חפש בבלוג זה

יום שישי, 18 במאי 2018

שיר וג'ינס לסוף השבוע

אלו ימים סוריאליסטיים מבפנים ומבחוץ. אין לי כל כך מילים, כי אני מותשת, כי הראש שלי במקומות אחרים וכי יש דברים שלא ניתן לתארם במילים.

לפני כמה ימים נתקלתי בנחמה מוזיקלית שהפתיעה אותי, בדמות השיר הזה של הקינקס. אני מחבבת את הקינקס (אבא שלי חושב שהם כלילי המגניבות), אבל אף פעם לא התעמקתי בהם מעבר ללהיטי הפיפא שכולם מכירים. השיר הפתיע אותי באיכויות ההמנוניות שלו. הקינקס תמיד נתפסו בעיניי כלהקה מסוכסכת וסרקסטית, צרודה, מרירה וחמוצה מזיעה וחבולה מתגרות שיכורים (ואחים. ואחים שהם שיכורים). הכי רוקנרול שיש, אבל הכי רחוקה ממשהו שכיף להאזין לו כשיש מצברוח מדוכדך. ואילו פה, כשאני שומעת את ריי דיוויס (או אולי דייב? אני באמת לא מומחית לענייני הקינקס) שר All the things I own I will share with you או כשצלילי האורגן נכנסים בבית השלישי, אני מרגישה את הלב שלי רועד ומתרפק על הקיטש.




עוד דבר שהתנחמתי בו הסופ''ש זה ג'ינס חדש ומתרחב(!) שמשמח אותי מאוד. אני מרגישה איתו כמו דונה מ'מופע שנות ה-70', פוגשת את המן רפלר.


רציתי אחד כזה כבר הרבה זמן, היום סוף סוף התרתי את רסן הסגפנות המגוחכת שאני עוטה על עצמי בדרך כלל והרשיתי לעצמי ללכת, למדוד ולקנות. אני חושבת שהסגפנות הזאת מונעת בעיקר משיקולי בזבוז זמן ופחות משיקולי בזבוז כסף, אבל זה לא הופך אותה למגוחכת פחות.  

יום שבת, 5 במאי 2018

במקום משמעת עצמית

זרקתי
את הגלידה
שהייתה
במקפיא

שבטח
שמת אותה בצד
לערב חמסין

סלח לי
היא הייתה פשוט מפתה
כל כך מתוקה
כל כך מאיימת



(רציתי בהתחלה לקרוא לפוסט ''במקום כוח רצון'', אבל אני לא חושבת שזה נכון. כנראה שאני רוצה לאכול גלידה. רוצה גם שלא יהיה לי אכפת מזה שאני אוכלת גלידה. כדי לחסוך לעצמי את ההלקאה הזאת, זרקתי את הקופסה החצי מלאה לפח).
עיצוב חלון עם תמונה. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...