טאלק וסוכר

יצא לי לקרוא בעבר המון ראיונות עם מובילות דעת קהל וקובעות טעם בתחום האופנה, שהתוודו על חיבתן לנעליים שטוחות ולבשמים גבריים. הצהרה שכיחה כל כך עד שניתן לראות אותה כמקבילה הבוגרת של וידוי הדוגמניות השחוק "הייתי טומבוי". כמובן שכאשר קראתי וידויים כאלו הם היוו עבורי כר פורה לשיפוטיות עצמית - איך אף פעם לא הייתי טומבוי? (למעט אולי השנה וחצי הראשונות לחיי, אז אמא שלי הקפידה להלביש אותי בבגדים נייטרליים מגדרית, מה גם שהייתי גבוהה יחסית ואלימה באופן בלתי יחסי, כך שהטלתי אימה על פעוטות אחרים בגינה הציבורית). וכנגזרת של זה, איך אף פעם לא מצאתי את עצמי מתחברת לנעליים שטוחות או לבשמים גבריים? האם זה אומר שאין בי שמץ של זוהר דוגמני, שום פוטנציאל אופנתי?

מאז ומעולם שאפתי לעקבים הכי גבוהים שאני מסוגלת לצעוד עליהם וכיליתי את שעות הפארם שלי בחיפוש אחר הבושם הנשי-פודרתי-מאסקי המושלם. בכל ההתנסויות שלי עם נעליים שטוחות ובשמים גבריים, הרגשתי גוצה וחמצמצה (בהתאמה). כנראה אני כל מה שקובעות הטעם ומובילות הדעת בזות לו.

לאחרונה חלו מספר שינויים בגזרה הזאת אצלי. יכול להיות שמדובר בהתנסות שלא תאריך ימים ותגרום לי בסופו של דבר לתחושה הגוצה והחמצמצה המוכרת, אבל בינתיים אני נותנת לזה צ'אנס. זה התחיל עם מוקסינים שטוחים שאיתרתי באיזושהי מכירה ומאז אני sporting them, כמו שאומרות ב-man repeller. זה המשיך עם זה שמצאתי את הבושם הגברי המושלם. Prada Amber Pour Homme כאילו נוצר בשבילי. אפשר לומר שהוא בושם נשי במסווה. יש לו בקבוק אנדרוגני ושם מסקוליני, אבל בפנים מסתתר ניחוח איריסי-פודרתי מאובק, גרסה מעט יותר עוצמתית של ה-infusion d'iris האהוב עליי.

מחשבה מעכשיו: האם הרתיעה הפאשניסטית מבשמים נשיים היא בעצם מיזוגניה במסווה? למה זה נעלה כל כך להריח כמו גבר, שלא לומר - למה זה כל כך לא מתוחכם אופנתית, לשאוף להריח כמו טאלק וסוכר?

the sweet escape

בעוד כחודש אציין עשור למגוריי בתל אביב. נקודת הציון הממלכתית-משהו הזאת טומנת בחובה דובדבן (או עוקץ) נוסף - בכך הופכת תל אביב למקום שבו גרתי הכי הרבה שנים בחיי. 

2007, השנה שבה עברתי לכאן, הייתה שנה מכוננת בתולדותיי. היא גם הייתה שנה די מחורבנת עבורי. בכל פעם שבה אני נתקלת באחד הממים על המשבר של בריטני ב-2007 אני נמלאת רגשות חמלה והזדהות. אמנם לא גילחתי את הראש, גם לא הייתי קרובה לאיבוד המשמורת על ילדיי שאינם קיימים, אבל הייתי בשפל מדרגה משלי. 

עד לפני כמה שנים לא יכולתי להיזכר בשנת 2007 מבלי להתחלחל. לא בגלל בריטני. בגללי. אבל עם הזמן הפכתי סלחנית יותר ונמלאתי בנוסטלגיה כלפי מי שהייתי אז. 

לפני כמה חודשים כתבתי לעצמי כל מיני משפטים שמזכירים לי את העקירה ההיא לתל אביב. לא דברים שקשורים למשבריות שאפפה אותי, סתם קוריוזים שאפיינו את המחשבות הקלילות והאובר-צרכניות שחלפו לי אז בראש, או ששמעתי סביבי. המעבר כולו היה צבוע בצבעי צרכנות עזים. אולי בגלל התקופה שקדמה למשבר של 2008, ואולי מהסיבה הכל כך קלישאתית של הגירה ממקום קטן אל עיר גדולה ומרובת אפשרויות (ובאפשרויות אני מתכוונת לחנויות בגדים ומסעדות). 

אז הנה היא לפניכם. תל אביב 2007 כפי שנקלטה אז באנטנות שלי. זה קצת מפגר, אבל רציתי לשמור איכשהו את התיעוד הזה. מה גם שבאמת הייתי אז קצת מפגרת. 

-אין מה לחפש באלנבי, יש שם רק מועדונים של גרושים או של פריקים.

-אין מה לחפש ביפו.

-מה זה טבעונות? אני מכירה רק מישהי אחת כזאת ולא מבינה מה היא אוכלת.

חציל בטחינה ב-40 ש"ח? לא יכול להיות

-שמעתי שגן החשמל זה מקום מגניב עם מעצבים.

-מגניב גם לקנות בגדים ביריד המעצבים בסנטר.

-ולגיטימי לעשות סיבוב בשנקין. אולי נשב לקפה ברד בסוסעץ ונקנה חולצות יקרות במופרכותן אצל שושי ברבי. ראיתי שנינט הלכה עם אחת כזאת.

-אני מתה על נינט. אבל שמעתי שהיא על סמים.

-שמעתם את J.Views? ידעתם שהם ישראלים?

-אני אשתה לימונענע גרוס.

-בעצם ברד פסיפלורה. 

-הכי חשוב באאוטפיט (מילה חדשה!) זה האקססוריז. 

-אני מתה על שרשראות הסטייטמנט של ליאת גינזבורג. (ועצמי המבוגרת מוסרת: מדובר בשקר. מעולם לא הצלחתי להתחבר לאקססוריז גדולים, במיוחד לא לשרשראות מהסוג הזה. מזל שאופנה זה דבר כל כך נוזלי ושהיום שולטים בכיפה תכשיטים קטנים עד כדי לא קיימים)

-אפשר ללכת לסושי. או להזמין משלוח מביג מאמא. כבר אי אפשר לשבת שם, זה רק הזמנות.

-אולי נשקיע ונלך לארוחה רומנטית באיזו איטלקית אמיתית? נגיד פסטה מיה?

זה קצת מדהים, אבל גיגלתי ומצאתי שביג מאמא עדיין קיימים

-מצאתי דירה מדהימה בבן יהודה, איפה שכל הפאבים השכונתיים הכיפיים.

-קניתי שמפו בריח פסיפלורה.

-נמאס לי משנקין, אני עכשיו בקטע של בוגרשוב.

-קניתי בבוגרשוב שמלת סריג עם הדפס נורדי.

בבוגרשוב ייסדנו את ה-hygge
האמת שהייתה לי שמלת בוגרשוב שנורא אהבתי, ממש יפה. ברגע של טפשות נתתי אותה לאחותי

-שמעתם את החדש של מארק רונסון?

-ידעתם שהוא יהודי?

-החולצה עם ההדפס של אבי ביטר - זה מהטי מרקט?

-לא, מהפלסטיק שוק.

-לא, מהחנות 3 ב-100 בבוגרשוב.

*אימוג'י מקיא*

-קניתי ואנס בג'יפה.

-קניתי נעלי בובה בפול אנד בר.

-בעצם בבלואו פיש.

אני לא מכירה מישהי שלא היה לה זוג אחד לפחות שלהם

-המגפיים? מהחשמל 15.

-קניתי כפכפי פלסטיק כמו של עוזרות בית מהסבנטיז.

-הסנדביץ' רוסטביף של בר גוריון הכי משתלם בעיר.

-שמעתי שממש מגניב בברלין.

יש לי כאלו (הכחולות) עד היום
הן עדיין יפות בעיניי, אבל אני כבר לא נועלת אותן שלא במסגרת ספונג'ה

-אני אקח פרוזן יוגורט עם פירות יער.

-בעצם עם רוטב פסיפלורה.

-שמעתי שממש מגניב בברלין.

-התיק הזה? מהחשמל 15. (הערה ממני המבוגרת של היום: כמה אהבתי את החשמל 15 וכמה התאכזבתי לגלות שלא נותר שריד וזכר לבוטיק הזה ברשת הישראלית. כשאני מגגלת "חשמל 15" אני מוצאת בעיקר תמונות של בתים וכתבות על, ובכן, חברת חשמל). 

-אני עכשיו בקטע של וינטג'.

-פתחתי בלוג אופנת רחוב.

-אני מתה ש-H&M יגיעו לארץ. 

-בלוג יפה, מוזמנת לשלי.

חורף בתל אביב

מעשה שקרה באמת.

בסופו של יום לימודים ארוך, עת עמדתי להכנס אל חדר המדרגות, שמעתי מאחורי מישהי מצווה: "חכי, תחזיקי לי את הדלת". נשמעתי. החזקתי. היא נכנסה, חמושה במגפונים מדוגמים ובקוקו ייצוגי, ובירכה אותי במאור פנים לא אופייני לבניינים משותפים: "שלום, אני סבתא של עומריקי!".

הותקלתי. לא היה לי מושג מי זה עומריקי. הגבתי בחיוך שנראה לי כמו הדרך האלגנטית להתחמק מהודאה שאני קלישאה תל אביבית שלא מכירה את השכנים של עצמה. המשכתי לטפס אחריה במדרגות תוך שאני מעריצה את המגפונים שלה ומזכירה לעצמי לרכוש נעלי חורף חדשות.

בקומה 1 וחצי הותקלתי שוב והפעם חזיתית. "את מכירה את עומריקי?". נאלצתי להודות שלא. "את חדשה כאן?" – "לא". עכשיו כבר התעצבנתי בלב. סבתא או לא סבתא, מגפונים או לא מגפונים, אבל מי שמך לשפוט אותי ואת מידת הניכור שלי משכניי. "הוא ילד חמוד כזה, עם תלתלים חומים. בטוח שאת לא מכירה אותו? עמריקי וירדן, את בטוח מכירה אותם".

בשלב הזה נפל לי האסימון ופצחתי בדיאלוג פנימי ומהיר עם עצמי. אז עומריקי הוא הסטודנט למדעי החברה שגר בדירה לידי? לא היה לי מושג שככה קוראים לו, אבל ראיינתי אותו פעם למחקר בפסיכולוגיה. יש לו חברה? בשם ירדן? לא זכרתי. ואני לא יודעת אם נכון להגדיר את השיער שלו כתלתלים, בעיניי אלו יותר מפרצים. אבל ידוע שסבתות נוטות לפרגן. בטח סבתות שמגדירות את נכדן הסטלן בן ה-20 ומשהו "ילד חמוד". ואגב סבתות ופרגון – סחתיין על סבתא של עומריקי. אטיטיוד מעצבן, אבל הייתי מתה להיראות ככה כשהנכד שלי יהיה באוניברסיטה. מעניין מה הסוד שלה. 

בעודי מנסה לפענח את סוד החיוניות של סבתא-של-עומריקי ומתכוננת למפגש המעניין בינה לבין נכדה בקומה השלישית, ראיתי להפתעתי את סבתא חולפת באלגנטיות על פני הדלת של החשוד-כעומריקי. במקומה היא ניגשה אל הדירה האחרונה בקומה, שבה מתגוררת השכנה שלי עם בנה הקטן והזועף שאף פעם לא אומר לי שלום במדרגות. כעבור עוד רגע של הפתעה נזכרתי שגם לקטן הזועף יש תלתלים חומים. 

אני תמיד ממהרת להיכנס הביתה כדי להימנע ממפגשי שכנים ותמיד שופטת את עצמי על זה (הרי בחרתי במקצוע שכל-כולו קשר אנושי. אין סנדלרית יחפה ממני. מה שמזכיר לי - עדיין לא קניתי מגפיים). הפעם פעלתי במהירות שיא תוך הדחקה מוחלטת של דחף השיפוטיות. לא הייתי מסוגלת לעמוד בפני נזיפה חזיתית נוספת או בפני עימות עם העובדה שאני אכן תל אביבית קלישאתית שלא מכירה את השכנים שלה. מעניין אם סבתא סיפרה לעומריקי שהשכנה לא יודעת מי הוא. במקומו גם אני הייתי זועפת עליי במדרגות מעתה ועד עולם.  

כבר כמה שנים אני מפנטזת קלות על המגפונים מהדגם הזה של דנית ירון (באחד משני הצבעים האלו).
הם ממש יפים בעיניי ונראה לי שחיתוך הקרסול שלהם יתאים גם לשמלות וחצאיות, אבל הם יקרים פחד.
כשאהיה סבתא אקנה לעצמי כאלו

שמונה דברים יפים שמצאתי ברחוב

אני מנסה לאלף את עצמי לנתק את המבט מהטלפון עד כמה שאפשר. באוטובוס, ברחוב, ברכבת. בכל הדברים היפים האלו נתקלתי כשהייתי מנותקת מהטלפון (לכן אין להם תיעוד מצולם. זה היה מפספס את כל הנקודה). הפוסט הזה הוא בעצם חיזוק חיובי לעצמי, על כך שהתנהגתי יפה כל כך ולא קברתי את מבטי במסך.

1. זוג בשנות השבעים לחייו מתנשק במרץ ובלהט שלא היו מביישים תיכוניסטים. הם אפילו נשענו על עמוד (זה היה בכניסה לעיריית תל אביב), מה שרק העצים את האנרגיות הטינאייג'ריות של הסיטואציה. 

2. בחורה עם טופ שחור קצר עם שרוולים עד המרפקים וחצאית מידי מתנפנפת בצבע שמנת עם עיטורים עליה. מראה סתוי ובלרינאי. מתחשק לי גם לנסות. דוגמאות שמצאתי ברשת ולא מתקרבות למקור הקליל והמקסים:

מכאן

3. חניה.

להתלהב מחניה זו קלישאה תל אביבית שחוקה עוד מימי שירת הסירנה

4. אישה לבושה בוורוד מכף רגל ועד ראש. שמלה ורודה, שרשרת סטייטמנט ורודה, שפתון ורוד, נעליים ורודות. הכל בגוונים שונים. זה לא היה יפה במובן של "וואו בא לי לאמץ את הכל". למעשה לא בא לי לאמץ משם כלום (וזאת על אף הפשרת היחסים ביני לבין ורוד שנחשפה כאן לאחרונה). אבל זה היה מרשים. היא גם לא נראתה כמו קרייזי ליידי שכזאת, אלא כמו מישהי שקיבלה החלטה מושכלת ללבוש משהו יוצא דופן. כמו איזה מיצג אמנות מודרנית. 

5. בר מעפן וסחי, אבל עם גינה מעוטרת בגזיליון נורות צבעוניות. לגמרי stranger things inspired (אם כי נראה לי שהוא נראה ככה עוד לפני שיצאה הסדרה). 

6. סבתא מהממת ומתוקתקת שלבשה שמלת משבצות בגוונים ירקרקים ובגזרה מושלמת, עם קשירה במותן ומחשוף טרפזי.

7. מישהי עם סנדלי עקב מושלמים ומוגזמים, עם עקב בלוקי ופרווה צמרירית ברצועה הקדמית. סתם ככה באמצע דיזנגוף.

8. מישהי מאופרת בקפידה ובדרמטיות, עם כיסוי ראש בסגנון כרמן מירנדה, שמלה פרחונית עם כתף אחת ומחרוזת ענקית, יושבת ואוכלת חומוס. מה שהיה יפה במיוחד זה שהיא לא הייתה מבוגרת נורא ותמהונית וגם לא תיכוניסטית צעירה והיפסטרית. מישהי רגילה לחלוטין, בסיטואציה הכי רגילה שיש, במראה שובר לחלוטין. זה היה מחזה מפתיע ומקסים.

אגב ובלי קשר לכלום - עשיתי השבוע פדיקור שחור כמו של בעלות הרגליים בתמונה האחרונה. אני עפה עליו לחלוטין, הוא אפילו התעלה על ציפיותיי. נראה שיק במיוחד עם סנדלי עקב. 

pink washing

בזמן האחרון אני שומעת יותר ויותר אייטיז, בדגש על ניו ווייב. אין ספק שזה תחת השפעה חזקה של סטריינג'ר ת'ינגס (וגם של סינג סטריט האירי החמוד, שהוא כמו גרסת היי סקול מיוזיקל לקומיטמנטס), אבל לדעתי גם מתוך איזושהי בשלות. כלומר, אחרי שנים שבהם הרגשתי שרק ריפים מצ'ואיסטיים מהסבנטיז (או סוף הסיקסטיז) יכולים להניע את מיתרי לבי, אני מרגישה קצת מיצוי מהז'אנר ומוכנה לרוקסטארז שלא אוחזים בשיערותיך וגוררים אותך אל המערה שלהם. בקיצור, איאן קרטיס. 

אחרי חרישה מסיבית על ג'וי דיוויז'ן (ובאמת שאין הרבה על מה לחרוש) ועל הסמית'ס אהוביי הרחבתי את יריעת האייטיז שלי ועברתי לזוועות אמיתיות. דברים שבן הזוג שלי מתחלחל מהם כפי שאני מתחלחלת מיקירי הסטונר המשמימים שלו. למשל, הסייקדליק פארז, שהכרתי בעבר בשטחיות רבה רק באמצעות ההמלצות של ג'אנגו. 

ממש הופתעתי לגלות שהסרט נעשה בעקבות השיר ולא להיפך. פריטי אין פינק יצא באלבום של הסייקדליק פארז כבר ב-81'. הסרט יצא ב-86' וכולל גרסה מחודשת של השיר שהוקלטה בשבילו במיוחד. 

אגב ורוד, אני מרגישה שבתקופה האחרונה כל המסרים ששלי גרוס ונעה מכבי ניסו להעביר בנוגע ללגיטימיות של הצבע מתחילים לחלחל אליי. פתאום אני חושבת שוורוד זה מגניב. קיבלתי במתנה ליומולדת את העגילים האלו של פטיט דילייטס וכבר יצא לי לענוד אותם לצד עגיל ורוד נוסף (יש לי שלושה חורים באוזניים. זה הכי מורד שלי). אפילו העזתי וצירפתי אליהם צמיד רוזקוורץ שקיבלתי לפני כמה שנים ולא הצלחתי לענוד בעבר מבלי להרגיש כבודה ומבוגרת מדי. זה היה הומאז' משלי למראה הקרייזי ליידי שלובשת רק צבע אחד. 

כשאחותי ראתה אותי ככה, היא אמרה לי שרוזקוורץ זו אבן ממש טובה כי היא קשורה לאהבה עצמית. אני יודעת יותר מדי טוב שזה אחד התחומים הכי חלשים אצלי, אז אולי החסך שלי מאותת לעצמו. כמו ילדים קטנים שחסר להם סידן והם מלקקים קירות, כך אני מתעטפת בוורוד כדי לאהוב את עצמי יותר. 

עוד התחדשות ורודה בגזרתי, שהיא באמת בגדר חדשות מרעישות, היא שקניתי לק ורוד(!) בהיר(!!). במשך שנים סלדתי מלקים בצבעים קלאסיים בעקבות טראומת ילדות: בסופר פארם שבו נהגתי לשרוץ עם חברותיי כשהיינו בחטיבה היו רק לקים בצבעים כאלו. אדום, בורדו, ורוד בהיר, פנינה (שזה הצבע המחריד ביותר בעיניי עד עצם היום הזה). בכל פעם הייתי סורקת את מדפי הלקים בחיפוש אחרי שחור-אביב-גפן (היינו ממש לא מעודכנים. לשאוף ללוק של אביב גפן בעשור הראשון של שנות האלפיים זה אנכרוניסטי ביותר), מתאכזבת וקונה לק סגול כהה בתקווה שייראה דומה. כמובן שתמיד היה לו גימור פנינתי והתוצר הסופי נראה יותר כמו הציפורניים של סבתא של אביב גפן. אבל לענייננו, קניתי לק ורוד בהיר והוא על הציפורניים שלי כבר ארבעה ימים תמימים.

הדבר הורוד האחרון, שכמעט קרה ובסוף לא, הוא זה:

הן לא נרכשו משיקולים טכניים (וגם כי אני חושבת שאני לא באמת מוכנה לכך נפשית). אולי זה קצת חבל, נראה לי שהן היו יכולות להיות כוכבות אינסטגרם.
אגב, שמתי לב ששלושת הפוסטים האחרונים שלי היו בסימן צבעים. כחול, סגול, ורוד. אני ממש קישלובסקי. 

the girl with the power suit

אמא שלי סיפרה לי מזמן שהפעם הראשונה שבה נתקלה באישה לבושה במכנסיים באירוע חגיגי הייתה בחתונה שהלכה אליה בתור ילדה קטנה. אם אני זוכרת נכון את הסיפור זו הייתה חליפת מכנסיים סגולה, מה שמתאים מאוד לרוח התקופה (סוף סיקסטיז). תכלס זה גם מתאים לרוח התקופה הנוכחית, כי בגלריה טוענים שסגול הולך להיות הצבע של סתיו 2016 (מצד שני בגלריה טענו שהקטיפה חוזרת. הם לא מתביישים? לכתוב לקראת הסתיו על הקאמבק של הקטיפה? ביום שבו אתמנה לעורכת מגזין אתיז את ראשו של כל מי שיציע לי אייטים עפשים שכאלו. מי שיכלול בכתבה את הצירוף "מחתרת הקטיפה" ייתלה בקמפו די פיורי). 

קנזו, מתוך האתר של ווג. מעניין אם זה היה סגול כזה

זה באמת יפה, למעט תסרוקת הוויטני יוסטון.
כמעט קניתי תיק בצבע כזה לפני שבועיים, אבל הוא היה מ-PVC ואחותי הטבעונית אמרה לי שזה גרוע סביבתית לא פחות מעור

בקיצור, מכנסיים לחתונות. במשך שנים לא הבנתי מה מצאה אמא שלי באישה בסגול וחשבתי לעצמי שחליפות מכנסיים (שלא לומר ג'אמפסוטס, שהם הבני הדודים הפרחיים שלהן) הן ייהרג ובל יעבור מבחינתי. רצה הגורל ולפני כמה שבועות קניתי ג'אמפסוט מלכותי. אני מתעתדת ללבוש אותו לאחת מהחתונות המתקרבות אליי ולהראות כמו פרחה מהממת. חסרות לי רק נעליים מתאימות. נראה לי שאני זקוקה לסנדלים עם רצועות דקות, אין ברירה. אני גם תוהה איזו תסרוקת לעשות. בא לי משהו אסוף שייתן את הכבוד לגב הפתוח. 

פדיקור שחור זה מה זה משהו שהולך לקרות מבחינתי

אגב, החתונה עם ההופעה הבלתי נשכחת של האישה בסגול הייתה החתונה של דוד של אמא שלי, אח של סבא. איש מאוד נחמד שנשוי (כבר הרבה שנים) לאישה מאוד נחמדה. אני לא כל כך בקשר איתם, אבל סבא שלי הפציר בי שאבקר אותם. כשהצעתי לסבתא שלי שנבקר אותם יחד (בכל זאת מישהו צריך לשבור את הקרח. וסבתא שלי טובה בזה כשהיא רוצה), היא ענתה לי במפתיע שהיא לא מדברת איתם ושהיא תסביר לי מדוע "כשתנוח עליה הרוח". זה ביאס אותי בצורה לא סבירה. אני לא יודעת ממש למה, אבל נורא קשה לי להתבגר ולהיחשף לתככים משפחתיים. מבחינתי כולנו צריכים להישאר לנצח חמודים, מאושרים ודביקים מפאי תותי יער כמו המשפחות בכפר המהומה של אסטריד לינדגרן. 

טעם יקר

תמיד החשבתי את עצמי כבעלת טעם זול (שלא לומר - קמצנית). 

אני אף פעם לא קונה בגדים בתחילת עונה, הנעליים היקרות ביותר בארוני הן הכי פחות ננעלות שבו ועל החיבה היתרה שלי לקניית בגדים בחנויות של פרחות, כאלו שמחייבות פשפוש, נבירה וצלילה אל ערימות בגדים שנפלו ממכולה, אפילו כתבתי פעם טור. מעולם לא הצלחתי להתחבר לכללי האצבע האציליים לפיהם עדיף לקנות מעט וביוקר. אולי זה עובד בשביל בחורות עם שיער חלק, או עם רגליים רזות, או כל דבר אחר שאני לא.

אבל - השבוע חזרתי מטיול מדהים בחו"ל, שבמהלכו גיליתי שאפילו לי יש קצת טעם יקר.

קודם כל, באוכל. מסתבר שאני מתה על אויסטרים. מאז ומעולם (וליתר דיוק - מאז קיץ 2006, שבו שהיתי בארה"ב וטעמתי לראשונה קראב סטיקס) היה לי קטע עם מאכלי ים, אבל מולים לא הצלחתי לאהוב. הרגישו לי דלוחים ותפלים ולא הבנתי איך צדפות נחשבות למעדן כה נחשק. עכשיו, אחרי שביתקתי את בתולי האויסטרים שלי (אלף סליחות על הדימוי, זה היה מתבקש), אני מבינה. פשוט ניסיתי את הצדפה הלא נכונה.

שנית, בבושם. לדעתי יש לי יותר מדי בשמים. את רובם קניתי בצורה אימפולסיבית למדי (רציתי להרגיש טוב עם עצמי והם היו במבצע) ובחלקם אני בקושי משתמשת. ככלל יש לי העדפה לריחות מתוקים על גבול הפרחיים, אבל טרם פגשתי את הבושם שגרם לי ליפול לרגליו. כלומר, עד הקונקשן בשדה התעופה באיסטנבול. 

מה אתם הייתם עושים בקונקשן של 4 שעות בנמל תעופה נטול ווי-פי? רק טבעי שבסוף אגיע לרחרח בשמים. התחלתי מאלו שבמבצע, עברתי לפרחיים החביביים שלי (אנג'ל והיפנוטיק, needless to say), השתעממתי קצת עם אלו של הרמס (חוץ מזה בריח תפוזים. הוא דווקא מאוד מצא חן בעיניי) ובסוף - כשכבר ממש כאב לי הראש - הגעתי לדוכן של טום פורד. וואו, איזה בשמים מדהימים. מעולם לא הרחתי משהו דומה או משהו טוב כל כך. כמובן שלא היו כתובים עליהם מחירים ואני לא טרחתי לברר. 

הבוקר בעודי שותה את הקפה שלי, החלטתי לבדוק בסטרוברי.נט כמה עולה העניין, למקרה שאחליט להיות סופר-נחמדה אל עצמי. כמעט נפלה לי הלסת כשראיתי שהמחיר מתחיל ב-970 ש"ח.

אויסטרים אני מתכוונת לאכול בעתיד הקרוב. קיבלתי ארוחה זוגית מפנקת כצ'ופר מהעבודה, על תרומתי הרבה בחודש שעבר (כאמור, 200 שעות) ואני הולכת להתפרע באיזו מסעדה שווה. את הבושם של טום פורד אולי אקנה לעצמי ליומולדת 50 (אגב, לא רק יסמין רוז' מוצלח. גם Cafe Rose). 

טעם של פרחה

אני לא חושבת שיש לי טעם פרחי בבגדים, בבחורים או במוזיקה (אם כי אירוסמית' וגאנז הם טראשיים ופרחיים למדי, אז אולי אני צריכה לשקול שוב את ההצהרה האחרונה). אבל בשני דברים יש לי ללא צל של ספק - בשמים ונעליים.

כשהייתי קטנה (שנות סוף היסודי-תחילת החטיבה חסרות המעש) אחד הבילויים החביבים עליי ועל חברותיי היה ללכת לרחרח בשמים בסופר פארם. לפני כמה שבועות נקלעתי עם חברה לסופר פארם. אנחנו כבר קצת רחוקות מהחטיבה, אבל איכשהו יצא שהעברנו איזה חצי שעה ברחרוח בשמים.

לאותה חברה יש טעם הרבה יותר מגובש וקלאסי ממני בכל הנוגע לבישום. בכל פעם יש לה רק בושם אחד, "הריח שלה" לאותה תקופה, והיא נוטה לבחור ניחוחות כמו קלואי, דה ביט של ברברי ושאר בשמים של בחורות שמבינות עניין. אני, לעומתה, בעלת אוסף בשמים רנדומלי ביותר - החל מבודי ספריי בניחוח לימון ורבנה וכלה בבשמי סבתות או כל מיני הזיות שהזמנתי לפני שנים בסטרוברי. אגב, אני לא חושבת שזה עניין של גיל ולכן לא נראה לי שמשהו ישתנה אצלי בנושא - אחותי הצעירה ממני בעשור היא בעלת הטעם המגובש ביותר שאני מכירה ומוכנה להתבשם אך ורק בגרין טי של אליזבת ארדן.

זאת אחותי

התחלתי לקנות בשמים בצורה די אימפולסיבית בתקופת הצבא (כדי לנחם את עצמי על היותי חיילת, כאילו דה) ועד עצם היום הזה סיימתי בקבוק אחד בלבד (משהו של פילוסופי, שבתכלס לא ממש משקף את הטעם שלי). לא קרה לי שחזרתי לבושם פעמיים - גם כי אני לא חזקה בלסיים בקבוקים וגם כי יש בי דחף ילדותי לנסות כל פעם ניחוחות חדשים.

הבושם הראשון שהיה לי אי פעם הוא מאסק אויל. תכלס, עד היום זה הניחוח האהוב עליי. ולמה אני אומרת שיש לי טעם של פרחה? כי לצד המאסק העאלק-תמים, הבושם הראשון שקניתי לעצמי (את המאסק קיבלתי במתנה) הוא אורגנזה ההו-כה-לא-מתוחכם של ג'יבנשי והניחוחות שאני באמת נמסה מהם הם אנג'ל, היפנוטיק, טאן דה נאז' ושאר דברים מסוכרים, מתובלנים ונוטפי אבקת טאלק.

וזו אני. אם רק היה לי את האומץ

וכמו שאני חייבת שהבשמים שלי יודיעו על נוכחותם למרחקים, כך גם הנעליים שלי: אני מעריצה גדולה של פלטפורמות. נכון, יש פה גם עניין (חשוב וחיוני!) של תוספת גובה - אבל לא רק. אין דבר שאני נהנית לנעול יותר מאשר בפאלו. כשאני כבר נועלת עקבים, הם יתהדרו בפלטפורמה קדמית. זוכרים שטרנד הקלוגס המאסיביות הבליח כאן לשניה? (ב-2010 פחות או יותר) אז לי היו כאלו כבר ב-2006 ועד היום אני סבורה שמדובר בנעל די אולטימטיבית.

שאנל, אביב 2010

כשהייתי בתיכון מיעטתי לתת דרור לאספירציות הטראשיות-פרחיות שלי. בכל זאת, הייתי ראשג"דית מכובדת. אבל הייתה לי חברה פריקית ואפלה שהבינה ללבי. היא קנתה לי ליומולדת מגפי פלטפורמה(!) עד הברך(!!) בצבע ורוד בזוקה(!!!). המגפיים היו איומים ואדירים גם יחד והלכתי איתם לא מעט. זו הייתה אחת המתנות המגניבות שקיבלתי אי פעם, בעיקר כי הרגשתי שמישהו קרא את נבכי נפשי המנצנצת, שהייתה עטופה במעטה שעמום עבה בצבע חאקי.

never say never

אני חושבת שכתבתי כבר בעבר על התנגדותי הנחרצת לנעליים עם סגירה בקרסול (אפילו משוכנעת - בפוסט הזה), אבל בשנה ומשהו האחרונות אני שוברת שלל טאבואים שהכרזתי עליהם מתישהו (הולכת עם שורטס, עם משקפיים, עם נעליים שטוחות ואפילו - רחמנא ליצלן - עם טייץ. לא עם כולם ביחד כמובן), אז גם זה היה חייב לקרות.

את הנעליים המדוברות קיבלתי מחברה שעשתה סדר בארון. הן גבוהות ופלטפורמיות מאוד, אבל הצבע הקלאסי שלהן מאזן אותן. והן גם ממש נוחות. עוד לא אזרתי אומץ לשלב אותן עם חצאית (כי אני עדיין חוששת מאפקט הרגל הגמדית), אבל עם מכנסי קפרי הן עובדות. 

ברקע: הפרקט בעבודה

היום, בדרך חזרה מהעבודה, עברתי בעדן טבע וקניתי כלמיני מאכלים לא נחוצים אבל משמחים (תמר מג'הולים שאינם רקובים כמו בשופרסל, שלל פירות יער של רוסים). תמיד כשאני קונה בחנויות טבע כאלו אני נזכרת בסיטואציה שקרתה לי בצבא (קצת אחרי שעברתי לתל אביב) - הגעתי למשמרת ערב (או אולי לילה?) עם גודי באג שהכנתי לעצמי, ובה פירות יבשים וסוכריות ויטמין סי מטבע קסטל. אחד הנוכחים ביחידה נעץ מבט בשקית ובי והכריז - "מה זה, מ', נהיית תל אביבית עם שקית של טבע-קסטל?". למזלי זה היה כבר אחרי המטאמורפוזה הצבאית שלי, בשלב שבו הפסקתי לבכות בכל מוצ"ש ולהיעלב מכל שטות. מאז, בכל פעם שאני אוחזת בידי שקית כזאת אני תוהה אם אנשים חושבים שאני תל אביבית פלצנית, או אחת שמנסה להיות.

וכדי שלא אואשם באסקפיזם (המילה הכי משומשת בימים אלו, שכבר יצאה לי מכל חור. ואני אחת שמשתמשת בה המון בימים כתיקונם), אציין שבדרך הביתה תפסה אותי האזעקה ונאלצתי להשתטח על האספלט החם של מסוף ארלוזורוב (האזעקה עם הת"ש הכי נמוך שהיה לי עד כה). הגיחה ל"עדן" הייתה למעשה כדי לפרגן לעצמי על זה. 

shoelist

ובכן, כשממש כלים כל הקצים ואני סופר שבוזה מלימודים, אני שולפת את הכלי הכי קלישאתי שלי:

וגם:

שני הזוגות הראשונים מזארה, הזוג האחרון הוא של ג'פרי קמפבל ונמכר בנאסטי גירל.

האם משהו מאלו יגיע לארוני? כנראה שלא. אני סתם נהנית לעשות ווינדוז-שופינג לא מחייב ולחזור לסיכומים ברגע האמת.

אגב, מה דעתכם על נעלי הג'ליפיש+עקב שנראות לאחרונה תחת כל עץ רענן? (לי יש דעה מגובשת בעניין)

אדום בקצוות

בפורים של כתה י' או י"א התחפשתי לדורותי. זה היה מאוד מוצלח, אחותי הקטנה אפילו התקשרה אלי לא מזמן בניסיון לשחזר את התחפושת בעצמה.

השנה מן הסתם לא אמחזר את התחפושת בעצמי. מה שכן, יש לי נעליים אדומות חדשות שקניתי אחרי המבחן של אתמול.

קצת ילדותיות, אבל יש להן בדיוק את העקב שאני אוהבת והצבע ממש מרענן תלבושת אפורה-שחורה-קודרת. הן גם היו בסייל (ובטח יתפרקו בחורף הבא. פה זה לא קלארקס).

* FUN FACT - הנעליים של דורותי בסיפור המקורי בכלל כסופות. ההפקה של הסרט שינתה את הצבע לאדום, מתוך מחשבה שהן יבלטו יותר ככה. תכל'ס - צדקו (ובכלל, מטאלי זה טרנד חולף ואדום זה קלאסי). ובכל זאת, בתור ילדה קטנה שבלעה את הספר בשקיקה אי-שם בגיל שש, ממש התעצבנתי כשיצא המחזמר עם מיכל ינאי וכולם לא הפסיקו לקשקש על הנעליים האדומות.

** FUN FACT 2 - לספר "הקוסם מארץ עוץ" יש עוד המון המשכים. יותר מעשרה. זה היה מין "ג'ינג'י" של האמריקאים בתחילת המאה ה-20, לימן פרנק באום כבר לא רצה לכתוב עוד המשכים אבל נאלץ - בגלל הכסף. אגב, באחד מהם יש ילד שהופך לנסיכה. מאוד מהפכני לזמנו ובכלל.

(זה ו-california dreaming היו השירים האהובים עליי ביותר כשהייתי קטנה)

********************
לא קשור בכלל, אבל אני נורא משועממת בתקופת הלימודים הזאת.
שני דברים שקצת עוזרים:
הבלוג החדש של שלי גרוס, שהוא מצוין בעיני.
בלוג חדש שמצאתי, של אליען לזובסקי (זוכרים? החברה הכי טובה, לפחות פעם, של דנה ספקטור וכותבת בעצמה)
בכל פעם שאני נתקלת במשהו שכתוב טוב ושיש לו המשך, זה משמח אותי.

*******************

אגב לימודים, בכל פעם שאני יוצאת ממבחן אני לא מסוגלת לאכול כלום. כמה שעות אחר כך, יש לי קרייב מטורף לסנדביץ' סלמון של פרש-קיטצ'ן במתחם בזל.

בכלל, מתעוררים אצלי חשקי אוכל כמו של אישה בהיריון (כמעט). אתמול לפני השינה עשיתי רשימה:

- הסנדביץ' המדובר

- מרק תאילנדי של ג'ירף

- שוקולד מריר ממש

- וגם לנסות כזה עם מנטה

- תפוח שווה! (מה זה שווה בעיני? גולדן דלישס ענק ועסיסי). כמה זמן לא אכלתי כזה. הם כל כך יקרים עכשיו ואני מסתפקת בתפוזים ובננות.

****************************

כמובן שלצורך הפגת השעמום הלימודי (וגם סתם מפאת הגילטי פלז'ריות), קראתי בשקיקה את ביקורות האופנה מכל האירועים הגדולים שקרו השבוע - גראמיז, באפט"א, קסטרו (טוב נו).

כמו מרבית הביקורות, גם אני חושבת שהשמלה של ג'יי לו לא הייתה יפה. אני שונאת א-סימטריות ושונאת טשטוש מותניים (עוד אצלה? באמת!). א-ב-ל, כשקראתי טוקבק שאומר משהו כמו "נמאס כבר מהשמלות האלה, מה זה הרגל השמנה הזאת שמציצה", ממש נחרדתי. זאת רגל שמנה? אז מה אני? הר-אדם?

לא פחות נחרדתי כשראיתי את התמונה הזאת, של דנה פרימן בתצוגה של קסטרו:

מדובר בבחורה חד מימדית (גם ויזואלית, ואולי גם מנטלית..). איך אפשר בכלל להחיל עליה ביקורת אופנה? זה לא לגיטימי. בהתחשב בקוטר הרגליים שלה, אולי היא כתבה את הטוקבק על ג'ני.

אדם ואני

לי אין יום חופש מחר. כמה חבל. אני הולכת לעבוד ואפילו לא לקבל מאתיים אחוז, אלא יום חופש נוסף. אני יודעת שזה אותו הדבר אבל זה נשמע לי פחות שווה, איכשהו.

אני באמת מאמינה ששיעור ההצבעה יהיה גבוה הפעם. יש כל כך הרבה עיסוק בנושא וכזו התגייסות למען ההסברה על חשיבות ההצבעה.

אבל אולי אני טועה. לכן, כדי למנוע אי בהירויות, אני מגייסת לטובתי את גיבור הבלוג - אושיה חברתית-כלכלית לעילא ולעילא וגם רוקסטאר לעת מצוא. אדם סמית' קורא לכם להצביע. מה, לא תענו לבקשתו?

 

ולמה אדם סמית' הולך טוב עם ברט אנדרסון? התשובה כאן

אדם סמית' בטוח היה מצביע. ולמי? שאלה מעניינת. למרות שכיום עושים לו קצת דמוניזציה והוא נתפס כאבי הקפיטליזם ולכן גם מושחת ומדושן, הוא דווקא טיפוס די מפתיע.

סמית' דגל בשוק חופשי, אבל כזה ללא תאגידים (טוב, עוד לא היו בתקופתו), שמבוסס על המוסר והחמלה האנושית לא פחות מעל הרצון להצליח. הערצת העושר (AKA ליקוק תחת לטייקונים בימינו) נתפסה בעיניו כשורשו המרכזי של הרוע.

בקפיטליזם הטהור שהוא הציע היו מספר מרכיבים שהוא הבהיר שחייבים להישאר באחריות המדינה ותחת רגולציה - כי לאף אחד אין אינטרס להשקיע בהם, אבל הם חשובים לכולנו. הוא דיבר על חינוך, ביטחון, שירותים משפטיים ותשתיות. רואים? הפרטה כוללת זה רע. ר-ע.

----------------

אוי. ידעתי שאני לא היחידה שתכתוב על הבחירות, אבל פתאום אני מרגישה נדושה להחריד וחייבת לאזן עם תכנים אחרים. אז תשמעו, בשישי האחרון נהרסו לי שני זוגות נעליים - לא מדובר בטרגדיה איומה, כי אלו זוגות ישנים מאוד (ואחד אפילו נלקח מאמא שלי, אחרי שהיא מיצתה אותו), ובכל זאת הם ענו טוב מאוד על הצורך של נעליים יומיומיות.

שני הזוגות, אגב, נהרסו באותו האופן - הסוליה פשוט התנתקה כליל מגוף הנעל. הייתי יכולה ללכת לתקן, ואולי הייתי צריכה, אבל החלטתי ללכת לקנות נעליים חדשות ורציניות. מאחר והנעליים כבר הראו סימני התפרקות קודם לכן, עשיתי כמה גישושים מקדימים בתקופה האחרונה אבל לא מצאתי שום דבר. היום, אולי מתוך חוסר הברירה, דווקא קניתי.

הן יפות, נוחות בטירוף והן היו במבצע (ובכל זאת יקרות יותר מכל נעל שקניתי לעצמי אי פעם. 490 ש"ח). אבל עכשיו מתגנב לי איזה ספק ללב. האם הן דודתיות מדי? לא קוליות מספיק?

לפני שקניתי אותן, מדדתי גם זוג מגפונים של מקס מורטי שמצאו חן בעיני. הם היו שחורים, אבל לקו בעקב טיפה יותר נמוך ומחיר גבוה יותר (560 ש"ח..). עכשיו אני תוהה אם הייתי צריכה לקנות אותם. אלו של חברה יותר רצינית (קלארקס. אולי נעלי דודות, אבל איכותיות - בניגוד למקס מורטי שהוא עאלק מותג איטלקי ובאמת הנפצה של רשת גולף הישראלית), עולות פחות והולכות גם עם שמלה, אבל קצת פחות קשוחות.

אני קצת מתפתה לקנות *גם* את המגפונים, אבל זו התפרעות פיננסית שמאוד לא אופיינית לי ומעט מפחידה אותי. ואולי בכלל אני צריכה לקנות איזה דגם בסגנון של המגפונים שאהבתי, אבל באיזו חנות זולה יותר, סתם כדי למלא את הצורך אבל בלי לרוקן את הארנק יותר מדי (החסרון - שוב אצטרך ללכת לשוטט. וממש אין לי זמן לזה.. נכנסתי ללחץ בחינות קל).

newbies

בדרך כלל אני משתדלת לפרסם פוסטים יותר מעמיקים מ"קניתי, הנה זה, תראו", אבל לפעמים צריך לספק יצרים בסיסיים. אז תראו:

התיק החדש שלי ללימודים

הוא הגיע כבר לפני שבוע, אבל בגלל מבחן מגן בסטטיסטיקה התפניתי לאסוף אותו מהדואר רק אתמול (כמו איזו הורה מזניח ששוכח את הילד בגן). אני יודעת שהתמונה קצת מטושטשת, אבל היא משתלבת לי טוב עם מה שהוא משדר. חוץ מזה, למדתי שאור אחורי מחמיא יותר לצילומים. 

הליפסטיין החדש שלי (מימין), והישן (משמאל)

אני ממש אוהבת ליפסטיינים. איכשהו, המרקם הדקיק גורם לי להרגיש פחות פולנייה (עם אודם קצת קשה לי. לפעמים אני אוזרת אומץ, אבל מרגישה שזה מזקין אותי בחמש שנים לפחות או סתם נראה מחופש). את רבלון קניתי מזמן ודי התאכזבתי ממנו כי הוא בקושי מוציא צבע. אתמול קניתי את סמאשבוקס, שמחירו אמנם כפול אבל עמידותו מרשימה והוא מוציא כמות מפנקת של צבע. הרגשתי כאילו קניתי טושים חדשים, אחרי שהקודמים התייבשו :-) צילמתי גם תמונה שלי איתו, אבל אני מתפדחת להעלות אותה.

חוץ מזה, קניתי אתמול גם בגדי ספורט של הביוקר. ב-S-WEAR, אם להיות ספציפית. הקנייה נבעה משני מניעים: הראשון, העובדה שעליתי במשקל גורמת לי לרצות להפוך את חווית חדר הכושר לכיפית יותר (אני הולכת לחד"כ, אבל גם בא לי להרגיש טוב עם עצמי שם ונמאס לי מסמרטוטי הרגילים). שתיים - יש לי חברה שעובדת שם מאז שהתחילה ללמוד ועשתה לי פעם חבר מועדון שם. אז החלטתי להניח בצד את הדעות הקדומות שלי לפיהן מדובר בבגדים יקרים וטיפשיים לילדות צפוניות. אולי גם לי מתחשק לרגע להיות ילדה צפונית? (אבל כזו שקונה בהנחות...)

קצת עצוב להודות בזה, אבל אני מתכוונת לקנות גם נעליים בקרוב. אני לא חושבת שאני צריכה להתנצל על זה, בעצם. אני לא באמת קונה כל כך הרבה דברים (ביחס לבנות אחרות לפחות. לפעמים אני מרגישה שאני חושבת יותר מדי על מה מוסרי, מה כדאי ומה אסור ושוכחת סתם ליהנות. מאוד קלוויניסטי מצדי).

בגזרת הנעליים - אין לי שום דבר ראוי לנעול החורף (חוץ ממגפיים מתפרקות קצת בנות ארבע ושני זוגות חצי-מתאימים לימי גשם, שהסוליה שלהם מתחילה להתקלף). אתמול בדקתי זוג נעליים שמצא חן בעיני בקסטרו, קצת שמחתי לגלות שהן היו לא נוחות להחריד.

אלו. יפות, אבל לא נוחות בעליל

השנה אני רוצה לקנות בחנות שבאמת מחזיקה נעליים טובות ומוכנה גם לשלם עליהן יותר. לא בא לי יותר להתפתות לנעליים זולות וטרנדיות שיכאיבו לי. (אני מדירה את רגלי מסקופ וטוגו - בעיקר כי ההיצע שלהם נורא מכוער בעיניי, אבל יש לי שני זוגות טרנדיים שהתפתיתי לקנות ואני לא מסוגלת כמעט לנעול - אוקספורדס עקביות מגזית ומגפונים מלאי ניטים מאלדו). נראה לי שאלך מחר לחקור את חדרון המציאות של שופרא-דיזנגוף.

על עבודה ונעליים (או: איך יצאתי נעל בעבודה, יומיים ברציפות)

היה לי שבוע רצוף כשלים בעבודה. 

שלשום הייתי אמורה להתחיל בשעה הבלתי אפשרית, שש בבוקר. יום לפני עבדתי משמרת ערב ובשובי הביתה עברה במוחי המחשבה: "אני יכולה לפרגן לעצמי עוד 10 דקות שינה מחר". אז כיוונתי שעון לשש ועשרה. Oh yes I did.

*פאסט פורוורד*

ב-06:28, אני חוצה את הכביש לעבר הכניסה האחורית לעבודה (מי הפראייר שיפתח את הראשית בשש בבוקר?) בריצת אמוק, כשפתאום מגיע לאוזני קול "פלאאחחחח". התייצבתי בדלת כשעל רגלי הימנית סנדל עם סוליה (פלטפורמה קלה, תודה ששאלתם) ועל השמאלית סנדל מחוסר-סוליה, כשרק חתיכת בד דקה מונעת מכף רגלי הענוגה לאסוף את כל הסחלה שעל מדרכות העיר. איך זה להסתובב יום שלם עם הבדלי גובה בין הרגליים? ממש כמו עונש מאלוהים על איחור לא אופנתי, או כמו ניסוי חברתי הבוחן את יחס הציבור לבחורה צולעת.

אתמול, החלטתי לפצות את עצמי בזוג סנדלים חדש לפני העבודה. יש איזו חנות של "נעלי ניוז" בדרך (כן כן, אני פרחה פריפריאלית בנשמתי), עברתי שם וקניתי את גרסת הפלטפורמה של כפכפי ה"ערסים-היפסטרים" של אדידס. נשמע מזעזע? לא נורא. דווקא נראה טוב (ומה זה נוח!).

כאלו, אבל גבוהות, מעור ולא של אדידס.

הערת שוליים לא קשורה: אני שונאת להגיע לעבודה עם שקיות שופינג. אפילו אם מדובר בשופינג מוצלח. זה גורם לי להרגיש קלת דעת ומטופשת (ולדמיין שזה מה שכולם חושבים עליי, אבל לא אומרים לי).

כדי להוסיף חטא על פשע, אתמול בעבודה הייתי אחראית לכמה כשלים מפגרים-אך-היסטריים. אין לי זמן לפרט כרגע (אני ממהרת לשיעור אירובי עם המדריכה האנרגטית-כלבלבית), אבל אני בהחלט ממתינה בראש מורכן לגיליוטינה.

בייגה ואני

אתמול הלכתי לשוק האקססוריז בתל אביב. התחשק לי מאוד ללכת אבל כמעט נמנעתי בדקה התשעים ממגוון סיבות טיפשיות:
א. אני אף פעם לא הולכת לדברים הללו. תמיד יש משהו שמונע ממני.
ב. בזבזתי לא מעט כסף השבוע, והספירה נמשכת (בתכנון: קוסמטיקאית+מתנת יומולדת לאחי)
ג. לא היה לי עם מי ללכת.

באורח פלא, הצלחתי לפתור את כל הבעיות החמורות האלו (החלטתי לא לקנות כלום ונזכרתי שהרבה יותר כיף לשוטט לבד) ולהתייצב בשבע בערב בבית ציוני אמריקה בתל אביב. ממש ממש נהניתי, אין ספק שאחד משיאי הערב היה בייגה שוחט משוטט בין הדוכנים המצויצים והפאשניסטות (והעאלק פאשניסטות) המצייצות.

כשלא בהיתי בשר האוצר לשעבר, בהיתי בהיצע של המעצבים. היו דברים מאוד יפים - במיוחד התלהבתי מהדוכן של אווה טפנר, אבל לא יכולתי שלא לשים לב למגפת ההעתקה. זה היה ממש מקרה קלי וברנדה - כל מעצב עמל על דגמים מקוריים, ובסוף כולם הגיעו לנשף עם נעליים בחיתוכי עור אלכסוניים ושרשראות עם שלל תליוני עיגולים וטרפזים.

לדוגמה:

דגם "לין" של מיכל מילר. אני חושבת שהיה הכי מחמיא לי מבין השלושה

דגם "פרנצ'סקה" של שלומית אופיר

דגם "רוז" של מיקה

"רוז" הכי מוצאת חן בעיניי, אבל אני מנועה מלנעול אותה בגלל רצועת הקרסול המעצבנת שמקצרת רגליים כאילו הייתה מכשיר אינקוויזיציה. היו המון דגמים עם רצועות קרסול ואני מתקשה להבין מדוע. מדובר במעצבים ישראלים, שמכירים את הלקוחה הממוצעת ואת מבנה הגוף שלה. לרוב הנשים בארץ אין רגליים שלא נגמרות - למה להתעקש על הרצועה הזו? 

חוץ מאווה טפנר, שמתי לב לתכשיטים של "דוברמן" שהיו מעניינים. המעצב מכין אותם מחלקי שעונים, שזה משהו שכבר ראיתי בעבר יותר מפעם אחת (כרגע קופצים לי לראש רק התכשיטים של "רובי סטאר", אבל אני בטוחה שנתקלתי בעוד דוגמאות) ובכל זאת היה מרענן. קצת מגובב מדי, אבל מגניב.

דוברמן - חמוד, אבל השרשרת הפשוטה יחסית מפריעה לי ומוציאה את התכשיט מאיזון

רובי סטאר - פשוט נראה יותר טוב, לדעתי

אם נחזור לנושא החיקויים, היה משהו שפשוט הרג אותי. באחד הדוכנים הייתה מעצבת שמכרה תכשיטים שעשויים משילוב של מתכת וחבלי וילון. הסתכלתי, חשבתי לעצמי כמה שזה מקורי, ניסיתי להיזכר באיזה בלוג ראיתי כבר דברים שלה והמשכתי הלאה. שלושה דוכנים משם הייתה מעצבת שמכרה - איזו הפתעה - תכשיטים שמשלבים מתכת וחבלי וילון. ביצת העיצוב הישראלית היא די קטנה. אני בטוחה שרוב המעצבים מכירים זה את זו ותוהה איך הדברים הללו קורים.

טרנד אלרט

קודם כל, משהו שהחלטתי לא להכנע אליו-

הצד הימני כמובן. את השרשרת דווקא אהבתי. התמונה מתוך גלריה-הארץ

ובצורה פיגורטיבית פחות - מגפיים. נראה לי שאני לא קונה השנה, על אף שאין לי זוג באמת ראוי. הבנתי שפשוט אין דבר כזה "זוג מגפיים ראוי". מדובר בסך הכל בפריט שמקצר לי (ולעוד אלפי בחורות תמימות ושבויות בקונספציה) את הרגליים. לא עוד. בטח לא אחרי הקטילה הזאת בגלריה- http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.1575157.1322151645!/image/2737274333.jpg_gen/derivatives/landscape_436_326/2737274333.jpg
(איזה מביך להופיע תחת הסעיף הזה. ממש לשון הרע)
אי לכך, אני מתכוונת לנעול את שני הזוגות שברשותי בשני תרחישים אפשריים בלבד, שלא כוללים בשום פנים את השילוב המקובל שנראה ברחובות בכמויות מסחריות (עם סקיני ג'ינס וז'קט/מעיל עאלק טרנץ'):
א- בימים של מצב רוח ירושלמי (לא אני אמונה על ההגדרה המקורית אלא אחד מעמיתי לעבודה), כלומר כשבא לי להתלבש קוזי חמים ונעים, עם הצעיף שסבתא סרגה לי וסוודרים צ'אנקיים מדרום אמריקה.
ב- בשילובי אובר-סייז לא צפויים.

מאחר ואני בדרך כלל לא מתלבשת לא כך (א) ולא כך (ב), כנראה שהמגפיים יישארו תחובים בארון.

ומה כן -
זה. ובשמו הרשמי- MESH TOP. חולצות עם חזית חצי שקופה. עוד שנייה זה יהפוך לטרנד מאוס ולעוס לחלוטין, בינתיים אני לא מפסיקה לחפש חולצות כאלה באסוס (וכמובן שלא להזמין. יש לי כבר אחת בבית וכמעט כל מה שמוצג באסוס מהדגמים האלה הם בגדי גוף על טהרת הפוליאסטר)

שדרוג של העניין, כדי להיות ממש קורבנית:

כל העניין הזה גנוב מסטלה מקרטני בעצם, נכון?

ועוד התקרבנויות:
לק מנצנץ (כבר סיפרתי לפני כמה ימים)
ועכשיו העליתי באוב גם זוג גרביונים מנצנצים שבבעלותי. עוד לא לבשתי אותם החורף - ממש בא לי אבל הנצנוץ הזה מגרד טילים.

שכחתי - עוד משהו שלא. אתמול ראיתי כמה פרקים מ"טרו בלאד" כדי להבין מה הבאזז (שכבר דעך). לא נפלתי בלשון המעטה. סתם תירוץ דלוח להראות סקס שמתיימר להיות נועז. בחיי, עדיף כבר לראות את וולווט גולדמיין. טרו בלאד מרגיש כמו דמדומים-גרסת המתבגרות הקצת יותר מגניבות. 

שטוחות לעזאזל

דברים שאני מסרבת להראות פניי בציבור איתם:

• טייץ
• משקפיים
• נעליים שטוחות
• שורטס

חלק מהפוביות כבר עברו לי לחלוטין, סוגיית השורטס היא דוגמה מצוינת לכניעה לתנאי מזג האוויר (לא של היום, של המזרח התיכון) ולהכרה שהשד אינו שמנמן כל כך.
עם טייץ התחלתי ברצינות ללכת בחודש-חודשיים האחרונים, אולי כי טרנד האייטיז חלחל אלי באיחור ניכר ואולי כי רציתי לפדות את מחירה של העבודה בחד"כ. עדיין אני נוטה להגיש קצת לא בנוח בחברת צמודוניי (אבל פיזית אכן מדובר באחד מפריטי הלבוש הנוחים אבר. מצטערת על כל הלעזותיי המוקדמות) ולסקור את דמותי בכל חלון ראווה ומראת רחוב מזדמנת.  מצד שני, אני נוטה להסתכל ארוכות בכל מראה שנקרית בדרכי ולא משנה מה אני לובשת.
לבישת טייץ מציבה אותי בדילמה כפולה; סוגיית הנעליים - שטוחות או גבוהות - נכנסת פה כשחקן משמעותי. ציינתי בהתחלה שעוד לא הסכנתי באמת לנעילת פלאטס של ממש.  בטח שלא עם מכנסיים שיוצרים מקסום של אפקט הקציצה. מצד שני, טייץ בשילוב הנעליים האהובות והמגביהות שלי עלול להיראות כמו הומאז' גרוע לפגי באנדי:

לא רגע אפנתי שהייתי נוצרת.

עוד בעניין השטוחות: יש לי זוג אחד שממש עונה על ההגדרה (בלי להחשיב אולסטארז מזויפות שמתגלגלות אצלי במגירת הנעליים וממתינות ליומן הגדול - עוד טיול בחו"ל או משהו), אבל אני נועלת אותן בד"כ רק עם מכנסיים רחבים יחסית. נכון ששטוחות זה שיק אודרי הפבורן ובכלל - יותר נוח, אבל אני מרגישה שכל הופעתי החיצונית משתנמכת עם הנמוכות האלה.

לפני יומיים היה לי ויכוח בעניין עם חבר שלי, למראה כמה בחורות מדדות על עקבי ענק בכניסה לאחד הפאבים הסחיים בעיר. הוא טען שעקבים לא משנים כלום והוא בכלל לא אוהב גבוהות (מזל שהוא איתי!..), אני אמרתי מנגד שהוא כנראה לא מודע ליתרונותיהם של העקבים (והפלטפורמות, והרוקי וכו'. לא הסתבכתי בטרמינולוגיה) ושבזכותם חברתו שומרת על הופעה ייצוגית ובלתי קציצתית. פה הוא כבר אמר שיש לי איזה קיבעון לא ברור על קציצות.

אז זהו. באמת שאלה נראות לי מקסימות נורא, אבל אני יודעת שהן יישארו אצלי עמוק במגירה-

רציתי לכתוב עוד משהו על משקפיים ועל עוד כמה סוגיות שהתחוורו לי לאחרונה, אבל זמני דוחק. נסתפק בפנינים אלו.