חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מעצבן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מעצבן. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

כשאת הופכת להיות סבתא שלך


אחת הסבתות שלי מאופיינת בנטייה די תכופה לריב עם קרובי משפחה. יכול להיות שבצדק, אני לא בקיאה מספיק בכל פרשה ופרשה, אבל זה כנראה בכל זאת קצת יוצא דופן.

אתמול, כנראה בפעם הראשונה בחיי, הזדהיתי איתה מאוד והרגשתי שאני עוד שנייה צועדת בדרך שלה. היינו באירוע משפחתי ואחת מבנות הדודה שלי לא הפסיקה לצלם בו את האוכל שלה. לאינסטגרם, כמובן. 

כשחזרנו כבר הביתה, התחשק לי לראות מה היא צילמה שם. גם כי התעניינתי איך נראה האירוע מזווית אחרת, גם כי תהיתי מה הם כישורי הצילום שלה וגם מחטטנות טהורה מעורבת ברצון ללגלג בלב על הסחית הזאת שמצלמת אוכל לאינסטוש.

אז נכנסתי לאינסטגרם, חיפשתי את הפרופיל שלה (זכרתי שכבר ראיתי אותו פעם, כי היא עקבה אחריי או אני אחריה) ולא הצלחתי למצוא אותו. בסוף איתרתי אותו איכשהו (בעזרת כישורי ההפקה והריגול שלי), גיליתי שאנחנו לא בעוקבים אחת של השנייה ומוזר יותר - שאני לא מצליחה לראות שום פוסט שלה. פה חשדתי.

מחרוזת החיפוש "blocking people on instagram" הולידה את הגילוי המזעזע הבא - הפקאצה הקטנה פשוט חסמה אותי!

או מאן, זה היה מאוד הלפפול. עכשיו אני יודעת את מי לנשל מהירושה, מוהאהא.
רגע של רקע: אני לא מאוד קרובה לבת הדודה שלי. היא חיילת, צעירה ממני בכמה שנים, אבל בעיקר מחזיקה בתפיסת עולם מאוד בדלנית, נוקשה ואפילו קצת חשוכה בעיניי. די קשה לי לשמוע אותה מדברת - כשזה שיחות חולין היא סתם רדודה עד אימה בעיניי, אבל כשזה מגיע לוויכוחים פוליטיים זה הופך להיות שיח חרשים עם נגיעות פשיזם. ולמרות כל זאת, אני מתקשה להאמין שהפגנתי משהו מזה כלפי חוץ. אני רואה אותה לעתים די נדירות ומקפידה לשמור בהן על פוקר פייס.

ובחזרה לאתמול בערב: זה אמנם מגוחך, חסימה באינסטגרם, אבל די התעצבנתי והגבתי כמו טינאייג'רית למופת - חסמתי אותה בחזרה. אפילו התחשק לי למחוק אותה בפייסבוק, אבל זה נראה לי מוגזם. היא לא מחקה אותי (די מגוחך, כל הלבטים הוירטואליים הללו. ובכל זאת מרגיז). אני זוכרת שאח של חבר שלי חסם בזמנו את כל בני המשפחה שלהם בפייסבוק, כי הוא לא רצה שאמא, אבא ואחיו הגדולים יראו עם מי הוא מדבר או אי-אלו תעודים מצולמים ומפלילים שלו. לא יודעת מה הסיבה של בת הדודה שלי, אבל זה פשוט תמוה ואני לא כל כך יודעת איך להגיב לזה. אם סבתא שלי הייתה במקומי, היא כנראה הייתה מניפה כבר את דגל המלחמה.

יום שישי, 27 בספטמבר 2013

מחשבה

לפעמים קורות לי כל מיני אפיזודות מעצבנות עם חברים שממש בא לי לכתוב עליהן בבלוג. גם כי בא לי לחלוק או להתיעץ, גם כי יעניין אותי לקרוא אותן ממרחק בעוד כמה זמן וגם כי לפעמים יש להן ערך קומי בעיניי.

אבל - אני חוששת ממה שיקרה אם הבלוג יתגלה. הרי כולם יזהו את עצמם תוך דקות ספורות וחיי יהפכו לקטסטרופה בסגנון סצנת חשיפת הburn book בילדות רעות.


אז למרות הפיתוי המסוים והתחושה שלכך - לוידויים וחשיפות - הבלוג נועד, אני שומרת בבטן והולכת לישון על זה.

יום שלישי, 15 בינואר 2013

אפרתה ואני

הבטחתי אתמול פוסט על בגדים, והנה אני מקיימת:

כבר הרבה זמן מתחשקת לי איזו שמלת חורף. לא משהו סופר טרנדי, פשוט שמלה כיפית, נוחה ועם זאת מלאה בסטייל. קצת נמאס לי מקניונים וגם אין לי זמן לשוטט ולצוד, אז החלטתי להיות ממוקדת ומפוקסת - יש לי חברה שמתה על אפרתה ועושה שם פעם בשנה קניית-ענק. הדברים שלה נראו לי כמו מה שבדיוק מתחשק לי עכשיו - בדים איכותיים ולא סינתטיים, גזרות מפרגנות ומידות שגורמות לך להרגיש טוב עם עצמך. אמנם קראתי כתבה שהשמיצה את אפרתה כמעצבת שמצאה נוסחה מנצחת וממשיכה למחזר אותה שוב ושוב, אבל חשבתי לעצמי שאם אין לי עדיין אף פריט מאותה נוסחה מנצחת אני לא חוטאת במיחזור ואולי שווה לבדוק.

אתמול היה לי קצת זמן, לקחתי קו 289 מהאוניברסיטה שהוריד אותי בצפון אבן גבירול, ממש לפתח החנות. בפנים, חיכו שלוש מוכרות בערך בגיל שלי. בעוד אני מעמיסה שמלות וחולצות, לא הצלחתי שלא להקשיב לשיחה שלהן. הן דיברו - כמה אופייני - על דיאטות. בשלב מסוים, הקצ'קיאדה הסטנדרטית ממש צרמה לי באוזן. נושאי השיחה החלו בחברה משותפת שרזתה המון לפני החתונה "ובטוח תשמין מלא אחר כך", ועברו אל שיטות ההרזיה המנצחות של המוכרות - אחת מהן הפסיקה לאכול בבוקר, למרות שאבא שלה מנסה להכריח אותה, אחרת לא אוכלת שום דבר עד ארבע אחר הצהריים, השלישית - אוכלת רק ארוחה אחת ביום.

אולי זו רק אני שצדקנית וטרחנית, אבל בחנות שחרטה על דגלה מוטו של "בגדים מעוצבים לגוף נשי", שמבטיחה באתר הבית שלה שהמוכרות בחנויות שותפות לתפיסה העיצובית של בעלת הבית ובעלות תודעת שירות גבוהה (ושגובה פאקינג 300 שקל לשמלה בסופונה!), הייתי מצפה למשהו קצת אחר. שירעיבו את עצמן, שידסקסו את זה עד כלות - אבל כשהחנות מלאה לקוחות? זה לא קצת מטריד?

הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי לא היה אפילו דיאטות ההרעבה, אלא סתם עניין של תודעת שירות מחורבנת. בעודי מסתבכת בתא ההלבשה התקשרה אחת המוכרות ללקוחה שהזמינה דגם מסוים. "שלום, מדברת ^&%^& מאפרתה, החולצה שלך כאן", אמרה לה בקול נוטף דבש. ברגע שהניחה את השפופרת, היא פצחה בחיקוי מלגלג של אותה לקוחה. בחיי, זה היה לא נעים. אין לי ספק שלקוחות יכולים להיות מתסכלים, אבל חכי שנייה עד שאצא מהחנות. הרגשתי כמו באיזה סרט תיכון אמריקאי. עוד שנייה הן היו מצלמות אותי ומכניסות ל-BURN BOOK. סגרתי מאחורי את וילון התא ויצאתי מהחנות בידיים ריקות וראש מלא סימני שאלה.

יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

טרחנות

הוא נהיה קצת טרחני, הדיון הזה סביב הדרת נשים, אפליה וכו'. כל ח"כ שמחפש כותרת זולה מהגג איזו פנינה בעניין ואפילו הגברת קלינטון הצטרפה לנושא המדובר.
(אגב "הדרת נשים" - בכל פעם שאני קוראת את הביטוי האופנתי הזה אני חושבת על משהו מהודר. או על "אורח נשים")

למרות הטרחנות ואולי בגללה, הנושא די מעסיק אותי. פחות העניינים המטרידים בירושלים (לא הייתי בבירה מזמן), ויותר הציפיות מנשים בחברה שלנו (לא בפלגים הקיצוניים, עליהם אני לא בונה). ליתר דיוק - חוסר הציפיות מהן. חורה לי שבת דודתי המתבגרת צנחה לשלוש יחידות מתמטיקה וכולם ממש בסדר עם זה, כי "ככה נוח לה". מעניין מה יקרה אם אחיה הצעיר ילך בדרכיה. אני מניחה שמהלך אנטי-ריאלי שכזה יתקבל בפחות הבנה כשמדובר בנער.

ואז, זה הגיע לתיבת הדואר שלי: 




מה נסגר אתכם, שירותי בריאות כללית? אתם לא לומדים מטעויות של אחרים?

יום שבת, 29 בינואר 2011

משחקים בקקי

אני לא תיירת, ובכל זאת מזדהה עמוקות עם טייסון, איש הפיננסים משיקגו, או איאן הכלכלן הלונדוני: מתוך דהמארקר.
קיטורים על התחבורה המבישה או יוקר המחיה נמאסו עלי, אבל הדיון הנוקב בלכלוך, וליתר דיוק - בקקי-של-כלבים, עדיין לא.
כבר סיפרתי בעבר שעקרתי לאחרונה לרחוב שקט ומקסים במיקום מרכזי- מטר מדירתי ז"ל הרועשת ומלאת עשן האוטובוסים. אני באמת מרוצה מכל רגע, והדבר היחידי שעוכר את שלוותי (חוץ מהכמה קילואים שאני לא מצליחה להוריד, אבל זה כבר סיפור אחר) הוא שכניי לרחוב, שמתעקשים לא לפנות את היצירות שכלביהם מעטרים בהן את המדרכות.
הדרך היחידה לצעוד ברחוב בבטחה היא א) עם העיניים מושפלות לקרקע, ב) עם הנעליים עטופות בשקיות ניילון.
אני שסיגלתי לעצמי במשך שנים של ניסיון הליכה זקופה אה-לה קזבלן, ונהנית גם להציג את נעליי לראווה, לא מוכנה להשלים עם זה.
ולמה לכסות את היפות האלה?

או את אלה. כל כך לא נוחות שראוי לחשוף אותן לציבור

ואפילו את אלה חבל לעטוף עם שקיות, בלוק החדר-ניתוח.

בינתיים לא עשיתי כלום בעניין, חוץ מלקלל מתחת לשפם כל תלאביבי פלצן שעובר מולי חמוש בכלב אחד (ולפעמים אפילו ביותר).
פשוט הורג אותי הקטע הזה- למה בשם אלוהים אתם לא מפנים את החרא? זה קטע בועתי? סביבתי? מחאתי? אני באמת לא מבינה.
אגב, ביום ראשון קבעתי לי תור לספר. נראה לי שלא אנסה שום דבר קיצוני, סתם לשפר את המצב העגום הקיים.

יום שבת, 11 בדצמבר 2010

שוקולד מריר מאוד

נראה לי שנכתב כבר המון בין דפי הרשת על הקמפיין הדפוק (מצטערת על השפה הלא מתוחכמת. זו המילה המתאימה ביותר) של שוקולד כרמית, אז לא אכביר מילים.
הדבר שהכי הפתיע והטריד אותי בתגובת משרד היח"צ הוא הבלבול שהם עשו בין מעריץ למטריד. נכון, ההבדל עשוי להיות דק. אבל כאן יש חציה של הגבול הרבה מעבר לטווח המפלרטט והמשעשע. אם הייתי מקבלת את זה (כמה חבל שאיני אשה-קובעת-דעת-קהל) הייתי מתה מפחד.
אין, ככל שאני הופכת בזה יותר, קו המחשבה של משרד היח"צ נשמע לי יותר שוביניסטי וארכאי. אורי זוהר במציצים סטייל.
מעניין שהקמפיין עולה כמעט במקביל לעלייה של "הכצעקתה", אתר שהצליח לעשות די הרבה רעש (אינטרנטי, ובכל זאת) בעניין ההטרדות.

יצאתי צדקנית ומעצבנת עכשיו? יכול מאוד להיות. אבל הטמטום הזה ממש הרגיז אותי. יכול להיות שהעליתי עכשיו עוד קצת מודעות לשוקולד המטופש הזה, אבל לדעתי דווקא יש דבר כזה פרסום רע.

עושה לכם חשק לשוקולד? לי לא.

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

gotta feel for my automobile

במיוחד כשאני נאלצת לנסוע שעתיים תמימות (באוטובוס, כמובן) מקרית אונו לרמת אביב.
נכון, זה אחד האזורים הפקוקים בארץ. ובכל זאת- מרוץ נייקי הזה הרס אותי לחלוטין.
זה אפילו לא מרתון תל אביב. סתם השתלטות ממוסחרת וקלוקלת על מרחביה הצפופים של תל אביב. לא חבל?
התגעגעתי היום לטויוטה החבוטה שלי, והצטערתי קצת שלא לקחתי אותה איתי תל אביבה.
אבל אני מתקשה להאמין שהיא הייתה מביאה אותי מהר יותר למחוז חפצי, וחוצמזה- אני לא באמת יודעת לחנות פה.

יום רביעי, 4 באוגוסט 2010

משכירה שטח למפרסמים- מסתבר

עוד תגובה מוזרה שהגיעה לשערי, וכמובן- לא נכנסה, כללה לינק (סמוי בעאלק-תחכום) לאתר של מגה בעיר.
אגף הגלידות, אם תהיתם.
מה הקטע? זו גם תגובה לפוסט עתיק נורא, שלא באמת תענה על כוונת המשורר.

יום רביעי, 7 ביולי 2010

מה יותר כיף?

כשהשותפה שלך עוזבת את הדירה ומשאירה לך:

א. שקית תפוזים רקובים?
ב. קופסת קיווי רקוב?

(אנחנו ממש במי רוצה להיות מיליונר ביומיים האחרונים)
אני הולכת להציץ במקרר, לוודא שהמיונז הזה עוד לא הפך לפסולת כימית.


---------
עדכון: המיונז אי שם משלהי 2009. אפשר להרוג עם זה אנשים, אני בטוחה.

יום שני, 14 ביוני 2010

טחינה אהובתי

בזמן האחרון כל מה שבא לי לאכול, זה רק סלט ירקות ברוטב טחינה,
בהשראת הסלט המצויין-אך מתומחר בפראות- של פועה (בשוק הפשפשים ביפו)
נכון, זה לא דיאטטי בכלל. אבל זה נורא טעים, ואני מתנחמת בעובדה שטחינה זה גם נורא בריא.

פועה. פעם אקלקטי-וינטאג'י ומאגניב, היום כבר לא כזה מיוחד. אבל טעים.

ואם כבר בקולינאריה עסקינן, אני חשה צורך עז לחלוק השמצה על ה"קופי בייגלס" שבדיזנגוף (ליד הסנטר)
אני מרגישה כלכך פולנייה זקנה כשאני נרגנת ככה, אבל ראבק-
אם חטאתי בהתנהגות של כוסית, והזמנתי סלט (ולא בייגל. אבוי)- נידונתי לצלחת שמכילה ירקות עייפים וחסה.
כל התוספות (שנראות דווקא לא רע בכלל!), שמוצגות בויטרינה, הן בתוספת תשלום.

מה שמעצבן במיוחד- שלא כתוב על זה בשום מקום. הבחור בקופה מיידע אותך רק אחרי שהתחלת להרכיב את הסלט שלך, שגבינה, צלפים, או איזה פלפלון קלוי אומלל, יעלו לך ועוד איזה.
ועוד משהו- הסלט הקטן שלהם מוגש בצלוחית שיכולה (במקרה הטוב) לשמש כתחתית לקפה. קצת מעליב להציב מנה כזאת בתפריט, ולדרוש עליה יותר מעשרים וחמישה שקלים (AND THEY DO)

בקיצור, הרמה- חדר אוכל בקיבוץ רוחמה, התעריפים- מחירי רוטשילד'ס קיטשן. (והשירות עייף וגס רוח).
אין לי כוח לפרט יותר מזה- פשוט אל תלכו. למרות המיקום המצוין שממש קורא לך להתיישב להפוגה מהחום המייגע.

Ruhama's dining room-
יותר מפנק.

יום שני, 22 במרץ 2010

פידל

http://www.mouse.co.il/CM.television_articles_item,797,209,47322,.aspx

בדיוק מה שעלה לי בראש כשראיתי את הפוסטרים בכל מקום. בכל מקום בתל אביב, ליתר דיוק.
מעניין אם קסטרו תלו את אותן פרסומות גם בערים אחרות, או שיש להם שילוט מיוחד לפריפריה (עם ניקוד, או משהו.)
we are the people of this city. עאלק.

הקמפיין גורם לפידל למרוט את שערותיו במחאה

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...