שירת הסירנה הוא אחד הספרים האהובים עלי. כתבתי כאן לא פעם על החיבה התמוהה שלי ליצירה, שבאה לידי ביטוי בעשרות קריאות חוזרות וצבירת אינספור עובדות טיפשיות מהעלילה במוחי חובב האינפו-מאניה.
היום נקלעתי לסיטואציה שלקוחה היישר מדפי הספר - הלכתי לקחת ערכות מגן. עם זאת, הקשר בין החוויה שלי לעלילותיה של טלילה כץ מקרי בלבד. אני לא סופרת כאן את השוני בפרטים טכניים כמו מיקום (שתינו אספנו את הערכה המדוברת במוסד תל אביבי, טלילה בגימנסיה הרצליה ואני בדיזנגוף סנטר) או עונת השנה (ינואר בואכה פורים לעומת ספטמבר פינת ראש השנה), האווירה עצמה היא שהייתה שונה בתכלית.
ב-91' הסוערת ההמונים צבאו על העמדות (זכור לי הציטוט האלמותי "אני הורג אותם! נגמרו להם הברדסים!") ואילו אני הגעתי למשרד פתוח לרווחה, נטול תור, אל שלושה פקידי דואר משועממים למראה.
האמת - כמעט שכחתי לקחת את הערכה. זה בטוח לא היה קורה בימות המפרץ. לפני כמה ימים קיבלתי 4 התראות בדואר - שתיים מופנות אלי ואל בן זוגי, השתיים האחרות מופנות אל דיירים שכביכול מתגוררים גם הם בצל קורתנו (אולג, יגאל, אני מצטערת. אם אתם אכן כאן - לא היה לי מושג). מעבר להודעה הזו - כלום. אולי יש איזה קמפיין מודעות טלוויזיוני שלא חדר לתודעתי, כי אין לי טלוויזיה, אבל יש לי תחושה שאף אחד לא מתרגש במיוחד מהמבצע הלאומי.
אחרי האיסוף המהיר להדהים, הלכתי בקינג ג'ורג' חמושה בקופסאות הקרטון והרגשתי כמו נביא זעם - "הא לכם תל אביבים מנותקים עם שקיות השופינג שלכם! אני מצטיידת בדברים החשובים באמת!"
היו כמה שבהו בי בבלבול, הרעפתי מטובי על איזו אימא מבולבלת ועודדתי אותה ללכת לאסוף גם ("אין תור בכלל, זה ממש מעבר לפינה")
ואז - קניתי נעליים חדשות (לכבוד היום הראשון בעבודה, מה גם שהן היו בסייל. טלילה כץ לא הייתה מצטדקת על שופינג)
אגב, בסנטר יש איזו תערוכה של סטודנטים לעיצוב. משהו על דמויות איקוניות. לא מבינה איך יש שם שלוש אופרות ווינפריות ואף לא דייויד בואי אחד.
היום נקלעתי לסיטואציה שלקוחה היישר מדפי הספר - הלכתי לקחת ערכות מגן. עם זאת, הקשר בין החוויה שלי לעלילותיה של טלילה כץ מקרי בלבד. אני לא סופרת כאן את השוני בפרטים טכניים כמו מיקום (שתינו אספנו את הערכה המדוברת במוסד תל אביבי, טלילה בגימנסיה הרצליה ואני בדיזנגוף סנטר) או עונת השנה (ינואר בואכה פורים לעומת ספטמבר פינת ראש השנה), האווירה עצמה היא שהייתה שונה בתכלית.
ב-91' הסוערת ההמונים צבאו על העמדות (זכור לי הציטוט האלמותי "אני הורג אותם! נגמרו להם הברדסים!") ואילו אני הגעתי למשרד פתוח לרווחה, נטול תור, אל שלושה פקידי דואר משועממים למראה.
האמת - כמעט שכחתי לקחת את הערכה. זה בטוח לא היה קורה בימות המפרץ. לפני כמה ימים קיבלתי 4 התראות בדואר - שתיים מופנות אלי ואל בן זוגי, השתיים האחרות מופנות אל דיירים שכביכול מתגוררים גם הם בצל קורתנו (אולג, יגאל, אני מצטערת. אם אתם אכן כאן - לא היה לי מושג). מעבר להודעה הזו - כלום. אולי יש איזה קמפיין מודעות טלוויזיוני שלא חדר לתודעתי, כי אין לי טלוויזיה, אבל יש לי תחושה שאף אחד לא מתרגש במיוחד מהמבצע הלאומי.
אחרי האיסוף המהיר להדהים, הלכתי בקינג ג'ורג' חמושה בקופסאות הקרטון והרגשתי כמו נביא זעם - "הא לכם תל אביבים מנותקים עם שקיות השופינג שלכם! אני מצטיידת בדברים החשובים באמת!"
היו כמה שבהו בי בבלבול, הרעפתי מטובי על איזו אימא מבולבלת ועודדתי אותה ללכת לאסוף גם ("אין תור בכלל, זה ממש מעבר לפינה")
ואז - קניתי נעליים חדשות (לכבוד היום הראשון בעבודה, מה גם שהן היו בסייל. טלילה כץ לא הייתה מצטדקת על שופינג)
אגב, בסנטר יש איזו תערוכה של סטודנטים לעיצוב. משהו על דמויות איקוניות. לא מבינה איך יש שם שלוש אופרות ווינפריות ואף לא דייויד בואי אחד.