לכבוד סופ"ש

עברתי אתמול בבוטיק המעצבים בסנטר וראיתי דברים מה-זה שווים. לא היה לי זמן אז לא קניתי כלום :(
אני מציינת את זה במיוחד כי הסתובבתי השבוע בשלל חנויות ולא מצאתי שום דבר מרגש, וגם בסיבובים בחודשים האחרונים בבוטיק המעצבים לא מצאתי את שחשקה נפשי.

בחמישי הנוכחי בסנטר ממש אורו עיניי. מצא חן בעיני במיוחד הדוכן של Honey B - יש לה דברים טיפה יקרים, אבל מקסימים. גיגלתי עליה קצת וגיליתי שהיא גם מאוד בקטע של מידות גדולות (גם בדוכן שלה שמתי לב לזה), עם דגמים מוצלחים במיוחד שבאמת מחמיאים לבחורות.

זו השמלה שהכי אהבתי. מה זה יפה!

נורא רציתי להעלות את הפוסט בחמישי אחה"צ ואולי לגרום למישהי לרכוש את שמלת חלומותיה השבוע (טוב, נסחפתי. אבל בטח השמלה שתעשה לה את החודש), אבל לא הספקתי לצערי. אני מה-זה חוזרת לשם בשישי הבא.

me and tony defries

הכי כיף זה יומולדת, במיוחד כשמקבלים מתנות שוות ושימושיות.

1. הביוגרפיה של דייויד בואי. הביקורות מעורבות, המחבר אכן לוקה בעודף ניו-ג'ורנליזם (לא אכפת לי מההתמכרויות שלך, מארק ספיץ! להזכירך, אתה פה כדי לספר לי על ימי הקוק של הדוכס הלבן), אבל מבחינתי זה לא באמת משנה - מדובר במרכיב חובה ב"ארון הספרים היהודי" שלי.
לצד ולמרות שברונות הלב על כך שלעולם-לעולם לא אזכה לראות את סיבוב ההופעות diamond dogs (כרטיס עלה 10$! תהרגו אותי כאן ועכשיו! על מארק רונסון שילמתי פי 5..), יש לספר השפעה עמוקה ומעודדת עלי. דווקא הדמויות השנויות יותר במחלוקת הן אלה שנוסכות בי השראה. אם נדייק, מדובר באנג'י בואי (אשתו הראשונה) ובטוני דה-פריז (הסוכן המהותי הראשון. היו כמה לפניו). כשמחפשים עבודה, אין כמו להיכנס לדמות של אמרגן שעיר חזה או בלונדינית עם אמביציה מחומצנת, לפני שיחות טלפון מנג'סות-אך-משמעותיות.

האמצעי עם האפרו. כאילו שאפשר לטעות.

2. הז'קט הרציני-אך-מגניב הזה:

שטחי מאוד (אבל מספק מאוד) לקנות משהו בתחילת העונה. הוא יהיה נהדר לעבודה, עכשיו רק צריך אחת.

עוד דברים מעניינים: מצאתי נעליים נהדרות, התלבטתי נורא לגביהן ובסוף לא קניתי.
מדובר באלה - אבל בסגול לבנדר:

או באלה, שנראות זוועה בצבע הזה. התכוונתי לרכוש אותן בשחור:

נסו להפעיל את הדמיון. אין לי נעליים שחורות והן עשויות להתאים ממש לשמלת הדרקונים הסינית (השחורה!) שלי.

אהבתי אותן בגלל הגובה, הלוק הטראשי (של פרחות בריטיות, אלא מה?) והנוחות. אני לא משקרת לעצמי, הן באמת נוחות מאוד, בייחוד הדגם השני.
אהבתי פחות את המחיר. 350 ש"ח לדגם הראשון, 300 לשני (אחרי 50% הנחה). נכון, זה לא מחיר מטורף. מצד שני, אין לי צורך אמיתי בנעליים והעו"ש שלי ישמח להשאיר אצלו את המאיות האלו.
ההצדקה הכאילו-הגיונית היא חתונה בעוד שבועיים. לדעתי אין בחורה שלא מנצלת אירועים כאלה כדי לתרץ שופינג אימפולסיבי. מצד שני, תנאי השטח לא יהיו נדיבים במיוחד לעקבים וההיגיון אומר לדבוק במנעלי הישנים. חתונה זו הוצאה מזעזעת בכל מקרה.

bills bills bills

שיא חוסר המקוריות, אבל אני באמת אוהבת את השיר. גילטי פלז'ר שכזה.

לא עשיתי היום הרבה, אבל שילמתי מלא חשבונות (מים, חידוש רישיון, ודו"ח תנועה הזוי במקצת, אבל באמת לא חגרתי מאחור)
אחרי שצברתי אנרגיות במזגן המשובח של הדואר (אגב, התשדירים של אלי ומריאנו מעבירים את התור מה-זה בסבבה), החלטתי להמשיך את סיבוב הסידורים לכיוון גן העיר. אם כבר אחה"צ סבתאי-בורגני אז עד הסוף.

לא היו לי שום כוונות רכישה- העו"ש שלי ספג את שלושת החשבונות האלה וצריך לנוח קצת, אבל אחרי שקראתי על מבצעי החיסול של רשתות הקוסמטיקה התחשק לי נורא לבדוק במה מדובר.

קודם כל בכלל נכנסתי לאופטיקנה (כי שמעתי על מבצע, מה זאת אומרת?)
בגזרת משקפי השמש-שבמבצע- לא נרשמו ריגושים. דווקא שתי מסגרות משקפי ראייה דיברו אל ליבי

יש הנחה של 300 ש"ח על המסגרת. לא קניתי, סתם נהניתי מחווית המדידה ומאפיל הספרנית. אני יודעת שטרנד המשקפיים הרציניות כבר נחרש עד תום, אבל ממש ממש התחשק לי.

בניו פארם, המטרה לשמה באתי, כבר התחלתי להרגיש באמת מושחתת. כל האיפור הפנסי- שאנל, גרלן,שיסיידו ושות'- בחמישים אחוז.

וחוצמזה יש מבצע על בשמים.

פצחתי ברחרוח נמרץ ומאומץ (אני בשלהי הצטננות מבאסת, ואפי עוד סתום למדי, אז לא הגעתי למסקנות מרעישות), ובניסיונות איפור שונים ומשונים.

הכי אהבתי אודם עם מרקם כיפי ממש, בצבע ורוד עז (נוטה לסגול אפילו) של שיסיידו- אבל הרגשתי כמו קורבן אומלל של תרבות הצריכה, וויתרתי (115, אחרי הנחה, על אודם מרגיש לי די הרבה)

הנה הוא, בפינה הימנית התחתונה. ניפגש בימים עשירים יותר.