חפש בבלוג זה

יום שישי, 23 בדצמבר 2016

שיר לסוף השבוע ומחשבות על אמנות

היום נפל לי אסימון. הבנתי שכשאני נחשפת ליצירה שהיא מעולה בעיניי, כזאת שמרטיטה את מיתרי ליבי ומעלה לי דמעות בעיניים, אני נהיית קצת מפגרת. אני לא מסוגלת ליצור בעצמי, לא מסוגלת לחשוב על דברים שלא נוגעים למה שקראתי\שמעתי. לפעמים אפילו לא מסוגלת לתפקד באופן בסיסי. כל מה שאני רוצה זה רק לצרוך את הספר\אלבום\סרט הזה בריפיט לתוך הווריד. וזו לא חייבת להיות איזו יצירה מתוחכמת-אליטיסטית-סוגה עלית. פשוט משהו שמתיישב לי בול על איזה נרב. 

בקיץ שבו גיליתי את הדורז בקושי אכלתי. אני חושבת שזה הקיץ היחיד בחיי שבו גלידה לא היוותה אפילו פיתוי.
כשקראתי את "חירות", לא הייתי מסוגלת לתקשר עם הסביבה. כשסיימתי את הספר רציתי לסגור את הבלוג, כי הרגשתי שאין שום טעם לנסות לכתוב בעצמי.
כשהבנתי לראשונה את station to station, לא הצלחתי לעשות שום דבר חוץ מלשמוע את האלבום שוב ושוב. אני זוכרת את עצמי מחשבת זמנים באוטובוס לפי מספר הפעמים ששמעתי בנסיעה את שיר הנושא של האלבום (הוא טיפה יותר מעשר דקות, אז די נוח למדוד בעזרתו. בסיס עשר וזה). 
בכל פעם שאני מסיימת לקרוא את "האמן ומרגריטה" אני (1) בוכה, (2) מרגישה שהמשמעות היחידה שאני יכולה להעניק לחיי היא לקרוא את הספר מההתחלה. 

היום זה קרה לי שוב, עם האלבום הראשון של הסטון רוזס. אני מכירה את כל השירים בו, אבל משום מה עד כה לא יצא לי לשמוע אותו במלואו. מהבוקר שמעתי אותו כבר איזה ארבע פעמים. תכננתי לכתוב היום פוסט, היו לי כמה רעיונות מגובבים בטיוטות הג'ימייל שלי, אבל תוך כדי האזנה התמוססתי לחלוטין. הרגשתי שאין שום סיבה שאצור משהו משלי. שזה יהיה אפילו מעשה יומרני. 

הבטחתי שיר לסוף השבוע, אז הנה הוא. נראה לי שזה האהוב עליי באלבום. אני שומעת (בפעם הטריליון) ונמסה.


בכל פעם שיש לי קראש מוזיקלי שמוביל להתאבססות על להקה, אלבום או שיר מסוים, אני תוהה מה השכנים שלי חושבים ומה אני הייתי חושבת אם הייתי במקומם. הקירות אצלנו בבניין ממש דקים. 

מחשבה שעברה לי בראש רק עכשיו, במעבר חוזר על הפוסט לפני הפרסום שלו - מה שאני מתארת כאן זו בעצם התאהבות. טמטום קל, התאבססות מוחלטת, חוסר תיאבון, התבטלות האגו, רצון להתמקד באופן טוטאלי במושא הרגש. והוא לא חייב להיות חכם במיוחד או יפה במיוחד, פשוט מישהו שמתיישב לי בול על איזה נרב. 

יום שני, 12 בדצמבר 2016

חורף בתל אביב

מעשה שקרה באמת.

בסופו של יום לימודים ארוך, עת עמדתי להכנס אל חדר המדרגות, שמעתי מאחורי מישהי מצווה: "חכי, תחזיקי לי את הדלת". נשמעתי. החזקתי. היא נכנסה, חמושה במגפונים מדוגמים ובקוקו ייצוגי, ובירכה אותי במאור פנים לא אופייני לבניינים משותפים: "שלום, אני סבתא של עומריקי!".

הותקלתי. לא היה לי מושג מי זה עומריקי. הגבתי בחיוך שנראה לי כמו הדרך האלגנטית להתחמק מהודאה שאני קלישאה תל אביבית שלא מכירה את השכנים של עצמה. המשכתי לטפס אחריה במדרגות תוך שאני מעריצה את המגפונים שלה ומזכירה לעצמי לרכוש נעלי חורף חדשות.

בקומה 1 וחצי הותקלתי שוב והפעם חזיתית. "את מכירה את עומריקי?". נאלצתי להודות שלא. "את חדשה כאן?" – "לא". עכשיו כבר התעצבנתי בלב. סבתא או לא סבתא, מגפונים או לא מגפונים, אבל מי שמך לשפוט אותי ואת מידת הניכור שלי משכניי. "הוא ילד חמוד כזה, עם תלתלים חומים. בטוח שאת לא מכירה אותו? עמריקי וירדן, את בטוח מכירה אותם".

בשלב הזה נפל לי האסימון ופצחתי בדיאלוג פנימי ומהיר עם עצמי. אז עומריקי הוא הסטודנט למדעי החברה שגר בדירה לידי? לא היה לי מושג שככה קוראים לו, אבל ראיינתי אותו פעם למחקר בפסיכולוגיה. יש לו חברה? בשם ירדן? לא זכרתי. ואני לא יודעת אם נכון להגדיר את השיער שלו כתלתלים, בעיניי אלו יותר מפרצים. אבל ידוע שסבתות נוטות לפרגן. בטח סבתות שמגדירות את נכדן הסטלן בן ה-20 ומשהו "ילד חמוד". ואגב סבתות ופרגון – סחתיין על סבתא של עומריקי. אטיטיוד מעצבן, אבל הייתי מתה להיראות ככה כשהנכד שלי יהיה באוניברסיטה. מעניין מה הסוד שלה. 

בעודי מנסה לפענח את סוד החיוניות של סבתא-של-עומריקי ומתכוננת למפגש המעניין בינה לבין נכדה בקומה השלישית, ראיתי להפתעתי את סבתא חולפת באלגנטיות על פני הדלת של החשוד-כעומריקי. במקומה היא ניגשה אל הדירה האחרונה בקומה, שבה מתגוררת השכנה שלי עם בנה הקטן והזועף שאף פעם לא אומר לי שלום במדרגות. כעבור עוד רגע של הפתעה נזכרתי שגם לקטן הזועף יש תלתלים חומים. 

אני תמיד ממהרת להיכנס הביתה כדי להימנע ממפגשי שכנים ותמיד שופטת את עצמי על זה (הרי בחרתי במקצוע שכל-כולו קשר אנושי. אין סנדלרית יחפה ממני. מה שמזכיר לי - עדיין לא קניתי מגפיים). הפעם פעלתי במהירות שיא תוך הדחקה מוחלטת של דחף השיפוטיות. לא הייתי מסוגלת לעמוד בפני נזיפה חזיתית נוספת או בפני עימות עם העובדה שאני אכן תל אביבית קלישאתית שלא מכירה את השכנים שלה. מעניין אם סבתא סיפרה לעומריקי שהשכנה לא יודעת מי הוא. במקומו גם אני הייתי זועפת עליי במדרגות מעתה ועד עולם.  

כבר כמה שנים אני מפנטזת קלות על המגפונים מהדגם הזה של דנית ירון (באחד משני הצבעים האלו).
הם ממש יפים בעיניי ונראה לי שחיתוך הקרסול שלהם יתאים גם לשמלות וחצאיות, אבל הם יקרים פחד.
כשאהיה סבתא אקנה לעצמי כאלו

יום שבת, 3 בדצמבר 2016

fée marraine

אני ממש אוהבת ללבוש חצאית יחד עם סוודר. בייחוד כשמדובר בחצאית יחסית דקיקה. אני זוכרת בדיוק מתי נחשפתי למראה הזה לראשונה, אפילו תיעדתי את רגע ההארה בפוסט הזה. השילוב של חצאית מתנפנפת עם סוודר צ'אנקי הוא ביתי ופייתי גם יחד בעיניי. אני מתלבשת ככה לאירועים חורפיים שחשוב לי להיראות בהם פאשן פורוורד אבל גם להרגיש בנוח.

ואז נתקלתי במראה הזה שג'ניפר לורנס בחרה בו בשביל לקדם איזה סרט חדש שלה:


לכאורה, המראה הזה אמור להיות פסגת חלומות האאוטפיט הזה. הצבעים מקסימים, הכוכבים הקטנים שעל החצאית לגמרי שבו את לבי, אבל איכשהו זה לא מסתדר לי. הגדלתי לעשות, חיפשתי כמה שיותר תמונות ממסיבת העיתונאים ועדיין לא הצלחתי להתחבר למראה.




אני מנסה לפצח למה. אולי זה בגלל הכוכב שמרוח על החזה ומזכיר לי סווטשרטים של פוקס מהעשור הראשון של שנות האלפיים? אולי בגלל השקיפות של החצאית? (אני ממש שונאת חצאיות שהן "חצי חצי" מבחינת שקיפות). אולי בגלל הנעליים הסינדרליות? (אני אוהבת לשלב מראות עדינים כאלו עם נעליים מאסיביות, בוייב הפיה שעשתה חודש תורנות רפת). אולי בגלל מפתח הצוואר הסגור של הסוודר?

לא חשבתי על זה קודם, אבל עכשיו עולה לי בראש שאולי האאוטפיט "מתואם" מדי. כאילו מרושל וביתי, אבל בעצם נבחר בקפידה. הכוכבים שעל החצאית תואמים את אלו שעל הסוודר שתואמים את הקונספט של הסרט (אני חושבת. מודה שלא התעמקתי בו). זה כמו להתאים את צבע החגורה לצבע הגופיית-סבא לצבע התפרים של הלי קופר (מי שהתבגרה בתחילת האלפיימז תבין) וזה חסר מעוף ואפילו כבד. רצתה פיה, יצאה סנדקית. 

יום שישי, 18 בנובמבר 2016

דכאון מרג'ורי 2.0

מגו'רי שלום רב,
שמי X מחברת Y
אשמח לדעת האם הבלוג אשר בבעלותך " marjorie Morningstar עדיין פעיל?
בברכה

קיבלתי את המייל הזה לפני כמה ימים והסמליות שבשגיאת ההקלדה הצחיקה אותי.
אני לא בדכאון, בטח שלא מג'ורי (או בעצם, מז'ורי. עדיף ככה), אבל זנחתי את הכתיבה כי אני בעיצומו של תואר אינטנסיבי בפסיכולוגיה ולכן הסמליות נשמרת. 

שיר לסוף השבוע (או בעצם אלבום) - פסקול הלמידה שלי בשבועות האחרונים.
אני ממש אוהבת ללמוד עם מוזיקה ברזילאית. קודם כל כי אני לא מבינה כלום, לכן המילים לא יכולות להסיח את דעתי. חוץ מזה כי היא רגועה בצורה לא סבירה כמעט ומשדרת לי אווירה של לחיות את ההווה, שזה איזון חשוב ללחצי האקדמיה. ובכלל - המבטא הברזילאי המאנפף-מנוזל מצחיק אותי ברמות ומשפר לי את מצב הרוח ברגעים של בלוז. 



יום ראשון, 25 בספטמבר 2016

breaking the girl

תמונות (משמאל למעלה בכיוון השעון):
 https://market.marmelada.co.il/products/251774
 http://www.zara.com/il/en/woman/dresses/basic-dress-c269185p3678615.html
https://market.marmelada.co.il/products/3853960920
ומעשה ידי מצלמתי
  • השמלה השחורה מזארה
  • שמלת חולצה שחורה של ראש אינדיאני
  • שמלה לבנה + קרדיגן לבן
  • ליוויס שחור
  • ליוויס כחול גבוה
  • סקיני שחור דהוי
  • סקיני שחור גבוה (יעל אדמוני)
  • חולצת ג'ינס מכופתרת
  • חולצה ירוקה של יעל אדמוני (כן, אני אוהבת את יעל אדמוני. היא גורמת לי להרגיש התל אביבית המתוחכמת שתמיד רציתי להיות)
  • חולצת תכלת משבצות מכופתרת
  • נייקי כחולות
  • טבע נאות
  • האש פאפיז
  • סבון פנים בבקבוק קטן
  • קרם הגנה של וישי
  • דוגמית קרם פנים - לקנות שם בגודל מלא
  • איפור מינימלי
  • קונדומים
  • אייפודים + פודקאסטים
  • ספרים

("מה לקחת לניו יורק", מ. מורנינגסטאר, under review)

לארוז זה בעצם לפרק את שגרת היומיום שלך לפרטי פרטים. לשבת מול דף ריק ולחשוב על כל המוצרים שעושים אותי אני. כמאמר הקאצ'פרייז הקריפי (רק לי המשפט הזה מזכיר את באפלו ביל, הרוצח הסדרתי משתיקת הכבשים?), let me put my face on. 

גיבוש רשמ"צ גורם לי לתהות מה היה קורה אם לא הייתי משתמשת באף אחד מהתכשירים והמכשירים האלו. איך הייתי נראית? עד כמה הייתי שונה מעצמי של היום?

אני יכולה ממש להבין למה יש אנשים ששונאים לארוז. הגדרה עצמית באמצעות 20 ק"ג לא כולל אוברווייט יכולה להיות די מאתגרת. אני גם יכולה לחלוטין להבין למה יש אנשים שמתים על אריזה - בדיוק בגלל שהיא מאפשרת להם להגדיר את עצמם. להתעסק בעצמם בצורה בלתי מתנצלת ולספר לעולם מי הם. או אפילו יותר טוב - להגדיר אלו מין אנשים הם מבקשים להיות. והרי מחוץ לטריטוריה המוכרת, בהינף חולצת ג'ינס מכופתרת ופלאטס שטוחות עם שפיץ, אני יכולה פתאום להפוך להיות בחורה ששומעת פודקאסטים ומתהדרת באיפור מינימלי. 

יום שישי, 16 בספטמבר 2016

שמונה דברים יפים שמצאתי ברחוב

אני מנסה לאלף את עצמי לנתק את המבט מהטלפון עד כמה שאפשר. באוטובוס, ברחוב, ברכבת. בכל הדברים היפים האלו נתקלתי כשהייתי מנותקת מהטלפון (לכן אין להם תיעוד מצולם. זה היה מפספס את כל הנקודה). הפוסט הזה הוא בעצם חיזוק חיובי לעצמי, על כך שהתנהגתי יפה כל כך ולא קברתי את מבטי במסך.

1. זוג בשנות השבעים לחייו מתנשק במרץ ובלהט שלא היו מביישים תיכוניסטים. הם אפילו נשענו על עמוד (זה היה בכניסה לעיריית תל אביב), מה שרק העצים את האנרגיות הטינאייג'ריות של הסיטואציה. 

2. בחורה עם טופ שחור קצר עם שרוולים עד המרפקים וחצאית מידי מתנפנפת בצבע שמנת עם עיטורים עליה. מראה סתוי ובלרינאי. מתחשק לי גם לנסות. דוגמאות שמצאתי ברשת ולא מתקרבות למקור הקליל והמקסים:
מכאן



3. חניה.
להתלהב מחניה זו קלישאה תל אביבית שחוקה עוד מימי שירת הסירנה
4. אישה לבושה בוורוד מכף רגל ועד ראש. שמלה ורודה, שרשרת סטייטמנט ורודה, שפתון ורוד, נעליים ורודות. הכל בגוונים שונים. זה לא היה יפה במובן של "וואו בא לי לאמץ את הכל". למעשה לא בא לי לאמץ משם כלום (וזאת על אף הפשרת היחסים ביני לבין ורוד שנחשפה כאן לאחרונה). אבל זה היה מרשים. היא גם לא נראתה כמו קרייזי ליידי שכזאת, אלא כמו מישהי שקיבלה החלטה מושכלת ללבוש משהו יוצא דופן. כמו איזה מיצג אמנות מודרנית. 

5. בר מעפן וסחי, אבל עם גינה מעוטרת בגזיליון נורות צבעוניות. לגמרי stranger things inspired (אם כי נראה לי שהוא נראה ככה עוד לפני שיצאה הסדרה). 

6. סבתא מהממת ומתוקתקת שלבשה שמלת משבצות בגוונים ירקרקים ובגזרה מושלמת, עם קשירה במותן ומחשוף טרפזי.

7. מישהי עם סנדלי עקב מושלמים ומוגזמים, עם עקב בלוקי ופרווה צמרירית ברצועה הקדמית. סתם ככה באמצע דיזנגוף.

8. מישהי מאופרת בקפידה ובדרמטיות, עם כיסוי ראש בסגנון כרמן מירנדה, שמלה פרחונית עם כתף אחת ומחרוזת ענקית, יושבת ואוכלת חומוס. מה שהיה יפה במיוחד זה שהיא לא הייתה מבוגרת נורא ותמהונית וגם לא תיכוניסטית צעירה והיפסטרית. מישהי רגילה לחלוטין, בסיטואציה הכי רגילה שיש, במראה שובר לחלוטין. זה היה מחזה מפתיע ומקסים.

אגב ובלי קשר לכלום - עשיתי השבוע פדיקור שחור כמו של בעלות הרגליים בתמונה האחרונה. אני עפה עליו לחלוטין, הוא אפילו התעלה על ציפיותיי. נראה שיק במיוחד עם סנדלי עקב. 

יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

שוב הוא כאן

אחרי הפוסט מלא הניימדרופינג האחרון, אני מרגישה צורך להכות על חטא ולהביא אל הכתב את הדברים הגולמיים ביותר שמסתובבים לי בראש (אם כי יכול מאוד להיות שכל מה שמסתובב לי בראש הוא בעצם ניימדרופינג).
without further ado - קבלו את חלומות התקופה האחרונה (הם היו די צפופים באוגוסט, מקווה שלא אתיש את קוראיי הספורים), נו פילטר.

16.8.16:
חלמתי שאני ישנה ומתעוררת במפתיע, אחרי שנזכרתי שארגנתי לעצמי מסיבת פרידה באיזה בר ביפו לציון עזיבתי מקום שעבדתי בו השנה. אני מתעוררת מודאגת במיוחד, כי בכלל לא בא לי ללכת למסיבה הזאת (גם חורף וקר בחוץ), מה גם שבכלל לא ייחצנתי אותה ואני חושבת שאף אחד לא יבוא (חוץ מא' הג'ינג'י, שאני יודעת שיגיע). כשאני יוצאת מהמיטה, אני רואה שהבית שלנו נהרס לגמרי מסופה שהתחוללה. 

****************************************************
17.8.16:
חלום די משעמם מבית היוצר של ישראל כץ. חלמתי שכל קווי האוטובוס שמגיעים בדרך כלל מהאוניברסיטה לנמיר (171, 274 וכו) הגיעו במקום לאבן גבירול, כנראה בגלל שינויי הרכבת הקלה. הייתה בחלום תחושה נחמדה, כי אני אוהבת שכל הדרכים מתכנסות הביתה, אבל גם מבולגנת ועצבנית - בכל זאת שינויים בנתיבי תחבורצ.
****************************************************
18.8.16:
חלמתי שנכנסים כל מיני אנשים אלינו הביתה, דרך כל מיני דלתות, כשאני עירומה לגמרי. זה לא היה נעים בכלל ואפילו מפחיד. אבל אח"כ החלום עבר לפאזה נחמדה (ר' צחק עליי כשסיפרתי לו ושאל אם העברתי ערוץ, כי ממש אין קשר בין הסצנות) במסגרתה א' הבת ואני עשינו קניות בזארה. בדיוק כשמדדתי נעליים בצבע בורדו, השעון המעורר של ר' צלצל והעיר גם אותי.

החלום הזה היה מאוד מעוגן במציאות, כי באותו לילה ישנתי בעירום ובבוקר שאחרי הלכתי לזארה ונהניתי עד מאוד.
באמת יש העונה בזארה נעליים בצבע בורדו
****************************************************
19.8.16:
חלמתי ש-ר' ואני יוצאים לחופשה באיזה מלון, שקראתי עליו לפני באינטרנט ומצאתי ביקורות די מעורבות. ממש כשאנחנו נכנסים לחדר שלנו, אנחנו שומעים ויכוח מכוער ביותר בין אורחת לבין מישהו מטעם המלון, מה שרק מעצים את החששות שלי. אנחנו מגיעים לחדר ואני רוצה להוריד את כיסוי המיטה, כי קראתי בספר של שלי גרוס (כן כן) שלא מכבסים אותם אף פעם, אבל ר' לא מבין מה אני רוצה מחייו ומתעצבן עליי. הוא רוצה ללכת לישון. 

אח"כ אני רוצה ללכת להתרחץ ואני מלקטת קרמים וסבונים מכל מיני ארונות נסתרים בחדר שלנו (פתאום החדר מתברר כעצום. יותר כבית בין שתי קומות, בסגנון הבית שישנו בו פעם באיזה AIRBNB מוצלח במיוחד). אני נכנסת לחדר האמבטיה ואז אני קצת מבינה על מה התלונות. חדר האמבטיה לא מלוכלך או מוזנח, אבל הוא פשוט נראה כמו חדר בבית אחר. כל המלון נראה לבן, מצוחצח, "מלוני" וחסר אישיות, וחדר האמבטיה נראה פשוט כמו חדר אמבטיה בבית של מישהו. היה בו מקלחון גדול ממתכת חומה כהה, עם זכוכית משובצת כזאת (כמו בדלתות מטבח מהסבנטיז). אפילו האור בו שונה, אין אור מנורות צהבהב שאופייני כלכך לבתי מלון, אלא אור אפרפר מהחלון הגדול הפונה החוצה. בעיניי זה דווקא נורא מוצא חן.

זה לא בדיוק מה שהיה בחלום, אבל מעביר לא רע את התחושה
****************************************************
31.8.16:
חלמתי הלילה שאני עוזרת לשני ספיבק לשמור על איזה בית עצום של אנשים מאוד עשירים שנסעו לחו"ל. אני לא זוכרת אם אנחנו גם צריכות לנקות אותו. יש שם גם תינוקת שאנחנו צריכות לשמור עליה. הבית עצמו בנוי בצורה נורא מוזרה ואני לא מצליחה להתמצא בו. יש בו המון קומות. הוא שוכן באיזושהי עיר גדולה. אני חושבת שניו יורק, אבל יכול להיות שדווקא ברלין. בכל מקרה, מדובר בבית שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם להחזיק בו. הוא בנוי בצורה מאוד מודרנית, עם חדרים לא מרובעים וכל מיני זוויות חדות, אבל אני שמה לב שבקומה התחתונה יש חדר שהוא יחסית מוזנח. אני מסתכלת על הקירות ועל הריצוף שלו ופתאום מבינה שהחדר הזה היה הבית הישן המקורי, ועליו הוסיפו את כל המבנה החדש. 

עוד משהו משונה בבית: לחדר הילדים צריך להיכנס עם קוד, ואני לא יודעת אותו וחוששת מה יהיה, אבל אז מסתבר לי שהדלת בכלל לא נעולה. חוץ מזה, יש בבית המון קירות הזזה. לא ממש בסגנון יפני, אלו קירות לבנים פלסטיים שמתקפלים כמו מין אקורדיון שכזה. נראה לי שראיתי קירות-דלתות כאלו מתישהו במציאות.
****************************************************
ללא תאריך, מאותו שבוע של החלום הקודם:
חלום מוזר ביותר. אני זוכרת ממנו רק חלקים. נסעתי בעיר גדולה, שהייתה תל אביב אבל לא ממש נראתה כמותה, אלא הייתה מלאה כבישים מהירים, גשרים ומחלפים מבטון חשוף. בחלום נסעתי באזור הכניסה לעיר שסמוך למחלף השלום. אני לא זוכרת אם נסעתי באוטובוס, במונית או ברכב פרטי. נראה לי שלא נהגתי. 

נתקלתי שם בשתי בנות - אחת טרנסג'נדרית, אחת לא. הן היו אבודות אבל גם גסות רוח ובעלות סגנון בוטה כזה. הרגשתי שאני צריכה לעזור להן להתמצא אבל גם היה לי לא נעים בחברתן. לקחתי אותן טרמפ והסברתי להן על הכבישים, התחנות והמחלפים. אח"כ ירדתי איתן יחד במגרש עפר גדול, שהיה מסוף ארלוזורוב. הלכתי איתן לאיזה קראוון שניצב שם, שהייתה בו מכירת בגדים יד שניה. פגשתי שם גם את אחותי שמדדה כל מיני בגדים. היה המשך אבל אני לא ממש זוכרת אותו. באופן כללי זה חלום שהתאפיין בתחושה אבודה ולא חיובית.

זו תמונה מחורבנת, אבל היא ממחישה את אהבתי לגשרים. צילמתי אותה מזמן, באיזה לילה כשהלכתי הביתה על גשר מוזס
****************************************************
4.9.16:
הסעתי את ר' באוטו לאנשהו, בחלום היה לנו אוטו קטן ואדום, דומה לזה של אבא אבל מדגם קיה פיקנטו. נסענו בעיר שהייתה תל אביב אבל נראתה מאוד שונה ממנה. אחרי שהורדתי את ר' רציתי ללכת לסופר וחשבתי ללכת לסניף של שופרסל בבן יהודה, אולי כי זה הסניף הראשון אי פעם, אבל איכשהו פספסתי את הפניה מאלנבי לבן יהודה וגם חשבתי שעדיף לי בכלל לנסוע הביתה כדי למצוא חניה, וללכת לסופר של ארלוזורוב. 

נסעתי כביכול לכיוון הבית, בדרך שנראתה בכלל לא כמו תל אביב, אלא כמו כבישים בטרומסו. לקחתי פניה מסוימת שמאלה ואז ראיתי שכל המכוניות נוסעות לפתע בכיוון ההפוך. בהתחלה אני חושבת שפניתי לא נכון, ואז מבינה שנראה קרה משהו וכולם הסתובבו, כי אני רואה מכוניות נוסעות על שולי הכביש. אני יוצאת לרגע מהאוטו כדי להבין מה קרה ופתאום רואה את האוטו נוסע. אני חושבת בהתחלה שהוא הידרדר במורד, אבל אז מבינה שהוא לא נוסע ברוורס, אלא שהסתובב, ושגנבו לי את האוטו. וגם הטלפון שלי בפנים. אני מתחילה לרוץ בעקבותיו לעבר כביש ראשי יותר והוא נעלם לי. 

אני עוצרת אוטו שבו חבורת סטלנים שנראה שחזרו ממסיבה וגורמת להם לקחת אותי לתחנת המשטרה. גם יתר הכבישים והתחנה עצמה לא נראים בארץ, שמתי לב לזה אפילו בחלום. הם נראים ציוריים כאלו, כמו באיזו עיר אירופאית קטנה לחוף הים התיכון. כשאני בתחנת המשטרה אני קולטת שאין לי אפילו מספר רכב לתת, כי האוטו חדש ואני לא יודעת מה מספרו. אני מנסה להתקשר ל-ר' מהטלפון בתחנה ולא מצליחה לתפוס אותו. בשלב מסוים אני מתחילה לחשוד שכל ההתרחשות המוזרה של המכוניות שנסעו נגד הכיוון הייתה תחבולה שמטרתה לגרום לי לצאת מהאוטו כדי לגנוב אותו. כשאני יוצאת מהתחנה אני מופתעת לגלות שהסטלנים שהסיעו אותי חיכו לי. אני לא מופתעת לראות שאחד מהם מקיא באיזו ערוגה.

יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

pink washing

בזמן האחרון אני שומעת יותר ויותר אייטיז, בדגש על ניו ווייב. אין ספק שזה תחת השפעה חזקה של סטריינג'ר ת'ינגס (וגם של סינג סטריט האירי החמוד, שהוא כמו גרסת היי סקול מיוזיקל לקומיטמנטס), אבל לדעתי גם מתוך איזושהי בשלות. כלומר, אחרי שנים שבהם הרגשתי שרק ריפים מצ'ואיסטיים מהסבנטיז (או סוף הסיקסטיז) יכולים להניע את מיתרי לבי, אני מרגישה קצת מיצוי מהז'אנר ומוכנה לרוקסטארז שלא אוחזים בשיערותיך וגוררים אותך אל המערה שלהם. בקיצור, איאן קרטיס. 

אחרי חרישה מסיבית על ג'וי דיוויז'ן (ובאמת שאין הרבה על מה לחרוש) ועל הסמית'ס אהוביי הרחבתי את יריעת האייטיז שלי ועברתי לזוועות אמיתיות. דברים שבן הזוג שלי מתחלחל מהם כפי שאני מתחלחלת מיקירי הסטונר המשמימים שלו. למשל, הסייקדליק פארז, שהכרתי בעבר בשטחיות רבה רק באמצעות ההמלצות של ג'אנגו. 


ממש הופתעתי לגלות שהסרט נעשה בעקבות השיר ולא להיפך. פריטי אין פינק יצא באלבום של הסייקדליק פארז כבר ב-81'. הסרט יצא ב-86' וכולל גרסה מחודשת של השיר שהוקלטה בשבילו במיוחד. 

אגב ורוד, אני מרגישה שבתקופה האחרונה כל המסרים ששלי גרוס ונעה מכבי ניסו להעביר בנוגע ללגיטימיות של הצבע מתחילים לחלחל אליי. פתאום אני חושבת שוורוד זה מגניב. קיבלתי במתנה ליומולדת את העגילים האלו של פטיט דילייטס וכבר יצא לי לענוד אותם לצד עגיל ורוד נוסף (יש לי שלושה חורים באוזניים. זה הכי מורד שלי). אפילו העזתי וצירפתי אליהם צמיד רוזקוורץ שקיבלתי לפני כמה שנים ולא הצלחתי לענוד בעבר מבלי להרגיש כבודה ומבוגרת מדי. זה היה הומאז' משלי למראה הקרייזי ליידי שלובשת רק צבע אחד. 



כשאחותי ראתה אותי ככה, היא אמרה לי שרוזקוורץ זו אבן ממש טובה כי היא קשורה לאהבה עצמית. אני יודעת יותר מדי טוב שזה אחד התחומים הכי חלשים אצלי, אז אולי החסך שלי מאותת לעצמו. כמו ילדים קטנים שחסר להם סידן והם מלקקים קירות, כך אני מתעטפת בוורוד כדי לאהוב את עצמי יותר. 

עוד התחדשות ורודה בגזרתי, שהיא באמת בגדר חדשות מרעישות, היא שקניתי לק ורוד(!) בהיר(!!). במשך שנים סלדתי מלקים בצבעים קלאסיים בעקבות טראומת ילדות: בסופר פארם שבו נהגתי לשרוץ עם חברותיי כשהיינו בחטיבה היו רק לקים בצבעים כאלו. אדום, בורדו, ורוד בהיר, פנינה (שזה הצבע המחריד ביותר בעיניי עד עצם היום הזה). בכל פעם הייתי סורקת את מדפי הלקים בחיפוש אחרי שחור-אביב-גפן (היינו ממש לא מעודכנים. לשאוף ללוק של אביב גפן בעשור הראשון של שנות האלפיים זה אנכרוניסטי ביותר), מתאכזבת וקונה לק סגול כהה בתקווה שייראה דומה. כמובן שתמיד היה לו גימור פנינתי והתוצר הסופי נראה יותר כמו הציפורניים של סבתא של אביב גפן. אבל לענייננו, קניתי לק ורוד בהיר והוא על הציפורניים שלי כבר ארבעה ימים תמימים.

הדבר הורוד האחרון, שכמעט קרה ובסוף לא, הוא זה:


הן לא נרכשו משיקולים טכניים (וגם כי אני חושבת שאני לא באמת מוכנה לכך נפשית). אולי זה קצת חבל, נראה לי שהן היו יכולות להיות כוכבות אינסטגרם.
אגב, שמתי לב ששלושת הפוסטים האחרונים שלי היו בסימן צבעים. כחול, סגול, ורוד. אני ממש קישלובסקי. 

יום שני, 5 בספטמבר 2016

the girl with the power suit

אמא שלי סיפרה לי מזמן שהפעם הראשונה שבה נתקלה באישה לבושה במכנסיים באירוע חגיגי הייתה בחתונה שהלכה אליה בתור ילדה קטנה. אם אני זוכרת נכון את הסיפור זו הייתה חליפת מכנסיים סגולה, מה שמתאים מאוד לרוח התקופה (סוף סיקסטיז). תכלס זה גם מתאים לרוח התקופה הנוכחית, כי בגלריה טוענים שסגול הולך להיות הצבע של סתיו 2016 (מצד שני בגלריה טענו שהקטיפה חוזרת. הם לא מתביישים? לכתוב לקראת הסתיו על הקאמבק של הקטיפה? ביום שבו אתמנה לעורכת מגזין אתיז את ראשו של כל מי שיציע לי אייטים עפשים שכאלו. מי שיכלול בכתבה את הצירוף "מחתרת הקטיפה" ייתלה בקמפו די פיורי). 

קנזו, מתוך האתר של ווג. מעניין אם זה היה סגול כזה
זה באמת יפה, למעט תסרוקת הוויטני יוסטון.
כמעט קניתי תיק בצבע כזה לפני שבועיים, אבל הוא היה מ-PVC ואחותי הטבעונית אמרה לי שזה גרוע סביבתית לא פחות מעור
בקיצור, מכנסיים לחתונות. במשך שנים לא הבנתי מה מצאה אמא שלי באישה בסגול וחשבתי לעצמי שחליפות מכנסיים (שלא לומר ג'אמפסוטס, שהם הבני הדודים הפרחיים שלהן) הן ייהרג ובל יעבור מבחינתי. רצה הגורל ולפני כמה שבועות קניתי ג'אמפסוט מלכותי. אני מתעתדת ללבוש אותו לאחת מהחתונות המתקרבות אליי ולהראות כמו פרחה מהממת. חסרות לי רק נעליים מתאימות. נראה לי שאני זקוקה לסנדלים עם רצועות דקות, אין ברירה. אני גם תוהה איזו תסרוקת לעשות. בא לי משהו אסוף שייתן את הכבוד לגב הפתוח. 

פדיקור שחור זה מה זה משהו שהולך לקרות מבחינתי
אגב, החתונה עם ההופעה הבלתי נשכחת של האישה בסגול הייתה החתונה של דוד של אמא שלי, אח של סבא. איש מאוד נחמד שנשוי (כבר הרבה שנים) לאישה מאוד נחמדה. אני לא כל כך בקשר איתם, אבל סבא שלי הפציר בי שאבקר אותם. כשהצעתי לסבתא שלי שנבקר אותם יחד (בכל זאת מישהו צריך לשבור את הקרח. וסבתא שלי טובה בזה כשהיא רוצה), היא ענתה לי במפתיע שהיא לא מדברת איתם ושהיא תסביר לי מדוע "כשתנוח עליה הרוח". זה ביאס אותי בצורה לא סבירה. אני לא יודעת ממש למה, אבל נורא קשה לי להתבגר ולהיחשף לתככים משפחתיים. מבחינתי כולנו צריכים להישאר לנצח חמודים, מאושרים ודביקים מפאי תותי יער כמו המשפחות בכפר המהומה של אסטריד לינדגרן. 

יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

bluesing

הורים וילדים בסוף החופש הגדול. כמה דיו מקלדות נשפך על זה. בתקופה האחרונה זה היה נושא השיחה העיקרי פחות או יותר בכל קבוצת פייסבוק שאני חברה בה (אגב, קטע מדהים עניין הקבוצות. אני מרגישה שכל השיח הפייסבוקי מתנהל היום במעגלים קטנים של תחומי עניין משותפים. מעניין אם פייסבוק בעצם דחפו לזה, נראה לי שזה מקל על טרגוט פרסומות לגולשים. אבל כרגיל אני גולשת לאסוציאציות וקונספירציות). 

בקיצור - הורים וילדים בסוף החופש הגדול. האם זה באמת כלכך גרוע? כשקראתי פוסטים של אמהות מיואשות או אבות רענן-שקדיים, נטיתי לפקפק בכך. אני מרגישה שאנשים בעיקר נהנים לקטר, כי זה מאפשר להם לא להיות בחוויה עצמה (ועוד לקבל על זה את החיזוק החיובי האולטימטיבי - לייקים של תשומת לב). כמו שמקטרים על למידה למבחנים או על יום ראשון בבוקר.

ובכל זאת, משיטוט אקראי ברחובות ניכר היה שאנשים באמת קצת מאבדים את זה וזולגים לאיטם לצורת תפקוד קמאית והישרדותית. משהו בסגנון חזון אחרית הימים של טיילר דרדן. בשבועות האחרונים ראיתי שלל ילדים עושים פיפי (ואולי גם קקי? לא נעצרתי כדי לבדוק) בשדרות וקרנות רחוב כאלו ואחרות. השיא היה אתמול - נתקלתי בילדה כבת 4, עירומה כביום היוולדה, שעמדה לבד באמצע דיזנגוף. במקביל, אמא שלה זינקה לכביש. בהתחלה זה נראה כמו אקט אובדני. אחרי כמה שניות הבנתי שהיא קפצה לקחת חבילת מגבונים ממכונית שעמדה באמצע הנתיב. 

Gloucester Beach, Bass Rocks, 1924, Edward Hopper

עדיין על דיזנגוף, בעודי כותבת את ההגיגים האלו בטלפון (גיליתי פיצ'ר מצוין של גוגל שמאפשר לי לעשות את זה בקלות), התיישבתי על שלולית דביקה שהשאיר איזה פעוט נופש אחר שישב כאן עם אמו לפני. היא הסתכלה עלי בלי לומר מילה. לרגע ראיתי הבזק מאשים במבט שלה, כאילו היא נוזפת בי על החוצפה שבלכתוב דברים שכאלה כשאין לי בכלל ילדים. או בכלל, על החוצפה שבנוכחותי המתריסה ונטולת הילדים. 

אבל עם כל השיפוטיות, או הרתיעה מההתמודדות הדביקה (תרתי משמע) הזאת, יש לי אפשרות להתחבר לזה באופן אישי. זה מזכיר לי את השנים שהעברתי בתור מדריכה-ראשגדית-מרכזת בצופים. תחושת הטירוף שאחזה בי מדי פעולה, המחשבה של "רק לצלוח אותה". פתקים, אבנים ולכלוכים כאלו ואחרים נתחבים בבהילות אל אינספור כיסיי ואל הג'אנספורט המעוך שלי מדי יום שלישי ושבת בין 16:00 ל-18:00. תחושה של אטפל בזה אח"כ, עכשיו אני חייבת להיות בהווה. 

זו לא הייתה חוויה רעה, אבל כן קצת מוטרפת. ניתוק כמעט מוחלט מעצמי. אפילו לא ממש כניסה לדמות אחרת, פשוט אובדן היכולת להסתכל על עצמי מבחוץ. אולי זו התחושה של הורות. אני מקווה ששבריר התובנה הזה שהבליח אצלי פה יאפשר לי להיות מודעת לזה יותר כשיגיע יומי. 

יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

reclaiming haifa

לסבתא שלי יש מסורת נהדרת ונדיבת לב במסגרתה היא מזמנת לחיפה מדי אוגוסט את אחותי ואותי כדי לקנות לנו מתנות יומולדת. היא תמיד מתעקשת שנלך לגרנד קניון, אולי מתוך מחשבה שזה מה שאנחנו מעוניינות בו, ומגבה את עצמה בטענתה הנצחית ש"אין מה לעשות בחיפה" ושהצעירים אוהבים את הגרנד. 

בהתחלה לא הייתה לנו התנגדות כי היינו צעירות ואהבנו את הגרנד, אבל בחלוף השנים צימחנו מצפון טבעוני-סביבתי-אנטי-תאגידי (בעיקר אחותי) וסנוביזם קניונים בסיסי (אני). בכלל, הסתקרנו לראות מה בכל זאת יש בחיפה עצמה ולא לחוות רק את אוויר המזגנים גדוש המשפחות הלחוצות של הקניון. כבר כמה שנים אנחנו מתלבטות איך לומר לסבתא שאנחנו פשוט רוצות לבקר איתה במרכז הכרמל, במחוזות הנוסטלגיה המשפחתיים, ושהמתנות אר נוט דה אישיו. 

השנה הצלחנו. הסתובבנו בעיר עצמה והרגשנו צודקות ונכונות מתמיד. החנויות על ציר מוריה ממש מתוקות. אמנם רובן באמת "לא לצעירות", כפי שמציינת סבתא, אבל יש גוד וייבז (וגוד וייבערס) ובאורח פלא מצאנו מה לקנות. אני לא ממש יודעת לצלם (בטח לא בתאורת חדר. באור טבעי אני עוד מצליחה קצת לזייף כישורי אינסטגרמיות, אבל כשהשמש שוקעת אני הופכת לדלעת), אבל מצרפת בכל זאת תמונות של מה שקניתי: קרופ-טופ סבנטיזי שאני מתה עליו מחנות בשם אגטה (לא זולה בכלל, אבל היה שם סייל שווה היום) ועגילים אולד-סקול סבתאיים ומנצנצים, כמו שכבר מזמן רציתי (סבתא זה השחור החדש. לא יודעת מה נסגר עם קיבעון הליידי-לייק שנחת עליי לאחרונה), ממרכז פנורמה שהוא מבחינתי חתיכת נוסטלגיה טהורה. 

בדרך דרומה אחותי ואני הסכמנו שזו ממש חולצת קים מפריקס אנד גיקס
i am 27, going to 77
חוץ מזה התלבטתי ארוכות אם לקנות סנדלים יפים באופן סופיסטיקייטד (מה זה אומר? שהם לא מחמיאים בצורה מובנת מאליה. כנראה שהחברות שלי יאהבו אותן יותר מבן זוגי. אבל הם גורמים לי להיראות סופיסטיכוסית) ומדהימים בנוחותם מאיזה בוטיק נעליים ששכחתי את שמו (על שדרות מוריה, ליד לחם ארז). אני בכלל לא צריכה עוד סנדלים על עקבים אלא פלאטס ולכן החלטתי לא לקנות אותם, עכשיו אני קצת מצטערת. גיגלתי כדי לבדוק אם מוכרים את הבראנד הזה בעוד מקומות (חברה פורטוגלית בשם bullboxer) ומצאתי שיש סנדלים כאלו באיזושהי רשת היי-סטריט ישראלית, ושהם עולים שם פי שניים ממחירם בחנות החיפאית. עכשיו אני מצטערת אפילו יותר :( 

כמובן שחבק הקרסול הזה הוא מה שהופך אותם מיפים ליפים באופן סופיטיקייטד
רציתי שהפוסט הזה יהיה יותר מורנינגסטארי. כלומר, יותר מתוחכם וגדוש תובנות ולא סתם "תראו מה קניתי ותצדיקו את מה שאני עוד רוצה לקנות", אבל בימי כתיבת התזה דנן, שבהם אני מתבוססת בהאשמה עצמית ולא מאפשרת לעצמי לכתוב דברים שאינם עוסקים בפסיכולוגיה קלינית, אני חייבת לפרסם פוסטים במהירות האפשרית אם אני רוצה שהם יעברו את שלב הטיוטה. 

בכל זאת אצרף איזו חפירה ורבלית לסיום.
אחותי סיפרה לי שאמא שלי החליטה איזה זרם דתי מתאים לכל אחד מאיתנו (כלומר, אחיי ואני). אני יצאתי קתוליות. אני חושבת שכרגיל, היא ממש צודקת. לא רק שאני שופטת את עצמי בחומרה אינקוויזיציונית ורואה כל גילוי הנאה כחטא (עד כאן אפשר גם לסווג אותי כפוריטנית וזה יתאים), אני גם מאוד אוהבת דברים גרנדיוזיים וגדולים מהחיים (גם קתדרלות. אבל גם גלאם רוק). חוץ מזה, אני הראשונה (מבין אחיי). וגם - יש לי אישיו בלתי מסתיים עם ריצוי סמכות הורית (שרובו ככולו מתרחש בתוך הראש שלי). 
קראו לי מהיום הגמוננינגסטאר. 

יום שלישי, 16 באוגוסט 2016

stars fading, but I linger on

יומן החלומות סטרייקס באק. מעניין שבתקופה האחרונה כולם היו מפחידים ו\או לא נעימים. התיאורים של כולם נכתבו בזמן אמת, בבוקר שלאחר החלום, ותועדו ביומן שאני מנהלת.

30/5/16:
חלמתי חלום ממש מבעית, אם כי הוא לא העיר אותי בבעתה ונזכרתי בו רק עכשיו ולא כשהתעוררתי.
בחלום עיוותי לעצמי איכשהו את הפנים (לא סתם בהעוויה מוקיונית, הפנים שלי הפכו ממש לפנים של מישהי אחרת, מכוערים מאוד) ולא הצלחתי להחזיר לעצמי את הפנים הקודמות שלי. 
זה הזכיר לי (יכול להיות שאפילו בחלום עצמו) סיטואציה מפחידה שמתוארת ב"יצר לב האדמה" של שהרה בלאו. 

29/7/16:
חלמתי שאני עדה לאיזשהו מקרה בעל חשיבות חדשותית. אולי תקרית ירי או משהו כזה.
ואז מתחילים לבוא אליי בדרישות מאיזה כלי תקשורת שעבדתי בו פעם. שאדווח להם, או משהו כזה. כל מיני גברים מבוגרים וזועמים מראשי מערכת החדשות דורשים שאעביר להם מידע, מזמנים אותי לשיחות וכו'. נוזפים בי. 
בהתחלה אני מרגישה אשמה או לא בסדר, אבל בשלב מסוים בחלום התעשתתי והבנתי שאני לא חייבת לאף אחד כלום ופשוט יצאתי בנאום תוכחה מטורף ושוצף על מי שהיה בחלום ראש מחלקת החדשות.
ואז התעוררתי וגיליתי שלא התעוררתי בזמן לפגישה חשובה :(
(זה אמנם היה חלום לא נעים, אבל יצאתי ממנו בתחושת העצמה מטורפת)

(אני מתה על הסרט הזה וזה לגמרי empowerment moment)

מתישהו בתחילת אוגוסט:
חלמתי שאני ישנה ומתעוררת במפתיע, אחרי שנזכרתי שארגנתי לעצמי מסיבת פרידה באיזה בר ביפו, לציון העזיבה שלי את אחד המקומות שעבדתי בהם השנה. 
אני מתעוררת מודאגת במיוחד, כי בכלל לא בא לי ללכת למסיבה הזאת (בחלום גם חורף וקר בחוץ), מה גם שבכלל לא ייחצנתי אותה ואני חושבת שאף אחד לא יבוא (חוץ מא' הג'ינג'י, שאני יודעת שיגיע).
כשאני יוצאת מהמיטה, אני רואה שהבית שלנו נהרס לגמרי מסופה שהתחוללה. 
(חלום בתוך חלום! אין לי הרבה כאלו)

10/8/16
חלום מפחיד ומבעית במיוחד שהבליח לי בזכרון עכשיו.
חלמתי שאני שוכחת תינוק באוטו. 
אני חושבת שהייתי עם עוד אנשים באוטו והתינוק היה במושב האחורי.
הבנתי רק בדיעבד ששכחתי את התינוק (או תינוקת?) ונתקפתי באימה טהורה.
אני חושבת שבשלב הזה התעוררתי. 

הלילה (16/8/16):
חלמתי שאני מנסה לתפוס מונית ולא מצליחה.
אני עומדת ליד איזו כיכר גדולה ומנסה בהתחלה להזמין באמצעות אפליקציה כלשהי. אני רואה באפליקציה שבמונית שתגיע אליי יש נהגת וזה משמח אותי בקטע מגדרי כמובן. אבל אז מגיעה המונית (שאגב, היא בצבע שוקינג-טורקיז), אני מזהה אותה לפי הנהגת (יש לה שיער שחור ארוך, אסוף לקוקו גבוה, ותווי פנים לא ממש יפים, אבל עוצמתיים כאלו), והיא לא עוצרת לי. פשוט חולפת על פניי. בנקודה ההיא ישר חשבתי לעצמי "טוב זה בגלל שהיא אישה", ובו זמנית כעסתי על עצמי שנפלתי להאשמות מיזוגניות חסרות שחר שכאלו. אחרי הפספוס הטורקיזי המשכתי בנסיונות לתפוס מונית, ניסיתי לשנות מיקום ביחס לכיכר. אגב הכיכר הזאת - היא הזכירה לי בגודלה ובשיממון שלה את הכיכר הגדולה בכניסה לגן יבנה, אבל הייתה ממוקמת ליד ירידה לכביש מהיר. אולי לאיילון. ככלל, כל סיטואציית הנסיון הכושל למצוא מונית הזכירה לי חוויה שהייתה לי בסוף השבוע שעבר, עת נסעתי ליומולדת של נ'. 

יום שבת, 13 באוגוסט 2016

hello strangers

לא כתבתי חיים שלמים. כל כך הרבה השתנה מאז. ועדיין אין לי זמן לכתוב, אז אני נוקטת בטקטיקה הכי קלה ועצלה - רשימה. ולא סתם רשימה, אלא אחת שמוכנה כבר מראש.
בעוד כמה שבועות אחגוג יום הולדת. לרוב אין לי תשובות לשאלה מה אני רוצה כמתנה, אבל השנה יש דווקא די הרבה שטויות חומריות שאני נהנית לפנטז עליהן. אני בכלל לא חייבת לקבל אותן כדי ליהנות מהן, הפנטזיה של איך ייראו חיי עם- היא החלק המספק באמת (ע"ע רכישת מתנות לחג). להלן הרשימה העצלה שלי:

1. עגילים קטנים יחסית ומנצנצים מאוד. הם יתאימו לשרשרת הקטנה והמנצנצת מאוד שאני עונדת בתכיפות בימים אלו. הפסקתי לפחד מתכשיטים שנחשבים תקניים בצבא (שש שנים הן די זמן להתגבר בו על צלקות נפשיות מריתוקים) והפסקתי להתנשא על "סטים". כן, יש לי שרשרת עם תליון עגול-קטן-מנצנץ ואני הולכת לענוד אותה עם עגילים עגולים-קטנים-מנצנצים. לא אכפת לי שזה מתאים מדי. מתאים מדי זה האדג'י החדש. לאחרונה גם התחלתי להסתובב בעיר עם כובע רחב שוליים וסנדלי עקב מעט סבתאיים, בקטע אדג'י כמובן.

אלו ספציפית של פטיט דילייט
2. משקפי שמש שחורים ובעלי נוכחות. ההשראה הם המשקפיים המושלמים של סלין, שנראים ככה:

בינתיים רכשתי את החיקוי הזול עד מאוד הבא:

3. הבושם le parfum של קארבן, שהוא פשוט מצוין, קלאסי ומשתלב עם דמותי המתוחכמת שצועדת בסנדלים סבתאיים ונוחים ברחובות תל אביב, עדויה בתכשיטים מנצנצים (אך קטנים!) וחבושה כובע רחב שוליים. מה שאני מנסה לומר זה שהוא מאוד ליידי-לייק. לא מתוק ופרחי כמו הבשמים שאני מתחברת אליהם בדרך כלל. אני קצת תוהה אם אני באמת רוצה בושם חדש, כי הצבתי לעצמי מעין משימה לא רשמית לסיים את כל הבשמים השונים והמשונים שקניתי לעצמי ברגעי חולשה.
4. מסאז' מפנק בספא כולה שבנמל תל אביב. את זה אני חושבת שאממש וארכוש לעצמי. אני מגיעה לכולה בהתמדה כבר כמה שנים וזו מתנת היומולדת האולטימטיבית בעיניי. הצעידה על הדק נטול הצל של הנמל, מסונוורת עד עיוורון משמש סוף אוגוסט הקופחת, מתגמדת לחלוטין אל מול מה שהמקום הזה מציע. אני מרגישה שם כמו קארי ברדשואו ב-Bliss. יכול להיות שדרך הייסורים אפילו מעצימה את החוויה המענגת.

5. מנוי למרכז יוגה שווה. אני תוהה ביני לביני עד כמה זה ריאלי, כי אני מתחילה תואר שני גדוש נסיעות ולא יודעת אם אצליח להתמיד ביוגה (אבל כל כך מקווה!!).

6. תיק מהמם ויקר, כמו זה של מרטלה למשל. יש לי אי כשירות פיזית לרכישת מוצרים יקרים כל כך, לכן זה כנראה הפריט שלעולם לא יגיע לכדי מימוש.
עד כאן מחדר החדשות, חזרתי להצעת התזה שלי (ווישפול ת'ינקינג). מוצ"ש קריר! (אם כבר ווישפול אז עד הסוף). 

יום רביעי, 13 באפריל 2016

dusty springfield

לפני קצת יותר שנה התמרמרתי כאן על היעדרו של ספרינג קלין מזכך מחיי. אז הערב עשיתי מיני אחד שכזה ואני כותבת את הפוסט בעודי אפופה בניחוחות שמפו רצפות. בכלל, השנה אני יותר בענייני ניקיון מבשנים עברו. עדיין לא מרת'ה, אבל בטוח פחות אונורה דה בלזק (קראתי מתישהו שהוא נהג לכתוב כל הלילה כשהוא מתודלק במיליון כוסות קפה שחור. מזכיר לי את עצמי בשנה שעברה, רק עם קמפיינים בטוויטר במקום אבא גוריו, ובכל מקרה לא נשמע משהו שמסתדר טוב עם שגרת ניקיון).

אחת הסיבות לרנסנס המרת'ה סטיוארטי שעובר עליי היא היא פסיכולוגית מקסימה שיצא לי להכיר השנה. היא לא הפסיכולוגית שלי, אפשר לומר שאנחנו עובדות יחד. בכל מקרה, יש לה קטע עם ניקיון. כלומר - היא אוהבת לנקות ובכלל לעשות דברים עם הגוף. מבחינתה יש לזה ערך טיפולי - עבודות גופניות הן סוג של יצירה, חוויית עשיה שתמיד מביאה איתה סיפוק. כנראה שזה מה שהייתי צריכה כדי להזיז לעצמי את הסוויצ' בראש ולהוציא את סמרטוטי הרצפה מן הכוח אל הפועל. 

סיבה אחרת ופרוזאית יותר, היא שפשוט יש לי יותר זמן השנה. בשנה שעברה עבדתי בסטארט אפ שמצץ לי את הנשמה, את הזמן ואפילו לא הרווחתי בו מי יודע מה. השנה אני עובדת בכל מיני דברים שעשויים לקדם אותי לקראת תואר שני בפסיכולוגיה. אני מרוויחה עוד פחות ממה שהרווחתי שם, אבל יש לי המון מרחב לנשימה. במובנים רבים אצטער מאוד כשהשנה הזאת תגיע אל קצה. מצד אחד אני כבר מתה להתחיל את החיים האמיתיים - בין אם תואר שני בפסיכולוגיה ובין אם איזושהי פלאן B (נגיד שיש לי כזו) במידה ולא אתקבל. מן הצד השני - אני לא יודעת איך אצליח לחזור לשגרה לוחצת. זה יהיה כמעט טראגי. 

אין סיבה אמיתית להכניס לכאן את דאסטי, אבל (א) אני אוהבת אותה, (ב) השם שלה מתאר בצורה מושלמת את הפוסט, (ג) אני חייבת לשבור איכשהו את רצפי המלל שלי כדי שמישהו יצליח לשרוד את הפוסטים שלי עד סופם

ואני מחזירה את עצמי לענייני פסח. במסגרת ההשקה המחודשת של עצמי כבעלת זמן (יחסית) פנוי, אני שוקלת ברצינות ללכת לקנות מתנות לחג. אני ממש אוהבת לקנות מתנות לחגים. די שונאת לקבל, כי אף פעם אין לי איפה לשים אותן וכי אני יודעת טוב מאחרים מה אני רוצה באמת, אבל אוהבת לרכוש.

לחוויית הקניה יש כמה משמעויות בעיניי - קודם כל, זה הכי כריסמסי שיכול להיות כאן. נכון, בסופו של דבר מדובר במסחרה משומנת היטב, אבל אווירת טרום-חג תמיד מכבה אצלי את אנטנות הסרקזם ומפעילה את בלוטות הדביקות הנוסטלגיות. הציפיה שבאוויר דומה בעיניי לחמישי בערב בואכה שישי בבוקר (AKA - הזמנים האהובים עליי בשבוע) ואני נזכרת בעצמי הקטנה הולכת עם אמא למשביר במטרה למצוא מתנות לסבתות. ייתכן מאוד שאמא שלי סבלה ממסעות החיפושים האלו. ייתכן שאפילו אני לא נהניתי מהם בזמן אמת (יש לי זכרונות מעורפלים של שלטי שברת-שילמת מאיימים ומוכרות מבועתות מנוכחותי בת השש ליד סרוויסים) אבל באחסון לטווח ארוך שלי הם צבועים בגוונים ורדרדים. 

ושוב אני שוברת רצף מילולי באמצעות תמונה. אבל היי, באביב סנופקין חוזר. יש איזשהו קונטקסט
וחוץ מנוסטלגיה, עניין הקניה וההתחדשות הוא כמעט טקסי. כשאני קונה משהו (גם למישהו אחר) אני עושה את זה - אם במודע ואם לא - כי אני משוכנעת שזה ישפר את חיי. אחרי שהמוצר כבר אצלי ההתרגשות והציפיה שוככות, אבל השלבים שקודמים לרכישה - החיפוש, ההתלבטות, הניסיון לדמיין את עצמי אחרי - הם השווים באמת. הרי זו הסיבה שקניות הן ממכרות. כמו שהימורים אינם ממכרים בגלל הזכיות הספורדיות, אלא בגלל ההתרגשות שקודמת לחשיפת התוצאות. מעין פורפליי שכזה.

רציתי לכתוב פוסט חיובי ויצא שסיימתי בעוקצנות מרירה. אבל התכוונתי לטוב. מעבר לריגוש ולהתמכרות, אני באמת חושבת שיש ערך להתחדשות. מאוד לא אופנתי לכתוב את זה בעידן הצריכה המחושבת, אבל אני מאמינה בכך. למעשה זה דווקא מתחבר עם צריכה מינימליסטית. כשקונים הרבה וכל הזמן ההתחדשות מאבדת מערכה. כשקונים מעט (ואני קונה יחסית מעט בשנים האחרונות. סליחה שאני מעצבנת. זה תיקון לבינג'רית השופינג שהייתי בתקופת הצבא), הקסם עובד. 

יום שני, 28 במרץ 2016

לחמניות שוקולד - סיפור של חורף (נטול פואנטה)

הזיכרון הזה יושב לי בירכתיי הראש תקופה ארוכה. מדי פעם אני חוזרת אליו, בעיקר כשאני מסתובבת באחת מנקודות הציון הגיאוגרפיות שמוזכרות בו. עכשיו גיליתי שגם התחלתי בעבר לתעד אותו בפוסט, אז החלטתי להחיות את הטיוטה הישנה לפני שהפרטים יישחקו לי. הפוסט לא מושלם. אני יכולה לכתוב יותר טוב מזה. אבל יש לי תחושה שאם אניח לו להתבשל הוא לא יפורסם לעולם. אני משחררת אותו לאוויר העולם כפג.

זה קרה בחורף 2007-8. גרתי בדירה מוזרה וגדולה בדרום תל אביב. הדירה הראשונה שלי בעיר וגם הראשונה מחוץ לבית ההורים. השכירות עוד הייתה בדולרים, לא תמיד היו לי מים חמים וקרה שאכלתי פופקורן לארוחת בוקר. חורף 2007-8 זכור לי כסוער ועגום למדי. הכל היה בצבע אפור כהה בחורף הזה. השמיים, שער הכניסה לבניין שבו גרתי, מצב הרוח שלי. הייתי במשטר דיאטה חמור ובדכאון תמידי.

אדוארד הופר תמיד מתאים לזכרונות על דכאון
באחד מימי חמישי של אותו חורף חבר שלי דאז הגיע לישון אצלי. הוא עוד גר אז אצל ההורים והיה עסוק בחיפוש דרכו בחיים. אני לא זוכרת איך חיפשנו את דרכו או את דרכי באותו לילה, אבל בבוקר שאחרי מצב הרוח הכללי היה עגום. יצאנו בגשם המזרזף לעבר הרחוב המג'ויף כדי לתפוס את קו 42 (המג'ויף גם הוא), שיוביל אותנו אל אחיו, שייתן לנו טרמפ שיוביל אותנו אל מחוץ לעיר הזאת.

האח עבד אז ב"לחמים", בסניף הראשון ברחוב החשמונאים, שאז גם היה היחיד שלהם. כדי להגיע אליו ירדנו במזלג המפויח של מנחם בגין-המסגר והתחלנו לצעוד לתוך העיר. אני זוכרת את תחושת הפליאה שאחזה בי תוך כדי הליכה. פתאום הבנתי עד כמה בתל אביב הכל קרוב. איך אפשר להתחיל בנקודה מאובקת וסואנת ולהגיע בקפיצת הדרך לאזורים מסבירי פנים שאנשים יושבים בהם בנחת, שותים קפה וקוראים עיתוני סופשבוע. הרגשתי כאילו העיר נפתחת בפניי (כמובן שהיום מצחיק להגיד את זה, כי החשמונאים נראה כמו העי אחרי המתקפה של יהושע. חפור ומטולא בפסי רכבת קלה ובפיגומי גינדי).

כשנכנסנו למאפיה, הרגשתי כמו בגן עדן עלי אדמות.אואזיס חמים, מואר ואפוף ריח של קפה ומאפים. כאילו אני בתוך סצנת הסיום של "דבר קטן וטוב" של קארבר (וסליחה על ההשוואה האיומה). משטר האכילה הסגפני שהקפדתי עליו באותם ימים לא עמד בפני לחמניות השוקולד של לחמים. בצק שזוף וחמים שבתוכו גושי שוקולד מנחמים. הן הרגישו כמו מן. אוכל שנופל עלייך משום מקום ומעורר אותך לחיים. או, כמו שקארבר קורא לזה, דבר קטן וטוב.

כבר כתבתי על כך שציורים של הופר וסיפורים של קארבר הם זיווג מושלם? אם לא, בטוח קראתי את זה איפשהו. וזה גם נכון. 
אחר כך האח באמת הסיע אותנו אל מחוץ לעיר (לא לפני שהצטיידנו בעוד לחמניות שוקולד) ובדרך נחשפתי לעובדה המדהימה שהחשמונאים נשפך לתוך שדרות רוטשילד (שהיו באותה תקופה הרחוב היפה בעולם בעיניי). להתפעלותי לא היה גבול. הרגשתי שתל אביב היא כמו חבילה עוברת - מקלפים נייר "דרושים" מקומט ומגיעים לשכבת כרומו נוצצת.

באותה תקופה שמעתי הרבה את הדורז. נראה לי שזה יכול לשמש כפסקול מתאים לפוסט.


אני קצת חוששת מלהעלות סיפורים כאלו על הכתב. כבר תקופה מסוימת זה מרגיש לי קצת גרפומני. יש היום כל כך הרבה אנשים שיודעים לשים פסיקים במקומות הנכונים ולפרוט לאחרים על מיתרי הנוסטלגיה, אבל כל מה שהם מוציאים תחת אצבעותיהם זה זבל אורגני מקושט היטב. מצד אחד לא בא לי להיות אחת מאלה, מצד שני אני כל כך נהנית לדפדף לאחור בבלוג ולהיזכר בעצמי מהעבר, שזה מתעלה על החשש מפני ייצור זבל.

יום חמישי, 17 במרץ 2016

שיר לסוף השבוע

למה שיר אם אפשר אלבום שלם?



זה באמת אלבום מושלם ומשמח. וכמובן שיש לי אותו בתקליט (כל הפתיחה של i feel the earth שרוטה וקופצנית כמו ברמנית בפסאז', אבל הפאסון הו הפאסון). בזמן האחרון הצלחתי לעשות מטלות מבאסות רק כששמתי אותו במערכת. 

החלק הכי יפה - השיער של קרול קינג על העטיפה נראה כמו השיער שלי בימי שיער רעים במיוחד, מה שנוסך בי תקווה לקאמבק אופנתי לסבנטיז גם בגזרת השיער. 

יאללה הלכתי לעשות מטלות מבאסות בלי להתבאס. 

זרם תודעה

אני חולה כבר כמה ימים. אני חושבת שמחר זה יהיה כבר היום שבו מרגישים בריאים אבל נשארים תחת הגדרת החולים ליתר ביטחון.

למחלה היו שתי השלכות עיקריות - (א) חלמתי חלומות מוזרים (אם כי, כשחושבים על זה, לא יותר מהרגיל). (ב) יצא לי לצפות קצת בסדרות. לרוב אני לא חובבת גדולה של סדרות כי זו מרגישה לי מחויבות גדולה מדי (זה לא שיש לי אקסטרה זמן פנוי, אז למה לעזאזל שאחלוק אותו עם לינה דנהאם ובריאן קרנסטון) וכי יש משהו בבינג'ינג שגורם לי לאי נוחות מוסרית (אולי זו נשמתה הפוריטנית של סבתא-רבתא שבנתה את הנמל בחיפה שהתגלגלה בי. תכל'ס הלוואי. נשמע מגניב). 

בטח יש לי איפשהו תמונה של סבתא פרומה, אבל התעצלתי לחפש.
במקום, זאת תמונת מוועידת הפועלות בחיפה. לא מתאים לה לא להיות שם
את רוב חלומות המחלה הספקתי לשכוח (הייתי רצוצה מכדי לתעד אותם ביומן החלומות המהולל), אבל אחד נשאר איתי - חלמתי שאני מאמצת את ק' ו-נ', שני תאומים חמודים שאני פוגשת באחת המסגרות שאני נמצאת בהן כיום. במסגרת המבחנים לבדיקת כשירותי לאימוץ, נדרשתי להכין פתיתים. אפילו בחלום חשבתי לעצמי איזה מזל שאני טובה במיוחד בפתיתים (במיוחד עם בצל מטוגן). הבוקר סיפרתי לחבר שלי על החלום. כשהוא שמע את השורה הראשונה שלו הוא נבהל. צחקתי עליו שהוא מגיב כמו קלישאה של גבר וסיפרתי לו את אנקדוטת הפתיתים כדי להרגיע אותו. זה עבד. 

אחת הסדרות שצפיתי בהן בכהונתי בתור חולה הייתה 'אבודים באפריקה'. נראה לי שהיא הכניסה לי לחלום את תמת האימוץ. בגדול זו סדרה די משעשעת, אבל היא סובלת מפגם שמפריע לי בסדרות רבות. היא שונאת את הדמויות שלה. אין שם אף דמות לא מאוסה. אני בטוחה שיש אנשים שאוהבים את המיזנתרופיה הזאת (נגיד, כל מי שאוהב את הסדרה הזאת של סת' מקפרלן ששכחתי את שמה). אני שונאת את זה. בהתחלה זה מתיש אותי ואחר כך מדכדך אותי. 'אבודים באפריקה' קצרה, אז לא זלגתי למחוזות הדכדכת. 

לעומת זאת, צפיתי גם ב'אחיות המוצלחות שלי' וזאת סדרה ממש חמודה שלגמרי לא שונאת את הדמויות שלה. לכאורה גם היא מיזנתרופית, שנונה ומתנהגת כאילו למדה במגמת תיאטרון בעירוני א', אבל בפועל יש בה איזושהי חמלה. לפחות בשני הפרקים שראיתי. חבל שאין לי מושג איך משיגים עוד פרקים מזה. 

אגב, יש לה גם פסקול ממש טוב. הפרק השני, למשל, מסתיים ככה:


ידעתי שאני מכירה את השיר כששמעתי אותו, אבל הייתי חייבת לחפש את הקליפ. כשראיתי אותו נזכרתי שהוא רץ בלי הפסקה ב-MTV כשהייתי קטנה. קצת פחדתי אז מפי ג'יי הארווי. היא נראתה לי לא ממש אישה ולא ממש גבר. בדיעבד אני מבינה שהיא פשוט קצת דומה פה לאיגי פופ (בימי השיער השחור שלו). וגם השיר נשמע איגי פופי. כל הכבוד לה. באמת שיר מצוין. 


יום שני, 7 במרץ 2016

put some makeup

נראה לי שאבדה לי חדוות ההתחפשות. אולי זה כרוך בעובדה שאני לא עובדת במשרה מלאה במקום מסודר עם מסיבת פורים משרדית שכולם מצפים לה כדי להפגין את הצד שלא בא לידי ביטוי ליד הזירוקס. (איזה רפרנס ניינטיז. איפה יש בכלל זירוקס. סליחה. פשוט עבודה משרדית מתקשרת לי אסוציאטיבית לניינטיז. אני מניחה שבגלל שירת הסירנה. אגב ספר וסרט שנפתחים במסיבה משרדית ומסתיימים בפורים).


אז אין לי רעיון.

וגם אם היה לי, אין לי לאן ליישם אותו.

מה שקורה בדרך כלל: אין לי רעין, אני לא קונה כלום. ברגע האחרון, כשהתורים בברוריה מגיעים עד פאתי מודיעין, צצה לה איזו מסיבה שכל חבריי מתכננים ללכת אליה ואני נאלצת לצאת זקנה של ממש ולהגיע עם איזה כובע או פאה, ממש כמו המורות שליוו אותי לאורך השנים וכה זלזלתי בהן על היעדר הפורים ספיריט שלהן.

פורים זה גלאם מבחינתי. ואני א ו ה ב ת גלאם. אבל בשביל להשפריץ גלאם (ולקבל השראה לכך) צריך קהל. וצריך לדעת מראש מי יהיה אותו קהל, כדי לתכנן את האקסטרווגנזה המתאימה. דין עיתונאים אינו דין מוזיקאים אינו דין הייטקיסטים. אני לא טיפוס אקסטרווגנטי בדרך כלל אבל לעתים יש בי דחף שואו אוף. אני מניחה שלזה גרוסמן התכוון כשכתב ב"יש ילדים זיגזג" (ותודה לאנונימית שתיקנה אותי) "מישהו לרוץ איתו" על השוויץ של הביישנים ואיך תמר עלתה בחולצה שקופה לרסיטל הסיום שלה. לגמרי הייתי עושה את זה, אבל אני גולשת. את הפורים הזה בטח אעביר בטרנינג צופה בפרקים של "הגלצניקים" בערוץ הראשון.



יום רביעי, 2 במרץ 2016

the kooples

אומרים שבני זוג הופכים דומים אחד לשני עם השנים. אני לא יודעת עד כמה זה נכון. אומרים גם שניגודים נמשכים וזו קביעה שהופרכה מחקרית (למעשה אנחנו נמשכים דווקא למי שדומה לנו בתפיסת העולם והערכים). אבל יש אמיתה אחת בכל הנוגע לזוגות שאני מרגישה די בטוחה לגביה, לפחות במקרה הפרטי שלי. עם הזמן אנחנו מתלבשים אותו הדבר.

כמות הפריטים המקבילים שיש לשנינו עולה אקספוננציאלית עם הזמן. ולא מדובר במשהו אזוטרי כמו גרביים, אלא בחלקים דומיננטיים בארון שאנחנו חורשים עליהם בלי הכרה. אבני היסוד. לא פעם השתעשעתי במחשבה להפציע באירועים חברתיים כשאנחנו לבושים אותו הדבר, כמו צמד אמני מיצג (מרינה אברמוביץ' ואוליי שכאלו. אולי בעצם עדיף שלא, הם לא סיימו יפה). 

אבל הם היו פוטוגניים אש
אז מה יש לנו במשותף? כמה דוגמאות שעולות לי בראש.
  • סקיני ג'ינס שחור דהוי מאוד
  • ז'קט עור
  • אוסף טישרטס לבנות
  • ז'קט נייבי מבד רך ו"מכובס"
  • ג'ינס צבוע לתכלת (אם כי משלי אני שוקלת להיפטר, כי הוא משווה לי מראה של מישהי שבהחלט שוקלת). 
  • ג'ינס אולדסקול מבד עבה וקשה
  • טישרט פסים אדום-לבן
  • חולצת פסים שחור-לבן עם שרוולים עד המרפקים
  • סוודר שחור עבה

טרחתי והכנתי קולאז' בפוליבור. זה קצת דבר נורא לעשות, אני יודעת. זה לקח לי יותר זמן מלכתוב את הפוסט. מעולם לא הייתי בחורה של יצירה

יכול להיות שזה כי לשנינו מבני גוף דומים. אמנם לו אין ציצים ולי אין פיצ'רים אחרים, אבל שנינו נמוכים ורזים (הייתכן שהגדרתי את עצמי רזה? צלם בהיכל. חזיז ורעם). ולמרות זאת, אני תולה את האשם העיקרי בטרנד הנורמקור. הוא אוחז בי בחוזקה כבר שנה ומשהו וגורם לי ללבוש רק בגדים בגזרות ובצבעים לא מתאמצים. 

לפעמים אני מרגישה שכל דבר שחורג משחור-נייבי-אפור נראה צ'יפ. ולפעמים אני מרגישה שבא לי למות מדכאון מהבגדים של עצמי.

אני חושבת שהמשימה שלי לשנה הקרובה היא לנסות ללבוש יותר צבעים ולהעיז יותר מבחינת גזרות. שעממתי את עצמי למוות ואני מרגישה כמו ההיא ששנאתי\פחדתי ממנה בגיל 18 ובעיקר לא הבנתי איך היא מסוגלת ללבוש רק שחור. 

יום ראשון, 28 בפברואר 2016

ימי הרוק האחרונים

אתמול הייתי בדיוק בת 26 וחצי (אני מתכוונת להמשיך לספור חצאי שנים, הבנתי שזה מוסיף אפיל נעורים). אם הייתי רוקסטאר כבר הייתי נוטה למות. 


אין לי זמן לכתוב ודווקא יש לי הרבה מה. אסתפק ברגע אחד מהסופ"ש שחלף. זה לא היה סופ"ש מוצלח במיוחד. לראשונה זה זמן רב הוקל לי קצת שהגיע יום ראשון. בעיצומה של אחת מסערות הרגשות של מוצ"ש הגעתי הביתה דומעת קלות, נכנסתי בטריקת דלת ושמתי בפטיפון את more than a feeling של בוסטון. הייתה לזה השפעה כפולה.

(א) זה די הוציא אותי מהבאסה. לפעמים כל מה שהבחורה צריכה זה קצת סבנטיז. (ב) תוך כדי העניין, הבנתי עד כמה כל המתרחש הוא סצנה מתוסרטת היטב. הבחורה שהולכת לבד בין ערביים, הדירה החשוכה והמנון הרוק שמתחיל להתנגן בדיוק ברגע הנכון (ואפילו המילים שלו מתאימות!). אם הייתי יוצרת סרט על חיי לא הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר, בחיתוך מדויק יותר ועם מינון הפאתוס הנכון. לפעמים ההכרה ששבית את עצמך באיזושהי קלישאה עוזרת מאוד to snap out of it. 




יום שבת, 20 בפברואר 2016

שיר לסוף השבוע

טוב, לא בדיוק שיר. אבל זה מספיק יפה.
נתקלתי בו באדיבות 8Tracks והוא היה נשמע לי נורא מוכר, עדיין לא הצלחתי להבין למה.

(אל תיבהלו מהציור הקשוח. שווה מאוד מאוד ללחוץ פליי)

הסופ"ש הזה מרגיש לי כמו לונג וויקנד, כי מחר חברתי הטובה מתחתנת וזה חגיגי בעיניי לא פחות מערב שבת. 
חשבתי שאני סרקסטית וקשוחה, אבל בסופו של דבר I'm excited and cannot hide it.

יום שלישי, 16 בפברואר 2016

last night i dreamt - פוסט חלומי חודשי

הלילה נהניתי (ולמעשה, סבלתי) מחלום כה הזוי ומטלטל, שנראה לי אין מנוס מפוסט חלומות חדש לחודש זה.


אני לא מפרטת פה דווקא חלומות מהחודש האחרון, אלא סתם כאלו שהצטברו לי ביומן החלומות המקוון שלי ובא לי להעלותם על הכתב גם כאן.

יוני 2011:
חלמתי שאני טסה לאנשהו ויושבת בטיסה ליד ג'ון לנון, הוא לא נראה ממש כמו עצמו בימי הביטלס, אלא אולי קצת אחרי הפירוק‬. ‫בכל מקרה הוא מאוד נחמד ואנחנו מאריכים בשיחה על כל מיני דברים, בעיקר על כמה קשה ומבאס לקום מוקדם בבוקר. ‫בסוף גם החלפנו מיילים‬. johnl@gmail.com. בחיי.

נפגשנו בתדר
*******************************
מאי 2011:
הייתי חולה. חלמתי ששכבתי עם האקס שלי. זה היה נורא. לא האקט עצמו‬, ‫אבל זה הגיע אחרי שהוא הכריח אותי או משהו כזה‬. רציתי לקפוץ מהחלון, כי לא ידעתי איך לספר לבן הזוג הנוכחי שלי. התעוררתי שטופת זיעה ובוכייה‬. כשהתעוררתי חבר שלי בא לבדוק למה אני בוכה ונורא התביישתי לספר לו. 
אבל סיפרתי.

*******************************
החודש (פברואר 2016):
חלמתי שאני זקוקה לתמונת דיוקן של עצמי ובמציאות של החלום, מקבלים דיוקנאות במספרות. בכל מספרה יש קומת גלריה שבה יש צייר דיוקנאות שמצייר פורטרטים לפי דרישה. אז אני הולכת למספרה\דיוקניה שכזאת.

בחלק אחר של החלום אמא ואני יושבות באולם קונצרטים. תוך כדי קונצרט אני קוראת ספר - לא כי המוזיקה לא מעניינת אותי, אלא כי זה משתלב טוב בעיניי. פתאום אני שמה לב להתרחשות מחוץ לאולם. מבעד לדלת הפתוחה של המקום אני רואה כלב ענק (ממש ענק. בגודל של קליפורד הכלב האדום הגדול) שוכב על גבו על מקלט מבטון.


הכלב מנסה להתהפך על הבטן, מתפתל נואשות ולא מצליח. כל התפתלות שלו כמעט מזיזה את המבנה שתחתיו מרוב שהוא עצום. בסופו של דבר הכלב מצליח, מתהפך על הבטן ואז קופץ בכבדות לקרקע. זה מרגיש כמו רעידת אדמה. כשהוא עושה את זה, כולם - כל יושבי אולם הקונצרטים וגם כל עוברי האורח בחוץ - עומדים ופותחים במחיאות כפיים סוערות. 

*******************************
הלילה:
אני אקצר, כי הוא ארוך ומפורט במיוחד.
חלמתי שסוף העולם מגיע בחתונה של חברתי הטובה. החתונה מתרחשת בבניין אפלולי עם כמה קומות, שבכל אחת מקומותיו מתרחש משהו אחר (החתונה מתקיימת בקומה העליונה אני חושבת). 

ציורים של אדוארד הופר מבטאים חלומות טוב יותר ממילים. ככה החלום הזה הרגיש. הציור נקרא sheridan theater
בתחילת האירוע, עוד לפני החופה, אני יוצאת החוצה. כשאני בחוץ אני רואה כדור אש ענק יורד מהשמים. אני נמלטת חזרה אל הבניין, סוגרת את הדלת ובפס הצר שמתחת לדלת אני רואה להבות. משיחות עם אנשים בפנים, מתברר לי שכדור האש הזה פגע איפשהו בארץ ויצר מכתש. בפנים חברתי כבר מורידה את שמלת הכלה שלה וחוזרת לג'ינס וטישרט. היא אומרת שלא בא לה ללבוש את השמלה יותר.

אנשים מתחילים ללכת הביתה ואנחנו נותרים בקבוצות קטנות מכונסות. אני יוצאת למרפסת ורואה שבניין ענק, שלא קיים במציאות אבל בחלום מדובר בארכיון הראשי של המדינה, מתעופף באוויר. כאילו התנתק מיסודותיו ועף עד שנעלם מן העין. אני המומה וקוראת לכולם לבוא לראות. אחריו עוד בניין מתנתק מהיסודות וממריא לאוויר - הפעם זה בניין אדום ענק שדומה בצורתו למגדל האופרה בתל אביב. 

כזה, באדום ובשמיים
אני מנסה לפתוח אתרי חדשות ורואה שבאף אחד מהם לא כתוב כלום על האפוקליפסה. אני יוצאת שוב החוצה ומשום מה מתרחצת באיזה מאגר מים ואז רואה שמסביבי יש שלל מאגרי מים קטנים שמתחילה לצאת מהם לבה. אני נמלטת חזרה לבניין, מתרוצצת בין הקומות שלו ומנסה לתקשר עם האנשים שם, אבל כולם אדישים אליי לחלוטין. 

*******************************
לא בא לי לצרף לכאן את השיר שבכותרת, כי הוא כבר היה פה פעם מזמן.
במקום זה, קבלו את ירח-שלט-החוצות. אין שום קשר לנושא הפוסט, אני סתם ממש אוהבת את השיר הזה. שמעתי אותו אתמול באיזה בר שישבתי בו עם חברה והם הרוויחו אלף נקודות אצלי.


עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...