הבנות הנכונות + שיר לסוף השבוע

נפגשנו לראשונה בצבא, מלאות חששות כרימון ולהוטות להצליח. אחרי כמה שבועות התברר מי החנונית האמיתית שנכנסת למערבולת לחצים ושוכחת את עצמה והעולם (אני) ומי הן אלו שזוכרות לשים את עצמן במרכז ולהתקדם יותר בנחת, כשהן מרססות סביבן ענני פלרטוט וקסם אישי. לא כולם התלהבו מהקסמים הללו, אבל בסוף זה עבד להן.

וככה עבר השירות. אני קצת הפשרתי עם הזמן, אבל לא הגעתי לשום מקום מיוחד. בדיעבד, אני חושבת שהן זכו ליותר הערכה וגם הצליחו יותר. ככה זה, קל יותר לחבב ולקדם אנשים נחמדים שיש להם זמן לשבת לקפה ושאינם פקעת עצבים טרוטת עיניים.

אחרי הצבא הלכתי לעבוד בעבודה אפרורית קצת, שנשמעה לי כמו הימור בטוח. הייתי בכמה ראיונות שונים וידעתי שבמקום ההוא ירצו אותי, אז העדפתי ישר להתמקם. אחת הסיבות להתמסדות המהירה הייתה החשש מפני השאלה "נו.. איפה את היום?". רציתי תשובה מוכנה לשליפה מהשרוול. להראות לכולם שאני מבוקשת, ולא נמקה בבית בחוסר מעש.

הבנות הנכונות היו פחות לחוצות על עבודה. לא הייתה להן בעיה להתבטל, ולהפוך את זה לדבר הכי נכון שיש. כמו איזו הולי גולייטלי דקדנטית-אך-קלאסית. אלו מהן שעבדו בדברים פחות נחשבים, כמו חנויות בגדים, בתי קפה או פאבים, ידעו למכור את זה כעבודה הכי "נכונה".

בשלב מסוים עזבתי את העבודה האפרורית ההיא ועברתי לעבוד במקום נחשב יותר. לא הטופ של הטופ, אבל גם הפעם חששתי למצוא את עצמי בלי עבודה (לא ברור למה, בעצם) והלכתי על אחת האפשרויות הברורות שהיו לי ביד. הבנות הנכונות עבדו פה, עבדו שם, ובסוף התמקמו במקומות לא רעים בכלל, שלא לומר טובים יותר ממני. מה שבטוח - זוהרים יותר.

אין זוהר יותר מקו רקיע ורוד משובץ כוכבים

אנחנו לא בקשר יומיומי. יותר חברות-פייסבוק (וגם אינסטגרם, קצת מביך להודות). באמצעות הפגישות החטופות שלנו באי-אלו אירועים חברתיים, וגם דרך הרשתות החברתיות, אני לומדת מה קורה איתן בימים אלו. בהתחלה צחקתי עליהן בלב (ועם חבר שלי), וגיחכתי על הניסיונות הבלתי נלאים שלהן להיות it girls, אבל fake it until you make it זו טכניקה שתמיד מצליחה. צריך רק להתמיד.

כרגע, נראה לי שהחיים שלהן פוטוגניים להחריד. כשאני מדפיסה שאלות בסטטיסטיקה לקראת התרגול של מחר, הן יוצאות לאפריקה (מקום ששמעתי עליו אך ורק דרך פרופילי הפייסבוק של אנשים מגניבים ממני). כשאני אוכלת בקפיטריה של בנין נפתלי, הן אוכלות בפורט סעיד (מקום נורא. אבל זו לא הנקודה כרגע).

בקיצור - הן יוצאות למקומות הנכונים, מסתובבות עם האנשים הנכונים, נראות תמיד נהדר ומדברות על המינוס בבנק בקלילות פוטוגנית, כאילו הן הכלאה בין קארין ארד, דנה ספקטור ועירית לינור של לפני 15 שנה. זה לא שאני לא מרוצה מהחיים שלי (כלומר.. אני תמיד שיפוטית כלפי עצמי, אבל זה משהו שצריך לפתוח בהזדמנות אחרת), אבל כשאני נתקלת בהן - וירטואלית או מוחשית - אני מרגישה ששגרת הלימודים-חדר כושר-שיעורים-קצת עבודה-קצת חברים-כמה שיותר ספרים שלי היא דלוחה ומתאימה יותר לאישה בגיל העמידה.

אני יודעת שלפייסבוק ולאינסטגרם מעלים רק את הרגעים הכי פוטוגניים של החיים. אני מודעת לזה שאירועים רבי משתתפים הם למעשה אירוע יח"צ עצמי עבור כל אחד מהנוכחים. אני מזכירה לעצמי שאני לומדת, ומשקיעה לא מעט זמן בכך, והן לא ממש. והכי אני יודעת, שלצאת לכל המקומות הנכונים זו כניעה למכונות יח"צ משומנות ולמוסכמות שמישהו אחר קבע, וששיווק עצמי בלתי פוסק מחפה על ריק פנימי עמוק ואפל. כבר אמרו לפני שהחופש האמיתי הוא לבחור במה שמתאים לך. אבל כשאני פוגשת את הבנות ההן, אני מרגישה שאולי גם אני לא מבצעת ממש בחירה אותנטית, אלא נכנעת לאיזה שהן דוֹגמות שהכתבתי לעצמי אי שם.
-------------------
בשבוע שעבר אח שלי גילה את הבלוג. סיפרתי לו על הסמית' ווסטרנס, והוא הלך לגגל אותם בעברית. ידעתי שאני אחת התוצאות הבודדות שמופיעות כשמחפשים אותם בגוגל, אבל לא חשבתי שיקרה משהו (לפחות לא בגזרה הזאת. חששתי יותר שחברים מהלימודים ימצאו אותי). באמצע משמרת קיבלתי ממנו אסמס שהקפיץ לי את הדופק לקצב-שיא. התפדחתי קצת, חשבתי אפילו להפסיק לכתוב, אבל החלטתי שלא. מעניין אם הוא עוד קורא פה.
-------------------
אם תשמעו רק שיר אחד בסוף השבוע, אולי כדאי שתשמעו את זה:

קיטש? אולי. אבל אתמול, בדרך חזרה מהאוניברסיטה, כל כך נהניתי לשמוע את האלבום הזה. אני מתה על קולות הרקע שלהם. ויש גם קליפ ניינטיז למהדרין.