכת לסושי. או להזמין משלוח מביג מאמא. כבר אי אפשר לשבת שם, זה רק הזמנות.
-אולי נשקיע ונלך לארוחה רומנטית באיזו איטלקית אמיתית? נגיד פסטה מיה?
זה קצת מדהים, אבל גיגלתי ומצאתי שביג מאמא עדיין קיימים
-מצאתי דירה מדהימה בבן יהודה, איפה שכל הפאבים השכונתיים הכיפיים.
-קניתי שמפו בריח פסיפלורה.
-נמאס לי משנקין, אני עכשיו בקטע של בוגרשוב.
-קניתי בבוגרשוב שמלת סריג עם הדפס נורדי.
בבוגרשוב ייסדנו את ה-hygge
האמת שהייתה לי שמלת בוגרשוב שנורא אהבתי, ממש יפה. ברגע של טפשות נתתי אותה לאחותי
-שמעתם את החדש של מארק רונסון?
-ידעתם שהוא יהודי?
-החולצה עם ההדפס של אבי ביטר - זה מהטי מרקט?
-לא, מהפלסטיק שוק.
-לא, מהחנות 3 ב-100 בבוגרשוב.
*אימוג'י מקיא*
-קניתי ואנס בג'יפה.
-קניתי נעלי בובה בפול אנד בר.
-בעצם בבלואו פיש.
אני לא מכירה מישהי שלא היה לה זוג אחד לפחות שלהם
-המגפיים? מהחשמל 15.
-קניתי כפכפי פלסטיק כמו של עוזרות בית מהסבנטיז.
-הסנדביץ' רוסטביף של בר גוריון הכי משתלם בעיר.
-שמעתי שממש מגניב בברלין.
יש לי כאלו (הכחולות) עד היום
הן עדיין יפות בעיניי, אבל אני כבר לא נועלת אותן שלא במסגרת ספונג'ה
-אני אקח פרוזן יוגורט עם פירות יער.
-בעצם עם רוטב פסיפלורה.
-שמעתי שממש מגניב בברלין.
-התיק הזה? מהחשמל 15. (הערה ממני המבוגרת של היום: כמה אהבתי את החשמל 15 וכמה התאכזבתי לגלות שלא נותר שריד וזכר לבוטיק הזה ברשת הישראלית. כשאני מגגלת "חשמל 15" אני מוצאת בעיקר תמונות של בתים וכתבות על, ובכן, חברת חשמל). 
-אני עכשיו בקטע של וינטג'.
-פתחתי בלוג אופנת רחוב.
-אני מתה ש-H&M יגיעו לארץ. 
-בלוג יפה, מוזמנת לשלי.
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...