הבת שלי בת ארבע וקניתי לה ליום הולדת טושים צבעוניים וריחניים. כאלו
שבהם החום הוא בריח שוקולד, האדום בריח תות, הצהוב הוא בננה (למעשה שחזור מדויק של
גומי בננה), ועל כל טוש יש ציורים קטנים וחמודים של המאכל המדובר, כדי שלא נתבלבל.
כשהוספתי את הטושים לעגלה באתר של חנות צעצועים יקרה וקצת פלצנית, כזו שקונים בה רק
ביום הולדת, חשבתי שאני מגשימה דרכה את חלומות הילדות של עצמי, כי תמיד רציתי טושים
כאלו ולא היו לי. אתמול פתחנו את החבילה והתחלנו להריח. החום והאדום היו מתוקים ומטופשים,
הסגול היה ארטיק ענבים נוסטלגי מאוד שמשך כמה חוטי זכרון, אבל הכחול (אוכמניות) היה
מכונת זמן עוצמתית .
[בתואר הראשון לימדו אותנו שלחוש הריח יש נתיב מיוחד אל הזכרון, אבל לא התעכבנו על זה יותר מדי. אני חושבת שהסיבה קשורה לכך שהחיווט של מערכת הריח במוח הוא ישיר ולא אלכסוני (בניגוד ליתר הקלטים החושיים), אבל מעבר לכך לא בטוחה מה מהידע שלי נשען על קורס מבוא לתפיסה ומה על המיני סדרה על הלסטון בנטפליקס (יש שם פרק שבו הלסטון מרכיב את הבושם שלו. אבל אני גולשת)].
מכונת הזמן העוצמתית של הריח הכחול החזירה אותי לגיל חמש ולגיל שלוש עשרה. קודם כל, נזכרתי שהיו לי טושים כאלו. לא הגשמתי דרך הבת שלי את חלומות הילדות שלי, אלא (שוב, בפעם המי יודעת כמה) ניסיתי לחיות-מחדש את הילדות שלי דרכה. אני חושבת שקיבלתי את הטושים האלו כמתנה מאיזו דודה מאמריקה, או מאבא שלי, באחת מנסיעות העבודה שלו. עכשיו אני זוכרת שהכחול היה הריח האהוב עליי גם אז.
בגיל שלוש עשרה לא היו לי טושים ריחניים. היו לי חלומות אחרים, שכללו ליפגלוס תכלת.
בגיל שלוש עשרה הייתי תולעת עיתוני סופ"ש. ההורים שלי קנו רק מעריב אבל לפעמים קיבלנו מהסופר או בתחנת דלק גם מוספים של ידיעות. קראתי את כל המוספים מצד לצד. בהתחלה זרקתי הצידה בבוז את מדורי הכלכלה ואז גיליתי את טורי ביקורת המוצרים הנהדרים שלהם ("ברכה בודקת" בידיעות ו"פיינשמקר" במעריב) וכך גם הם סללו את דרכם ללבי. אבל המקום הראשון בלב היה שמור למוספי התרבות והטלוויזיה, ובמיוחד-במיוחד לכל מה שיצא מתחת לעטן של דנה ספקטור, דנה קסלר וליסה פרץ.
את דנה ספקטור לא יצא לי לקרוא המון – כאמור, לא תמיד היה אצלנו בבית ידיעות – והרבה מהחומר שלה היה קצת מבוגר מדי עבורי, עם שברונות לב ותהפוכות זוגיות. את דנה קסלר וליסה פרץ קראתי באדיקות. הן היו כמו אחיות גדולות היפר-מגניבות שאפשר ללמוד מהן את כל מה שחשוב בעולם. בגיל שלוש עשרה את פחות מתעניינת בגברים הפכפכים ובחברות שצריך לתמוך בהן (ע"ע ספקטור) ויותר צמאה לדעת איך לעצב את הקליפה שלך. איך להציג את עצמך בפני העולם. לפחות אני הייתי כך.
מדנה קסלר למדתי איזו מוזיקה לשמוע. היא כתבה המון על רוק ועל מה שהיה אולי לרגע אינדי ומיד נכנס למיינסטרים (אינספור כתבות על רדיוהד), אבל גם לא זלזלה בפופ סוף ניינטיז תחילת אלפיימז שאהבתי כל כך, והקדישה סקירות מעמיקות לג'יילו, בריטני וכריסטינה (לנצח אזכור את כיתובי התמונה שהעניקה לג'יילו – "יפה אך חסרת כשרון" ולבריטני – "מכוערת אך מוכשרת").
מליסה פרץ למדתי איך להתלבש ואיך להתאפר. זה היה כמו קורס שחייה
בהתכתבות, לפענח איך להיראות על בסיס מודל לא ויזואלי. הכל נשען על הטקסט של ליסה
ועל מעט מאוד תמונות, אז קראתי, דמיינתי וניסיתי ליישם. שלושה טורים שלה שזכורים
לי במיוחד היו על ג'ינס עם תפר כוכב על הכיסים האחוריים (לדבריה, מקטין את
הטוסיק), על טרנד של לק לבן-טיפקס על הציפורניים (אם אני זוכרת נכון, לא מצאתי לבן
בסופר-פארם ולכן פשוט השתמשתי בטיפקס) ועל ג'וסי טיובס של לנקום.
בטור על ג'וסי טיובס היא ציינה במיוחד את הטיוב בצבע תכלת. אני לא זוכרת בדיוק איזה סופרלטיב היא קשרה לו, אבל הוא הצטייר בדמיוני ככליל השלמות והקולנס ולכן ניסיתי למצוא לו חלופה מקומית. ליפגלוסים בצבע תכלת בטח ובטח שלא היו בפארם שקרוב לבית, שאפילו לא החזיק לק בצבע שחור, אבל באחד השיטוטים שם מצאתי שפתון לחות בטעם אוכמניות ובצבע כחול. וואו. זה היה באמת וואו. מרחתי שכבות על גבי שכבות והתהלכתי במסדרונות החטיבה בתחושה שהשפתיים שלי מחברות אותי להתרחשויות אופנתיות גדולות יותר, בתל אביב או בלונדון. בונוס אדיר היה הריח – בדיוק הריח של טוש האוכמניות מגיל חמש. כך שזה היה חיבור מקביל גם לעצמי העתידית וגם לעצמי של פעם.
לכבוד הפוסט גיגלתי blue juicy tube וגיליתי שהמקור בכלל היה בריח מנטה, שזה משמעותית פחות מלהיב בעיניי בהשוואה לאוכמניות. אני אוהבת עד היום צבע של אוכמניות על השפתיים, יש לי כמה אודמים וליפסטיינים שנועדו להשיג את האפקט, אבל המראה המוצלח ביותר מתקבל אחרי אכילת אוכמניות קפואות מול הטלוויזיה.
