ורדים לבנים

גם זה פוסט שהתחלתי פעם. הוא לא ישב בארכיון שנים, אבל התחלתי לכתוב אותו לפני כמה חודשים ולא מצאתי את הזמן להמשיך. אני ממשיכה עכשיו והאסוציאטיביות די מתפזרת. אני לא מצליחה להתרכז ולאסוף, אבל בא לי לפרסם.  

 ***

אף מילה לגבי המלחמה כי באמת אין לי אף מילה על זה.

***

אחרי התקלות מקרית בקרטיס סיטנפלד דרך הספר "ממלכת האחיות", שמצאתי בסוף שבוע אצל ההורים שלי, לקחתי מהספריה את "במרחק נגיעה" שלה ונהניתי ממנו מאוד.

מ"ממלכת האחיות" יצאתי ברגשות מעורבים, אבל היו שם רגעים יפים שגרמו לי לחפש עוד ספרים של אותה כותבת, בעיקר הקטעים שבהם תיארה חוויות של הורות.

"במרחק נגיעה" הוא הספר הראשון שלה והוא הרבה יותר מוצלח בעיניי, הוא שאב אותי וסיימתי אותו תוך יום וחצי. זה לא בדיוק ספר גוד-טיים, אבל כמעט כן. זה רומן חניכה שמתרחש בפנימיה יוקרתית בחוף המזרחי, כשהגיבורה היא נערה מהמידווסט שהגיעה לשם על מלגה ועוסקת כל הזמן בחווית הזרות והבינוניות שלה. הבנתי תוך כדי קריאה, ובעיקר בדיעבד, שאני מחכה לסצנת מייקאובר זוהרת (זה כמובן מה שהיה הופך את הספר לקריאת גוד-טיים). לא יכול להיות שהגיבורה תשאר כל הזמן בינונית. לא כ"כ יפה, לא כ"כ מבריקה. אבל היא נשארת, אין שום מהפך. כלומר, יש מעין מהפך, אבל לא בכיוון הזה.

 

ככה קוראים לו באנגלית. הולם יותר את הספר ואת רוח הפוסט

תוך כדי קריאה הרגשתי שקשה לי להזדהות עם הגיבורה. זו תמה שחזרה על עצמה גם בביקורות קוראים על הספר, ובכלל בביקורות שמצאתי ברשת על ספרים של קרטיס סיטנפלד. אני מניחה שהסיבה לחוסר ההזדהות היא היעדר המהפך, יש בזה אנטיקליימקס מתמשך. זו סינדרלה עם רגליים גדולות, אן שרלי שנותרת פשוטה וחסרת חן, או ג'ו מארץ' שלא מצליחה לפרסם דבר.

ובכל זאת מצאתי את עצמי בה. כבר החזרתי את הספר לספריה, וחבל, כי יש שם קטעים שממש שווה לצטט. דקות האבחנה שלה מיוחדת מאוד. היא מתארת שם במדויק את התחושה של הגעה למקום חדש שבו כולם מוצלחים וחכמים, אחרי שהיית הכי מוצלחת וחכמה בעולם הקטן שלך. אני מנסה לתאר את זה במילים שלי, אבל היד שלי כבדה על המקלדת ושום דבר לא מתנסח כמו שאני רוצה. אסתפק בלכתוב שהייתי שם ושקרטיס סיטנפלד מצליחה לזקק את זה.

עוד דבר שהיא מצליחה לזקק היטב אלו חוויות חושיות. במיוחד נחקק אצלי הקטע שבו היא כותבת על השמפו של אספת', מלכת השכבה. יכולתי בהחלט לדמיין את זה. שיער בלונדיני גולש בניחוח פרחוני. לפני כמה חודשים, כשהספר היה אצלי, הייתי באיזו טרפת קלה של חיפוש בושם חדש עבור עצמי וזה השתלב היטב עם הקטע הזה. חיפשתי בושם פרחוני לא מתוק. אחרי שנים עם "מירקל" של לנקום, הוא הרגיש לי פירותי מדי. כשנתקלתי באיזה פארם בבושם "רומאנס" של ראלף לורן, חשבתי לעצמי שאולי זה האחד בשבילי ושזה בטח דומה לריח של אספת'. השילוב בין הצבע הוורוד-חיוור, הניחוח הפרחוני הפשוט, אבל לא המוני, הקווים הנקיים של הבקבוק והאפיל ה-preppy של ראלף לורן, הרגישו לי כמו כסף ישן. חיפשתי ביקורות על הבושם בפרגרנטיקה וקראתי שהרבה גולשות כתבו שזה היה בושם הפרום שלהן. מאוד מתאים למלכת השכבה. לצערי, הוא נמוג ממני ללא זכר ולכן לא רכשתי אותו בסופו של דבר, אבל אולי אתן לו עוד צ'אנס. 

תוך כדי חיפוש בשמים הבנתי שאני נמשכת לריחות פרחוניים לא מתוחכמים, שגולשות מספרות עליהם שהיו בשמי הפרום או החתונה שלהן. לא פרחים לבנים (יסמין, טוברוז, מגנוליה) שהם קצת כבדים ומתוקים מדי ועושים לי כאב ראש, גם לא ורדים מתובלנים שהם קצת סבתאיים. משהו כמו ורד צעיר מאוד. מאוד מידווסט פרברי מצדי, אבל הריח שהכי דיבר אליי בתקופה הזו הוא מהדורה מיוחדת של שמפו פינוק בריח ורדים לבנים. קניתי אותו במקרה, כי פינוק כחול הוא שמפו הבית שלנו ובמקרה לא היה בנמצא. תוך כדי שימוש שלי ושל יתר בני הבית, שמתי לב שהריח הזה משפר לי את מצב הרוח בקטע בלתי נתפס. מצחיק שאני שואפת להריח כמו מלכת השכבה הוואספית ובסוף נמשכת לריח של נערת קניונים.

(אגב, בסופו של דבר קניתי את peony picnic של קליניק, שהוא לדעתי הרבה יותר ורד מאשר אדמונית. אני נהנית ממנו, אבל לא בטוחה שהוא האחד)

עוד על ורדים ופנימיות:

גם הספר וגם שמפו הוורדים הזכירו לי את הספר "גן ורדים" שקראתי אי שם בנעוריי המוקדמים. גם זה היה רומן חניכה. ספר ישראלי מפתיע קצת, כי הכל שם הרגיש מאוד חו"לי. הגיבורה הייתה נערה ישראלית (בשם יערה אם אני לא טועה), שעברה עם הוריה לאנגליה ונשלחה לפנימיית בנות יוקרתית. אני לא זוכרת ממנו הרבה, אבל זכור לי שהוא היה משמעותית יותר מתוק ופחות מנוכר מאשר "במרחק נגיעה". לא מצאתי עליו כלום ברשת חוץ מהלינק הזה, אז אני לא מצליחה להיזכר מעבר לכך.   

שיר שהוא אסוציאציה:

כמה חודשים שיש לי "ורדים לבנים" בראש בגלל הפוסט הזה, שיושב לו בטיוטות, ובגלל השמפו האהוב. ובכל פעם שאני חושבת "ורדים לבנים" אני מתחילה לזמזם את "ימים לבנים". לאה גולדברג כתבה אותו כשהייתה בת 21, בודדה ובלימודים, כך שהוא זורם היטב עם רוח הפוסט.

טאלק וסוכר

יצא לי לקרוא בעבר המון ראיונות עם מובילות דעת קהל וקובעות טעם בתחום האופנה, שהתוודו על חיבתן לנעליים שטוחות ולבשמים גבריים. הצהרה שכיחה כל כך עד שניתן לראות אותה כמקבילה הבוגרת של וידוי הדוגמניות השחוק "הייתי טומבוי". כמובן שכאשר קראתי וידויים כאלו הם היוו עבורי כר פורה לשיפוטיות עצמית - איך אף פעם לא הייתי טומבוי? (למעט אולי השנה וחצי הראשונות לחיי, אז אמא שלי הקפידה להלביש אותי בבגדים נייטרליים מגדרית, מה גם שהייתי גבוהה יחסית ואלימה באופן בלתי יחסי, כך שהטלתי אימה על פעוטות אחרים בגינה הציבורית). וכנגזרת של זה, איך אף פעם לא מצאתי את עצמי מתחברת לנעליים שטוחות או לבשמים גבריים? האם זה אומר שאין בי שמץ של זוהר דוגמני, שום פוטנציאל אופנתי?

מאז ומעולם שאפתי לעקבים הכי גבוהים שאני מסוגלת לצעוד עליהם וכיליתי את שעות הפארם שלי בחיפוש אחר הבושם הנשי-פודרתי-מאסקי המושלם. בכל ההתנסויות שלי עם נעליים שטוחות ובשמים גבריים, הרגשתי גוצה וחמצמצה (בהתאמה). כנראה אני כל מה שקובעות הטעם ומובילות הדעת בזות לו.

לאחרונה חלו מספר שינויים בגזרה הזאת אצלי. יכול להיות שמדובר בהתנסות שלא תאריך ימים ותגרום לי בסופו של דבר לתחושה הגוצה והחמצמצה המוכרת, אבל בינתיים אני נותנת לזה צ'אנס. זה התחיל עם מוקסינים שטוחים שאיתרתי באיזושהי מכירה ומאז אני sporting them, כמו שאומרות ב-man repeller. זה המשיך עם זה שמצאתי את הבושם הגברי המושלם. Prada Amber Pour Homme כאילו נוצר בשבילי. אפשר לומר שהוא בושם נשי במסווה. יש לו בקבוק אנדרוגני ושם מסקוליני, אבל בפנים מסתתר ניחוח איריסי-פודרתי מאובק, גרסה מעט יותר עוצמתית של ה-infusion d'iris האהוב עליי.

מחשבה מעכשיו: האם הרתיעה הפאשניסטית מבשמים נשיים היא בעצם מיזוגניה במסווה? למה זה נעלה כל כך להריח כמו גבר, שלא לומר - למה זה כל כך לא מתוחכם אופנתית, לשאוף להריח כמו טאלק וסוכר?

שיר לסוף השבוע

לא מקורי ולא מתוחכם, אבל מאוד שבת בבוקר.

לא הייתה מופתעת ממני כשגיליתי שיש לשיר גם ביצוע של נינט ורן דנקר מתוך "השיר שלנו" (עונה 3 אני חושבת, לפי זה שרן עם מדים). התגלית ניפצה לי את בועת האליטיזם שאופפת אותי כשאני שומעת מוזיקה ברזילאית. 

ועוד משהו: 

פנטון הכריזו שהצבע של 2018 הוא סגול. נחררתי בבוז והמשכתי הלאה. סגול היה הצבע האהוב עליי כשהלכתי לבת מצוות וכיום נראה לי אינפנטילי וצעקני. ובכל זאת איכשהו בשבוע האחרון קניתי לעצמי -

1) בושם סגול

2) תה סגול

hello strangers

לא כתבתי חיים שלמים. כל כך הרבה השתנה מאז. ועדיין אין לי זמן לכתוב, אז אני נוקטת בטקטיקה הכי קלה ועצלה - רשימה. ולא סתם רשימה, אלא אחת שמוכנה כבר מראש.

בעוד כמה שבועות אחגוג יום הולדת. לרוב אין לי תשובות לשאלה מה אני רוצה כמתנה, אבל השנה יש דווקא די הרבה שטויות חומריות שאני נהנית לפנטז עליהן. אני בכלל לא חייבת לקבל אותן כדי ליהנות מהן, הפנטזיה של איך ייראו חיי עם- היא החלק המספק באמת (ע"ע רכישת מתנות לחג). להלן הרשימה העצלה שלי:

1. עגילים קטנים יחסית ומנצנצים מאוד. הם יתאימו לשרשרת הקטנה והמנצנצת מאוד שאני עונדת בתכיפות בימים אלו. הפסקתי לפחד מתכשיטים שנחשבים תקניים בצבא (שש שנים הן די זמן להתגבר בו על צלקות נפשיות מריתוקים) והפסקתי להתנשא על "סטים". כן, יש לי שרשרת עם תליון עגול-קטן-מנצנץ ואני הולכת לענוד אותה עם עגילים עגולים-קטנים-מנצנצים. לא אכפת לי שזה מתאים מדי. מתאים מדי זה האדג'י החדש. לאחרונה גם התחלתי להסתובב בעיר עם כובע רחב שוליים וסנדלי עקב מעט סבתאיים, בקטע אדג'י כמובן.

אלו ספציפית של פטיט דילייט

2. משקפי שמש שחורים ובעלי נוכחות. ההשראה הם המשקפיים המושלמים של סלין, שנראים ככה:

בינתיים רכשתי את החיקוי הזול עד מאוד הבא:

3. הבושם le parfum של קארבן, שהוא פשוט מצוין, קלאסי ומשתלב עם דמותי המתוחכמת שצועדת בסנדלים סבתאיים ונוחים ברחובות תל אביב, עדויה בתכשיטים מנצנצים (אך קטנים!) וחבושה כובע רחב שוליים. מה שאני מנסה לומר זה שהוא מאוד ליידי-לייק. לא מתוק ופרחי כמו הבשמים שאני מתחברת אליהם בדרך כלל. אני קצת תוהה אם אני באמת רוצה בושם חדש, כי הצבתי לעצמי מעין משימה לא רשמית לסיים את כל הבשמים השונים והמשונים שקניתי לעצמי ברגעי חולשה.

4. מסאז' מפנק בספא כולה שבנמל תל אביב. את זה אני חושבת שאממש וארכוש לעצמי. אני מגיעה לכולה בהתמדה כבר כמה שנים וזו מתנת היומולדת האולטימטיבית בעיניי. הצעידה על הדק נטול הצל של הנמל, מסונוורת עד עיוורון משמש סוף אוגוסט הקופחת, מתגמדת לחלוטין אל מול מה שהמקום הזה מציע. אני מרגישה שם כמו קארי ברדשואו ב-Bliss. יכול להיות שדרך הייסורים אפילו מעצימה את החוויה המענגת.

5. מנוי למרכז יוגה שווה. אני תוהה ביני לביני עד כמה זה ריאלי, כי אני מתחילה תואר שני גדוש נסיעות ולא יודעת אם אצליח להתמיד ביוגה (אבל כל כך מקווה!!).

6. תיק מהמם ויקר, כמו זה של מרטלה למשל. יש לי אי כשירות פיזית לרכישת מוצרים יקרים כל כך, לכן זה כנראה הפריט שלעולם לא יגיע לכדי מימוש.

עד כאן מחדר החדשות, חזרתי להצעת התזה שלי (ווישפול ת'ינקינג). מוצ"ש קריר! (אם כבר ווישפול אז עד הסוף). 

טעם יקר

תמיד החשבתי את עצמי כבעלת טעם זול (שלא לומר - קמצנית). 

אני אף פעם לא קונה בגדים בתחילת עונה, הנעליים היקרות ביותר בארוני הן הכי פחות ננעלות שבו ועל החיבה היתרה שלי לקניית בגדים בחנויות של פרחות, כאלו שמחייבות פשפוש, נבירה וצלילה אל ערימות בגדים שנפלו ממכולה, אפילו כתבתי פעם טור. מעולם לא הצלחתי להתחבר לכללי האצבע האציליים לפיהם עדיף לקנות מעט וביוקר. אולי זה עובד בשביל בחורות עם שיער חלק, או עם רגליים רזות, או כל דבר אחר שאני לא.

אבל - השבוע חזרתי מטיול מדהים בחו"ל, שבמהלכו גיליתי שאפילו לי יש קצת טעם יקר.

קודם כל, באוכל. מסתבר שאני מתה על אויסטרים. מאז ומעולם (וליתר דיוק - מאז קיץ 2006, שבו שהיתי בארה"ב וטעמתי לראשונה קראב סטיקס) היה לי קטע עם מאכלי ים, אבל מולים לא הצלחתי לאהוב. הרגישו לי דלוחים ותפלים ולא הבנתי איך צדפות נחשבות למעדן כה נחשק. עכשיו, אחרי שביתקתי את בתולי האויסטרים שלי (אלף סליחות על הדימוי, זה היה מתבקש), אני מבינה. פשוט ניסיתי את הצדפה הלא נכונה.

שנית, בבושם. לדעתי יש לי יותר מדי בשמים. את רובם קניתי בצורה אימפולסיבית למדי (רציתי להרגיש טוב עם עצמי והם היו במבצע) ובחלקם אני בקושי משתמשת. ככלל יש לי העדפה לריחות מתוקים על גבול הפרחיים, אבל טרם פגשתי את הבושם שגרם לי ליפול לרגליו. כלומר, עד הקונקשן בשדה התעופה באיסטנבול. 

מה אתם הייתם עושים בקונקשן של 4 שעות בנמל תעופה נטול ווי-פי? רק טבעי שבסוף אגיע לרחרח בשמים. התחלתי מאלו שבמבצע, עברתי לפרחיים החביביים שלי (אנג'ל והיפנוטיק, needless to say), השתעממתי קצת עם אלו של הרמס (חוץ מזה בריח תפוזים. הוא דווקא מאוד מצא חן בעיניי) ובסוף - כשכבר ממש כאב לי הראש - הגעתי לדוכן של טום פורד. וואו, איזה בשמים מדהימים. מעולם לא הרחתי משהו דומה או משהו טוב כל כך. כמובן שלא היו כתובים עליהם מחירים ואני לא טרחתי לברר. 

הבוקר בעודי שותה את הקפה שלי, החלטתי לבדוק בסטרוברי.נט כמה עולה העניין, למקרה שאחליט להיות סופר-נחמדה אל עצמי. כמעט נפלה לי הלסת כשראיתי שהמחיר מתחיל ב-970 ש"ח.

אויסטרים אני מתכוונת לאכול בעתיד הקרוב. קיבלתי ארוחה זוגית מפנקת כצ'ופר מהעבודה, על תרומתי הרבה בחודש שעבר (כאמור, 200 שעות) ואני הולכת להתפרע באיזו מסעדה שווה. את הבושם של טום פורד אולי אקנה לעצמי ליומולדת 50 (אגב, לא רק יסמין רוז' מוצלח. גם Cafe Rose). 

טעם של פרחה

אני לא חושבת שיש לי טעם פרחי בבגדים, בבחורים או במוזיקה (אם כי אירוסמית' וגאנז הם טראשיים ופרחיים למדי, אז אולי אני צריכה לשקול שוב את ההצהרה האחרונה). אבל בשני דברים יש לי ללא צל של ספק - בשמים ונעליים.

כשהייתי קטנה (שנות סוף היסודי-תחילת החטיבה חסרות המעש) אחד הבילויים החביבים עליי ועל חברותיי היה ללכת לרחרח בשמים בסופר פארם. לפני כמה שבועות נקלעתי עם חברה לסופר פארם. אנחנו כבר קצת רחוקות מהחטיבה, אבל איכשהו יצא שהעברנו איזה חצי שעה ברחרוח בשמים.

לאותה חברה יש טעם הרבה יותר מגובש וקלאסי ממני בכל הנוגע לבישום. בכל פעם יש לה רק בושם אחד, "הריח שלה" לאותה תקופה, והיא נוטה לבחור ניחוחות כמו קלואי, דה ביט של ברברי ושאר בשמים של בחורות שמבינות עניין. אני, לעומתה, בעלת אוסף בשמים רנדומלי ביותר - החל מבודי ספריי בניחוח לימון ורבנה וכלה בבשמי סבתות או כל מיני הזיות שהזמנתי לפני שנים בסטרוברי. אגב, אני לא חושבת שזה עניין של גיל ולכן לא נראה לי שמשהו ישתנה אצלי בנושא - אחותי הצעירה ממני בעשור היא בעלת הטעם המגובש ביותר שאני מכירה ומוכנה להתבשם אך ורק בגרין טי של אליזבת ארדן.

זאת אחותי

התחלתי לקנות בשמים בצורה די אימפולסיבית בתקופת הצבא (כדי לנחם את עצמי על היותי חיילת, כאילו דה) ועד עצם היום הזה סיימתי בקבוק אחד בלבד (משהו של פילוסופי, שבתכלס לא ממש משקף את הטעם שלי). לא קרה לי שחזרתי לבושם פעמיים - גם כי אני לא חזקה בלסיים בקבוקים וגם כי יש בי דחף ילדותי לנסות כל פעם ניחוחות חדשים.

הבושם הראשון שהיה לי אי פעם הוא מאסק אויל. תכלס, עד היום זה הניחוח האהוב עליי. ולמה אני אומרת שיש לי טעם של פרחה? כי לצד המאסק העאלק-תמים, הבושם הראשון שקניתי לעצמי (את המאסק קיבלתי במתנה) הוא אורגנזה ההו-כה-לא-מתוחכם של ג'יבנשי והניחוחות שאני באמת נמסה מהם הם אנג'ל, היפנוטיק, טאן דה נאז' ושאר דברים מסוכרים, מתובלנים ונוטפי אבקת טאלק.

וזו אני. אם רק היה לי את האומץ

וכמו שאני חייבת שהבשמים שלי יודיעו על נוכחותם למרחקים, כך גם הנעליים שלי: אני מעריצה גדולה של פלטפורמות. נכון, יש פה גם עניין (חשוב וחיוני!) של תוספת גובה - אבל לא רק. אין דבר שאני נהנית לנעול יותר מאשר בפאלו. כשאני כבר נועלת עקבים, הם יתהדרו בפלטפורמה קדמית. זוכרים שטרנד הקלוגס המאסיביות הבליח כאן לשניה? (ב-2010 פחות או יותר) אז לי היו כאלו כבר ב-2006 ועד היום אני סבורה שמדובר בנעל די אולטימטיבית.

שאנל, אביב 2010

כשהייתי בתיכון מיעטתי לתת דרור לאספירציות הטראשיות-פרחיות שלי. בכל זאת, הייתי ראשג"דית מכובדת. אבל הייתה לי חברה פריקית ואפלה שהבינה ללבי. היא קנתה לי ליומולדת מגפי פלטפורמה(!) עד הברך(!!) בצבע ורוד בזוקה(!!!). המגפיים היו איומים ואדירים גם יחד והלכתי איתם לא מעט. זו הייתה אחת המתנות המגניבות שקיבלתי אי פעם, בעיקר כי הרגשתי שמישהו קרא את נבכי נפשי המנצנצת, שהייתה עטופה במעטה שעמום עבה בצבע חאקי.

בושם חדש ואהוב

הראג'וקו לאברז, של גוון סטפאני

מאוד כיפי (בריח קוקוסי אבל לא מתוק מדי), וגם במחיר די אטרקטיבי.

התוודעתי אליו דרך ההמלצה ב"בושמולוגית"- שדווקא לא היתה אוהדת במיוחד, אבל משכה את תשומת ליבי (קשה להתעלם מבקבוק שכזה..)

חששתי מהרבה יותר בזבזת בחופש הזה. דווקא השארתי לעצמי כמה דברים לדמיון.

השמלה הזאת, למשל:

(השמאלית, כמובן.) בד"כ אני לא כלכך מתלהבת מקסטרו, אבל זאת באמת מדהימה. באתר הם הגדירו אותה משום-מה כעשויה מבד דמוי חליפת צלילה, שזה לא התיאור הכי סקסי שיש. (היא דווקא סופר-סקסית)

חוץ ממנה ראיתי חולצה מקסימה בזארה (אוף. זארה, קסטרו.. איזה קניונית אני לאחרונה) שבטח שוכנת בארונן של מחצית מבנות ישראל, ואיכשהו לא מצאתי תמונה שלה.

יש לה מחשוף עגול ושרוולי-מרפק מנופחים ממש בקטנה. היא מגיעה בשחור, כחול, פסים, מנומר וורוד.

אני כמובן אהבתי את השחורה, היא ממש מדהימה ואיכשהו גורמת למתניים להראות צרים נורא. משהו משהו.

פשוט התקשיתי להשלים עם העובדה שבטח בכל חנות פרחות באלנבי אפשר למצוא אותה בחצי מחיר.

הבעיה עם תחליפי אלנבי, היא שהבד בד"כ מעפן יותר והתוצאה הסופית לא נראית מוצלחת על הגוף.

אבל ההברקה הזו עברה במוחי כשהייתי הרבה מעבר לשלב השופינג של היום.

ממש שכל-של-חדר-מדרגות

סדר בארון

באמת בלי שום סיבה מיוחדת, החלטתי לאוורר לראווה את מדף הבשמים שלי. בימים כתיקונם החבורה העליזה שלמטה לא זוכה ליחס מכובד כלכך, ותקועה על מדף די מעפן, בארון די מעפן.

(אפשר להתעלם מהטמפקס שם מאחור. הוא טרם מצא את מקומו בבית.)
כל פעם שאני מגיעה לאיזה פארם ומתחילה לרחרח את הבשמים שבו אני מרגישה לא מוסרית, כשיש לי כלכך הרבה משלי. (תשעה זה די הרבה, לא? תכף נראה את כולם. אני יודעת שלמעלה יש רק שבעה)

ללין- בודי מיסט וונילה פצ'ולי. נוט מיי קאפ אוף טי. ללין זה קצת מעפן בעיני (מין מתנות בתמצווה כאלה), וגם ווניל זה לא הניחוח האהוב עלי. לספציפי הזה יש מין "ריח לוואי" פלסטיקי שכזה.

דונה קארן בי דלישס- נראה לי שלכל בחורה שנייה בארץ יש. נקנה במין החלטה לחרוג מהריחות הפייבוריטיים שלי לטובת משהו יותר רענן. בתכלס- אני לא כלכך אוהבת אותו, הוא קצת גברי בעיני.

מין שמן גוף בריח מאסק שכזה, שקניתי בשנקל בערך בוואו קוסמטיקס- זה היה במסע הייסורים בחיפושים אחר תחליף הולם ל"מאסק אויל", והוא לא ממש מספק את הסחורה.

קאיפו יסמין- נקנה בחנות טבע-בריאות-שיט שכזאת ליד הבית. האמת שבחנות התלהבתי מהיסמין, אחר כך הוא הריח לי כמו מטהר אוויר, אבל ממש בימים האחרונים הבנתי שבכלזאת מדובר בבושם מוצלח- פשוט צריך לתת לו קצת זמן על העור.

אגב, קאיפו-הבחורה שמכינה את הבשמים האלה-היא לא אחרת מקאיפו כהן, או בשבילכם: אביה

בושה למי שלא מזהה נכס צאן ברזל שכזה.

ונמשיך.

בולגרי- נקנה לי כמתנת יומולדת לפני שנתיים, הוא ממש לא הסגנון שלי ומאוד מאוד גברי לטעמי.

ווייט מאסק של בודי שופ- עוד ניסיון לשחזר את ריחו של מאסק אויל הקלאסי. זה לא זה, ובדומה לללין, גם קצת פלסטיקי.

אורגנזה של ג'יבנשי- סופר מתוק, קצת כבד מדי בשבילי. אהבתי אותו בסופרפארם, אבל עכשיו יש לי רגשות מעורבים כלפיו.

ו-הנסיך הקטן:

מאסק אויל אמיתי! מצאתי אחרי חיפושים מרובים. מסתבר שהלהיט האייטיזי הזה נמכר היום רק בפרפומריות, וגם- לא בכולן.

הוא אצלי בתיק קבוע, ולכן הסרט הירוק שלו מקווצ'ץ' למדי.

באמת שניסיתי, ואף פעם לא מצאתי בושם יותר מוצלח. אני מתה על הריח הקצת-טלקי שלו.

(האמת, אין לי מושג אפילו איזו חברה מייצרת אותו. כל מה שאני יודעת זה שאינטרקוסמא מייבאת אותו ארצה)

ואמרנו תשעה, נכון?

אמייזינג גרייס של פילוסופי- הוא לא פה כרגע, ולכן התמונה מהאינטרנט. האמת שביקשתי את פיור גרייס (יש שמועות שגם לו יש ניחוח טלק נחשק), אבל בלבול קל בספורה הותיר אותי עם החבר הזה.

הוא לא רע בכלל האמת.. אבל אני עדיין מסוקרנת לגבי פיור גרייס.