כששמעתי אותו הבוקר באוטו חשבתי שזה שיר של הסמיתס שאני לא מכירה, אבל זה בכלל שיר חדש של ג'וני מאר. מדהים איך תמיד חשבתי שמה שעושה את הסאונד של הסמיתס לכל כך מזוהה הוא הקול המאנפף של מוריסי, כשבעצם כל הזמן זו הייתה הנגינה המעגלית (אולי לא מעגלית? ככה היא מרגישה לי) של ג'וני מאר. זה מאוד לא מתוחכם ליהנות משיר חדש שנשמע בול כמו אלף שירים ישנים שאני מכירה ואוהבת, אבל מה לעשות שנהניתי.
מחשבה אחרי האזנה רביעית: אולי זה בכל זאת השילוב מוריסי-מאר שהופך את הסמיתס למה שהם. עכשיו השיר נשמע לי באותה מידה כמו משהו של הקיור או של המאניק סטריט פריצ'רס. אני עדיין נהנית ממנו.
