שיר לתחילת השבוע האקדמי + השראה אופנתית

אני לא יודעת למה, אבל בחודש האחרון אני שומעת בכל מקום את "סיקרט" של מדונה (ברדיו, במאק דיזנגוף סנטר, בקומת המזרקה של קניון הסבתות האולטימטיבי, הלא הוא גן העיר, בראש שלי). האמת שזה די משמח אותי, כי אני חווה איזה רנסנס ביחסיי עם מדונה ובכלל סיקרט זה שיר מצוין בעיניי ובדטיים סטוריז זה אלבום לא רע בכלל. 

כדי לאזן את הדביקות הזאת ולהחזיר לעצמי את הפאסון שלי (בעיני עצמי) אני חייבת לציין שאני גם שומעת ללא הרף את אלבומי תחילת הדרך של בלאק סבאת'. 

נחזור לדביקות: בתקופה האחרונה בא לי נורא לגוון את מה שאני לובשת. אני מרגישה שאני מתבוססת עד זרא בביצת הסקיני, האפור-שחור והמגפונים, משעממת את עצמי ואת סובבי (ובכן, לסובבי כנראה לא אכפת, בדיוק כמו שלא אכפת להם אם אני שומעת מדונה, בלאק סבאת' או את מיטב הלהיטים של להקת צופי תל אביב, אבל אני משתעשעת במחשבה שאולי כן אכפת להם) ולא מוצאת השראה באוניברסיטה, ברחובות העיר ובאוטובוסיה ובטח שלא בעבודה.

לא מזמן הייתי בבארבי, בערב שהופיעו בו גם כמה מחבריי. הם החליטו להגיע להופעה לבושים כמו ערסים משנות ה-70 ודווקא ההומאז' הכעור הזה נתן לי את ההשראה שחסרה לי. פתאום התעורר בי חשק להתלבש כמו ערס מהסבנטיז. באותו שבוע כבר הוצאתי ממעבה הארון את חולצת הקטיפה המכופתרת שלי ומקרקעית מגירת התכשיטים את השרשרת הגורמטית שלי. העתיד צופן לי clogs ומכנסי פדלאפון (וכן, אני יודעת שאינספור כתבות אופנה כבר הכתירו את הפדלאפון כטרנד מתקאמבק. בינתיים לא נתקלתי בו בשום מקום שאינו the man repeller, אז אני מרשה לעצמי להרגיש חלוצית).

אני גם לגמרי זורמת על גרסת האמצע-סוף-ניינטיז של הפדלאפון: שחור, משודך לגופיית ספגטי שחורה, איפור עיניים מודגש ותסרוקת עתירת שוונצים. 

זה נורא, הא? אני מתה על תסרוקות כאלו (למרות ששלוש המודליסטיות שאני מציגה כאן כדי להמחיש לאיזו תסרוקת התכוונתי נראות די כמו חביתות).

אגב הומאז'ים פרחיים לניינטיז ובחזרה לתחילת הפוסט, אני ממש אוהבת את איך שמדונה נראית בקליפ של סיקרט. זה פרחי למדי, אבל מהסוג שמוצא חן בעיניי. תמיד הייתה לי בלב פינה חמה לפרחות ותמיד אהבתי איפור עיניים מעושן, עגילים באף ועגילים בפופיק. הקליפ הזה עושה לי חשק לכל אלו.

לעגילים בפופיק אין לי באמת אומץ, מה גם שזה באמת הכי טרנד שנס ליחו (ושמחייב חולצת בטן. ולזה *ממש* אין לי אומץ), אבל אולי אני צריכה להחזיר עטרה ליושנה ולענוד שוב את עגילי האף הנשכחים שלי. 

(נכון נמאס כבר מההתרפקות הזאת על הניינטיז בכל מקום? לי זה יוצא מכל החורים ואיכשהו בכל זאת נפלתי לזה. אנסה לשלוט בעצמי להבא). 

party like it's 1999

אין לי מושג מי אחראי לקלישאה השחוקה שבחרתי לכותרת הפוסט (או מה משמעותה. חבר שלי ואני ניסינו לפצח אותה בלי לגגל והגענו למסקנה שכנראה מדובר סתם בחגיגות המילניום), אבל במקרה היא התאימה לי היום בול.

(תוספת מאוחרת: גיגלתי וגיליתי מה הרפרנס)

נסעתי היום להורים, אי שם הרחק מתל אביב. האם הפכתי להיות תל אביבית מתנשאת שמדירה את רגליה מהלילה הלבן בשאט נפש? יכול להיות. אני כבר שבע שנים בעיר, אולי רכשתי את הזכות הלגיטימית לכך. אבל האמת שבכל מקרה לא תכננתי לצאת. לא בגלל התנשאות, אלא כי אני כזאת חננה מהגיהינום ואני מנסה לצבור פור על תקופת המבחנים הזאת.

התמקמתי בחדר של אחותי הקטנה, שיצאה לה לקורס הדרכה\חלוץ הנהגתי\רפסודיה\ווטאבר, ושם ביליתי חצי שעה מעניינת במיוחד בעיון ביומנים שלי מכתה ד' - ט'. זה מתחיל כמשהו מגוחך ובלתי נסבל במתקתקות שלו (יש לי חשד סביר שהושפעתי מ"דפי תמר" וניסיתי לחקות את סגנון הכתיבה של דבורה עומר שם. חננה נשארת חננה) והופך עם השנים לקובץ טקסטים כתובים לא רע, אבל מדכאים למדי. כבר שכחתי כמה זה איום להיות בחטיבה. נראה לי שאלו היו השנים הגרועות בחיי סו פאר (בתחרות צמודה עם השנה הראשונה בצבא). 

בכל מקרה, לא בגלל זה העליתי את הנושא. לפני אי-אלו פוסטים חלקתי את ההרגל המגונה שהיה לי בילדותי, של לעשות "משטרת האופנה" במסיבות כתה. ובכן, הנה קטע מאחד הדו"חות (ממסיבת יומולדת בשנת 99' האמורה. הייתי בת 10, רחמו עליי) - 

לא חסכתי בסופרלטיבים

וגם - אפטרמאת' אחר (וממש מצחיק) מיומולדת אחרת, באותה שנה ממש. זה לא תיעוד של מה כל אחת לבשה, אלא הרשמים שלי (בצירוף דעתי המנומקת) על צו האופנה של סוף המילניום:

היום זה לא נראה לי כל כך נורא, האמת. איי לאב פדלאפונים, גופיות ספגטי ושוונצים. מעניין מה לבשתי לאותה מסיבה (אני אפילו זוכרת של מי הייתה היומולדת!) ואיזה טעם מגובש היה לי אז, שגרם לי להיות כל כך נחרצת בדעתי.

golden years

כמיטב הקלישאה הסטודנטיאלית, גם אני מקפידה למצוא בתקופות מבחנים דרכים מצוינות לבזבז את הזמן. היום מצאתי משהו באמת חמוד (שאפילו התכתב לי קצת עם איזה פוסט שהעליתי פה פעם) - 

פרויקט השנים המוזרות. זה לא חדש, מתנצלת אם מדובר כבר במגה-אולד-ניוז, אבל זה רעיון מעולה.

הקונספט הוא פשוט - אנשים מעלים תמונות שלהם מפעם, מתקופות חשוכות\מוזרות\מבאסות, לצד תמונות עדכניות שמוכיחות שהכל הסתדר בסופו של דבר. מין לפני-אחרי, רק בלי (בדרך כלל) הניתוח הפלסטי. 

ממש הזדהיתי עם התמונה הזאת (לא צריך להסביר איפה ה"לפני", נכון?)
 הבעת פנים כזאת וגבות כאלו ליוו אותי במשך כמה שנות תיכון תמוהות

כמובן שזה מבוסס על רעיון אמריקאי, וכמובן שהאמריקאים - כהרגלם - עושים הכל הרבה יותר מרשים, על גבול הביזאר (כלומר - תמונות ה"לפני" והסיפורים שנלווים אליהן הרבה יותר עגומים).

ועוד משהו קטן לסיום - כי הרי אי אפשר בלי איזו קבוצת פייסבוק תורנית לבזבז בה את הזמן שאמור להיות קודש ללימודים. אז "אמהות שמדכאות אותי" זה אחד הדברים המצחיקים שנתקלתי בו בחודשים האחרונים. בחיי. צחקתי אתמול בקול רעם מול המרקע, מזל שחבר שלי היה שקוע במונדיאל (קלישאות מגדריות זה כאן) ולכן לא נדרש להביע דאגה לבריאותי הנפשית. 

טרנדים שנס ליחם\bell bottom blues

הפוסט האחרון הציף אצלי (ואצל כמה קוראות) זכרונות נוסטלגיים מלפני עשור ומשהו, על הקבעונות האופנתיים שאחזו בנו אז ולא האמנו שהם בני חלוף. בגלל שנורא משעמם לי ללמוד למבחנים, החלטתי לפתוח את זה לגמרי ולפרוש את רשימת הטרנדים שחשבתי בזמנו שהם קלאסיקות של ממש:

1. נושא שכבר נדון פה בפוסט הקודם - מכנסיים מתרחבים. מאז שאני בת 10 בערך, זו הייתה הגזרה היחידה הקבילה. קראנו לסקיני "מכנסי גזר" וצחקנו על איזו ילדה מהשכבה (שבכל מקרה הייתה יעד ללגלוגים) בגלל אמא שלה, שהייתה טרחנית, זקנה, מעצבנת ולבשה רק מכנסי גזר.

אני זוכרת שממש אהבתי ספרים מסוף שנות ה-60 - תחילת שנות ה-70 (כמו אמא-עשרה, למשל), שבו לכל הנערות והנערים המגניבים שבאיורים היו מכנסי פדלאפון מושלמים ושיער היפי שופע.

חשבתי ואני עדיין חושבת שפדלאפון זו הגזרה הכי מחמיאה, אבל כיום קצת קשה לי לדמיין את עצמי איתה. למרות זאת, לפני שנה ומשהו בביקור סופ"ש אצל ההורים שלפתי מהארון ג'ינס סופר-מתרחב שאהבתי במיוחד בתיכון, שידכתי אותו לחולצה משובצת ויצאתי לקרוע את העיר (טוב, יצאתי עם חברה לפאב באזור). קצת בא לי לשחזר את זה בעיר הגדולה.

פתחתי את העניין לדיון עם חברים אתמול ועלו שם כמה דברים מעניינים: (1) - עובד עם חבר שלי מישהו שמגיע לעבודה (וזו עבודה סופר חנונית ונורמטיבית, כן?) עם מכנסי פדלאפון מרשימים. (2) - ציפי סיקסטיז (זוכרים?) צימקה את האימפריה היפואית שלה ושוכנת עכשיו באיזה כוך בדרך לשוק הפשפשים.

תוספת מאוחרת:

2. גזרה נמוכה - שמגיעה (לפחות ע"פ ספר הטרנדים של לפני עשור) שלובה עם הפדלאפונים בקשר גורדי בל-יינתק. זה באמת משהו שלא הבנתי איך אפשר לוותר עליו - חשבתי שגזרה גבוהה מגדילה את התחת (האמת, היא באמת יוצרת אשליית תחת מפואר) וגורמת לך להיראות כמו דודה של וויל סמית' ב"נסיך המדליק":

תכל'ס, היום מה שהיא לובשת נראה לי לא רע בכלל  (אבל אף מילה על התסרוקת והעגילים)

ולמרות זאת, סבלתי מהגזרה הנמוכה. אי אפשר לשבת, קר בגב התחתון.. אני זוכרת שפעם, בחטיבה, פשטתי על הארון של חברה ומדדתי מכנסיים מתחילת שנות ה-90, בגזרת אמצע סבירה לחלוטין. הם נראו לי אז כמו מוטציה, אבל היה כל כך נעים ללבוש משהו שמכסה באמת את התחת.

3. מותו של הליפגלוס וסופו של איפור העיניים המוגזם. גם על זה כתבתי כבר. במשך די הרבה שנים לא הצלחתי להבין איך בחורה יכולה להדגיש את השפתיים ולא את העיניים. זה נראה לי כל כך זקן, סבתאי ולא סקסי. שפתיים בהירות, מבהיקות ומנצנצות נראו לי כמו האופציה הטובה ביותר, אם לא היחידה.

והקליפ שעיצב ללא ספק את תודעת הליפ-גלוס שלי (וכבר הופיע פה מלאן פעמים. אני פשוט ממש אוהבת אותו):

4. תכשיטי כסף. עד לפני כמה שנים הייתי ממש אנטי תכשיטי זהב. זהב נתפס בעיניי כזקן (מוטיב חוזר כאן בפוסט, אולי פשוט הזדקנתי), פרחי ומכוער. האסוציאציה המיידית שהוא עורר אצלי היא שיניים מוזהבות. היום, לעומת זאת, תכשיטי כסף נראים לי קצת ילדותיים ויש לי אוסף תכשיטים מוזהבים שגדל לו בהתמדה (באמת בא לי לתעד אותו פעם, אבל זה מרגיש לי UBER-פקאצי).

זו פחות-או-יותר הרשימה שלי. יש עוד דברים (עגילי חישוק ענקיים, שולדר-פאדס..) אבל נראה לי שהעמדה שלי לגביהם לא התהפכה בצורה תהומית כמו מה שפירטתי למעלה.

ממתק לתחילת השבוע

מצד אחד, הקאמבק של שנות ה-90 יוצא מכל החורים. זה הגיע למצב שבאיזה יום באוניברסיטה, כששוטטתי עם חברה, היא הצביעה על הדשא של גילמן ואמרה: "תראי, זה נראה כמו סרט מפעם".

מצד שני, אין דבר מנחם יותר מדברים מוכרים. זאת הסיבה שאנחנו אוהבים קאברים, סמפולים ונוסטלגיה. זה חסר ערך תזונתי (או אמנותי, או תרבותי), אבל כיף.

לפני כמה ימים, באחד השיעורים האחרונים של הסמסטר (שהיה איזה תרגול משמים שלא תרם לי יותר מדי ידע), שיחקתי לי בטלפון (בושה. אני באמת מתכוונת להפסיק עם זה בסמסטר הבא) ונקלעתי איכשהו לדף ה-IMDB של "meet joe black" (זוכרים? סוף הניינטיז, בראד פיט הוא מלאך המוות, קלייר פורליאני היא חסרת כישורי משחק, כאן זה מסתכם פחות או יותר).

בקיצור, בדף הזה גיליתי אוצר בלום של נוסטלגיה בת 15 - לא פריימים מתוך הסרט עצמו, שבאמת לא מעניינים אף אחד, אלא תמונות מאירועי השקה ניינטיזיים להחריד. דברה מסינג בכתפיות ספגטי, קלייר פורליאני בשמלת "שר הורוביץ", בראד פיט --- טוב, האמת שהוא פשוט לא משתנה. הנה, תראו בעצמכם איזה בלאסט פרום דה פאסט:

ואז התחלתי לחפש כאחוזת אמוק עוד סרטים מסוף הניינטיז. מה שמגניב בתמונות האלו, לצד העובדה שאני ממש זוכרת את הסרטים האלו יוצאים לאקרנים, הוא שהן ממש לא "עשויות". כולם נראים שם די טבעיים ולא מוגזמים, מה שהם לובשים נראה לא-כל-כך פאשן פורוורד ולפעמים גם יש פשלות והתפלקויות קטנות, מה שהופך את זה לחמוד להפליא:

אליסון האניגן בתסרוקת הניינטיז האולטימטיבית (יש לה שם גם סנדלי עקב כסופים!)

ג'סיקה ביל בכובע צמר! לא בתמונת פפראצי - באירוע השקה של playing by heart

שרליז באירוע של אמריקן פאי, עם לוק שהיו צולבים אותה עליו היום
(בתמונות אחרות משם רואים שהחולצה גם לא מכופתרת טוב)

קמרון דיאז בסטרפלס וג'ינס מתרחב מהגיהינום, מאט דילון עם חמצון.
הקרנה של משתגעים על מרי, כמובן.

ועוד ממתק נטול ערך תזונתי: בתקופה האחרונה, הגילטי פלז'ר שלי הוא "להיות איתה". אני יודעת שזו סדרה מטופשת, אבל זה חמוד ועשוי לא-רע (הדמויות הראשיות מעצבנות ממש, אבל דמויות המשנה גונבות את ההצגה).

can't get it out of my head

מדד האנרגיה שלי בשעה זו נמצא מתחת לאפס, הברזתי לחבר שלי מאיזו הופעה ולא שטפתי כלים למרות שהכיור מלא וגדוש. ובכל זאת (אלוהים יודע למה) התחשק לי לכתוב פוסט קצרצר שמוקדש כולו לשיר שנדבק לי למוח הבוקר בחד"כ.

האייפוד שלי לא הראה סימני חיים (למרות שהקפדתי לטעון אותו לילה לפני), אז נאלצתי להסתדר עם מה שיש = VH1 קלאסיק. לא יודעת איך אהבתי פעם את הערוץ הזה, נראה שהיום כל מה שיש לו להציע זה שירים של ABBA. בכל מקרה, בין כל שירי האירוויזיון המחרידים בצבץ לו פליט הניינטיז הזה שמסרב לצאת לי מהראש עד עכשיו.

נורא קלישאתי להתלהב מכל דבר שמריח קצת שנות ה-90, נכון? גם המסרים בקליפ הם לא בדיוק פאר התחכום. ובכל זאת היה לי כיף איתו. אולי כי הוא הרגיש לי מוכר, על אף שאני בטוחה ב-98% שמעולם לא שמעתי אותו בעבר. אני מניחה שזה פשוט אחד השירים שנכתבו מראש ובכוונה תחילה כדי להישמע מוכרים (בעיקר בגלל הסמפול. סמפול גורם לאנשים לחבב מיידית שירים, כי זה פשוט לא מאתגר מבחינה מוזיקלית. מרק רונסון כבר עשה מזה קריירה ומלא מלא כסף).

שיר לתחילת השבוע

אפשר להתגעגע לסקנדינביה, צריך לטעון את עצמי באנרגיות לקראת המבחן האחרון.
הנה הפתרון לשני הדברים הללו, עטוף בעטיפת סוף-ניינטיז מטאלית:

(קיבלתי 95 ו-96 בשני מבחנים ראשונים! אבל את התוצאות של סטטיסטיקה טרם קיבלתי, ורק המחשבה עליהן מרעידה לי את הפופיק)

אז זה הקאמבק של הניינטיז שדיברו עליו?

אני לא יכולה להגיד שראיתי את זה בא. את האזעקה הראשונה של תל אביב אפילו לא שמעתי (ישנתי, מודה) והגבתי אליה באפטרשוק היסטרי קצת. ובכל זאת, בסך הכל הייתי די מוכנה מראש. יש לי תואר בהצטיינות ב"שירת הסירנה" וזה לא הולך ברגל.

מה יאיר לפיד חושב לעצמו עכשיו? האם ידרוש מאיתן פוקס לערוך מחדש את הסרט ולהשמיט את הקטע בו הוא לא הולך לחדר האטום וממשיך לשתות את הקפה שלו כמו תל אביבי זחוח? נראה לי שזה יכול לדרדר את המנדטים, כזו דוגמה שלילית.

בסוף השבוע הזה עבדתי (מה שהוריד את מפלס החרדה לרמת אפס). בשאר הזמן שהיתי בבית ההורים של חבר שלי, אליו נמלטנו בשל הממ"ד האטרקטיבי שלו. שבת עברה בשיעורי בית בסטטיסטיקה, ניצול אחד של הממ"ד, האזנה למיני-התקוטטויות של בני הבית (מה שהזכיר לי, כמובן, את הסצינה בה טלילה כץ מגיעה לבית של ההורים בפתח תקווה וכולם רבים שם בטרנינגים. אמרתי כבר שאני בוגרת מצטיינת) והיחשפות לגלי הנאצה שחבר שלי סופג בפייסבוק על היותו שמאלני. זו הייתה הוכחה ניצחת לכך שהניינטיז לא באמת חזרו. אז אפילו הליכוד נפנף בדגל השלום, היום זו מילה גסה ממש.

אגב, דברים שנשמעים לי כמו אזעקה:
- אופנועים נוהמים
- מוזיקה מהדירות השכנות
- אזעקות מהטלוויזיה

שיר לתחילת השבוע

והיום בפינתנו (הלא קבועה, אבל מסתמנת כמשהו שאני נוטה לעשות בדרך כלל בימי ראשון) - קיטש שנזכרים בו (לפחות אני) במשמרות לילה, כשאין איש סביב וברדיו מחיים מחדש כלמיני להיטי ניינטיז נשכחים. אומרים שהניינטיז חוזרות בענק, אז בבקשה:

SUMMERTIME

אני לא נוהגת בד"כ לפרסם פוסטים דלי מילים וללא פואנטה, אבל באמת שבאופן חד פעמי אין לי הרבה מה לומר וגם לא תובנות מרחיקות לכת.
ראיתי אתמול את TRUE ROMANCE ("רומן על אמת"), וכל-כך נהניתי. הייתי בטוחה שכבר ראיתי אותו בעבר, אבל התבלבלתי עם קומדית-פשע-רומנטית אחרת (ופחות מוצלחת משמעותית.. הסרט הזה עם קמרון דיאז ואיאן מקגרגור)
בקיצור - אין ספק שזה סרט קיץ אולטימטיבי, וגם סרט דייטים אולטימטיבי: נוטף אלימות טרנטינואית ועם זאת צבעוני, קליל, סקסי ורומנטי. כמו לקרוא קומיקס (לדעתי הוא מבוסס על קומיקס).
אה, וגם הקאסט מטורף לגמרי.

SO 90S. לדעתי כריסטיאן סלייטר לא שינה הבעת פנים כל העשור 

הכי חולצת פארקר לואיס. ולא זכרתי את פטרישיה ארקט כלכך יפה.

בראד פיט, בימים בהם כריסטיאן סלייטר היה החתיך-המאגניב הבלתי מעורער

אין כמו ווייט טראש מודע לעצמו (ז"א - תסריטים של טרנטינו)

"you're so cool"

אין כמו חופשת מחלה (מחשבות על יחסים, ציבור ושנות ה90)

מהרגע בו את כבר מרגישה סביר ויכולה לשוטט בבית להנאתך, למרוח שלל גווני לק (ורוד וטורקיז, והמכחול עוד נטוי), לקרוא ספרים מטופשים ולראות מלא סרטים.
האמת, אני חושבת שהתחלתי להרגיש טוב יותר ברגע שהתחלתי לעשות דברים שאני נהנית מהם.. מין מעגל קסמים כזה. אתמול היה יום המהפך של המחלה שלי (AKA- ירד לי החום באורח פלא מ39 ל37 וקצת), ואני משוכנעת שהסיבה היא שלקחתי את שירת הסירנה בDVD.

יאיר לפיד בתפקיד עצמו, בעצם, בפעם האחרונה שהתגלה בו שמץ למודעות עצמית

כבר אמרתי שזה הספר הטיפשי הכי אהוב עלי? לדעתי קראתי אותו יותר מ-20 פעם. את הסרט לא ראיתי כבר שנים וניסיתי נואשות למצוא בכלמיני דרכים לא כשרות (כלומר בצפייה ישירה). נורא שמחתי לגלות שיש אותו בספריית וידאו ממש ליד קופת חולים, וראיתי אותו כבר פעמיים ביומיים. לא כולל המאחורי הקלעים. מערכת היחסים שלי עם הספר\סרט היא במידה רבה שיקוף למערכת היחסים של טלילה עם נשקיני קייט (ואני קלישאה ולא אכפת לי).

כשצפיתי בהתרגשות רבה במאחורי הקלעים (מעשה ידיו של גיא פינס להתפאר) תקף אותי גל נוסטלגיה מגוחך לניינטיז. אח"כ התפניתי לשים לב לדקויות הכתבה. היא עסקה בעיקר בבאזז יחסי הציבור סביב יציאתו של הסרט, מה שנראה לי קצת מגוחך. הטענה שם הייתה שלפני הניינטיז בכלל, ולפני ההפקה הזאת בפרט, לא עשו יח"צ לסרטים בארץ. שכל השטויות של הדלפת רכילויות מהסט לעיתונים ופמפום מתמשך של הליהוק הן המצאה של אותה יחצנית ששכחתי את שמה.
נשמע לי כמו בולשיט מרוכז. א'- היחצנית נראתה כמו יאפית תלאביבית חביבה ולא מזיקה מהניינטיז. ב'- אני בטוחה שאורי זוהר ודומיו יכולים לקחת קרדיט על הרבה תעלולי יחצ שנעשו בארץ עוד לפני שעירית לינור למדה להגיד "פמיניזם".

בכל מקרה, אחרי שנגמר הלכתי לראות פלורנטין בצפייה ישירה. (גם מבית היוצר של איתן פוקס, עם ייצוג-מה לקאסט של הסירנות. היחצ עבד עלי כנראה)

ההנאות הקטנות בלהיות מובטל

להיתקל בקליפ של מקרנה בVH1 קלאסיק. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה במצעד העשור. של הניינטיז.
כלכך נדיר שאפילו לא מצאתי ביוטיוב קליפ ראוי להורדה, אז צירפתי במקום את פנינת הניינטיז הזאת (זה היה הקליפ הבא בSMELLS LIKE THE 90'S, והזכיר לי נשכחות)


מילה למדריכת הספינינג- שימי את זה בשיעורים במקום סימפולים ל"ערב טוב לך". אם כבר זבל, שיהיה טראש.

קצת מייאש, החיפוש אחר ג'וב ראוי, אבל גם מאוד מסקרן.
לפעמים נראה לי שבנות מחפשות עבודה רק בשביל לקנות בגדים רציניים-אך-מאגניבים שכאלה לעבודה (וכמובן, בשביל הכסף לשופינג).