refueling

זה היה סופ"ש קשה והשבוע שלפניו היה קשה יותר. 

תיעדתי פה בבלוג כמה וכמה נסיונות שלי להסתכל החוצה ולראות את היופי שבכל דבר, אבל יש תקופות - כמו השבועות האחרונים - שבהן הנסיון הזה הוא מלאכותי ומעושה. כשהסתכלתי על העולם בשבועות האחרונים הוא נראה לי מכוער, מרגיז ומתיש. 

(מחשבת ביניים על כל הנסיונות האלו שלי למצוא דברים יפים בחוץ: למה בעצם חשוב לי שמה שאני מסתכלת עליו יהיה יפה? זה נורא מטופש מצדי. מין שאיפה כזאת להפוך את המציאות לפיד אינסטגרם שמקפץ מולי. אולי בעצם התרגיל האמיתי הוא לחיות בשלום עם הכעור, הבינוני או המשעמם? לא לחפש כל הזמן אחרי ריגושים אסתטיים?)

על אף כל המררה הזאת, אני כן מרגישה שאני קצת יוצאת מתוך הביצה של התסכול שהייתי שרויה בה. בימים האחרונים נתקלתי בכמה דברים יפים ונעימים (כן. יפים. אני מצטערת, עוד לא הגעתי לרמה הרוחנית שבה לא מתנחמים באמצעות יופי) ששימחו אותי. 

הקולקציה של רייצ'ל אנטונוף בשבוע האופנה של ניו יורק

עלעלתי בווג ואני מבינה שהיו בשורות אופנתיות גדולות יותר. אבל היא הכי מצאה חן בעיניי. ובכלל - מדובר בשבוע אופנת הרדי טו וור, ומבחינתי יש אמת בפרסום כי אני באמת מוכנה ללבוש פה הכל ברגע זה (לא ממש ברגע זה, כי עכשיו אני שותה תה קמומיל-וניל ולובשת 3 סוודרים, אבל מחר כשאסע לאוניברסיטה אהיה ממש בעניין).

סבנטיז מושלם

אדום מושלם

אדום וסבנטיז

איי ג'אסט קאנט גט אינאף משילוב הצבעים הזה

באמת שאין בשורה. חליפות נשיות זה כבר מאוס, קטיפה זה כבר לעוס. אבל זה פשוט כה יפה

פוסטרי תיירות החלל של נאסא

זה לא דבר חדש, אני חושבת, אבל זה חדש לי. מדובר בכרזות פיקטיביות (מן הסתם) באסתטיקת פיפטיז-סיקסטיז מהממת. הן כל כך מצאו חן בעיניי כי הן מזכירות לי שני דברים - גם את הפרסומות הצעקניות והעגומות בבלייד ראנר, שמעודדות את הצופים לרכוש קרקע במושבות במאדים משל מדובר בכרכור, וגם את המסע של כריס קלווין אל סולאריס. 

זה ממש כמו איזו מודעה של פאן-אם מהסיקסטיז

וזו ממש סולאריס. שתי שמשות והכל

כל יתר הכרזות נמצאות כאן.

השיר הזה

שמעתי אותו בחמישי אחה"צ בדרך הביתה וחייכתי לעצמי חיוך גדול וחושף שיניים. 

כמו רייצ'ל אנטונוף, כנראה שגם כאן אין בשורה - הם פשוט עושים מחווה ללד זפלין. אבל אני חייבת להעריך אותם על הניסיון. וחוץ מזה פשוט נהניתי לשמוע, בלי להתנצל. 

אגב מוזיקה באוטו - הייתי רוצה שכל הנהגים שסביבי יידעו שכאשר הם רואים אותי נוסעת לבדי ומניעה את השפתיים, אני לא מדברת בטלפון (וגם לא נמצאת באפיזודה פסיכוטית). אני שרה עם המוזיקה. 

oh, phelia

לפני כמה ימים מישהי חייגה* אליי.

-"אופליה?".

-"לא, טעות במספר".

לרגע יכולתי להיות אופליה. איזה קסם. מעניין איך הייתי נראית.

John Everett Millais [Public domain], via Wikimedia Commons

*בכוונה כתבתי חייגה. זה הרי פועל אנכרוניסטי, אין יותר (כמעט) טלפון חוגה ולכן אף אחד לא מחייג. אבל גם הקונספט של טעות במספר הוא אנכרוניסטי בעיניי, בעולם של אפליקציות זיהוי וולידציית מידע אינסופית.

אני חושבת שהשיר הזה כבר היה פה פעם. אבל אני אוהבת אותו, הוא מתאים לפוסט וגם מתאים לסוף השבוע. 

שיר לסוף השבוע ומחשבות על אמנות

היום נפל לי אסימון. הבנתי שכשאני נחשפת ליצירה שהיא מעולה בעיניי, כזאת שמרטיטה את מיתרי ליבי ומעלה לי דמעות בעיניים, אני נהיית קצת מפגרת. אני לא מסוגלת ליצור בעצמי, לא מסוגלת לחשוב על דברים שלא נוגעים למה שקראתי\שמעתי. לפעמים אפילו לא מסוגלת לתפקד באופן בסיסי. כל מה שאני רוצה זה רק לצרוך את הספר\אלבום\סרט הזה בריפיט לתוך הווריד. וזו לא חייבת להיות איזו יצירה מתוחכמת-אליטיסטית-סוגה עלית. פשוט משהו שמתיישב לי בול על איזה נרב. 

בקיץ שבו גיליתי את הדורז בקושי אכלתי. אני חושבת שזה הקיץ היחיד בחיי שבו גלידה לא היוותה אפילו פיתוי.

כשקראתי את "חירות", לא הייתי מסוגלת לתקשר עם הסביבה. כשסיימתי את הספר רציתי לסגור את הבלוג, כי הרגשתי שאין שום טעם לנסות לכתוב בעצמי.

כשהבנתי לראשונה את station to station, לא הצלחתי לעשות שום דבר חוץ מלשמוע את האלבום שוב ושוב. אני זוכרת את עצמי מחשבת זמנים באוטובוס לפי מספר הפעמים ששמעתי בנסיעה את שיר הנושא של האלבום (הוא טיפה יותר מעשר דקות, אז די נוח למדוד בעזרתו. בסיס עשר וזה). 

בכל פעם שאני מסיימת לקרוא את "האמן ומרגריטה" אני (1) בוכה, (2) מרגישה שהמשמעות היחידה שאני יכולה להעניק לחיי היא לקרוא את הספר מההתחלה. 

היום זה קרה לי שוב, עם האלבום הראשון של הסטון רוזס. אני מכירה את כל השירים בו, אבל משום מה עד כה לא יצא לי לשמוע אותו במלואו. מהבוקר שמעתי אותו כבר איזה ארבע פעמים. תכננתי לכתוב היום פוסט, היו לי כמה רעיונות מגובבים בטיוטות הג'ימייל שלי, אבל תוך כדי האזנה התמוססתי לחלוטין. הרגשתי שאין שום סיבה שאצור משהו משלי. שזה יהיה אפילו מעשה יומרני. 

הבטחתי שיר לסוף השבוע, אז הנה הוא. נראה לי שזה האהוב עליי באלבום. אני שומעת (בפעם הטריליון) ונמסה.

בכל פעם שיש לי קראש מוזיקלי שמוביל להתאבססות על להקה, אלבום או שיר מסוים, אני תוהה מה השכנים שלי חושבים ומה אני הייתי חושבת אם הייתי במקומם. הקירות אצלנו בבניין ממש דקים. 

מחשבה שעברה לי בראש רק עכשיו, במעבר חוזר על הפוסט לפני הפרסום שלו - מה שאני מתארת כאן זו בעצם התאהבות. טמטום קל, התאבססות מוחלטת, חוסר תיאבון, התבטלות האגו, רצון להתמקד באופן טוטאלי במושא הרגש. והוא לא חייב להיות חכם במיוחד או יפה במיוחד, פשוט מישהו שמתיישב לי בול על איזה נרב. 

last night i dreamt - פוסט חלומי חודשי

הלילה נהניתי (ולמעשה, סבלתי) מחלום כה הזוי ומטלטל, שנראה לי אין מנוס מפוסט חלומות חדש לחודש זה.

זה הקודם - ינואר 2016

אני לא מפרטת פה דווקא חלומות מהחודש האחרון, אלא סתם כאלו שהצטברו לי ביומן החלומות המקוון שלי ובא לי להעלותם על הכתב גם כאן.

יוני 2011:

חלמתי שאני טסה לאנשהו ויושבת בטיסה ליד ג'ון לנון, הוא לא נראה ממש כמו עצמו בימי הביטלס, אלא אולי קצת אחרי הפירוק‬. ‫בכל מקרה הוא מאוד נחמד ואנחנו מאריכים בשיחה על כל מיני דברים, בעיקר על כמה קשה ומבאס לקום מוקדם בבוקר. ‫בסוף גם החלפנו מיילים‬. johnl@gmail.com. בחיי.

נפגשנו בתדר

*******************************

מאי 2011:

הייתי חולה. חלמתי ששכבתי עם האקס שלי. זה היה נורא. לא האקט עצמו‬, ‫אבל זה הגיע אחרי שהוא הכריח אותי או משהו כזה‬. רציתי לקפוץ מהחלון, כי לא ידעתי איך לספר לבן הזוג הנוכחי שלי. התעוררתי שטופת זיעה ובוכייה‬. כשהתעוררתי חבר שלי בא לבדוק למה אני בוכה ונורא התביישתי לספר לו. 

אבל סיפרתי.

*******************************

החודש (פברואר 2016):

חלמתי שאני זקוקה לתמונת דיוקן של עצמי ובמציאות של החלום, מקבלים דיוקנאות במספרות. בכל מספרה יש קומת גלריה שבה יש צייר דיוקנאות שמצייר פורטרטים לפי דרישה. אז אני הולכת למספרה\דיוקניה שכזאת.

בחלק אחר של החלום אמא ואני יושבות באולם קונצרטים. תוך כדי קונצרט אני קוראת ספר - לא כי המוזיקה לא מעניינת אותי, אלא כי זה משתלב טוב בעיניי. פתאום אני שמה לב להתרחשות מחוץ לאולם. מבעד לדלת הפתוחה של המקום אני רואה כלב ענק (ממש ענק. בגודל של קליפורד הכלב האדום הגדול) שוכב על גבו על מקלט מבטון.

הכלב מנסה להתהפך על הבטן, מתפתל נואשות ולא מצליח. כל התפתלות שלו כמעט מזיזה את המבנה שתחתיו מרוב שהוא עצום. בסופו של דבר הכלב מצליח, מתהפך על הבטן ואז קופץ בכבדות לקרקע. זה מרגיש כמו רעידת אדמה. כשהוא עושה את זה, כולם - כל יושבי אולם הקונצרטים וגם כל עוברי האורח בחוץ - עומדים ופותחים במחיאות כפיים סוערות. 

*******************************

הלילה:

אני אקצר, כי הוא ארוך ומפורט במיוחד.

חלמתי שסוף העולם מגיע בחתונה של חברתי הטובה. החתונה מתרחשת בבניין אפלולי עם כמה קומות, שבכל אחת מקומותיו מתרחש משהו אחר (החתונה מתקיימת בקומה העליונה אני חושבת). 

ציורים של אדוארד הופר מבטאים חלומות טוב יותר ממילים. ככה החלום הזה הרגיש. הציור נקרא sheridan theater

בתחילת האירוע, עוד לפני החופה, אני יוצאת החוצה. כשאני בחוץ אני רואה כדור אש ענק יורד מהשמים. אני נמלטת חזרה אל הבניין, סוגרת את הדלת ובפס הצר שמתחת לדלת אני רואה להבות. משיחות עם אנשים בפנים, מתברר לי שכדור האש הזה פגע איפשהו בארץ ויצר מכתש. בפנים חברתי כבר מורידה את שמלת הכלה שלה וחוזרת לג'ינס וטישרט. היא אומרת שלא בא לה ללבוש את השמלה יותר.

אנשים מתחילים ללכת הביתה ואנחנו נותרים בקבוצות קטנות מכונסות. אני יוצאת למרפסת ורואה שבניין ענק, שלא קיים במציאות אבל בחלום מדובר בארכיון הראשי של המדינה, מתעופף באוויר. כאילו התנתק מיסודותיו ועף עד שנעלם מן העין. אני המומה וקוראת לכולם לבוא לראות. אחריו עוד בניין מתנתק מהיסודות וממריא לאוויר - הפעם זה בניין אדום ענק שדומה בצורתו למגדל האופרה בתל אביב. 

כזה, באדום ובשמיים

אני מנסה לפתוח אתרי חדשות ורואה שבאף אחד מהם לא כתוב כלום על האפוקליפסה. אני יוצאת שוב החוצה ומשום מה מתרחצת באיזה מאגר מים ואז רואה שמסביבי יש שלל מאגרי מים קטנים שמתחילה לצאת מהם לבה. אני נמלטת חזרה לבניין, מתרוצצת בין הקומות שלו ומנסה לתקשר עם האנשים שם, אבל כולם אדישים אליי לחלוטין. 

*******************************

לא בא לי לצרף לכאן את השיר שבכותרת, כי הוא כבר היה פה פעם מזמן.

במקום זה, קבלו את ירח-שלט-החוצות. אין שום קשר לנושא הפוסט, אני סתם ממש אוהבת את השיר הזה. שמעתי אותו אתמול באיזה בר שישבתי בו עם חברה והם הרוויחו אלף נקודות אצלי.

על ירכיים ומה שביניהן (??)

I השבוע בשיעור תולדות האמנות למדתי על לוקסוריה. מי זאת? אני מניחה שאפשר לרדת יותר לעומק מבחינת ניתוח, אבל בגדול זו דמות נשית שמייצגת את חטא תאוות הבשרים באמנות הנוצרית של ימי הביניים.

המרצה הראה לנו פסל שלה מתוך אכסדרת הכניסה לכנסיית המנזר של העיר הצרפתית מואסק. היא הוצבה שם כדי שהמוני העם, בצאתם מהמיסה של יום ראשון, יוכלו לירוק עליה ולהשליך עליה אבנים וכך ימרקו את מצפונם שלהם (ופרויד היה אומר על זה - מנגנון הגנה פרימיטיבי).

בכל מקרה, ככה היא נראית (זו הגברת מימין, מומלץ ללחוץ להגדלה):

הפסל די הושחת עם השנים (כנראה לתושבי מואסק היה הרבה על מה לכפר). במקור הוא היה בדמות אישה מעוותת פרופורציות - בעלת רגליים ארוכות וגפרוריות, עצמות בית חזה בולטות ממש (רואים את שדרת העצמות האופקיות על החזה?), שאת שדיה ואת ערוותה מכישים נחשים. מכל יופיה וגופה המפואר - הירכיים והחזה שפיתתה איתם גברים - נותר לה רק שערה השופע.

המרצה שב והדגיש שהדמות הזו נועדה להפחיד ולהתריע מפני הגורל הצפוי לנשים סוררות. בואו נניח שניה את המסר המיזוגני בצד, כי זה לא מה שמעניין אותי כרגע. תראו עד כמה היא דומה למודל היופי של היום (בלי הנחשים, מן הסתם). אני יודעת שזו כבר קלישאה פופוליסטית, לדבר על דימוי גוף, נשים אמיתיות וכל הסימפוזיון הזה, אבל פשוט נדהמתי מהחזיון. שדה ימי-ביניימית שהזכירה לי יותר מהכל את קירה נייטלי, קייט בוסוורת' וקארה דלווין.

II יש כמה אקסיומות מוצקות שעליהן קיומי מושתת. עובדות כאלו שלא ניתן לערער עליהן והן נקודת המוצא שלי בהסתכלות על העולם: אני בחורה חכמה, אוהבת לקרוא, נהנית ממוזיקה שנותנת בראש ויש לי רגליים שמנות.

בגלל שאני כבר לא בת 13 מחורפנת, "שמנות" זו לא ההגדרה שאני משתמשת בה. ובכל זאת מבאס אותי שהירכיים שלי נפגשות ואין ביניהן רווח. המודעות לאי-דקיקותן של הירכיים שלי מפעמת בי כל הזמן, לכן אני מקפידה ללכת עם נעליים שאינן שטוחות, ממעטת ללבוש טייץ ומדגישה את המותניים - כדי שחס וחלילה לא אראה כמו מלבן מהלך.

מביך מאוד לספר, אבל רק לפני כמה שבועות ירד לי האסימון לגבי דימוי הגוף המטופש הזה. הן לא באמת שמנות. הן נפגשות פשוט כי יש לי אגן צר שלא מאפשר להן להתרחק זו מזו. מעניין מה היה קורה אם היה לי אגן רחב יותר. הן כנראה לא היו נפגשות, אבל בטח הייתי חושבת שיש לי תחת גדול. אגב רווח בין הירכיים - הפוסט הזה של זוהר מדבר גם כן על העניין והוא מוצלח מאוד בעיניי.

III לא מזמן נתקלתי בפייסבוק בתמונות של האקס שלי וחברתו הנוכחית באיזה טיול בחו"ל. אני והבחור היינו ביחד מסוף התיכון ועד שהייתי שנה ומשהו בצבא. אני לא מתגעגעת לקשר הזה בכלל (הוא היה מאוד בוסרי ומתקשר אצלי אסוציאטיבית לתחילת הצבא, שהייתה תקופה די שחורה בחיי), אפשר להגיד אפילו שהטייטל המכובד "אקס" די גדול עליו. ובכל זאת, כמובן שמעניין אותי לדעת מי נכנסה לנעליי הגדולות (מטאפורית. אני מידה 36-7).

ראיתי אותם גם במציאות באיזה מפגש חברתי של סחים, אבל שמרתי שם על פאסון מלכותי ולא נעצתי בבחורה מבטים. לכן שמחתי במיוחד להשביע את סקרנותי באלבום הפייסבוק. הממצאים הם כדלהלן: היא פחות יפה ממני והייתי אומרת אפילו שיש לה פרצוף קצת גברי. א-ב-ל, יש לה שיער גולש חלק ובלונדיני (כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ד') וזוג רגליים ארוכות, רזות ונפלאות (רווח בין הרגליים למהדרין. כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ז') למרות שהיא טוחנת שם טאקו'ז עד-דלא-ידע. מסקנות: כנראה התבגרתי, כי למרות כל אלו היא לא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי אפילו לשניה.

UPS AND DOWNS

DOWN: ביום הראשון ללימודים, לבשתי שמלה. ביום השני לבשתי טרנינג. אחר כך אני אפילו כבר לא זוכרת כדי לספר (היום זה היה איזה סמרטוט בלתי מוגדר, כבר עברתי לאסטרטגית "כמה שיותר נוח"). אם זו לא הידרדרות מהירה, אני לא יודעת מה כן.

UP: שני היילייטס מהימים האחרונים (חייבים איכשהו להאיר באור חיובי סמסטר של 9 קורסים) - 

1. שיעור ניתוח שונות. המרצה המלא בעצמו עד אפס מקום שואל אם יש שאלות. יד מתעופפת אל-על באולם בן 300 הכסאות: "סליחה, איך קוראים לך בעצם?"

2. קו 289 מהאוניברסיטה דרומה, שמונה בערב, דחוס עד אפס מקום (למה בעצם? כמה שיעורים מתחילים בשש?). אני מתנחמת בזה שלאורך כל הנסיעה הבחור המסוקס שדחוס מאחוריי מתפייט באוזני חברו (הטסטוסטרוני לא פחות) על נפלאותיה של מגנוליה בייקרי במנהטן, כאילו היה תאומה הרוחני של קארי ברדשואו.

----------------------------------------
עריכה מאוחרת: יש לי עוד היילייט להוסיף לרשימה (למרות שיש לי באמת את כל הסיבות שבעולם לקטר ואני נורא מסכנה. באמת) - אני לוקחת הסמסטר קורס בחירה ממש מגניב בתולדות האמנות. כל כך מגניב, שזה מפצה על השעה הלא הגיונית שבה הוא מתקיים. אנחנו מנתחים שם יצירות אמנות, לומדים על מיתוסים ומרפררים לאמנות מודרנית ותרבות פופולרית - בקיצור, כל מה שמעניין, גם אם זה מושטח למכנה המשותף הנמוך ביותר.

שני בלוגים מומלצים מאוד שאני קוראת בקביעות, ועוסקים לא מעט באמנות בראי פופולרי, גורמים לי להרגיש הרבה יותר חכמה כשאני מתייצבת להרצאות הללו - שיר ותמונה המגניב שהחל כבלוג לניתוח קליפים והמשיך למחוזות נרחבים ומעניינים לא פחות, ועיר האושר שנכנס לקישקעס של יצירות אמנות, ספרות, אגדות עם וסיפורי ילדים וגם מציג הכל בפרספקטיבה רחבה ופוקחת עיניים.

עלו ברשת

נכון פוסט הדברים האהובים שלי? אז מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים - גם אופרה העלתה אחד כזה השבוע, רק שלה יש מגזין משלה שמיוחצן גם בהאפינגטון פוסט, ולא סתם בלוג בבלוגר.קום.

אני מתה על פוסטים כאלו, שלי ושל אחרים, אבל בצניעות אופיינית אומר שלדעתי שלי יותר טוב הפעם :-) לא רק שהיא לא כותבת כלום על לחמניות שוקולד (אלא על סקונז. איך אפשר להשוות?!), היא גם הצליחה להכניס במיליון וחצי סעיפים את "לאכול ירקות מהגינה שלי". נו, בחייך. 

-----------------------------------

השבוע, במשמרת משמימה במיוחד, נתקלתי בכתבה ב-XNET על בחורה שפתחה בלוג שמתעד את הסנדביצ'ים שהיא מכינה מדי יום לחבר שלה. הסיבה ההו-כה-פמינסטית היא שהבחור הוא סנדביץ'-באף אמיתי והצהיר שאם תכין לו 300 סנדביצ'ים, הוא יציע לה נישואים. 

סנדביץ' עוף, בטטות וגבינה שוויצרית. בחיי

כמובן שישר נכנסתי לבלוג שלה, שהוא חמוד ביותר. הם זוג ניו יורקי מגניב שכזה (היא פרילאנסרית ב"ניו יורק פוסט", שהוא אולי קצת צהובון, אבל אם היו מכוונים אקדח לראשי ומצמידים אותי לקיר ממש לא הייתי מתנגדת לכתוב בו. הוא אנונימי ומופיע רק תחת הכינוי השב"כי-משהו "E") וברור שכל עניין הצעת הנישואים הוא בדיחה. כלומר, אני מקווה מאוד. חוץ מזה, אני מתה על סנדביצ'ים באופן שקצת מצער אותי לפעמים.

בקיצור, התלהבתי מהבלוג ורציתי לשלוח אותו לחבר שלי, שהוא חובב סנדביצ'ים לא פחות ממני (אם כי החיבה לא ניכרת על ירכיו), אבל אז חשבתי שזה אולי נראה לחוץ-חתונה מצדי ואין לי שום כוונה לקבל הצעת נישואים ו/או להכין 300 סנדביצ'ים בשנה הקרובה.

-----------------------------------

למקרה שלא שמתם לב לבלוגרול - עוד השווצה: זוכרים את הפוסט שבו ייחלתי לתחייתם של בלוגרי-עבר אהובים? אז הצליח לי קצת. דולורס המוצלחת חזרה לכתוב ואני מקווה שיש לה בקנה עוד רשומות.

-----------------------------------

ומשהו מקסים שגיליתי באינסטגרם: תכל'ס, השימוש הראוי היחידי-כמעט ברשת החברתית הזאת הוא כשחולים במיטה ונגמרים חומרי הקריאה. אז לפני חודש ומשהו הייתי קצת חולה, שכבתי במיטה משועממת ודפדפתי ב"דברים שאחרים אהבו" (או איך שאינסטה לא מגדירים את זה) והגעתי לבחורה הזאת, שיוצרת ציורים מקסימים במיוחד:

נראה קיטש, מרחוק, אבל תקליקו ותגדילו. זה ממש הזכיר לי את הציורים בסדרת ספרי המומינים (ובפרט האחרון - זה כמו מדורת אמצע החורף ב"חורף קסום בעמק המומינים")

חמשיר של יום חדש

אני חיה בסרט/
אני תל אביבית מגעילה/
אצלי בניוז פיד -
רק הסחים מצביעים לפיד/
ושלי כבר מזמן ראשת ממשלה

לא באמת חשבתי שהעבודה תנצח, אבל אני מאוד מופתעת (כמו כולם) מההצלחה המסחררת של לפיד. אני מכירה (אפילו אישית) כמה אנשים מרשימתו שהם באמת ראויים, אבל הייתי שמחה לראות אותם במפלגה עם בשר ואג'נדה אמיתית. כמו כל מפלגת מרכז - גם זו תחזיק אולי שלוש קדנציות.

אבל עזבו אתכם מאקטואליה קשה עכשיו - אלו שתי כתבות הבחירות הכי מעניינות שקראתי השבוע:
- צבעי השלטון - הלוגואים של המפלגות אז והיום
- המצע המדעי, או במילים אחרות: איזו מפלגה לא רוצה שהילדים שלכם ילמדו על האבולוציה?

רציתי לשים תמונה של אבולוציה, אבל אז נזכרתי ביצירה הזאת של אשר והתחשק לי לצרף אותה.
בלי מסר, סתם שיהיה על מה להסתכל.

פוסט בוקר קצר+המלצה על בלוג

הבטחתי לספר על ג'ירף. אלו לא דברים שברומו של, אבל אני חושבת שסטיבן קינג הוא זה שאמר שכתיבה, על כל דבר, היא תרגיל שימושי לצורכי שיפור ומקסום יכולות ההתבטאות בכתב.

בקיצור - אף פעם לא אכלתי שם. יש לי חברות שחיות על הסניף האבן גבירולי ושליחים של המקום צובאים על דלתם השכם והערב, חמושים באפגניות חריפות וקיסריות פיקנטיות (וואו. כל השמות של המנות שם נשמעים כמו כינויים סליזיים של כוכבות פורנו).

מתוך סקרנות לשמה הלכתי לשם עם חברים בשבוע שעבר, ביומה הראשון או השני של השביתה (כשישיבה במסעדה קבל עם ועדה עדיין לא נראתה לי כמו חטא אסקפיסטי). קצת התקשיתי למצוא מה לאכול, יען כי אני משתדלת לא לגעת באורז לבן/ אטריות מקמח לבן, ובטח שלא במטוגנים ומוקפצים בימבה שמן.

הלכתי על המרק התאילנדי. לא מנה דיאטטית - חלב קוקוס וזה - אבל לפחות בריאה יחסית ומפנקת בשלל שרצי ים שאני כל כך אוהבת. קיבלתי קערה בגודל של הראש שלי, בחיי. זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי במסעדה ולקחתי דוגי באג הביתה.

בעניין הטעם: היה טעים, זה כן, אבל המחיש לי את הבעיה שלי עם אוכל אסייתי. זה פשוט מתובל מדי. אני אוהבת להרגיש את הטעמים האמיתיים של מרכיבי המנה שלי וכל תבלון-יתר מרגיש לי כמו ניסיון להסוות רכיבים לא איכותיים או לא טריים.

חנה הזכירה כאן בתגובות את בעיית הקינוחים האסייתיים - זה נכון, הם באמת לא מצטיינים בהם (יש לי חברה שהייתה כמה שבועות בסין וחזרה מלאת התפעמות - היא לא אכלה מתוקים בכלל. איך קינאתי בה). זו דווקא לא בעיה מבחינתי. האוכל היה כל כך מתוק שהרגשתי חסרת כל קרייב קינוחי.

לגבי פוראבר 21: ייתכן שהאכזבה שלי נעוצה בעובדה שביליתי בחנות במקסימום אולי רבע שעה ולא הספקתי להתרשם כראוי. פשוט לא היה לי זמן. אבל יש לי איזו שהיא דוֹגמה, לפיה רמת המגניבות והאיכוצ'יות של חנות נמדדת על פי האקססוריז שהיא מציעה (על אלה של H&M אני מתה, למשל. יש להם דרך לעשות דברים טרנדיים בצורה שנראית לא צ'יפית באופן יחסי). מחלקת האקססוריז של פוראבר נראתה דיווה-פינת-שוק-בצלאל. חבל.
---------------------

אולי חלק מכן נתקלו בבלוג האמנות "הלו אסיה" שבבלוגרול שלי, אבל הפוסט שלה הבוקר עורר בי צורך לתת לה מקום של כבוד גם במרכז הבלוג, לא רק ברשומת-צד.

איזה מדהים זה! יצירה של ציירת סינית, שמצליחה ליצור אפקט ניאוני עם צבעי שמן רגילים. לכל התמונות שלה (או לפחות לאלו שהוצגו בפוסט הזה) יש אמירה סביבתית, בשילוב אווירה הזויה-חלומית-חצי אפוקליפטית, שלי הזכירה באופן אישי את טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן (וגם את "חורף בעמק המומינים". ספר הילדים המפחיד והקסום ביותר שקראתי מעודי).

ובנימה שטחית פחות

הייתי היום במוזיאון תל אביב.
כן, הלכתי לדייויד-לה-שאפל, אבל לא בזאת עסקינן הערב (עם כל הכבוד לקיטש, טראש, פרובוקציות וארוטיקה תנכית\נוצרית\הלניסטית. ויש כבוד. באמת.)
בקיצור, בין דייויד אחד למשנהו הגעתי לתערוכה שבאמת הדהימה אותי ביופיה.
התערוכה של צורי גואטה, מעצב טקסטיל ישראלי שעובד בצרפת.
התיאור בתכניית המוזיאון נשמע ממש לא מפתה ("עיצוב בסיליקון", או משהו סטייל פארק-תפן שכזה), אבל באמת שארבע היצירות שמוצגות שם מדהימות.

זה הוא שם למעלה, ולצידו האופניים שהצמיחו שורשים וקיבלו מראה טים-ברטוני שכזה. אבל האופניים זה רק קצה-קצהו של העניין, ולא מצאתי ברחבי הרשת שום תמונה שמשקפת את התערוכה המדהימה הזאת.

בקיצור, שווה ומומלץ (לא פחות מה לה-שאפליה המדוברת), 10 בסולם מורגנשטרן.