נערת גיבסון

כבר כמה חודשים שאני מנסה לקרוא איזה ספר רציני על טיפול נפשי ובודהיזם. בינתיים קראתי בזמן הזה את בלונדיניות ברגדורף (בפעם ה-20), קטעים נבחרים מסולאריס (זו בטח תהיה הפעם ה-5) ואת האוטוביוגרפיה של לינה דנהאם (במשך זמן רב תהיתי אם נכון לכתוב את שמה "לנה" או "לינה". נטיתי ל"לנה", כי "לינה" הרגיש לי כמו ניסיון מאומץ יתר על המידה לדבר באמריקאית. כמו להגיד "עושה שכל", או לכתוב מיילים של העבודה באנגלית. בסוף נתתי לספר להכריע. על כריכתו כתוב בלי י', בתוכו כתוב עם י'. בחרתי בגרסת גוף הספר במחשבה שהיא יותר מייצגת את עולמה הפנימי של הכותבת. סוף הסיפור: לינה).

קניתי את לינה ממש בימים האחרונים, שזה די הרבה זמן אחרי שהיא יצאה לאור. כשהספר רק יצא שקלתי לקנות אותו כי הוא היה כל כך מדובר ובעיקר כי הכתיבה שלה נראתה לי כמו משהו בעל פוטנציאל צ'יק ליט* מצוין. צ'יק ליט אוטוביוגרפי, אם יש בכלל ז'אנר כזה (מחשבה שעלתה לי תוך כדי כתיבה: נראה לי שאני מהז'אנר הזה). למרות זאת, לא קניתי. התפדחתי מהחיבה שלי לצ'יק ליטס, גם קצת חששתי שאולי בכלל לא מדובר בצ'יק ליט ואז ארכוש אותו ואגלה שאני סתם זקנה ושמרנית שלא מבינה כלום. חוץ מזה, האובר-חשיפה של לינה דנהאם באותה תקופה הרתיעה אותי. הספר היה כל כך מדובר, שרכישתו נראתה לי כמו קניית בגד סופר טרנדי כשערך המניה שלו נמצא בשיא. התנהגות אימפולסיבית שתגרום למוכרת (או גרוע מכך - לבן הזוג שלי) לעקם עליי את האף ולחשוב שאני אחת מאלף. מעבר לכל זה, הסיבה העיקרית לחוסר הרכישה הייתה האישיוז שהיו לי אז עם "גירלז". ניסיתי כמה פרקים ולא הצלחתי להתחבר. זה אפילו דיכא אותי. הרגשתי שזו סדרה של בחורות מגניבות ממני, שאקט רכישת הספר יאשש את היותי בחורה מושפעת שרוצה לדבר בשפה של המגניבות.

הרכישה הנוכחית הייתה כל כך חפוזה עד שלא הספקתי להפעיל את ארסנל השיפוטיות הרעיל הזה. הגעתי בכלל לקנות ספר אחר והייתי מאוד לחוצה בזמן. המוכרת הפצירה בי לקחת עוד אחד, כדי שאהנה ממבצע 2 ב-100. הסתכלתי על מדף הספרים שבמבצע והיה לי חושך בעיניים. שום דבר שם לא עשה לי חשק וכעסתי על המוכרת שמכריחה אותי להנות. לקחתי איזה ספר של דון דלילו, רק כי קראתי פעם שג'ונתן פרנזן אמר שהוא אביו הרוחני או משהו (מה שיכול להיות דבר טוב מאוד או רע מאוד), אבל הרגשתי בגוף תחושה מבשרת רעות. דפדוף קצר אישר את זה - זה לא היה יום לדון דלילו. ואז שמתי לב שמדף המבצע הוא ארון בעל 4 פאות. בפאה הבאה מצאתי את לינה דנהאם. עצמי שאינה ממהרת הייתה כמובן שופטת את עצמה, מחזירה את הספר למדף וממשיכה לחפש אחר יצירות כבדות ראש שהולמות יותר את המילים הקשות שהיא אומרת לעצמה, אבל עצמי הממהרת נאלצה להיכנע לפרגון עצמי. לקחתי את לינה ואת הספר הנוסף והמשכתי לדרכי. התחלתי לקרוא את לינה בתחנת האוטובוס ולדעתי עד הערב כבר הגעתי למחצית. אחרי יומיים וחצי כמעט וסיימתי לגמרי.

באורח פלא, שלא לומר צדק קוסמי, הספר של לינה נפתח בסיטואציה מעברה שבה היא נתקלה בצ'יק ליט שלא תאם את האימג' שהרגישה בנוח להציג בפני העולם. כמובן שהיא רכשה אותו כגילטי פלז'ר וגם הפיקה ממנו תובנות שאין בהן שמץ של גילט.

*אני משתמשת פה במונח צ'יק ליט שוב ושוב אף שהוא גורם לי לנוע באי נוחות בכסא. גם ככה הפוסט הזה גדוש ואין לי ראש לניסוחים (אני קצת לא מכירה את עצמי ככזאת. אני חווה ממש תחושת חוסר שליטה במילים בעת כתיבת הפוסט הזה, וזו חוויה שאני לא רגילה אליה), אבל העניין עם צ'יק ליט הוא משהו אחר. אני יודעת שבעצם השימוש בהגדרה הזאת, אני מנכסת מינוחים שאני לא אוהבת, כאלו שאולי אני לא רוצה לראות יותר בעולם. יש פה משהו חמקמק שאני לא מצליחה להגדיר בצורה טובה. גם צ'יק ליט זו לא ההגדרה הנכונה, אבל עוד לא מצאתי אחרת.

משהו אחר מתוך הספר שמאוד נשאר איתי: לינה מתארת את אחת הדמויות שעברו בחייה במילים הבאות: "היא הייתה יפהפיה כמו נערת גיבסון, פנים עגולות וחיוורות, עפעפיים כבדים ושפתיים אדומות". בשוליים הוסיפה המתרגמת שנערת גיבסון הייתה מודל יופי נשי שנטבע בסוף המאה ה-19 ע"י המאייר צ'ארלס גיבסון. הסתקרנתי, גיגלתי ומצאתי ערך ויקיפדיה די שופע, ועוד בעברית. אני מרשה לעצמי להתעלם לרגע מהמשמעויות החברתיות, הפוליטיות והפמיניסטיות שבהכרח נגזרות מההגדרה המצמצמת של מודל יופי. בא לי להיות נערת גיבסון. אני מרגישה שאני כבר בחצי הדרך לשם. יש לי פנים חיוורות, עפעפיים כבדים ותסרוקת מנופחת עד מאוד, עד כה לא נתקלתי בשום מודל יופי שמהלל אותם.

רייצ'ל השניה

יכול להיות שיש לי קטע עם מעצבות אופנה בשם רייצ'ל. 

הפוסט הזה יעסוק ברייצ'ל קומי. שאם לתארך אותה, כנראה שהיא דווקא רייצ'ל הראשונה ואילו אנטונוף היא השניה. אבל זה לא משנה וגם לא מעניינו של הפוסט הזה.

אל רייצ'ל קומי נחשפתי לראשונה דרך הפרק על שמה בסדרה High Maintenance (להלן בפוסט: HM). לא אפרט כאן את תוכן הפרק, כדי לא לספיילר, אבל זה באמת פרק מקסים. בכלל, זאת סדרה מקסימה. אני מאוד אוהבת האופן המורכב שבו היא מציגה דמויות. אמנם כל סיפור הוא מאוד קצר (גם עכשיו, כשהסדרה נקנתה ע''י HBO והפרקים הפכו ארוכים יותר, הם כוללים כמה סיפורים קצרים), ובכל זאת HM מצליחה לתאר כמעט כל דמות כפגומה ומקסימה גם יחד. שזה לא מובן מאליו בכלל. יש בזה משהו מאוד אוהב אדם ומאוד מנחם. מזכיר לי קצת את הקומדיה האנושית של סרויאן, אם להיתלות בעצים גבוהים מאוד. 

ראיתי את הפרק rachel לפני כמה שנים, אבל לא התעמקתי אז יותר מדי בפועלה של רייצ'ל קומי, למעט בשמלה הספציפית שמככבת בפרק. 

השבוע יצא לי לראות את העונה החדשה של HM ושוב נתקלתי באזכור לרייצ'ל קומי. השילוב של רפרנס חוזר ושל כמה שעות פנויות היה טריגר מספיק כדי שאתיישב לשרוף את אותן שעות מול המחשב, בתחקיר מקיף באתר המעצבת. אני שמחה לבשר שהתחקיר היה מוצלח עד מאוד. התחלתי לפנטז שאני ניו יורקרית בעלת ממון (או בעלת סדר עדיפויות שמציב בגדי מעצבים לפני דברים אחרים) ושיש לי רייצ'ל קומי בארון. 

אני אוהבת פה הכל - קרדיגן, חצאית (זו בעצם SKORT ארוכה) ונעליים. בא לי ללכת מחר לעבודה בדיוק ככה. 

קלוזאפ על הנעליים, שהם אחד הזוגות הכי יפים שראיתי. הפעם עם שמלה שתככב גם היא בהמשך.

אני חושבת שהיו לי מכנסיים מתרחבים באורך 7/8 בסוף היסודי ושנטשתי אותם במהירות-שיא, כי הגזרה נראתה לי מוזרה (וגם כי היה להם שפשוף מכוון בצבע ורוד פוקסיה, שאפילו בגיל 11 נראה לי טו מאץ'). היום הם נראים לי כלילי השלמות. אני יכולה לדמיין את עצמי לובשת אותם חיים שלמים.   

אני מתכוונת כמובן לחולצת המשי בצבע שמיים ולא למכנסיים המשמימים. אין לי ספק שפעם לא הייתי מסובבת את הראש לחולצה כזאת, אבל השתניתי. כיום זו נראית לי חולצה שמנצחים איתה בראיונות עבודה. 

כפכפים כאלו הם עמוק בתוך אזור הנוחות שלי (יש גם בצבע אבן וכן בצבע ג'וניפר - הלא הוא ערער - הלא הוא הצמח שממנו מכינים ג'ין. כמה לומדים משיטוט באתרי מעצבות!). כשראיתי אותם באתר התחלתי להרגיש שאני מסוגלת לגמרי להרכיב לעצמי מלתחה שלמה שהיא רק רייצ'ל קומי. 

החצאית הזאת היא דווקא יציאה מאזור הנוחות שלי, עם הבד הנצמד והראפלס באזור האגן. השילוב שלה עם הנעליים שהתאהבתי בהן לפני 5 תמונות גורם לי לראות את עצמי באור חדש, כבחורה שנהנית ללבוש דברים כאלו. 

יציאה אפילו יותר רצינית מאזור הנוחות. מעולם לא חשבתי ששמלה עם פייטים תמצא חן בעיניי. וגם לא שהמראה של שמלת ערב עם מגפיים. משהו בשילוב פה (אני חושבת שהכתפיות אחראיות לכך מאוד. וגם האורך, שהופך הכל ליותר קול) גורם לי לראות את זה כלוק ניו יורקי סקסי ואיכשהו גם מתוחכם. את זה כמובן אלבש כשאוזמן לקוקטייל כלשהו בפתיחת גלריה כלשהי. אשתדל לא לערבב משקאות, כדי לא להרוס לעצמי את המגפיים (בכל זאת זמש). 

ובחזרה לעומק אזור הנוחות עם עקבי עץ ואימום מאריך-רגל. 

כבר מזמן אני רוצה מכנסיים מתרחבים. אלבש אותם עם הכפכפים מלפני 4 תמונות.

עוד דברים מגניבים שלמדתי על רייצ'ל קומי: 

1. היא הייתה בת הזוג של יוג'ין, סולן גוגול בורדלו, והתחילה בכלל כשעיצבה לו תלבושות. זה הפתיע אותי במיוחד, כי גוגול בורדלו נראים לי תמיד שייכים לסצנת פסטיבלים-רוקנרול-טינופת בעוד שרייצ'ל קומי נראית לי כמי שנולדה לעצב לנסיכות פארק אבניו. 

2. בזמן שעבדה כמעצבת ב-theory פנה אליה לא אחר מאשר דיוויד בואי וביקש שתעצב לו חולצות. היא הסכימה, הועפה מת'אורי על כך שעבדה בפרטי מהצד, וניצלה את המומנטום כדי לפתוח את הלייבל העצמאי שלה. מעניין איך נראות החולצות של דיוויד. ניסיתי למצוא תיעוד מצולם ולא הצלחתי. 

3. אפשר לקנות בגדים שלה בארץ, באיזה בוטיק סופר-אקסטרה-מגה יקר שנמצא ממש קרוב לבית שלי.

ולסיום, שיר.

שמעתי אותו המון בסופ"ש האחרון ועפתי על תועפות הקיטש (וקצת סליז, כי זה פרינס) שנוטפות ממנו. ידעתי שפרינס כתב אותו לשינייד אוקונור, אבל אף פעם לא הקדשתי לו מחשבה יתרה. בימים האחרונים נהניתי לשמוע את שתי הגרסאות ולהאזין להן בתשומת לב קצת מוגזמת. היה כיף וגם קצת עצוב, כמו שאני אוהבת. 

זרם תודעה

אני חולה כבר כמה ימים. אני חושבת שמחר זה יהיה כבר היום שבו מרגישים בריאים אבל נשארים תחת הגדרת החולים ליתר ביטחון.

למחלה היו שתי השלכות עיקריות - (א) חלמתי חלומות מוזרים (אם כי, כשחושבים על זה, לא יותר מהרגיל). (ב) יצא לי לצפות קצת בסדרות. לרוב אני לא חובבת גדולה של סדרות כי זו מרגישה לי מחויבות גדולה מדי (זה לא שיש לי אקסטרה זמן פנוי, אז למה לעזאזל שאחלוק אותו עם לינה דנהאם ובריאן קרנסטון) וכי יש משהו בבינג'ינג שגורם לי לאי נוחות מוסרית (אולי זו נשמתה הפוריטנית של סבתא-רבתא שבנתה את הנמל בחיפה שהתגלגלה בי. תכל'ס הלוואי. נשמע מגניב). 

בטח יש לי איפשהו תמונה של סבתא פרומה, אבל התעצלתי לחפש.
במקום, זאת תמונת מוועידת הפועלות בחיפה. לא מתאים לה לא להיות שם

את רוב חלומות המחלה הספקתי לשכוח (הייתי רצוצה מכדי לתעד אותם ביומן החלומות המהולל), אבל אחד נשאר איתי - חלמתי שאני מאמצת את ק' ו-נ', שני תאומים חמודים שאני פוגשת באחת המסגרות שאני נמצאת בהן כיום. במסגרת המבחנים לבדיקת כשירותי לאימוץ, נדרשתי להכין פתיתים. אפילו בחלום חשבתי לעצמי איזה מזל שאני טובה במיוחד בפתיתים (במיוחד עם בצל מטוגן). הבוקר סיפרתי לחבר שלי על החלום. כשהוא שמע את השורה הראשונה שלו הוא נבהל. צחקתי עליו שהוא מגיב כמו קלישאה של גבר וסיפרתי לו את אנקדוטת הפתיתים כדי להרגיע אותו. זה עבד. 

אחת הסדרות שצפיתי בהן בכהונתי בתור חולה הייתה 'אבודים באפריקה'. נראה לי שהיא הכניסה לי לחלום את תמת האימוץ. בגדול זו סדרה די משעשעת, אבל היא סובלת מפגם שמפריע לי בסדרות רבות. היא שונאת את הדמויות שלה. אין שם אף דמות לא מאוסה. אני בטוחה שיש אנשים שאוהבים את המיזנתרופיה הזאת (נגיד, כל מי שאוהב את הסדרה הזאת של סת' מקפרלן ששכחתי את שמה). אני שונאת את זה. בהתחלה זה מתיש אותי ואחר כך מדכדך אותי. 'אבודים באפריקה' קצרה, אז לא זלגתי למחוזות הדכדכת. 

לעומת זאת, צפיתי גם ב'אחיות המוצלחות שלי' וזאת סדרה ממש חמודה שלגמרי לא שונאת את הדמויות שלה. לכאורה גם היא מיזנתרופית, שנונה ומתנהגת כאילו למדה במגמת תיאטרון בעירוני א', אבל בפועל יש בה איזושהי חמלה. לפחות בשני הפרקים שראיתי. חבל שאין לי מושג איך משיגים עוד פרקים מזה. 

אגב, יש לה גם פסקול ממש טוב. הפרק השני, למשל, מסתיים ככה:

ידעתי שאני מכירה את השיר כששמעתי אותו, אבל הייתי חייבת לחפש את הקליפ. כשראיתי אותו נזכרתי שהוא רץ בלי הפסקה ב-MTV כשהייתי קטנה. קצת פחדתי אז מפי ג'יי הארווי. היא נראתה לי לא ממש אישה ולא ממש גבר. בדיעבד אני מבינה שהיא פשוט קצת דומה פה לאיגי פופ (בימי השיער השחור שלו). וגם השיר נשמע איגי פופי. כל הכבוד לה. באמת שיר מצוין. 

it's all in the game yo

שלי גרוס כתבה פוסט ובו שניים מהנושאים היקרים ללבי - the wire ודימוי עצמי. מיותר להגיד שנורא אהבתי אותו, אבל אני אומר את זה בכל זאת ואפילו אשתף אותו כאן. אז מי שעוד לא קרא (ואני מאמינה שאין הרבה כאלו כי הוא מתנוסס בבלוגרול שלי. ואני יודעת שהרבה מכם נכנסים לכאן בעיקר בגלל הבלוגרול המשובח שלי. באסטד!), הנה הוא כאן. 

איך לשרוד את אוגוסט ואפילו ליהנות מזה - פוסט המלצות

לצפות ב"מלאכים באמריקה" - לא יאומן שחבר שלי הוריד לי המיני-סדרה הזאת לפני שלוש שנים (כשעברנו לגור יחד, זו אחת המחוות הראשונות מני רבות שהוא עשה עבורי בדירתנו המשותפת) ועדיין לא סיימתי לראות אותה. כל פרק הוא ארוך ואינטנסיבי, אבל עדיין מעולה. עזבו אתכם מכל סדרות הכלא והסמים - אין כמו צלילה לניו יורק של תחילת האייטיז והתפלשות בסצנת האיידס. מדכא ומרומם רוח גם יחד.

וידוי מביך: אהבתי אותו עוד כשהוא שיחק ב"ג'ק וג'יל"

לקרוא את "כנס העתידנים" - אם כבר דכאון, אז שיהיה מד"בי ופוסט-אפוקליפטי. כדי להבין עד כמה הוא קצר וסוחף - קניתי אותו בשבוע שעבר, סיימתי אותו תוך יומיים. הוא מתחיל כמו עוד ספר מד"ב (אני חושבת. אני לא כל כך חזקה בז'אנר), אבל מגיע למחוזות איומים ומדהימים. כמו המאטריקס, אבל יותר משוגע - ונכתב עוד לפני שהאחים וושאבסקי בקעו מהביצה.

זה נורא נדוש לומר על ספר פוסט אפוקליפטי שהוא מתאר נורא נכון את המציאות העכשווית שלנו (ע"ע 1984, עולם חדש מופלא, האיש במצודה הרמה וכו'..), אבל סטניסלב לם פשוט עושה את זה, ואפילו יותר טוב ומדויק מהאחרים. מה שכן, הוא די מדכא. לא הבנתי למה יש לי כזה מצברוח עגום, האשמתי את ה-PMS, ואז הבנתי שזה פשוט חזון אחרית הימים של סטניסלב. כשסיפרתי לחבר שלי הוא די הזדעזע ואמר שאני לא צריכה ספר מדכא, יש לי מספיק דכאון בילט-אין.

לקרוא את "סולאריס" - בעקבות החוויה המוצלחת עם העתידנים, התייצבתי ברשת הספרים המתחרה לזו שבה קניתי את "כנס העתידנים", ורכשתי את "סולאריס" - אולי הספר הכי מפורסם של לם. בעבר ניסיתי לקרוא אותו, ולא אהבתי. אפילו אמא שלי, שהיא האורים ותומים הספרותיים בחיי, התאכזבה ממנו. בימים האחרונים עשיתי קצת תחקיר וגיליתי שהתרגומים הישנים של הספר נחשבים איומים (הם בכלל לא תורגמו מהמקור, הפולני, אלא מאיזה תרגום רעוע שלו לצרפתית) ושכדאי לתת צ'אנס למהדורה החדשה. אז קניתי והוא אכן מופלא ונהדר. לקרוא אותו בשתיים בלילה, עם מנורת קריאה קטנה, זו חוויה עילאית וקצת מפחידה. מזכירה לי את החופש הגדול בילדות.

אוי, כריכות מד"ב של פעם, אני מתה עליכן

להשתזף על כסאות הנוח ליד הבריכה של האוניברסיטה - לא ברור איך הצלחתי לשרוד את הקיץ לפני שגיליתי את המקום המופלא הזה, שבו הטמפרטורה נמוכה באיזה עשר מעלות מתחזית מזג האוויר הרשמית. אתמול הגעתי למרכז הספורט שעה לפני שיעור הזומבה שלי, מצוידת במגזין שטחי למהדרין (שכחתי את סולאריס בבית), ישבתי על קו המים והרגשתי שאני חיה נכון.

אגב זומבה - השבוע לקחתי חברה איתי לשיעור. היה מצחיק ומגוחך כרגיל. ביציאה, היא אמרה לי שהיא חשה צורך בלתי יתואר לכתוב על זה משהו. זוכרים את הפוסט שלי על זומבה? מדהים שזה כל כך מעורר השראה. אולי צריך לכלול סשנים של זומבה בסדנאות כתיבה יוצרת.

לחלוף ברחוב על פני מכבסות -כמו משב של "פילוסופי אמייזינג גרייס" לתוך פרצוף שלך. ההצדקה היחידה ללכת ברגל ברחובות תל אביב המהבילים. כשטיילנו בנורבגיה התפלאתי נורא לגלות שאין להם בכלל מכבסות. בערים הגדולות ביותר היו אולי שתיים. משיחות עם מארחי קאוצ'סרפינג, התברר לי שלא מקובל שם לתת את הכביסה המלוכלכת שלך לזרים. אז איך הם מסבירים את זה ששתי המכבסות שהצלחתי בכל זאת לאתר היו גדושות עבודה? מהטיול הזה יצאתי עם שתי מסקנות חשובות: הראשונה - טוב לגור בתל אביב, שם אפשר להסניף ניחוחות מרכך כביסה תחת כל שלט רחוב רענן. השנייה - אולי כדאי לשקול לפתוח רשת מכבסות בנורבגיה.

ובתפקיד ההמלצה שהיא הכי קפטן אובוויוס: לעשות שופינג - אבל בחיי, כבר מזמן לא נהניתי מסיילים כמו שנהניתי בעונה הנוכחית. כל כך הרבה דברים לטעמי. ובגדים לבנים - בכלל. ובמחירים משוגעים. יכולתי לקנות לעצמי את כל המכנסיים בזארה/פול אנד בר, בסוף לא קניתי כלום כי התקשיתי להחליט (אבל נראה לי שאחזור לסיבוב שני). אגב שופינג - לצאת לסיבוב שחיתות בסנטר כשאת שומעת באוזניות את מחול המוות / אגם הברבורים (היצירה המלאה) זו חתרנות אמיתית (וכן, נהייתי חנונית. אני ממש נהנית לשמוע מוזיקה קלאסית לאחרונה).

מגדלים של בדולח

עד לאחרונה, הייתי בטוחה שנגמר לי מסדרות טלוויזיה - הבית שלי משוחרר מנוכחות המכשיר ואני לא חשה בחסרונו. גם כשאני אצל ההורים, שם ממתינים לי עשרות ערוצי דיגיטל, אני מוצאת את עצמי משתעממת מהם די בקלות. בקיצור, הרמתי את אפי ויידעתי את כל מי ששאל (וגם את מי שלא) שאני בכלל לא אוהבת טלוויזיה ובפרט לא סדרות - אין לי את הסבלנות "להשתעבד" לדמויות ולעלילה מתמשכת.

ואז התחלתי לראות עם חבר שלי את ברייקינג באד (באיחור היסטרי, אני יודעת) ותפיסת עולמי התהפכה לה כליל. אתמול סיימנו את העונה הראשונה ומתחשק לי ברמות-על כבר להתחיל את השנייה. מעבר לזה שהדמויות עגולות ובאמת מוצלחות (ידעתם שוולטר ווייט היה רופא השיניים המתגייר של ג'רי סיינפלד??), כל הנושא של תרבות הקריסטל-מת' בארה"ב סקרן אותי עוד לפני שהתחלתי לצפות בסדרה.

מזהים, נכון? אבל זה גורם לי להבין עד כמה רחוקות-בטירוף הניינטיז

אפשר לומר שאני משלימה עכשיו טריניטי של סיקור קריסטל-מת' בתרבות הפופולרית: הצפייה ב"קר עד העצם" (המעולה!!) פתחה אצלי את הסקרנות והקריאה ב"מתחת לכיפה השקופה" של סטיבן קינג (שלא חף מפגמים, ובכל זאת מעניין) הקפיצה אותה עוד יותר.

זה באמת סם מחריד, אבל מרתק. כאילו מדובר בכלי שישות עליונה שמה בידי האנושות כדי שתשמיד את עצמה (מעבר להשלכות הבריאותיות-נפשיות המזעזעות, "בישול" של קריסטל גורם לנזק סביבתי מטורף - זיהום מי תהום, אדמה וכו'. חוץ מזה, הוא הולך ותופס תאוצה בארה"ב בקרב "אנשים מן היישוב" ומרעיל קהילות שלמות - לא בהכרח בשכונות עוני, אלא גם בקרב חוואים במיד-ווסט, כמו שרואים ב"קר עד העצם"). מעניין בכמה אספקטים שלו "ברייקינג באד" תתמקד, אם כי נראה לי שעיקר הפוקוס של הסדרה הוא בהתפתחות של הגיבור ולא בתרבות הסמים האמריקאית.

אגב, כשסיימנו לראות את הסופרנוס הכנתי ארוחה איטלקית. מה נעשה הפעם בפרק הסיום? (סתם, סתם)

תרבות ותרבות-שוליים

בשישי ראיתי עם חבר שלי את "הבוגר". זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את הסרט, אבל בפעם הקודמת הייתי קטנה מאוד ולדעתי גם לא ראיתי את הסרט במלואו. מה שכן, זכרתי שנופי פסדינה שטופי השמש ודסטין הופמן הקולנס השרו עלי מצברוח טוב, לכן החלטתי שראוי לצפות בו גם היום.

מאוד נהניתי גם הפעם. יש סרטים, מקומות ושירים שגורמים לי למין תחושה נהדרת ומעורפלת שקשה לי להעביר במילים. ההגדרה הכי קרובה שאני יכולה לחשוב עליה היא התחושה שיש אחרי שנרדמים על המרפסת ביום שמש, כשאין שום דבר חשוב לעשות.

נחזור לפסדינה. הסרט העלה אצלי כמה תהיות - קודם כל, האם סצינת הפריצה לחתונה שם היא הראשונה מסוגה בתולדות הקולנוע. הסרט אמנם עלה לאקרנים ב-67', וקצת מוזר לחשוב שלא נעשה שום דבר דומה קודם, אבל זכתה לכל כך הרבה הומאז'ים ולכן אני מניחה שהיה בה משהו מאוד רענן וראשוני.

מה שקצת הפריע לי, ובכלל - עולה לי בראש בכל סרטי המסעות, הוא עניין הדלק. יש אתוס אמריקאי שלם סביב הוויית ה-road tripping, אבל בתכל'ס כמה פרי-ספיריט אפשר להיות כשאתה נוסע ברכב פרטי, שבדרך כלל גם נראה חבל"ז (כמו ה-BMW של בן בראדוק בבוגר, או האופנועים המצ'וכללים באיזי ריידר) וצריך למלא דלק בתכיפות? ההאדרה הזו של הרכב הפרטי היא הרבה יותר מדי בורגנית מכדי לייצג חופש מחשבתי אמיתי.

בכותרת הזכרתי גם תרבות שוליים. אתמול בלילה נתקלתי (בתיווך חברים של חבר שלי) בסדרת הדוקו "הפיצוחיה". זו תוכנית ששודרה בערוץ שמונה בשנת 2004 ועדיין עולה מפעם לפעם בשידורים חוזרים, וסובבת כולה סביב פיצוציה תל אביבית (זאת שבבוגרשוב-פינסקר, למי שמתעקש). המוכר שם, שהוא בטח איזה סטודנט לקולנוע או אחד שמתיימר להיות, הציב שם מצלמה במשך כמה חודשים ותיעד את עצמו ואת אנשי השוליים ההזויים של לילות תל אביב.

קודם כל, ישר חשבתי על הפוסט הזה: http://marj-m.blogspot.com/2011/04/usuals.html

החבר'ה שצפיתי איתם בתוכנית חשבו שזה ממש "קטעים וצחוקים", אבל האווירה שם היא דווקא מאוד נוגה. בהתחלה זה קצת מצא חן בעיני - שמישהו מקשיב לעלובי החיים, מדבר איתם, רואה אותם ולא דרכם, אבל חבר שלי מאוד הסתייג - מה שגרם לי לחשוב פעמיים על העניין. הוא טען שבסופו של דבר זו תוכנית צהובה, לא יותר מפורנוגרפיה של סבל אנושי. שהיוצר/מוכר לא הגה את הרעיון בגלל החיבור העמוק שלו אל השכונה, אלא מיצר שבמקרה הטוב הוא מציצני ובמקרה הרע לעגני. זה כבר העלה אצלנו דיונים הרבה יותר עמוקים של האם מוסר הוא עניין אובייקטיבי או סובייקטיבי, והאם אנשים הם רעים מיסודם, טיפשים מיסודם או לא זה ולא זה. בכל מקרה, זו סדרה די כבדה. ממש לא צחוקיה - ראו הוזהרתם.

← אגב הבוגר - אני חושבת שגברת רובינסון יפה הרבה יותר מהבת שלה. חבר שלי חשב בדיוק ההפך. מה דעתכם?

נקודות למחשבה

בא לי לכתוב אבל אין לי זמן. אולי ראשי פרקים יעזרו, ככה אזכור על מה רציתי להרחיב:

- הדרת מתולתלות בטלוויזיה. סיפור (כמעט) אישי

- געגועיי הנוסטלגיים ל"הרבל אסנס" הישן

וגם הפעם הראשונה ש:

- נתקלתי בבולימית בפעולה (בשירותים בעבודה)

- אכלתי בג'ירף (ונזכרתי מה האישיו שלי עם אוכל אסייתי)

- הייתי בפוראבר21 בארץ (מגה-שוק. בשורוק)

וסתם משהו מקסים שנתקלתי בו: http://www.yonibloch.co.il/tobesad/

אני לא אוהבת במיוחד את יוני בלוך, אבל הקליפ הזה גאוני ממש. כמו ספרי צמרמורת שכל ילדי הניינטיז גדלו עליהם, רק טוב יותר.

טרנד אלרט

קודם כל, משהו שהחלטתי לא להכנע אליו-

הצד הימני כמובן. את השרשרת דווקא אהבתי. התמונה מתוך גלריה-הארץ

ובצורה פיגורטיבית פחות - מגפיים. נראה לי שאני לא קונה השנה, על אף שאין לי זוג באמת ראוי. הבנתי שפשוט אין דבר כזה "זוג מגפיים ראוי". מדובר בסך הכל בפריט שמקצר לי (ולעוד אלפי בחורות תמימות ושבויות בקונספציה) את הרגליים. לא עוד. בטח לא אחרי הקטילה הזאת בגלריה- http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.1575157.1322151645!/image/2737274333.jpg_gen/derivatives/landscape_436_326/2737274333.jpg
(איזה מביך להופיע תחת הסעיף הזה. ממש לשון הרע)
אי לכך, אני מתכוונת לנעול את שני הזוגות שברשותי בשני תרחישים אפשריים בלבד, שלא כוללים בשום פנים את השילוב המקובל שנראה ברחובות בכמויות מסחריות (עם סקיני ג'ינס וז'קט/מעיל עאלק טרנץ'):
א- בימים של מצב רוח ירושלמי (לא אני אמונה על ההגדרה המקורית אלא אחד מעמיתי לעבודה), כלומר כשבא לי להתלבש קוזי חמים ונעים, עם הצעיף שסבתא סרגה לי וסוודרים צ'אנקיים מדרום אמריקה.
ב- בשילובי אובר-סייז לא צפויים.

מאחר ואני בדרך כלל לא מתלבשת לא כך (א) ולא כך (ב), כנראה שהמגפיים יישארו תחובים בארון.

ומה כן -
זה. ובשמו הרשמי- MESH TOP. חולצות עם חזית חצי שקופה. עוד שנייה זה יהפוך לטרנד מאוס ולעוס לחלוטין, בינתיים אני לא מפסיקה לחפש חולצות כאלה באסוס (וכמובן שלא להזמין. יש לי כבר אחת בבית וכמעט כל מה שמוצג באסוס מהדגמים האלה הם בגדי גוף על טהרת הפוליאסטר)

שדרוג של העניין, כדי להיות ממש קורבנית:

כל העניין הזה גנוב מסטלה מקרטני בעצם, נכון?

ועוד התקרבנויות:
לק מנצנץ (כבר סיפרתי לפני כמה ימים)
ועכשיו העליתי באוב גם זוג גרביונים מנצנצים שבבעלותי. עוד לא לבשתי אותם החורף - ממש בא לי אבל הנצנוץ הזה מגרד טילים.

שכחתי - עוד משהו שלא. אתמול ראיתי כמה פרקים מ"טרו בלאד" כדי להבין מה הבאזז (שכבר דעך). לא נפלתי בלשון המעטה. סתם תירוץ דלוח להראות סקס שמתיימר להיות נועז. בחיי, עדיף כבר לראות את וולווט גולדמיין. טרו בלאד מרגיש כמו דמדומים-גרסת המתבגרות הקצת יותר מגניבות. 

אגב מידות גדולות

שנמצאות בכותרות (ובבלוגוספירה) בלי הפסקה, הגעתי למסקנה שאני מתה על מרינה מקסימיליאן בלומין. מביך, ראיתי (באינטרנט, יש גבול) את הפרק הראשון של הסופר-סואפ על רוה"מ הויברגר ומשפחתו, ופשוט נפל לי האסימון.
אתם חושבים שמה שהיא לובשת שם זה של עונות? אף פעם לא הבנתי את ההגבלות שחלות על פרזנטוריות (הרי ברפאלי לא לובשת פוקס בקאן.. אבל לגל גדות המעצב של קסטרו עיצב שמלה לשטיח האדום, לא? בטוחה שקראתי על זה איפשהוא)
עוד נקודה למחשבה בעניין מידות גדולות וקאסטינג. ברור שלא ילהקו "בחורה גדולה" כמו מרינה לתפקיד בתו הפרינססה של ראש הממשלה, הא? התפקידים הראשיים האלה שמורים לנסיכות קרח בלונדיניות ושבריריות כמו אלונה טל..

--ואנקדוטה מפגרת לקינוח: כשהתחלתי את גיל ההתבגרות הסוער והייתי בטוחה שאני שמנמנה ורופסת, עברתי עשרות פעמים ליד סניפי עונות בקניון הקרוב לבית הורי, משוכנעת ששם אני צריכה בעצם לחפש בגדים.

השקט שאחרי הסערה

שקט מפתיע, האמת. ציפיתי למבול יצירתיות שיסחוף את שלל הבלוגים האהובים עלי, אבל נראה שהתקלה המעצבנת להחריד שהייתה כאן קצת מדכאת את בלוטות הכתיבה.
אחרי 20 דקות בהן גם אני משוטטת ביוטיוב בניסיון למצוא השראה, המשפט האחרון נראה מיותר קצת.

בכל מקרה - סופ"ש בסימן אוכל. כלומר, בבית בקושי ויש - אבל כן היינו במסעדה ואפילו במקום שמעולם לא ביקרתי בעבר.
הנדון: רונימוטי ברמת החיל. בשנים האחרונות יצא לי להתקל בשלל ביקורות על המקום, שהיו מעורבות ביותר ובכל זאת עוררו את סקרנותי. אני גאה לומר שיצאתי מעורבת לחלוטין, אולי בפעם הראשונה אני מסכימה בפה מלא עם רשמים של אחרים.
יש המון נקודות לחיוב - המקום נעים ומזמין (למרות המיקום ההייטקיסטי התחושה בפנים חמימה מצד אחד, וטיפטיפה פנסית מן הצד השני), השירות מאוד מוצלח, והם מגישים סלסלת מאפים שווה במיוחד+שמ"ז וממרח עגבניות מיובשות על חשבון הבית, עם רפיל. מעט מאוד מסעדות בתל אביב מפגינות נדיבות כזאת.
עוד דברים טובים: הפסטה מצוינת והבשרים רכים ונימוחים (מתנצלת מראש על הפלצנות. זו ביקורת מסעדה, כנראה שאי אפשר בלי).
אבל - הניוקי שהגיעו עם מניפת הסינטה היו מוזרים נורא ולא מוצלחים. אולי אלה ניוקי א-לה רומאנה, שהם אפויים ולא מבושלים, לא טרחתי לברר. מה שהגיע בצלחת היה קשה קצת, אפוי מדי ועם מרקם דחוס מאוד.
גם הכרישה המאודה שהגיעה עם המולים היתה לא מוצלחת. השתמשו גם בחלקים הירוקים והסיביים מאוד שלה, והתוצאה - בהתאם. כמו לאכול דשא בחמאה..
אני לא יודעת אם מדובר בפקשושים. יכול להיות שאני והשף פשוט לא חולקים את אותו עולם מושגים קולינרי. נראה לי תמוה שבמקום כלכך מוקפד, מגישים מנות מוזרות שמעוררות איזו הרמת גבה, לצד מנות מצוינות בלי שום ויכוח.

ועוד בענייני אוכל - מחר אני והחבר מסיימים לראות את הסופרנוס. בגלל שמדובר במאורע חגיגי, החלטתי לציין אותו בטוטאליות ולהכין זיטי (לזכרה של קארן בקליירי תנצב"ה), ועוד כמה קשקושים איטלקיים.
(בכל מקרה, בלי ספוילרים בבקשה!)

כלל המעבר

האמת שאין שום כלל, סתם מעבר שמתרחש בימים אלה ממש. וזה נהדר. אני מרגישה כאילו עד כה הייתי במין הקדמה ארוכה ומייגעת, ועכשיו מתחיל הסיפור. (אולי אפילו אעלה תמונות לא מסגירות. צריך לחשוב על זה).
כבר כמעט הכל מסודר- רק אינטרנט אין. כבלים גם אין- אבל לא יהיו בעתיד. החלטנו להתנזר, ולהסתפק ב1, 2 ו-10 (אם אתם מתעקשים, גם 33)+ספריית הסרטים והסדרות שטיפחנו בחודשים האחרונים.
האמת שבאמת אין שום הבדל- שידורים חוזרים של סיינפלד ראיתי גם בביפ, רק שאז לא יכלתי לעשות פריז.
הכיף האמיתי הוא לראות טווין פיקס- חבר שלי הוריד לי לבקשתי, ואני נהנית מכל רגע (וגם מהנוסטלגיה).

אוי לורה, התגעגעתי.

אגב נוסטלגיה, לעצרת הזיכרון לא הלכתי השנה. בשנה שעברה הלכתי כי הייתי חייבת, אבל באופן כללי אני נוטה להימנע. זו בעיקר הזדמנות להתרפק על נוסטלגיה באופן הכי לא פרודוקטיבי שאפשר, ובכלל- אירוע די מעצבן. נקודת זכות שחייבים לציין בכל זאת, היא ההחלטה להימנע מנאומי פוליטיקאים.
(אגב, זאת רק אני, או שהשנה לא היה אחד שלא הרגיש חופשי להשתלח בעצרת ובסימבוליותה? מצד אחד, זה לא דיבר גם אלי. מצד שני- חינגת הלא אכפתיות הזאת הרגיזה אותי).
אז במקום העצרת, הדרמתי לאזור קיבוץ גלויות, לערב אלטרנתיב של תלמידי הסטודיו של ניסן נתיב. היה ממש מוצלח, כמו מין ציפורלה בגרסת הבוסר. כבר יש שם כמה שמתבלטים ככוכבים.
הדבר היחידי שצרם- וצרם חזק- הוא הניסיון העיקש (ואולי אפילו הגרידי) לדחוס כמות בלתי נתפסת של צופים לאולמונצ'יק הפצפון בו נערך המופע. אמרו לי שכל שנה זה ככה, אבל זו לא סיבה להשלים עם העובדה שאנשים קנו כרטיסים ונשארו מאחורי הדלת.