טאלק וסוכר

יצא לי לקרוא בעבר המון ראיונות עם מובילות דעת קהל וקובעות טעם בתחום האופנה, שהתוודו על חיבתן לנעליים שטוחות ולבשמים גבריים. הצהרה שכיחה כל כך עד שניתן לראות אותה כמקבילה הבוגרת של וידוי הדוגמניות השחוק "הייתי טומבוי". כמובן שכאשר קראתי וידויים כאלו הם היוו עבורי כר פורה לשיפוטיות עצמית - איך אף פעם לא הייתי טומבוי? (למעט אולי השנה וחצי הראשונות לחיי, אז אמא שלי הקפידה להלביש אותי בבגדים נייטרליים מגדרית, מה גם שהייתי גבוהה יחסית ואלימה באופן בלתי יחסי, כך שהטלתי אימה על פעוטות אחרים בגינה הציבורית). וכנגזרת של זה, איך אף פעם לא מצאתי את עצמי מתחברת לנעליים שטוחות או לבשמים גבריים? האם זה אומר שאין בי שמץ של זוהר דוגמני, שום פוטנציאל אופנתי?

מאז ומעולם שאפתי לעקבים הכי גבוהים שאני מסוגלת לצעוד עליהם וכיליתי את שעות הפארם שלי בחיפוש אחר הבושם הנשי-פודרתי-מאסקי המושלם. בכל ההתנסויות שלי עם נעליים שטוחות ובשמים גבריים, הרגשתי גוצה וחמצמצה (בהתאמה). כנראה אני כל מה שקובעות הטעם ומובילות הדעת בזות לו.

לאחרונה חלו מספר שינויים בגזרה הזאת אצלי. יכול להיות שמדובר בהתנסות שלא תאריך ימים ותגרום לי בסופו של דבר לתחושה הגוצה והחמצמצה המוכרת, אבל בינתיים אני נותנת לזה צ'אנס. זה התחיל עם מוקסינים שטוחים שאיתרתי באיזושהי מכירה ומאז אני sporting them, כמו שאומרות ב-man repeller. זה המשיך עם זה שמצאתי את הבושם הגברי המושלם. Prada Amber Pour Homme כאילו נוצר בשבילי. אפשר לומר שהוא בושם נשי במסווה. יש לו בקבוק אנדרוגני ושם מסקוליני, אבל בפנים מסתתר ניחוח איריסי-פודרתי מאובק, גרסה מעט יותר עוצמתית של ה-infusion d'iris האהוב עליי.

מחשבה מעכשיו: האם הרתיעה הפאשניסטית מבשמים נשיים היא בעצם מיזוגניה במסווה? למה זה נעלה כל כך להריח כמו גבר, שלא לומר - למה זה כל כך לא מתוחכם אופנתית, לשאוף להריח כמו טאלק וסוכר?

משהו מהשרוול

כבר כמה ימים שאני רוצה לכתוב פוסט עצוב-מתוק מלא ב-saudade, מוזיקה ברזילאית ומוקקה של סרטנים רכים, אבל היה לי יום חוץביתי קדחתני, עם נסיעות, בגדים מכופתרים, נעלי עקב ואוכל מקופסאות לוק-לוק. אני לא במצב הרוח המתאים. צריך להיות קצת במוד של עקרת בית כדי לכתוב על דונה פלור. אז במקום, משהו מהשרוול.

יש לי פינה חמה מאוד בלב לטורים אישיים. תיעדתי את זה בבלוג, כשהתוודיתי על אהבתי לטורי ביקורת הקפה של תיגל נשיא, כשציטטתי משהו מהטור שהיה לאביעד קיסוס במוסף הארץ וכמובן כשהתדיינתי עם עצמי שוב ושוב בשאלה דנה ספקטור: בעד ונגד. בעבר נהגתי לעקוב מדי שבוע, בזמן אמת, אחרי טורים שאהבתי במיוחד. בשנים האחרונות אני מוצאת שהרבה יותר מספק אותי לצלול דווקא אל טורים ותיקים, מלפני עשור ויותר, ולקרוא אותם בבינג'. אחד הבינג'ים המהנים שלי היה על הטור המשותף של מירי חנוך ואייל שני, שטביעת הרגל האינטרנטית שלו נמצאת גם בארכיון וואלה וגם בנבכי מדור גלריה של הארץ. 

כשאני מנסה להסביר לעצמי את פשר התחביב הזה, עולות לי בראש כמה סיבות. נראה לי שבינג' על טור אישי מספק משהו דומה לחוויה של בינג' על בלוג איכותי, אבל עם טוויסט קטן. כלומר, בבלוג הבינג' הוא חלק כמעט אינהרנטי מהחוויה. יש איזושהי תחושה שהכותב מצפה שהקוראים יקראו גם את יתר הפוסטים ויכירו את עולמו הפנימי והאידיוסינקרטי. בבינג' על טור אני יוצרת בעצמי את החוט המקשר בין פרסום אחד לאחר, כשהכותב לא בהכרח שיווה בנפשו שיהיו לו קוראים מתמידים ומסורים כמוני. אני חושבת שאני נהנית במיוחד מבינג' על טורים של פעם, בגלל נוסטלגיה (שלא לומר saudade) לא מאוד מתוחכמת לתחילת שנות האלפיים, בפרט לאינטרנט הישראלי מאותה התקופה. ואולי בכלל לתקופה שבה (לתחושתי, שהיא בטח כוזבת וצבועה בוורוד מתגעגע) יצרו כאן תוכן כתוב קליל אך איכותי. 

הערב, בקריאת ביקורות ספרים בבלוג שגיליתי לאחרונה (ובלאחרונה אני מתכוונת: היום באוטובוס הביתה), נתקלתי באזכור של ג'וליה פרמנטו. המשכתי לגגל עליה כי היא דמות מעניינת-אך-מעצבנת ורציתי לקרוא קצת יותר על הספרים המדוברים והשערורייתיים (באמת? בסרקזם? אני עייפה מכדי לחשוב על זה) שלה. הגעתי לאזכור על כך שהיא כתבה פעם טור אופנה ב-ynet. זה נראה כמו פריט מידע לא מעניין בעליל, אבל כמובן שהרגשתי בתוכי את הפינג! המוכר של ציפיה לבינג' אינטרנטי מהנה. גוגל קצר הוביל אותי אל הטור והזכיר לי שעצמי של פעם אפילו נהגה לעקוב אחריו די בקביעות. אני חושבת שאני הולכת לצלול אליו לפני השינה תוך סחף נוסטלגי אל עצמי של העשור שעבר. 

עוד נוסטלגיה לא מתחכמת אך מספקת באווירת העשור שעבר

עריכה מאוחרת: הטור של ג'וליה התגלה ככיף טהור, קפסולת זמן טעימה במיוחד. נהניתי מכל רגע.