חפש בבלוג זה

יום שני, 26 בספטמבר 2011

back to the 90's

שירת הסירנה הוא אחד הספרים האהובים עלי. כתבתי כאן לא פעם על החיבה התמוהה שלי ליצירה, שבאה לידי ביטוי בעשרות קריאות חוזרות וצבירת אינספור עובדות טיפשיות מהעלילה במוחי חובב האינפו-מאניה.
היום נקלעתי לסיטואציה שלקוחה היישר מדפי הספר - הלכתי לקחת ערכות מגן. עם זאת, הקשר בין החוויה שלי לעלילותיה של טלילה כץ מקרי בלבד. אני לא סופרת כאן את השוני בפרטים טכניים כמו מיקום (שתינו אספנו את הערכה המדוברת במוסד תל אביבי, טלילה בגימנסיה הרצליה ואני בדיזנגוף סנטר) או עונת השנה (ינואר בואכה פורים לעומת ספטמבר פינת ראש השנה), האווירה עצמה היא שהייתה שונה בתכלית.

ב-91' הסוערת ההמונים צבאו על העמדות (זכור לי הציטוט האלמותי "אני הורג אותם! נגמרו להם הברדסים!") ואילו אני הגעתי למשרד פתוח לרווחה, נטול תור, אל שלושה פקידי דואר משועממים למראה.
האמת - כמעט שכחתי לקחת את הערכה. זה בטוח לא היה קורה בימות המפרץ. לפני כמה ימים קיבלתי 4 התראות בדואר - שתיים מופנות אלי ואל בן זוגי, השתיים האחרות מופנות אל דיירים שכביכול מתגוררים גם הם בצל קורתנו (אולג, יגאל, אני מצטערת. אם אתם אכן כאן - לא היה לי מושג). מעבר להודעה הזו - כלום. אולי יש איזה קמפיין מודעות טלוויזיוני שלא חדר לתודעתי, כי אין לי טלוויזיה, אבל יש לי תחושה שאף אחד לא מתרגש במיוחד מהמבצע הלאומי.

אחרי האיסוף המהיר להדהים, הלכתי בקינג ג'ורג' חמושה בקופסאות הקרטון והרגשתי כמו נביא זעם - "הא לכם תל אביבים מנותקים עם שקיות השופינג שלכם! אני מצטיידת בדברים החשובים באמת!"
היו כמה שבהו בי בבלבול, הרעפתי מטובי על איזו אימא מבולבלת ועודדתי אותה ללכת לאסוף גם ("אין תור בכלל, זה ממש מעבר לפינה")
ואז - קניתי נעליים חדשות (לכבוד היום הראשון בעבודה, מה גם שהן היו בסייל. טלילה כץ לא הייתה מצטדקת על שופינג)

אגב, בסנטר יש איזו תערוכה של סטודנטים לעיצוב. משהו על דמויות איקוניות. לא מבינה איך יש שם שלוש אופרות ווינפריות ואף לא דייויד בואי אחד.

יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

בלדה לסקפטית

לא האמנתי בתחזיות הקודרות, השארתי את החלונות פתוחים לרווחה. העונש הגיע בדמותה של ספה ספוגת מים ודירה מנוזלת למראה. עכשיו כבר אין לי ספקות.
איזה ריח של ראש השנה. גורם לי לרצות להצטיין. לשמור על מחברות מסודרות, או בתרגום ל-2011 - להתחיל לעשות יוגה. יש המלצות על מקומות בתל אביב? אני הולכת לאיבוד בשפע.
(המנוי שלי לחד"כ נגמר בעוד חודש וקצת. השאיפה היא למצוא חד"כ בקרבת הבית שמצטיין גם בחוג היוגה שלו. לא בטוחה אם יש חיה כזו)

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

חוזה לך

בשעה טובה, מצאתי עבודה. אני עייפה מכדי לתאר את השתלשלות העניינים, סמכו עלי שהדרך אל החוזה הייתה מרתקת, מרגשת ומלאת תהפוכות. ככה זה כשעובדים עם (אצל) טייקונים.


כמו קרבן אמיתי של תרבות הצריכה, כזה שנלקח היישר מבין דפיו של "עולם חדש מופלא", קניתי לעצמי היום מתנה (למרות שלעבוד אתחיל רק באוקטובר - אחרי שבועיים של חסד וגפילטע): אודם לונג-וור וזוג צלליות של קרליין.

אני קצת סולדת משטף האיפור שמציף כל חלקה טובה בזמן האחרון (נראה שכולן - בלוגריות, עורכות מדורי אופנה וגם חברותיי ואנוכי בעולם האמיתי התמכרו קצת לתמרוקים), אבל חייבת לומר שהמוצרים החדשים של קרליין מוצלחים מאוד. הקשר בינם לבין המייקאפ הזול שקניתי בצבא והפך אותי כתומה ואבקתית מקרי בלבד. האודם (או שמא - צבע לשפתיים? הוא מגיע בנוזל) בעל גוון אדום-מושלם ועמיד להפליא. תמונה לא מצאתי, כי האתר של קרליין מביך ופרופיל הפייסבוק גם הוא לא עזר. צמד הצלליות הוא זה - 
הבנתי לאחרונה שגוונים חומים ממש עושים לי טוב. לא יוצרים מראה כבד ומאופר מדי, פשוט מדגישים את העיניים בצורה נהדרת. זאת צללית ממש מוצלחת - רכה ומאוד עשירה בצבע. כיף להתאפר אתה. 
(ועוד נקודה לזכותם - מצוין שהם ויתרו על אסנת חכים וצבעי הלוגו הסגלגלים ז"ל. זה הריח מניינטיז)

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

שמלות

אתמול הייתי בחתונה רבת משתתפים. ברגע של מנוחה מהפיזוזים על הרחבה יצא לי לשוחח עם חבר טוב, ששטח בפני את הגיגיו (השתויים קלות) על אופנה. השיחה התנהלה פחות או יותר כדלהלן:

הוא: אני לא מבין למה אתן לא לובשות תמיד שמלות. למה לטרוח בכלל ללבוש חולצות?
אני: מה?
הוא: שמלות זה כל כך מחמיא לגוף שלכן. למה אתן לא מתלבשות ככה תמיד?

תשובות לא היו לי. אני דווקא לובשת שמלות לא מעט. במקום לענות, הישרתי מבט מהזווית שבה ישב אל עבר הרחבה והגעתי למסקנה שבגדול - הוא צודק.
הייתי מאוד אובר-דרסד באירוע, מה שלא הפריע לי כלכך (העקבים הדקיקים נתקעו בדשא, אבל צלחתי את המכשול באלגנטיות). רוב הבנות נעלו נעליים שטוחות ולבשו שמלות פשוטות מאוד. יכול להיות שאני לא מספיק מנוסה בחתונות ומכלה את זמני במדורי אופנה, לכן טעיתי לחשוב שקוד הלבוש מחמיר יותר. למרות זאת אני נוטה לחשוב שהאשם אינו בי. שמלה היא בגד שמוגדר עדיין כ"חגיגי" עבור הרבה מאוד בנות, משום כך כל שמלה - אפילו הלבנה הזו לצורך העניין - נתפסת כמשהו שהולם אירועים מיוחדים בלבד.
גם הים יאה לה
בעקבות החתונה וגם סתם כי מתחשק לי, צדה עיני את השמלה הזו:
היא מ-ASOS, אני ממש לא מצליחה להחליט באיזו מידה להזמין אותה. אני בד"כ 36-38 ומתלבטת בין מידה 8 ל-10 במידות UK.
ideas, anyone?
------------------------------
איזה קטע טיפשי זה שהמחשבה שרודפת את כולם באירועים היא איך הם יצאו בתמונות בפייסבוק
-----------------------------
עדכון עגום - חיכיתי שנייה יותר מדי, השמלה אזלה במידה 8 :(

two face

עוד כתבה מבית היוצר של יעל רגב שדיברה אל לבי -http://www.xnet.co.il/fashion/articles/0,14539,L-3088371,00.html, הפעם על הופעה חיצונית דיכוטומית.
אני יודעת שיעל כותבת שנויה במחלוקת, עם גישה שלא אחת מעוררת זעם (לעתים גם מוצדק), אבל יש לה הרבה רעיונות נהדרים. על העניין הזה, מראה שנע בין כוסיות-על לבין שלוכיות לא מגניבה, חשבתי לא מעט בעצמי.
גם לי יש ימים שבהם אני מרגישה שכל אחד ברחוב צריך ואמור לסובב את ראשו אחרי (ואם יורשה לי לא להצטנע, יש לכך אחיזה במציאות). יש גם ימים שאני מרגישה בהם אפורת פנים, זעופה ומרושלת - ברגעים כאלה אני בטוחה שאם אתקל באוטובוס באיזה בחור שבהה בי ביום מוצלח, אין שום סיכוי שיזהה אותי. גרוע מזה, הסיכוי שבכלל ייתן את דעתו עלי הוא קלוש.
יש לי כמה הסברים לתופעה הזו, מעבר להיגיון הפשוט של "יום עסל יום בסל". אני מניחה שזה קשור באישיות עם נטייה קלילה למאניה-דיפרסיה. לא במובן פתולוגי, חלילה, יותר כמו גרף סינוסי שעל עליותיו ומורדותיו נעים מצב הרוח, החשק להשקיע בעצמי והמוטיבציה לצאת החוצה ולתת שואו.
אישיות כזו, לפחות במקרה שלי (כנראה שאני לא היחידה), נשענת לא מעט על חיזוקים חיצוניים. תגובות שליליות ביום רע וחיוביות ביום נפלא רק מעצימות את המגמה הקיימת של גרף הסינוס באותו יום.

מתוך האתר הסופר מנחם הזה: http://seehere.blogspot.com/2006/08/celebrities-without-makeup.html

יום חמישי, 15 בספטמבר 2011

cleaning out my closet

תראו מה מצאתי על המחשב! נכון שהם דומים?

שרה ג'סיקה והסולן של טוויסטד סיסטר, שכבר נכתב עליו פה בעבר (אם אני לא טועה)

גיק-שיק

באמת חנוני להפליא, אבל ההשוואה שערך איזה מאייר בין דפדפני אינטרנט לבחורות מאוד דיברה אלי:

בעיני, העיוורות מרוב אהבתי לכרום, הבחורה אדומת השיער של גוגל לוקחת. גם דומה קצת לג'ואן הולווי :)
כל הקרדיט לאתר "חורים ברשת" - זו הכתבה המלאה: http://www.holesinthenet.co.il/archives/29071

נראה לי שהסתיו הגיע

אתמול בערב היה לי קריר במרפסת, גם הבוקר הצלחתי לשתות קפה לוהט בלי לסיים אותו מיוזעת כולי.
אפילו האור מבחוץ נדמה עמום יותר, שונה מהקרניים המרתכות של החודשים האחרונים. או שאולי הגזמתי קצת.
הנהנים העיקריים מהשינוי הזה הם כנראה ילדי בית הספר. יש לי זיכרונות מתוקים במיוחד מהרגע בו התלבושת האחידה מפסיקה להידבק לגב והריח העיקרי שנישא במסדרונות הוא של קלמנטינות (במקום ארומת מתבגרים מיוזעים).

וקצת קיטש באותה הרוח:



כשזיפזפתי לי בין גרסאות השיר השונות ביוטיוב, נזכרתי באיום הממשמש ובא לעוד רטרו לסבנטיז. מצפיה בג'ו דאסין וחבורתו אני חוששת שאני לחלוטין לא מוכנה להשלכות העניין.

יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

heels to kill

בחיים לא היו לי כאלה עדינות, עם עקב דק כל כך. באורח פלא הן גם נוחות להפליא (הסוד הוא בפלטפורמה הקדמית)


משל הייתי קלישאה, תגית "נעליים" היא אחת העמוסות כאן.

יום חמישי, 8 בספטמבר 2011

גילטי פלז'רס

אתמול, בעודי רואה "באה בקלות" בצפייה ישירה (סרט חמוד מאוד. אפילו חבר שלי - שונא סרטי הבנות - אהב) נזכרתי בכל מיני קומדיות רומנטיות מטופשות, בכמה אני אוהבת את הסרט הנורא "הדבר הטוב הבא" ובעקבות הכשל הזה - בכל מיני דברים טיפשיים וגרועים שפיתחתי אליהם חיבה.

פותח את הרשימה הסרט ההוא, שראיתי אינספור פעמים בכבלים (אפילו בכיתי בסוף כמה פעמים).
אחריו צועדת בגאון אהבתי הבלתי ניתנת לערעור לחמוצים. כל חמוץ שהוא (חוץ מלפת. זו חוויה קשה באמת) מתקבל בברכה. חוץ מהטעם המנחם, מדובר במזון לא משמין בעליל (אם כי הורס את השיניים וכו'). הכי אהובים - מלפפונים בחומץ, חצילים סגולים וכרוב מקופסת שימורים.
הממ.. זאואר קראוט.
עוד בקולינריה המזרח-אירופית: דגים מלוחים. לקרדה, הרינג, סרדינים ושאר ריחניים, וגם שום על כל צורותיו (אין כמו ניחוח רומני מהפה)
בחזרה לקולטורה - ספרים של עירית לינור, כולל הפחות מוכרים ("הסנדלרית", אניוואן?). מצרך חובה כשאני חולה.
----------------------------
הרשימה לא תמה, אבל הזמן שלי כרגע דווקא כן. מחכה לי הערב מסיבת רווקות ובדרך עוד כמה דברים.
את זה הכנתי לכבוד המסיבה. מקווה שיצא לי שווה כמו של עלמה.

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

I oughta know

יש פן די נחמד בחיפוש עבודה. יוצא לי לדבר עם המון אנשים שלא שוחחתי איתם הרבה מאוד זמן. חוץ מזה, הפכתי אשפית בניסוח מיילים המפרטים את מעלותיי ואני מכירה כבר אינספור נוסחים למבחני עריכה.

לפני שבוע+- חבר שלי ואני הכנסנו את קורות החיים שלנו לאחד המנגנונים ברשת שמקושרים לשלל חברות השמה. אמנם המאגניבים משיגים דרים ג'ובס באמצעות קשרים מסועפים וקסם אישי נודף למרחוק, אבל באותם ימים המצב נראה עגום, המקרר היה ריק והתקמצנתי על קניית מצרכים חיוניים דוגמת נעליים, לכן החלטתי לשלוח את לחמי על פני המים הוירטואליים.

עד כה הסתדרתי קצת. השבתי לעצמי כמה קשרים מסועפים, גם הקסם חזר לנדוף ממני, אבל קיבלתי במקביל טלפונים מחברות השמה. כולם הציעו לי לעבוד כמזכירה - בלי שום קשר לסעיפים המפורטים ומאירי העיניים שכתבתי אודותיי, או לתחומי הניסיון, העניין והידע שלי. לגבר זה גם היה קורה?
מאוד ניינטיז מצדי להתרגש ולהתרגז מזה. עוד רגע אשים ברקע אלבום של אלאניס מוריסט. ובכל זאת, הקונספציה המוטעית לפיה לנשים סגולות סדר ניקיון וארגון פשוט מוציאה אותי מדעתי. לי אין שמץ של פיצול קשב, ואני מכירה הרבה בחורים סופר-מאורגנים שהיו מתקתקים בשנייה הזמנת טיסות וגם מארחים נפלא את אורחי המנכ"ל שהגיעו ממעבר לים.


איך היא נראית פה כמו איגי וקסמן? (כלומר, להיפך. כנראה)

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

me and tony defries

הכי כיף זה יומולדת, במיוחד כשמקבלים מתנות שוות ושימושיות.

1. הביוגרפיה של דייויד בואי. הביקורות מעורבות, המחבר אכן לוקה בעודף ניו-ג'ורנליזם (לא אכפת לי מההתמכרויות שלך, מארק ספיץ! להזכירך, אתה פה כדי לספר לי על ימי הקוק של הדוכס הלבן), אבל מבחינתי זה לא באמת משנה - מדובר במרכיב חובה ב"ארון הספרים היהודי" שלי.
לצד ולמרות שברונות הלב על כך שלעולם-לעולם לא אזכה לראות את סיבוב ההופעות diamond dogs (כרטיס עלה 10$! תהרגו אותי כאן ועכשיו! על מארק רונסון שילמתי פי 5..), יש לספר השפעה עמוקה ומעודדת עלי. דווקא הדמויות השנויות יותר במחלוקת הן אלה שנוסכות בי השראה. אם נדייק, מדובר באנג'י בואי (אשתו הראשונה) ובטוני דה-פריז (הסוכן המהותי הראשון. היו כמה לפניו). כשמחפשים עבודה, אין כמו להיכנס לדמות של אמרגן שעיר חזה או בלונדינית עם אמביציה מחומצנת, לפני שיחות טלפון מנג'סות-אך-משמעותיות.

האמצעי עם האפרו. כאילו שאפשר לטעות.



2. הז'קט הרציני-אך-מגניב הזה:
שטחי מאוד (אבל מספק מאוד) לקנות משהו בתחילת העונה. הוא יהיה נהדר לעבודה, עכשיו רק צריך אחת.

עוד דברים מעניינים: מצאתי נעליים נהדרות, התלבטתי נורא לגביהן ובסוף לא קניתי.
מדובר באלה - אבל בסגול לבנדר:

או באלה, שנראות זוועה בצבע הזה. התכוונתי לרכוש אותן בשחור:
נסו להפעיל את הדמיון. אין לי נעליים שחורות והן עשויות להתאים ממש לשמלת הדרקונים הסינית (השחורה!) שלי.


אהבתי אותן בגלל הגובה, הלוק הטראשי (של פרחות בריטיות, אלא מה?) והנוחות. אני לא משקרת לעצמי, הן באמת נוחות מאוד, בייחוד הדגם השני.
אהבתי פחות את המחיר. 350 ש"ח לדגם הראשון, 300 לשני (אחרי 50% הנחה). נכון, זה לא מחיר מטורף. מצד שני, אין לי צורך אמיתי בנעליים והעו"ש שלי ישמח להשאיר אצלו את המאיות האלו.
ההצדקה הכאילו-הגיונית היא חתונה בעוד שבועיים. לדעתי אין בחורה שלא מנצלת אירועים כאלה כדי לתרץ שופינג אימפולסיבי. מצד שני, תנאי השטח לא יהיו נדיבים במיוחד לעקבים וההיגיון אומר לדבוק במנעלי הישנים. חתונה זו הוצאה מזעזעת בכל מקרה.

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...