אינטימיות מזוייפת

בכל פעם שאני חוזרת מבית הורי, אני נזכרת שאחד הדברים שהכי כיפיים ואינטימיים בעיניי במשפחתיות הם קולות הבית. כל הקולות היומיומיים (והעמומים קצת) האלה של סגירת דלת/ פתיחת ברז/ הרתחת מים/ תקתוק על מחשב/ טרטור מקרר שפתוח יותר מדי זמן כי ההכרעה בין מילקי למעדן הגולן היא כה קשה - ואפילו הורדת מים..
אני מודעת לביזאריות שבעניין, אבל זה הפסקול הכי מרגיע בעולם לאוזניי.
בדירה שלי הקירות נורא נורא דקים. ממש שומעים את כל המתרחש בדירות השכנים - אז לשמחתי נחסכים ממני קולות חדר השינה שלהם, אבל את המטבחים אני שומעת ממש טוב. בעצם, אפשר לומר שהקולות העמומים במטבח השכן, אצל אנשים שאני לא מכירה וכנראה גם לא אזהה בחדר המדרגות, הם הפסקול הביתי והמרגיע שלי עכשיו. (במיוחד הלילה, כשחבר שלי לא כאן והשקט עז מנשוא)

DAY עוף

נורא כיף שיש ימי חופש שחייבים לנצל. השנה האזרחית הולכת ואוזלת ואני נשארת ביום ראשון הזה, כמו בזה שלפניו, בבית.
לא היו לי תכניות מיוחדות וכולם עובדים היום חוץ ממני, אז הקדשתי את היום לבילוי ביתי שמשלב מטלות שדחיתי כבר שבועיים (ספונג'ה, לעשות משהו עם הבטטות והברוקולי שבמקרר, להפשיר פרגיות) ועיסוקי פנאי למהדרין (שתיית קפה למכביר, זיפזופ בין הבלוגים החביבים עלי וסינון שיחות טלפון מהעבודה).

פצצת בטא-קרוטן מעשה ידי להתפאר. לא יפה, אבל טעים.

האמת? הספקתי יפה וגם היה כיף, אבל אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת להפוך את העניין לשגרה.
לפני כמה ימים הייתה לי שיחה עם חבר שלי על סוגיית עקרות-הבית. אני עובדת מדי יום, והוא לומד רק 4 ימים בשבוע מה שמותיר לו יום אחד בו לצד שיעורים בפיזיקה הוא שוטף כלים ועושה כביסה (נשבעת! זכיתי). הוא טען שלהיות עקר בית זה מושלם, כי אתה מסיים את המטלות בשלב די מוקדם של היום ומתפנה לעיסוקיך. אני טענתי שהוא לא עושה ספונג'ה, ולכן מסיים את המטלות מהר כל כך...
הבוקר בכל מקרה, כדי לתת קונטרה לאווירת משפחת בריידי שאפפה אותי , שטפתי רצפה וחתכתי בטטות לצלילי האלבום הראשון של פראנץ פרדיננד - חבורת פרחחים סקוטיים שאף עקרת בית לא הייתה מסכימה לארח. מעולם לא שמעתי את האלבום במלואו, והמסקנה: הוא טוב משחשבתי, ויצטרף בקרוב לתכולת האייפוד שלי.

אז מה אם זה הכי 2004? הם העבירו לי את הבוקר מצוין.

התכניות להמשך היום-

להכין עוגת פאדג' (עם רסק תפוחים) של בצק אלים

לשרוף את השחיתות (הלא נוראית, ובכל זאת) של סוף השבוע

לקנות לעצמי לפחות מברשת איפור נורמלית אחת, רק אם אהיה במצב רוח סופר-הישגי.

כלל המעבר

האמת שאין שום כלל, סתם מעבר שמתרחש בימים אלה ממש. וזה נהדר. אני מרגישה כאילו עד כה הייתי במין הקדמה ארוכה ומייגעת, ועכשיו מתחיל הסיפור. (אולי אפילו אעלה תמונות לא מסגירות. צריך לחשוב על זה).
כבר כמעט הכל מסודר- רק אינטרנט אין. כבלים גם אין- אבל לא יהיו בעתיד. החלטנו להתנזר, ולהסתפק ב1, 2 ו-10 (אם אתם מתעקשים, גם 33)+ספריית הסרטים והסדרות שטיפחנו בחודשים האחרונים.
האמת שבאמת אין שום הבדל- שידורים חוזרים של סיינפלד ראיתי גם בביפ, רק שאז לא יכלתי לעשות פריז.
הכיף האמיתי הוא לראות טווין פיקס- חבר שלי הוריד לי לבקשתי, ואני נהנית מכל רגע (וגם מהנוסטלגיה).

אוי לורה, התגעגעתי.

אגב נוסטלגיה, לעצרת הזיכרון לא הלכתי השנה. בשנה שעברה הלכתי כי הייתי חייבת, אבל באופן כללי אני נוטה להימנע. זו בעיקר הזדמנות להתרפק על נוסטלגיה באופן הכי לא פרודוקטיבי שאפשר, ובכלל- אירוע די מעצבן. נקודת זכות שחייבים לציין בכל זאת, היא ההחלטה להימנע מנאומי פוליטיקאים.
(אגב, זאת רק אני, או שהשנה לא היה אחד שלא הרגיש חופשי להשתלח בעצרת ובסימבוליותה? מצד אחד, זה לא דיבר גם אלי. מצד שני- חינגת הלא אכפתיות הזאת הרגיזה אותי).
אז במקום העצרת, הדרמתי לאזור קיבוץ גלויות, לערב אלטרנתיב של תלמידי הסטודיו של ניסן נתיב. היה ממש מוצלח, כמו מין ציפורלה בגרסת הבוסר. כבר יש שם כמה שמתבלטים ככוכבים.
הדבר היחידי שצרם- וצרם חזק- הוא הניסיון העיקש (ואולי אפילו הגרידי) לדחוס כמות בלתי נתפסת של צופים לאולמונצ'יק הפצפון בו נערך המופע. אמרו לי שכל שנה זה ככה, אבל זו לא סיבה להשלים עם העובדה שאנשים קנו כרטיסים ונשארו מאחורי הדלת.

אני מרגישה צורך עז לכתוב, אבל לא כל כך מצליחה למצוא על מה.

בטח כי בימים האחרונים החום מכריע אותי לחלוטין, שולק ממני את שמחת החיים ובעיקר- משאיר אותי בבית במשך רוב שעות היממה. (שאותן אני ממלאת בצפייה אינטנסיבית בטלוויזיה ובפרקים של גלי ברשת. ידעתם שסו סילבסטר היא גם אחותה של ג'וליה צ'יילד מ"ג'ולי וג'וליה"?)

קשה לעבור דירה ולהיות בין לבין- אני חוששת מאוד (אולי לא מאוד, זו מילה חזקה. אבל חוששת) מ"אחרי החגים".

בשבוע שפותח את אוקטובר אני מתחילה לעבוד בעבודה שקצת מלחיצה אותי, ובמקביל עוברת דירה. הדירה הראשונה אי פעם שאני מתחילה מאפס, כך שאני מלאת חששות וחוסר וודאות.

ממש כמו ג'ולי, מהסרט ההוא, אני מנסה למצוא פורקן בבישול. כלומר, אני מכינה בעוד יומיים ארוחת חול המועד (לא חג!) לחברים. בדיוק התכוונתי לצאת אל הסופר ולקנות עגבניות שרי, כי ע"פ אורנה ואלה לוקח 5-8 שעות(!) לייבש אותן, וחשבתי להכין חלק מהדברים מראש, אבל אני כלכך מתעצלת לעשות את זה. לא בא לי להיות תקועה בבית 8 שעות בלי אופציית מילוט בגלל 2 קילו עגבניות שמתפננות בתנור.

ואגב ג'וליות- ראיתי לפני יומיים את "לאכול להתפלל..", והוא ממש מטופש. אוסף קלישאות ניו אייג'יות טחונות דק-דק. כבר עדיף לראות את "משהו טוטאלי".

מביך אותי להודות שאפילו הזמנתי אותו פעם בVOD.

תמונות מימי כיפורים

שלט תמוה במיוחד אי-שם ברחוב רבי עקיבא בבני ברק (אחד מהיתרונות בעבודתי החדשה הוא המסע האנתרופולוגי המרתק בדרך)- מועדון בריאות וכושר ב30 דקות בלבד?! תגידו שזה לא נשמע כמו "מארחת בביתה, ללא מין".

אני לא יודעת מה קרה באותו בניין, כנראה שמשהו לא כל כך נעים. אבל דרך ההתמודדות של הדיירים כבשה אותי. (צולם ביום כיפור, למגינת ליבו של הקורא א.ישי)

זה מה שקורה כשנוהים אחר שופינג זול, ונכנסים לחנויות פרחות בקינג ג'ורג'.

 חוצמזה, האטרקציות העיקריות של חיי כרגע נוגעות לענייני מעבר הדירה המתקרב בצעדי ענק. כמה פולני מצדי. מחר, למשל, אנחנו הולכים לבחור ספה, וההתלבטות קשה.

מהקטלוג של איקאה לא נפלתי. יש שם דגם אחד שנראה רך ומפנק (EKTORP)-

אבל לא אהבתי בשום צבע חוץ משמנת, שזה מגה-לא-פרקטי. האדום נורא, החום לגווניו השונים מוציא לי את שמחת החיים, והאפור נראה כאופציה הסבירה ביותר, אבל הוא קר ומנוכר.

האופציות האחרות לרכישת ספות הן מתחמי ענק דוגמת דן-דיזיין-סנטר (שאני חוששת שיהיה נורא יקר), או הג'יפה האורבנית של רחוב הרצל, שם אני חוששת שיעבדו על זוג צעיר ותמים שכמותנו, כמו פה למשל:

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3738213,00.html

נראה לי שהבעייה העיקרית היא שאני לא ממש יודעת מה אני מחפשת. ספה, שתהיה ארוכה מספיק לשלושה ישבנים, ולא מעור. עדיף עם אופציה להסרת הריפוד לצורכי כביסה או דריי קלין. מבחינת סגנון אין לי כל כך כיוון. מעולם לא עיצבתי דירה (בפעמים הקודמות התמזל מזלי להכנס לדירות שותפים מרוהטות למשעי), ואני מקווה לגבש קונספט תוך כדי חיפוש.

בקשות או יותר נכון, שאיפות

שטחיות לגמרי (זה פוסט קליל לחלוטין), וכולן לדירה החדשה:

הכוננית ספרים הזאת, שנראית כמו לוח מודעות של פעם:

 

(ועולה מלאנתלפים בטולמנ'ס)

וגם בלנדר, כדי להכין פרישייק (כמו של וויל סמית' באוייב המדינה):

זייהו לבינתיים.

יש לי רעש נוראי בדירה ואני לא מצליחה לעבוד :(

משפצים בדירה מעלי. משום מה זכור לי שהם הבטיחו שהרעש יימשך רק שלושה ימים...