חפש בבלוג זה

יום ראשון, 21 בדצמבר 2014

מעריב לנוער שלום,

גרמתי לשתי סטודנטיות לתיאולוגיה לצפות בוולווט גולדמיין. האם אני בדרך לגיהינום?


ייאמר להגנתי: הן (1) קאוצ'סרפריות, (2) גרמניות, (3) לסביות. אז יכול להיות שיש לי פטור. 

יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

משבר כתיבה

אני באמת תקועה. יש בי רצון עז לכתוב פוסט אבל חוסר מוטיבציה מוחלט לעשות את זה. אני יודעת שכשאוציא איזה טקסט כתוב מתחת לאצבעותיי ארגיש טוב יותר, אבל הראש שלי ריק לגמרי מרעיונות.



אם פעם הם היו מציפים אותי בכל מקום (ובעיקר במקלחת ותוך כדי שטיפת כלים. נוזלים עוזרים לי לחשוב כנראה), עכשיו בכל פעם שאני מנסה לגרד את קצה-קצהו של רעיון אני מיד מוצפת בתחושות אשמה שנוזפות בי: "לכי לחדר כושר!", "תעשי דברים בשביל העבודה!" והכי גרוע - "תקראי מאמרים לסמינרים!", שלא לדבר על "תנקי את הבית!". (תחושות האשמה הן ממושקפות, מסודרות ורזות כמו סימן קריאה מהלך, עם קול קצת מורתי וצרוד). 

אני מתפתה לעשות דברים שלא עשיתי מעולם, פשוט כדי למלא את חלל הכתיבה שנפער לי בבטן. למשל - לנהל בלוג שהוא כמו יומן אישי. ממש "איפה הייתי ומה עשיתי", בלי תובנות, רפרנסים ושטויות אחרות. לפלוט אל המקלדת תיעוד כתוב ומצולם שלא עבר שום עיבוד. או אולי לכתוב ממש על אופנה. על קולקציות שמצאו חן בעיניי, על טרנדים שלא יוצאים לי מהראש (אבל זה מרגיש לי קצת חובבני ומזויף). 



אני חושבת שאני קצת בדיכאון, מה שעשוי להסביר את היעדר המוטיבציה והרעיונות. הוא התחיל עם תחילת החורף (היה כאן איזה שבוע גשום וסוער ממש שדי הפיל אותי. עכשיו שמשי בחוץ, אבל קצת קודר לי עדיין בפנים), ואולי עם תחילת שנה ג' הזאת, שמרגישה לי גורלית נורא. אולי זה בכלל קשור לעבודה הכבר-לא-כל-כך-חדשה שלי, שמלחיצה אותי קלות (מה חדש) ומעוררת אצלי תהיות קיומיות.

ויכול להיות שהסיבה היא בכלל השבועיים האלו שבהם רק שמעתי את סטיישן-טו-סטיישן בריפיט וקראתי את לוליטה. המרצה שלי לפסיכופתולוגיה היה אומר שזו חשיבה מאגית, אבל אני קצת מאמינה שאלו יצירות שדבקה בהן אנרגיה שלילית (למרות - ואולי בגלל - היותן מופתיות, מדהימות וממכרות) ולכן צריך לשמור מהן מרחק בריא. אולי אני צריכה לעבור למוזיקת לילה זעירה, יש מחקרים פסיכולוגים שטוענים שזו יצירה שמעוררת באופן מובהק מצברוח טוב.


יום שני, 8 בדצמבר 2014

out of context

מעשה שהיה באמת:
בדרכי הביתה ראיתי זוג עומד בפתח אחת החצרות ברחוב.

היא הייתה יחפה (זו הייתה שעת צהריים, אז זה קצת הגיוני כי לא קר כל כך. אבל זה קרה במרכז תל אביב, לא ביישוב שבו גדלתי, אז זה קצת פחות הגיוני) ולבשה שמלת טריקו אפורה עם הדפס של מספר כלשהו (שמלת טישרט חסרת גזרה שכזאת). השיער שלה, גלי וחום עם נסיונות כושלים לגוונים אדמדמים, היה פזור עם שביל נחרץ באמצע. 

הוא היה גבוה ממנה בהרבה, עם בלורית מרשימה מאוד. עמד מולה ותוך כדי שיחה השתעשע בשיער שלה ופלה איזה עלה שהתעקש להידבק אליו. 

לא סיטואציה בלתי רגילה, נכון? אינטימיות שגרתית שכזאת, בטח משהו שהייתי שוכחת עוד לפני שנכנס ל-working memory שלי. איך אתם מדמיינים אותם? בני 20? 30? תיכוניסטים בכלל? היפסטרים אש (בכל זאת תל אביב)? סחים להחריד (בכל זאת הצפון הישן)?

הצעת הגשה
אז זהו, שהם היו בני 60 פלוס מינוס. וזה נראה לי כל כך מוזר. כאילו מדובר בהתנהגות שהיא בגדר טאבו עבור אנשים בגילם, שבשעות הצהריים אמורים להיות עסוקים באיזה משרד או באיזו פגישה ולא לכלות את זמנם לריק. 

 אני מריצה את זה שוב ושוב בראש ומנסה להבין למה. האם לצעירים יש מונופול על גילויי אינטימיות פומביים? על לעמוד יחפים סתם ככה באמצע היום? על תל אביב? (בטוח שלא. רק מגיל 40 אתה באמת יכול - היפותטית - להתחיל לממן את עצמך פה), אולי שמלת הטישרט האפורה הייתה זו שבלבלה אותי? בהתחלה חשדתי בה בלעדית, אבל נראה לי שמדובר בהקשר רחב יותר.
---------------------------------------------------------------------------------------
מגה לא קשור, אבל הכותרת היא אאוט אוף קונטקסט אז מותר:
מספר כל יודע, גרסת 2014-5. לקבל הודעה בקבוצת ווטסאפ מחבר שדיסקס איתך בפרטי את נושא ההודעה קודם לכן.
(כל הזכויות אינן שמורות לי, אלא לחברתי הגאונה). 

יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

עולה על מדים

יש אאוטפיטים שהם מיודעים מאליהם. כבר בהופעת הבכורה שלהם הם מגיעים בצירוף ה' הידיעה, מתוך איזו קדם הנחה שכולם יודעים על מה מדובר. גם אין צורך לתאר אותם, כי ברור מאליו מה הם כוללים. רוצים דוגמאות? בבקשה:

1) "בלילה בו לבש מקס את חליפת הזאב שלו" (ארץ יצורי הפרא).
מה הטעם לפרט ולטרחן על החליפה, כשכל כך מובן מאליו מה היא (ואם לא מובן, הציורים של מוריס סנדק יספקו את ההסברים). 



2) "הדבקתי את כנפי הצבעוניות" (הגמד סיפורון).
בתור ילדה רחשתי אהבת אמת לסיפוריו של הגמד החנון והחמוד הזה. ממה שאני זוכרת, הכנפיים היו מובנות מאליהן כבר מהסיפור הראשון. מעולם לא הוקדש להן תיאור כלשהו, הן היו עובדה מוגמרת. מי שלא יכול היה לשאת את אי הוודאות נאלץ להסתפק באיור שעל הכריכה.


3) "לכי תכיני לי את החליפה של האיומים" (גבעת חלפון).
פה אני חושבת שבאמת לא צריך להכביר בטקסט. מה שכן, כנראה שלא ראיתי את הסרט מספיק פעמים (או שלא רשמתי הערות בצד), כי אני לא זוכרת אם בסופו של דבר הייתה חליפה או לא. התמונה הזאת גורמת לי לחשוב שכן - 


עד כאן ההקדמה.

היום עשיתי מעשה ולבשתי משהו שאין צורך לתאר. האאוטפיט המיודע שבחרתי לא היה כנפיים צבעוניות (ואולי חבל, כי זה נשמע הכי גלאם שבעולם), אלא מדים של תלאביביות. כולנו יודעים מה זה כולל, נכון? אבל לא הייתי פוצחת בפוסט אם לא הייתי רוצה לתאר את התלבושת קבל עם ועדה. אז מה אם לא צריך? גרפומניה היא שמי השני. 

ובכן, זה הלך ככה:

1 ג'ינס מזארה, שאין יותר זארה ממנו (לא בהיר מדי אבל גם לא כהה, מבד מספיק ג'ינסי ובעל נוכחות - לא משהו פרחי ועתיר לייקרה, צמוד ובעל אורך מושלם). 
2 מגפונים על עקב צ'אנקי בצבע קאמל
1 חולצה אפורה, שהיא לכאורה ממורטטת ונונשלנטית ולמעשה סופר מודעת לעצמה וטרנדית (גזרת היי-לואו, מפתח צוואר שאין מנוס מלהגדירו כמדויק, נרכשה במכירה ביתית של בגדי מעצבים. אין יותר קלישאה מזה)
1 ז'קט עור (דמוי!)

בלטו בחסרונם:
אודם אדום
תכשיטים מינימליסטיים שהועתקו מאיזו אושיית אינסטגרם
תספורת לא מחמיאה אך מתוחכמת (שלי סתם לא מחמיאה)

למרות הסרקזם בשנקל שעלול להשתמע מהדברים הנ"ל, הייתי מאוד מרוצה מעצמי. בדרך כלל אני אוהבת לכלול איזשהו קיק בבגדים (בכל זאת נהגתי להסתובב בתיכון עם מגפיים ורודים), אבל בתקופה האחרונה הרגשתי שאיבדתי את הצפון ושכחתי איך להתלבש מוצלח בלי חוכמות. השיא היה בשישי בערב, כשניסיתי להתלבש בצורה יוצאת דופן והתוצאה גרמה לי להרגיש כמו חיקוי עלוב של רונית אלקבץ.

אז אני לא מתכוונת להתלבש מעתה ועד עולם כמו אחרונת הסטודנטיות ברקנאטי (וסליחה על ההכללה הגסה), אבל לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי אי-אלו קוויים מנחים בסיסיים, כדי לא למצוא את עצמי בסופו של דבר באיזו חליפת זאב, Where the wild things are.

יום שבת, 15 בנובמבר 2014

שלח לחמך על פני הרשת - המדריך (החלקי) לסטודנט\ית

התחלתי (כבר לפני חודש, חי אדוני) שנה שלישית ואחרונה ללימודים והראש שלי גדוש ברפרנסים לסרטים שבהם הדמויות הראשיות מתפרקות עם סיום התואר. טוב, בעיקר שני סרטים: מציאות נושכת ו-Fame.

זוכרים איך בתחילת כל שנה ב-Fame יש שקופית של "Junior year", "Senior year" וכו'? זה עובר נורא מהר. כאילו רק לפני שניה דוריס זייפה באודישן ועכשיו היא כבר עומדת לסיים את ביה"ס, קוראת לעצמה דומיניק ומצויה בעיצומו של רומן לוהט עם ראלף (סליחה על הספוילר). ובכן, גם במציאות זה עבר לי בטיל.



האם אפול בסופה של השנה הזאת להתחרפנות קולוסאלית בנוסח ללניה מ"מציאות נושכת"? כנראה שלא, ולו רק בגלל שבגיל שבו ללניה סיימה את התואר שלה, אני התחלתי את שלי. צבא וזה (ואני עוד שירתתי אקסטרה זמן!). אין לי את תקופת החסד שהייתה לה.

(אגב מציאות נושכת: אני חושבת שזה הסרט היחיד שאני אוהבת אותו ובו בזמן לא סובלת אף אחת מהדמויות שבו). 

יש לי תחושה קצת צורבת בגרון. אני מרגישה שאני יוצאת מהתואר עם לא מעט ידע, אבל עם שום דבר ביד. את העבודה שיש לי השגתי אמנם בזכות הלימודים, אבל אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. שיווק זה תחום מניפולטיבי ומעניין אבל בלי הרבה נשמה. כנראה שאני לא יכולה להסתדר בלי קצת נשמה.

(דיוויד מציג: נשמה. זה אולי לא SOUL טהור כמו של נינה סימון, אבל אני מעדיפה את הגרסה הזאת)

בשבועיים האחרונים עולות לי מחשבות על לימודי המשך. אולי אפילו תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית. אני מרגישה קצת מטופשת, כי יכולתי להיערך כל כך הרבה יותר טוב - להתנדב בזמן הלימודים כדי לקבל המלצות לתואר השני, לגשת לבחינת המתא"ם, להתחנף למרצים בפקולטה... במקום העברתי את השנתיים האחרונות במיני-התנשאות על סטודנטים לחוצים שמשפרים ציונים מהעשירון התחתון של ה-90+ ובהפרחת נחירות בוז לעבר אנשים שרוטטים למשמע שמו של ארווין יאלום. אבל אני מאמינה גדולה בקארמה ובמקריות. יכול מאוד להיות שלא הייתי מגיעה למסקנה שזה (כנראה) הכיוון שלי אם לא הייתי נוהגת כפי שנהגתי.

נניח בינתיים את כל זה בצד. הסמסטר אני רק יומיים בקמפוס ולכן החלטתי לחלק טיפים חינם לכל דורש על מנת לשפר את חיי השורצים במסדרונות אוניברסיטת תל אביב בכלל ובבניין פרץ נפתלי בפרט. אני גם ככה בקושי שם, אז שמישהו יהנה:

1) לא לסנדביצ'ים. בתחילת שנה א' נקלעתי למערכת יחסים הרסנית עם הסנדביצ'ים של קפיטריית אקו (מדעים מדוייקים). לא אלאה אתכם בפרטים ואגיע ישר לסוף: עליתי במשקל (לא יודעת בכמה. אני לא נשקלת) וזנחתי את הג'בטות של אקו לטובת מערכת יחסים בונה עם מרכז הספורט של האוניברסיטה. 

2) כן ללוקרים בספריית מדעי החברה. זה סוד שלא ידוע לרבים, אבל בקומת הכניסה לספריה יש קיר לוקרים חינמי לחלוטין. קלאסי לסטודנטים כמוני, שמגיעים לאוניברסיטה עם חצי בית עליהם וזקוקים למקום ידידותי כדי לאחסן בו את מטלטליהם.

3) לא לאוכל אוניברסיטאי (למעשה זוהי הכללה של סעיף 1). נכון, יש בקמפוס אופציות מזינות יותר ומשמינות פחות מהג'בטות המשוקצות של אקו, אבל למדתי על בשרי שברגע שעושים כרטיסיה לקפיטריה מסוימת נמאס באופן אוטומטי אפילו מהריח של האוכל בה. עדיף להכין בבית (אם כי מדובר באובדן זמן יקר שניתן להקדישו לקריאת הגיגיהם של מלאני קליין וחבר מרעיה).

4) המראה כן משקרת. המראות בשירותים בבניין מדעי החברה משמינות. באמת. בדקתי.

5) יש מראה אחת שלא. מצאתי מראה איכותית לעילא ולעילא בבניין. צריך להעפיל לשירותים של קומה רביעית (או למעלה מזה), אבל היא שווה את זה.

6) מזון לנשמה. בימים שמשיים (אבל לא מהבילים) מומלץ לשבת בדשא שסמוך לבניין מוזיקה (בוכמן-מהטה) ולשמוע אותם מתאמנים על אופרה או סתם מג'מג'מים. זו אחת החוויות מרוממות הרוח, גם אם תוך כדי האזנה נאלצים לתרגם מאמר משמים של רוי באומייסטר. 

יום שישי, 7 בנובמבר 2014

cool breeze


בסופ"ש האחרון שלפני הלימודים הייתי באינדינגב. רציתי להקדיש פוסט שלם לפסטיבל (אפילו כתבתי לעצמי ראשי פרקים!), אבל איכשהו חלפו כבר שבועיים ועדיין לא הגעתי לזה. בינתיים אני מפרסמת משהו שהוא בין לבין.

תמיד כשאני חוזרת מאינדינגב (מותר לי כבר להגיד "תמיד". זו השנה הרביעית שאני שם. מוזר, מעולם לא חשבתי על עצמי כעל נערת פסטיבלים) אני מלאת רצון טוב להכיר מוזיקה חדשה, מאזינה בשקיקה ל-106FM ומנסה לא לחזור להתפלש באלבומים הישנים והחרושים שלי. אחרי כמה שבועות-עד-חודשים זה חולף. 

ההתלהבות הרגעית הזאת מזכירה לי החלטות נחושות אחרות שאני מקבלת במטרה להפוך לאדם טוב, בריא, חסכוני ורחב אופקים יותר, אבל איכשהו אף פעם לא מיישמת. בתקופה שנהגתי לחרוש על בלוגי בישול קיבלתי החלטה נחרצת להתחיל לאפות לחם בעצמי. אפילו כתבתי על זה כאן, במין גאווה מטופשת שכזאת. מיותר לציין שמעולם-מעולם-מעולם עוד לא אפיתי לחם (חוץ מלחם בירה לא טעים)?

דבר דומה קרה כשגיליתי את Yoga with Adriene ביוטיוב. תרגלתי פעם אחת כלב מביט לאחור בסלון שלי והייתי משוכנעת שאהפוך למתרגלת יוגה ביתית מצטיינת. זה קרה לפני כמה חודשים ומאז לא חזרתי לאדריאן, למרות שהיא מתוקה ביותר וההסברים שלה נהדרים. 

היא באמת מתוקה. חבר שלי טוען שיש לה דיבור של סטלנים, אולי זה חלק מהקסם
נחזור למוזיקה. הפעם דווקא נראה לי שכן מצליח לי, כי נתפסתי על שיר (אינדי!) ממש חזק. ללהקה קוראים TREE ובכלל לא שמעתי אותם בפסטיבל, כי בהופעה שלהם היה סאונד מחריד והעדפתי ללכת לישון (כנראה שאני באמת לא נערת פסטיבלים). שמעתי אותם ביום הסטודנט, כמה חודשים לפני כן, וממש התלהבתי. השיר הזה ספציפית לא יוצא לי מהראש - יש לו איכויות קרידנסיות מחוספסות, נגיעות ריוורב ופזמון שמאפשר לי להתלוות אליו בפלצטו צווחני תוך כדי שטיפת כלים:


אגב, זה בכלל לא שיר חדש. הוא מאלבום שהם הוציאו לפני שלוש שנים. סו לונג לשאיפות המוזיקה החדשה שלי...

מילה לסיום: בדרך כלל אני ממש שונאת לקרוא המלצות על מוזיקה. בטח ובטח על מוזיקה שאינה במיינסטרים. זה מרגיש לי מתנשא, מטיף, יומרני ובתכל'ס גם די משעמם. אני ממש מתנצלת אם יצאתי כזאת, זו לא הייתה כוונתי. תרגישו חופשי לדלג מעל הפוסט הזה אם הוא מעיק עליכם. הדבר האחרון שאני רוצה להיות זה דמוית אבי פיטשון, מבקר המוזיקה האלטרנטיבית האיום של הארץ (אני לא מסוגלת לקרוא כתבות שלו! זה כמו לקרוא פוסטים של מתבגר שטוף רצון להוכיח את ידענותו בפורום אלטרנטיב בתפוז. אגב, אנחנו מכנים אותו בבית "אבי טיפשון"). 

יום שבת, 1 בנובמבר 2014

טעם של פרחה 2.0


אני מרגישה כמו מובילה תרבותית, בייחוד בגלל הסעיף האחרון בכתבה (עקבי פלטפורמה אימתניים). 

יום חמישי, 30 באוקטובר 2014

#OOTD

1. הדבר המוצלח באמת בניהול חיי עבודה ולימודים שאינם משיקים אחד לשני בשום מובן, הוא היכולת למחזר תלבושות במהלך השבוע (כשעונת השנה מאפשרת). במילים אחרות: את מה שאני לובשת היום לאוניברסיטה לבשתי שלשום למשרד. (למעט התחתונים, שאותם החלפתי, אבל כמובן שהם עדיין שחורים).

2. ל' שעובדת איתי (see two posts ago) מפורסמת באהבתה לאאוטפיטים שכוללים גרבי פונפונים צ'אנקיות, מכנסיים קצרים, סנדלים וסווטשרטים של חבר שלה. אז אם היא מחמיאה לי על הלוק היומי ואף מדגישה: "i love your everything today", אני צריכה להתחיל לדאוג?

יום שלישי, 28 באוקטובר 2014

קלישאה קלושה בחצאית קלוש

1. אני מאמינה לדוגמניות שמספרות בראיונות שהן היו ילדות טומבוי, שהסתובבו רק עם הבנים ולא התעניינו בבגדים ובאופנה. אם הן היו מתעניינות אפילו קצת, הן היו יודעות כבר מזמן איזו קלישאה שחוקה זאת. 
(אגב, זו רק אני, או שדוגמניות באמת הפסיקו כבר לנסות למכור את השקר של "אני אוכלת מה שאני רוצה"?)

לא יאומן איך הקלישאות האלו ביאסו אותי בתור ילדה. לא חיפשתי במיוחד כתבות אופנה או ראיונות עם דוגמניות, פשוט הייתי מכונת קריאה - בלעתי כל מסמך כתוב שעבר מולי. וכשנתקלתי בטקסטים כאלו הם תסכלו אותי עד אימה. במיוחד בגיל 13, כשהרגשתי שהירכיים שלי הפכו לנטע זר שביצע השתלטות עוינת על חלק ניכר מגופי.

2. המקבילה המבוגרת לילדה שמכריזה באמצע הגן שהציור שלה מכוער (כדי שכולם יגידו לה - "לא, לא, הוא מהמם!") היא בחורה שמספרת באריכות באמצע מפגש חברתי על החלטורות שעשתה בדוגמנות ואיך, כאשר ניסתה לההתקבל לסוכנות מן המניין, נאמר לה שאין לה נתונים של דוגמנית (וכל זה, כמובן, כדי שיתפתח דיון של עשר דקות על עד כמה יש לה נתונים של דוגמנית). 

האם אני קנאית? כנראה שכן. אבל אני גם טרו (התחלתי לדבר בהיבגליש, כמו הבוס שלי. מה נהיה ממני)


יום שני, 20 באוקטובר 2014

pointless

לפעמים,

כשאני הולכת לשיעור בחד"כ והמדריכה מאחרת באופן דרמטי, מתנוצצת בי התקווה שאולי היא לא תגיע. נכון, זה בזבוז זמן מעצבן ואלו קלוריות שהיו צריכות להישרף ונותרו בעינן, אבל איכשהו ברור לי שבעצם ההגעה לחדר הכושר יש משהו מרזה. 


אני מרגישה זקנה כש:

  • אני נוסעת לבקר חברה שלא ראיתי המון זמן ומוצאת אותה שקועה בתמונות ישנות של עצמה בפייסבוק, ממלמלת לעצמה: "תראי איזו חתיכה הייתי פעם".
  • חבר שלי מספר לי על איזו להקה חדשה שהוא שמע ומתאר אותה כ"חבורה של ילדים בני 20 וקצת שנשמעים כמו זפלין". בואנה, גם אני בת 20 וקצת! (5 זה קצת, לא?).
  • אני רואה את ה"ילדים" הנ"ל בהופעה ומגלה לזוועתי שהגיעו לראות אותם חבורת בנות פחות או יותר בגיל של אחותי. 
  • אגב אחותי - אז כשאחותי (הצעירה ממני בעשור) אומרת משפטים בוגרים להפתיע, כמו: "הגעתי למסקנה שחלב שיבולת שועל לא מתאים לקפה, כי הוא לא מספיק בסיסי".

פערי מידע:

ל' ואני משוחחות בשלהי איזה יום במשרד. ל', שהיא מתכנתת וגם עלתה לא מזמן ממוסקבה, מספרת לי על הטיול שלה ברומניה ובייחוד על הנוסעים בטיסה חזרה: "היו שם כמה גברים רוסים ממש לא מלהיבים, עם כרס וקרחת, אבל המון מטיילים ישראלים חתיכים עם תלתלים וסנדלים!". 

בניסיון לצנן את התלהבותה מהזכר הישראלי המצוי אני מספרת לה איך מזהים ישראלים בחו"ל: "לאבא יש תמיד מפרצים עמוקים וכרס קטנה. הוא הולך בנחישות בראש, כשהמשפחה משתרכת הרחק אחריו, כדי להוכיח שהוא לא פראייר ויכול לכבוש את כל היעדים".

ל': "זה נשמע כמו גברים רוסים".

אני: "גם ישראלים. תני לחתיכים המתולתלים שלך כמה שנים והם יגיעו לשם. והאמא תמיד עייפה, בעלת שיער דהוי ומתולתל צבוע לאדום".

ל' (אחרי שסיימה להתפלא למה דווקא אדום): "טוב, זה ברור. היא עייפה כי הוא משאיר אותה לבד עם הילדים". 

ושוב ל', אחרי שהקדישה עוד קצת מחשבה לעניין: "הוא צריך לעזור לה יותר". 

יום שבת, 18 באוקטובר 2014

הפסיכולוגיה של הבלוגינג

התניה אופרנטית - תהליך פסיכולוגי שבו אדם או חיה לומדים לנקוט בפעולה מסוימת על מנת לקבל או להימנע ממשהו. עכבר מעבדה, לדוגמא, ילמד ללחוץ שוב ושוב על דוושה אם יקבל חתיכת גבינה בעקבות לחיצה על אותה דוושה. 

חיזוק חיובי - הופעה או הגברה של גירוי נעים. לדוגמה: פרס, ממתק, תגמול כספי ועוד. אחד החיזוקים החיוביים האפקטיביים ביותר הוא תשומת לב, שיכולה להיות גם וירטואלית (למשל: לייקים. או תגובות). מתן חיזוק חיובי על התנהגות מסוימת יגביר את ההתנהגות המתוגמלת.

הכחדה - תהליך פסיכולוגי שבו "ניתק" הקשר בין ההתנהגות לחיזוק ומתבטלת התניה שנלמדה בעבר. (למשל - כשהעכבר האומלל שלנו לומד שלחיצה על דוושה כבר לא מניבה חתיכות גבינה). 




כשרוצים לאמן מישהו ע"י התניה עושים את זה באמצעות לוח חיזוק, שקובע באיזה קצב ניתנים החיזוקים. לא אבלבל אתכם עם שלל הסוגים, ההבחנה הרלוונטית לפוסט זה היא בין לוח חיזוק מלא, שבו ניתן חיזוק בכל פעם שמתבצעת ההתנהגות הרצויה, לבין לוח חיזוק חלקי, שבו לפעמים מקבלים חיזוק על ההתנהגות הרצויה ולפעמים לא. מחקרים מוכיחים שהתניה אופרנטית שמתבצעת עם לוח חיזוק חלקי היא העמידה ביותר בפני הכחדה.

***

עכשיו בואו ניקח את כל המשוואות שיצרתי כאן ונציב בהן את הנתונים הבאים:

- תגובות הן חיזוק חיובי מבחינתי (תשומת לב).
- אני מקבלת תגובות לפוסטים כשאני נכנסת לממשק של בלוגר (כלומר, כניסה לבלוגר היא התנהגות מתוגמלת), אבל זהו לוח חיזוק חלקי (כי לא תמיד יש תגובות).

התוצאה המביכה: למרות הידע הענף שלי בהתניות שונות ומשונות (הלך לי ממש טוב במבחן הזה בשנה שעברה), ההתניה הנוכחית עובדת עליי כמו קסם. באופן מביך נורא, בכל פעם שאני מפרסמת פוסט אני נכנסת באובססיביות לבדוק תגובות שמונתלפים פעמים ביום (רק במהלך כתיבת פוסט זה בדקתי פעמיים. שיים און מי), משל הייתי אחרון עכברוני המעבדה. וזו התנהגות סופר-עמידה בפני הכחדה, כי מדובר בחיזוק חלקי.

אם זה היה יותר מדי שיעור בפסיכולוגיה התנהגותית עבורכם, אני מתנצלת. הרגשתי צורך עז לנתח את ההתנהגות המטופשת שלי ולשתף את הבושה ברבים. 

טעם של פרחה

אני לא חושבת שיש לי טעם פרחי בבגדים, בבחורים או במוזיקה (אם כי אירוסמית' וגאנז הם טראשיים ופרחיים למדי, אז אולי אני צריכה לשקול שוב את ההצהרה האחרונה). אבל בשני דברים יש לי ללא צל של ספק - בשמים ונעליים.

כשהייתי קטנה (שנות סוף היסודי-תחילת החטיבה חסרות המעש) אחד הבילויים החביבים עליי ועל חברותיי היה ללכת לרחרח בשמים בסופר פארם. לפני כמה שבועות נקלעתי עם חברה לסופר פארם. אנחנו כבר קצת רחוקות מהחטיבה, אבל איכשהו יצא שהעברנו איזה חצי שעה ברחרוח בשמים.

לאותה חברה יש טעם הרבה יותר מגובש וקלאסי ממני בכל הנוגע לבישום. בכל פעם יש לה רק בושם אחד, "הריח שלה" לאותה תקופה, והיא נוטה לבחור ניחוחות כמו קלואי, דה ביט של ברברי ושאר בשמים של בחורות שמבינות עניין. אני, לעומתה, בעלת אוסף בשמים רנדומלי ביותר - החל מבודי ספריי בניחוח לימון ורבנה וכלה בבשמי סבתות או כל מיני הזיות שהזמנתי לפני שנים בסטרוברי. אגב, אני לא חושבת שזה עניין של גיל ולכן לא נראה לי שמשהו ישתנה אצלי בנושא - אחותי הצעירה ממני בעשור היא בעלת הטעם המגובש ביותר שאני מכירה ומוכנה להתבשם אך ורק בגרין טי של אליזבת ארדן.

זאת אחותי
התחלתי לקנות בשמים בצורה די אימפולסיבית בתקופת הצבא (כדי לנחם את עצמי על היותי חיילת, כאילו דה) ועד עצם היום הזה סיימתי בקבוק אחד בלבד (משהו של פילוסופי, שבתכלס לא ממש משקף את הטעם שלי). לא קרה לי שחזרתי לבושם פעמיים - גם כי אני לא חזקה בלסיים בקבוקים וגם כי יש בי דחף ילדותי לנסות כל פעם ניחוחות חדשים.

הבושם הראשון שהיה לי אי פעם הוא מאסק אויל. תכלס, עד היום זה הניחוח האהוב עליי. ולמה אני אומרת שיש לי טעם של פרחה? כי לצד המאסק העאלק-תמים, הבושם הראשון שקניתי לעצמי (את המאסק קיבלתי במתנה) הוא אורגנזה ההו-כה-לא-מתוחכם של ג'יבנשי והניחוחות שאני באמת נמסה מהם הם אנג'ל, היפנוטיק, טאן דה נאז' ושאר דברים מסוכרים, מתובלנים ונוטפי אבקת טאלק.
וזו אני. אם רק היה לי את האומץ

וכמו שאני חייבת שהבשמים שלי יודיעו על נוכחותם למרחקים, כך גם הנעליים שלי: אני מעריצה גדולה של פלטפורמות. נכון, יש פה גם עניין (חשוב וחיוני!) של תוספת גובה - אבל לא רק. אין דבר שאני נהנית לנעול יותר מאשר בפאלו. כשאני כבר נועלת עקבים, הם יתהדרו בפלטפורמה קדמית. זוכרים שטרנד הקלוגס המאסיביות הבליח כאן לשניה? (ב-2010 פחות או יותר) אז לי היו כאלו כבר ב-2006 ועד היום אני סבורה שמדובר בנעל די אולטימטיבית.
שאנל, אביב 2010

כשהייתי בתיכון מיעטתי לתת דרור לאספירציות הטראשיות-פרחיות שלי. בכל זאת, הייתי ראשג"דית מכובדת. אבל הייתה לי חברה פריקית ואפלה שהבינה ללבי. היא קנתה לי ליומולדת מגפי פלטפורמה(!) עד הברך(!!) בצבע ורוד בזוקה(!!!). המגפיים היו איומים ואדירים גם יחד והלכתי איתם לא מעט. זו הייתה אחת המתנות המגניבות שקיבלתי אי פעם, בעיקר כי הרגשתי שמישהו קרא את נבכי נפשי המנצנצת, שהייתה עטופה במעטה שעמום עבה בצבע חאקי.

יום שישי, 17 באוקטובר 2014

כמה מעלות טובות למקום עלינו (אני עונה לעצמי)

את הפוסט הזה כתבתי לפני שנה בדיוק, כשחזרתי מאינדינגב. משום מה לא יצא לי לפרסם אותו. ובכן - היר ווי גו:

למה לנסוע לאינדינגב? מן הסתם, יש את עניין המוזיקה הטובה-עד-מעניינת, המפגש עם חברים משכבר ומכרים חדשים והתחושה שאת נמצאת באירוע הכי נכון של הרגע (לפחות ע"פ מוסף הארץ) (ומרג'ורי 2014 עונה - השנה זה כבר מיינסטרים מדי בשביל הארץ) , אבל השנה שמתי לב לעוד כמה יתרונות של הפסטיבל - 

1. אחרי שלושה ימים במצפה גבולות, על טהרת החול, המקלחות הפתוחות והשירותים הכימיים, דירתי הלא מדוגמת, מקום העבודה המג'ויף להחריד שלי ואפילו השירותים בבנין מדעי החברה (!) נראו לי כמו מותרות שלא יסולאו בפז. (החלפתי עבודה בינתיים לטובת מקום שמצטיין יותר בניקיון. מצבם של בניין נפתלי והדירה שלי נותר כשהיה). 

2. לקחתי לפסטיבל את האוטו המצ'וקמק של ההורים שלי. אני נוהגת לעתים נדירות מאוד ומשתדלת מאוד שלא לנהוג בתל אביב, אבל מכורח הנסיבות נהגתי בפקקים, חיפשתי חניה (וחניתי כמו גדולה! לא בחניון) ושעטתי בערבות הדרום. כל זה, בשילוב האפשרות לשים את המאניק סטריט פריצ'רס בקולי קולות ולהתעצבן על נהגים אחרים, גרם לי להרגיש כמו בחורה קשוחה באמת בעיצומו של רואד טריפ כסחני, ולא כמו חננה שנוהגת בטויוטה שמתקרבת לשנות העשרה לחייה.
(השנה לא נראה לי שאקח את הטויוטה החבוטה לפסטיבל, כי אחי המשוחרר הטרי זקוק לה. מה שכן, עשיתי לעצמי רענון נהיגה בשבוע שעבר עם נסיעה מאתגרת במיוחד - מתל אביב עד לעמק הירדן, לבד. זו הייתה חוויה סוריאליסטית ביותר - עד כדי כך שצבטתי את עצמי בנקודות נבחרות לאורך הדרך, כדי לוודא שאני לא באיזה חלום צלול. הפעם שמעתי את הפסקול של הקומיטמנטס ושרתי בקול רעם כדי להפיג את בדידות הדרך. בפעם הבאה אקח טרמפיסט - גם חברתי וגם סביבתי). 



3. אכלתי שם את הקרטיבים הכי טעימים ופלצניים שיצא לי לטעום. הדוכן הזה נמצא בפסטיבל כל שנה (לפחות בשלוש השנים שלי יצא להיות בו) (פאק! זו תהיה כבר שנה רביעית! אני כה זקנה), אבל הפעם הרגיש לי שהם השקיעו במיוחד בטעמים. בין השאר נדגמו תאנים ביין, קוקוס-גויאבה, תות-בלסמי ומלון-נענע. בכלל, קרטיב זה קינוח כזה שווה. אני בעד להגיש במסעדות קרטיבים (בטעמים מושקעים כמו אלו, לא אסקימו תותי-פרוטי) - זה הרבה יותר מוצלח מכל המוסים השמנוניים שכולם מתנפלים עליהם בכפיות שלופות ומרגישים בסוף קצת שמנים יותר ומרומים יותר. (אני עדיין באותה דעה ומניחה שהטרנד כבר פושה בטבעוניות העיר). 

4. בשלושת ימי הפסטיבל נהניתי משיער מושלם. ברגעים האלו אני לא מבינה איך אני גרה בתל אביב (ולפני זה - במישור החוף רווי הלחות). מדבר זה השיט. (מדבר זה עדיין השיט. כשלא מתפוצצים בו פצמ"רים. אז זה שיט מסוג אחר לגמרי).

5. בגלל שמימין ושמאל היה רק חול וחול, וכך גם מתחת לציפורניים שלי, יצא שנמנעתי (כמעט) לגמרי מכסיסה. עכשיו יש לי שבע ציפורניים ראויות להערכה (עד למטלה הראשונה בניתוח שונות, או משהו). נראה לי שאני הולכת למרוח לק.
(חשבתי שאוכל לגדל גם החופש ציפורניים. עד לא מזמן היו לי די ארוכות. הן היו יפות, חזקות והחלו אפילו להתארך. היעדר קורסי סטטיסטיקה\תכנות באופק צפן להן עתיד מבטיח. אפילו שקלתי לקנות לק לבן וטרנדי של הביוקר (ESSIE חלבי שכזה), או לעשות מניקור ג'ל כמו חברותיי המטופחות ממני. ואז הבוס שלי שלח לי המון מיילים מניו יורק ובהם דוחות ארוכים כאורך הגלות עם אינספור נתונים. הציפורניים שלי הועלו קורבן לאלוהי הנתונים הסטטיסטיים. אבל, מאז הבוס חזר מניו יורק ואני הצלחתי להתמצא פחות-או-יותר בחומר ולהשתלט על הג'וב החדש שלי. החיטה צומחת שוב וכך גם הציפורניים שלי. אולי אקנה מחר איזה לק חלבי של ESSIE). 

יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

נותנת בהם סימנים

אמנם יש עוד ג'וקים ברחובות, אבל הסתיו כבר לגמרי כאן. עובדה: רחרחתי קלמנטינה אחת (ואולי יותר?), נרטבה לי הכביסה על החבל פעמיים וראיתי לא פחות משלוש בחורות שונות עם מכנסי עור. יותר סימנים מזה זה כבר הסנה הבוער. 

את הסרטון הזה צילמתי בשבוע שלפני ראש השנה, כשעוד היה קיצי ומהביל למדי בחוץ. הוא צולם במטרה להיות הסרטון הראשון שאעלה לאינסטגרם, אבל הטלפון שלי טיפש מכדי להעלות סרטונים אז החלטתי לתרום אותו לבלוג. אני מניחה שהאיכות הירודה תגרום לו להראות כמו וידאו ארט שנקינאי מהניינטיז, אבל בעיניי הוא מקסים ופייתי (למרות - ואולי בגלל - הרחש-בחש של שלמה המלך פינת קינג ג'ורג'). 



היות והקיץ באמת כבר מת, חשבתי שגם עונת החתונות הגיעה לסיומה. כלומר, חשבתי שאפשר לחזור לאכול בחוץ (לא שלא אכלתי בחוץ בעונת החתונות, אבל תוך רגשות אשם עמוקים על ההוצאות הכבדות שאני מתבוססת בהן. ורגשות אשם לא הולכים טוב עם סלט קינואה), לגדל את גבותיי פרא ולחטוא מדי פעם במוצרי חלב - כי מה זה כבר חצ'קון על הלחי בין חברים כשאת לא מצולמת פעמיים בשבוע באופן פומבי וצריכה לשמור על אפידרמיס צח וייצוגי?  

ובכן - טעיתי. יש לי עוד שתיים בטווח הנראה לעין ושלל נוספות אי-שם בקצה האופק. חוזרים לכלכלת חתונות. 

אגב כלכלת חתונות - כמעט לא יוצא לי לאכול בהן. בעיקר כי סתומה ומתפדחת להצמיח כרסונת-סטייקים באמצע האירוע, אבל גם מסיבות שפויות יותר: אני עסוקה (בחיי) בריקודים וגם לא משתגעת על ארוחות במשקל כבד אחרי תשע בערב. מה שכן, אני לחלוטין מחזירה את ההשקעה בכוהל. שזה הולך מצוין עם ריקודים, אבל לא מסתדר כל כך עם אג'נדת ההימנעות מהכרס. 

ועוד מילה אחרונה על חתונות. או בעצם - על מסיבות רווקות. זו רק אני, או שהאירועים האלו הם מפגן אחד ענק של you didn't eat that? איכשהו, כמעט כל הרווקיות שהייתי בהן כללו בורקסים, ביסלי, במבה, ושאר מאכלים עתירי קלוריות שאפילו לא שווים את החטא (אלא אם את כלואה במסיבת עיתונאים במשרד ממשלתי ובאמת אין לאן לברוח). אולי אני קונספירטיבית, אבל הרגשתי מלכוד של ממש: מצד אחד, אני לא נוגעת בדברים האלו (תנו לי להשמין מדברים שווים!), מצד שני - אם אהיה היחידה שלא מכניסה דבר לפיה כל הערב, בטח ילחששו מאחורי גבי. לונג סטורי שורט: לראשונה מזה כעשור אכלתי בורקס פיצה. 

יום חמישי, 25 בספטמבר 2014

going all the way

אני יודעת שזה הכי פלצני בארץ ואני הכי שונאת בעולם שמכתיבים לי מה לשמוע, אבל אני באמת ממליצה לקרוא את הפוסט בעודכם מאזינים לזה: 


כשהייתי חיילת היה לי תחביב מוזר: השתוקקתי ממש לנסוע עד הסוף בקווי אוטובוס. לעלות בצורה רנדומלית ולנסוע לאורך נוף מתחלף שאני לא בהכרח מכירה, עד לתחנה האחרונה. או לישון כל הדרך ולהתעורר במקום אחר, בלי שאצטרך לחזור אי פעם.

אין לי ממש הסבר לכמיהה המשונה הזאת. אולי מקורה באוטובוס שמגיע היישר מהתמח"ת המטונפת אל לבה של המושבה הקטנה והמקסימה שלי - לרחוב המקביל לרחוב של ההורים. הקו הזה תמיד נראה לי מופלא, כמו אוטוסטרדה שמגיעה אל פתח הבית (או כמו ה-knight bus של הארי פוטר).



כשהייתי חיילת מרוטה (באופן אובייקטיבי) ומסכנה (בעיני עצמי), בכל פעם שהייתי רואה את האוטובוס הזה חולף על פניי הייתי מתפתה לעלות עליו, לשבת בשמש בחצר של אבא ואמא ולדפוק נפקדות פלילית של ממש. הייתה לי תחושה עמוקה שחוקי הצבא לא חלים בטריטוריה המשפחתית וששום דבר לא יכול לפגוע בי שם.

גרסה אחרת של אותה פנטזיית עריקות הייתה לעלות על קו 24 כך סתם באמצע אלנבי ובאמצע היום, לנסוע עד הסוף ולהגיע לחברה שלי ברמה"ש, שתארח אותי ותציע לי עיר מקלט בביתה רחב הידיים (גם היא הייתה אז חיילת, אבל עובדות מוצקות לא היו חלק מהותי במיוחד בפנטזיה השבוזה הזאת).

ואולי שגעת האוטובוסים שלי צמחה בכלל על רקע ההתמצאות החייתית שנדרשתי להפגין כחיילת במפת התחבורה הציבורית של גוש דן (הייתי מודיעין מהלך, בחיי. ועוד לא היו אז אפליקציות אוטובוסים), שחשפה אותי למחוזות חדשים ובלתי מוכרים. הדבקתי את השותפה שלי דאז בתחב"צת נפוצה והיינו מאתגרות זו את זו בהגעה למחוזות נידחים ולסופי קווים אקזוטיים. חילופי אסמסים בינינו נראו בערך ככה:

- אני במסוף כרמלית!
- הגעתי למסוף בית העלמין בבת ים!
- לא תאמיני, אבל ירדתי מהאוטובוס בקריית חינוך.
- אני באבי האסירים בראשל"צ!!1

ודברים כאלו.

לפעמים היו דברים אקזוטיים יותר, כמו - "אני במכון הפתולוגי באבו כביר!", אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת (מה גם שזה לא סוף של אף קו, למעט בקטע סמלי). 

יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

חמושה במשקפיים (פוסט עם תמונות קשות לצפייה)

הבהרה: הפוסט הבא נכתב אמנם בלשון ציווי, אך מתבסס אך ורק על שגיונותיי הפרטיים. אין לראות בו בשום פנים מדריך א-לה אייטמים ב"לאשה", כי אני בזה למדריכים כאלו וכי אני לא מתיימרת לתת עצות אופנתיות לאף אחת ואחד.
כמו כן, סליחה על הכותרת הנדושה.


1. הלכות הזנחה:

1.1.1 לא תצאי מן הבית במשקפיים כשגבותיך אינן מעוצבות ושפמך אינו מרוט למשעי (במצבים כאלו אני מרגישה כמו תאומתה הרוחנית של אמריקה פררה באגלי בטי*). 

1.1.2 לא תצאי מן הבית במשקפיים ביום של שיער רע (הווה אומר: יום שבו השיער לא נראה סביר אפילו כשאוספים אותו).
1.1.3 לא תצאי מהבית ביום שבו את מרגישה רע עם עצמך (אני צריכה באמת להוסיף על זה הסברים?)

1.2 סייגים:

1.2.1 כל הנ"ל אינו תקף במצבים שבהם את נדרשת להתייצב בעבודה לפני שבע בבוקר. אם מישהו רוצה שאתעורר בשעות כאלו, אין לי שום רצון להנעים את זמנו באופן אסתטי ואני יותר ממעוניינת להבהיל אותו באמצעות פרצופי הממושקף וחמור הסבר. כמו כן, הרכבת עדשות בשעות מוקדמות במיוחד של הבוקר גורמת לי להרגיש מסכנה נורא. 
1.2.2 כל הנ"ל אינו תקף כאשר את נוסעת לשהות בת למעלה מיממה בבית ההורים. 

***

2. הלכות גנדור:

2.1.1 לא תתאפרי כאשר את מרכיבה משקפיים (אני יודעת שיש שלל מדריכי איפור לממושקפות. לי זה פשוט אף פעם לא עובד. כשאני מאפרת את העיניים ומרכיבה משקפיים, הן נראות קטנות יותר ומאופרות מדי. חוץ מזה, הריסים עם המסקרה נתקעים לי בזגוגיות. כשאני מורחת אודם ומרכיבה משקפיים אני מרגישה דודה. כשאני עם מייקאפ ומשקפיים אני מרגישה כאילו כל הפרצוף שלי מחוק והאלמנט היחידי שניתן לזהות בו הוא - ניחשתם נכון - המשקפיים).  
תמונה להמחשה
2.1.2 לא תרכיבי משקפיים ביום שבו החלטת להתלבש בצורה תאגידית, שמרנית וחמורת סבר. הרי לא שלפו אותך מקטלוג של שאטרסטוק. 
אפילו שאטרסטוק הבינו את חומרת המצב ותקעו לה איקס ענק על הפנים
2.1.3 לא תענדי עגילים, בייחוד לא גדולים, כשאת מרכיבה משקפיים (תמיד מרגיש לי עמוס מדי בקו הרוחב הזה של הפנים). 
2.1.4 לא תתפתי לבחור אצל האופטומטריסט משקפיים שמתנצלים על היותם משקפיים, AKA משקפיים נטולי מסגרת, בעלי חצי מסגרת או (רחמנא ליצלן) בעלי מסגרת שקופה. 
יש המון דברים בעייתיים בתמונה הזאת, אבל זו המחשה טובה מאוד של התנגדותי הגורפת לחצאי מסגרות
2.1.5 לא תתפתי לבחור אצל האופטומטריסט משקפיים של היפסטרים. 

2.2 השילוב הלא ראוי:

2.2.1 הימנעי מלצרף משקפיים, שיער אסוף, איפור ועגילים לאנסמבל אחד. אני בטוחה שיש בנות שנראות ככה נפלא, אבל אני נראית כמו דודה פניה מפולניה\דודה בריגיטה מליטא. 

* אגב בטי המכוערת: אני חושבת שאני הולכת להוריד את הסדרה (האמריקאית! יש לי גבול, שעוצר פחות או יותר בטלנובלות דרום אמריקאיות). סיימתי לראות את סקס אנד דה סיטי ובא לי סדרה טראשית וקאלטית חדשה שאוכל לצפות בה בצורה מרתונית כשאין לי כוח לעשות שום דבר טוב יותר. 

יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

a home for fleas, a hive for the buzzing bees

כשאני מסופרת ועושה קוקו קצרצר ומסודר - אני מרגישה כמו הילדה הכי חמודה וחנונית בכיתה


כשאני מסופרת ועושה קוקו קצרצר ומבולגן (עם שיער שמכסה עין אחת) - אני מרגישה כמו נינט
אוי נינט, אני מתה עליך ואני אפילו לא יודעת למה

כשאני לא מספיקה להסתפר - אני מרגישה כמו רוברט פלאנט
שמעתם שהוא הוציא אלבום (אתמול!)? 

כשאני מחליקה את השיער (פעם בירח כחול) - אני מרגישה כמו הילדה הכי יפה בגן


כשאני הולכת עם קשת או סרט - אני מרגישה תמהונית
גילוי נאות: "100 שירים ראשונים" הייתה הקלטת האהובה עליי במשך שנים

כשאני הולכת עם צעיף גדול וטורבני על הראש (בחיי, זה עובד) - אני מרגישה מיוחדג'ת
בריז'יט עושה את זה לא רע. אבל בשביל תמונות מעולות באמת, כנסו לפוסט של נעה בעניין: http://imgonnabasupermodel.blogspot.co.il/2014/01/omg-covering-up.html

כשאני עושה גולגול - אני מרגישה מכוערת
הדבר האחרון שאפשר לומר על קריסטן הוא להאשים אותה בכיעור.
אבל היא מדגימה כאן מצוין את הסתמיות שהתסרוקת הזאת עלולה להידרדר אליה

כשאני מטה את כל השיער לצד אחד - אני מרגישה כמו כוכבת יפה ונכונה (עד למראה הקרובה, מן הסתם)
מתוך אייטם ב-XNET. התסרוקת של ליזי קפלן (שניה מימין) - מיי און פייבוריט הקיץ

כשאני עושה חצי קוקו - אני מרגישה Passé composé


כשאני קולעת צמה - אני מרגישה כמו החיילת ההיא, בהיאחזות הנחל בסיני


וכשאני נתקלת ברחוב במישהי שאני מכירה (אבל לא ממש אוהבת) והשיער שלה נראה גרוע משלי - אני מרגישה ממש טוב עם עצמי. 
--- אין תמונה, תאלצו להאמין לי. זה קרה לי היום בדרך מהעבודה ---

ולסיום:


יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

עצוב למות באמצע התמוז - פוסט מעגלי לכבוד סוף הקיץ

בחודש האחרון התנהלתי לי בעולם כמו בחורה שאין לה בלוג. כלומר: חוויתי שלל חוויות, הגעתי לתובנות מרעישות ושמעתי כל מיני שירים שהרטיטו את ליבי, אבל המקסימום שעשיתי הוא לשתף בהם את חבר שלי או את אחותי הקטנה.

אני לא ממש מצליחה להבין את הסיבה לכך. בהתחלה חשבתי שמדובר בחוסר זמן, שנובע מהקיץ במשרה מלאה שהתרגש עליי (לא מדובר בכינוי מיופייף למלחמה, אלא במשרה מלאה, פשוטה כמשמעה, שבה אני מחזיקה הקיץ). נאלצתי לשלול את ההסבר הזה בשל זכר השנים 2010-2011, הי"ד, שבהן עבדתי במשרה מלאה ביותר ועדיין תחזקתי כאן נוכחות מרשימה.

נניח לתירוצים על למה לא כתבתי. אני עוברת להסברים על למה חזרתי. כעיקרון, היעדר הפעילות בבלוג אפשר לי להיות סופר תפוקתית, לפגוש חברים 80 פעם בשבוע, לפקוד את החד"כ בתדירות מתקבלת על הדעת, לנסוע לכל מיני מקומות (טוב, רק לירושלים) ולארח כל מיני אחים. כל זה היה נחמד מאוד (באמת!), אבל לאט לאט התחלתי לחוש את חוסר המנוחה המאפיין תקופות ארוכות נטולות כתיבה.

אני באמת אוהבת לכתוב. המחשבות שלי הן מילוליות. כשאני נוסעת באוטובוס (או מתרחצת. אין כמו רעש מונוטוני - מנועים או מים זורמים - כדי לנסוך השראה בבחורה חובבת הפרוזה) רצות לי באחורי הראש פסקאות שנונות ומשעשעות שאני מתה לפלוט אל המקלדת. וכשאני לא מוציאה את זה מן הכוח אל הפועל, לוחץ לי ומגרד לי בבלוטות הכתיבה.

ומעבר לזה: עצרתי קצת את הכתיבה כי חשבתי שזה יגרום לי להיות בנאדם טוב יותר. שאת הזמן שלא אשקיע בהתחפרות א-סוציאלית מול המחשב, אקדיש לבילויים, חגיגות וחברויות. מסקנות הביניים שלי מהחודש האחרון, הן שאני לא בנאדם טוב יותר (או רע יותר) ושבחורה צריכה לעשות את מה שהיא נהנית ממנו.

*********************
ועכשיו לפוסט האמיתי. הרעיון עלה לי כבר לפני כמעט חודש, אבל יוצא לי להעלות אותו על הכתב רק עכשיו וזה בעצם מתאים יותר. פוסט מעגלי בסימן סוף.

תמוז. (או: בוכים כשהקיץ מתחיל)

אני מתה על מיתולוגיה בכלל ועל מיתולוגיה מסופוטמית בפרט. תמוז, החודש שעבר, היה אל הפריון במיתולוגיה המסופוטמית והוא למעשה מקבילה מזרח-תיכונית לסיפור פרספונה היווני. אבל בניגוד לפרספונה, שמותה מסמל את החורף, תמוז יורד שאולה בתחילת הקיץ ומותו מבשר את העונה השחונה והמתה של האזור. במסגרת הפולחן של תמוז, היו מתאבלים ומבכים את מותו מדי שנה בתחילת הקיץ.


לייבור דיי. (או: בוכים כשהקיץ נגמר)

אם אצלנו בוכים כשמתחיל הקיץ, בארה"ב בוכים כשהוא נגמר. הלייבור דיי, שצויין אתמול (יום שני הראשון של ספטמבר), הוא אמנם חג חילוני למהדרין, אבל יש לו מנהגי אבלות משלו. חוגגים אותו בדרך כלל בברביקיו (עד כאן לא אבלות, אני יודעת. אולי רק עבור הפרות) ואחריו אסור ללבוש לבן או סירסאקר (וזו האבלות שדיברתי עליה).

למה? כי הלייבור דיי הוא מותו של הקיץ. חוגגים אותו כשכולם חוזרים לעיר מאתרי הריזורט שבהם נפשו, שניה לפני ששבים לעבודה השוחקת בכרך הגדול. בגדים לבנים ובהירים מסמלים, באמריקאית, חופשה. זו קלות ראש, שלא לומר חוצפה, להפציע עם צבעים כאלו להווי היומיומי במשרד או במפעל. תראו מה עשו לאובמה כשהוא העז לשאת נאום רציני בחליפה בהירה.



בהיעדר מסורת עתיקת-יומין, החוקים האנאליים האלו של צבעים "נכונים" ו"לא נכונים" שימשו את החברה הגבוהה בארה"ב כדי להבחין בפשוטי העם. עניין של נימוסים טובים. אם בתו האהובה של ראש בית ההשקעות XYZ תביא הביתה פושטק, יוכלו לזהות אותו בקלות על ידי החולצה הצחורה שהעז ללבוש אי-שם בעיצומו של אוקטובר. הקטע הוא שהחוקים האלו הם כמו חרב פיפיות - לא צריך להיות גאון גדול כדי לזכור אותם, וכך ג'וני מקווינס יכול לדלג בקלות (בעזרת הבגדים הנכונים) מעל מנגנוני המיון של האפר-איסט-סייד.

סיר-סאקר. (או: בחזרה למסופוטמיה)

עד כאן יופי. מתאבלים על סוף הקיץ ומפסיקים ללבוש לבן. אבל רגע, לא רק לבן. סירסאקר הוא בד קיצי כותנתי, בדרך כלל משבצות ירוקות-לבנות קטנות או פסי כחול-שמנת, שנחשב גם הוא מתאים לחופשות בלבד בזכות דקיקותו וחוסר הפורמליות שלו (הכל יחסי, כן? בעיני חולצת בטן היא הרבה יותר דקיקה ואי-פורמלית ממקטורן סירסאקר). התכונה שכי מאפיינת אותו היא המרקם המיוחד שלו - רצועות דקות, גבשושיות וחלקות לסירוגין, שמקנות לו מראה קצת מקומט ולא מהוקצע.

פיג'מתי ומקסים כאחד
ולמרות שמו האצילי, שנשמע בעיני אפילו קצת אריסטוקרטי, הסירסאקר הוא זה שיחזיר אותנו היישר אל המזרח התיכון. למעשה מדובר באריג שמקורו בהודו, שהגיע למערב עם הקצינים הבריטים והקולוניאליזם. משמעות השם - "kheer aur shakkar". שזה, באורדו, חלב וסוכר, בגלל הרצועות שונות המרקם (הרצועות החלקות הן החלב, המחוספסות הן הסוכר). אורדו היא שפה שמדוברת באזורים מסוימים בהודו, אבל התפתחה תחת השפעה חזקה של פרסית ונפוצה למדי במזרח הקרוב. והופ, חזרנו לאזור. מישהו אמר מסופוטמיה?

יום שני, 11 באוגוסט 2014

פרטים אינטימיים

man, נראה לי שיש לי מחסום כתיבה :( אני יושבת מול הדף ופוסלת רעיונות כבר שעה.

לפני כמה פוסטים כתבתי בקצרה על כך שנחשפתי באופן חלקי (לכל קוראי שמכירים אותי - מה נשמע?). החשיפה הביכה אותי עד מאוד. המחשבה על אנשים ממשיים שקוראים את הטקסטים שלי די מבעיתה אותי. לא כי כתבתי לכלוכים ואני חוששת לשמי הטוב, אלא כי אני מתביישת. אלוהים ופמלייתו יודעים אולי מה הסיבה לבושה הזאת, כי תכל'ס אני לא ממש הצלחתי לרדת לשורשיה (וזה בסדר. ייתכן שיש לי כמה נושאים לא פתורים אחרים שהם דחופים יותר. למשל - הסיבה לפוביה שלי מג'וקים, או למה בעצם אני לא אוהבת קטשופ). 

בימים האחרונים, אחרי שסיימתי להתרכז בעצמי ובמבוכה שלי, עברתי לנושאים אגוצנטריים פחות. למשל - איך מרגישים אנשים בחיי שפותחים דף אינטרנט רנדומלי ומגלים בו לתדהמתם תיעוד של אנקדוטות נבחרות מחייהם. תחושה די מחרידה, נכון? גם אם לא מדובר בסיפורים שליליים. קצת כמו טרומן ברבנק שמגלה את הניצבים מחוץ לבית. 


לשניה וחצי חלפה במוחי מחשבה (נוראית! נוראית!) שלעזאזל עם זה - הרי כל הניו-ג'ורנליסטים ובכלל, האנשים שעשו קריירה מלספר על החיים שלהם, מדברים וכותבים על מה שבא להם. ישר קפץ לי לראש הדיאלוג הזה מ"פרטים אינטימיים" של הווארד סטרן (לא ראיתם? תראו. עם כל הדברים הרעים שאפשר לומר על הווארד סטרן, ושתכף אומר בעצמי, זה סרט כיפי):

Howard: I should be talking about my personal life. I've got to get intimate. And every time I feel like I shouldn't say something, maybe I should just say it, just blurt it out, you know? I just got to let things fly. I got to go all the way.
Alison: You didn't go all the way before?
Howard: No. I mean...No. A lot of times, I'm just holding back.
Alison: Then I guess you should go all the way.

אז כן, לשתף את כל העולם ושכנתו החטטנית בפרטים אישיים מחייך, וכתוצאה מכך מחיי האנשים הקרובים אליך, זה מוכר (בחולם). הווארד עשה מזה קריירה, אבל היי - בסרט לא מראים שאליסון לא נשארה איתו בסוף! ובכלל - האם הווארד סטרן הוא האדם שאני רוצה כרול-מודל? כנראה שלא (בכל זאת, שובניסט מגעיל). 

כשהמשכתי לחשוב על כותבים שהולכים על החבל הדק שבין אהדת הקוראים לאינטגריטי מול חברים, עברו לי בראש עוד שניים שמפרסמים במוסף הנקרא ביותר במדינה - דנה ספקטור ורענן שקד (ובכן, אני נתלית באילנות פופולריים). על רענן שקד אין לי הרבה מה לומר כי אני מקפידה לדלג מעל הטורים שלו. הם ממש עושים לי רע. הוא כותב על המשפחה שלו בצורה מיזנתרופית שמנסה להיות שנונה, אבל בעיקר יוצרת תחושה שהבחור ימכור את סבתא שלו בשביל קצת לייקים. האחים שלי ואני תמיד תוהים מה יקרה כשילדיו יגדלו ויקראו את מה שכתב עליהם (האם ידיעות מממנים טיפול פסיכולוגי? במצבו הנוכחי של שוק העיתונות, אני בספק). 

את הטור של ספקטור אני אוהבת, למרות עייפות חומר מסוימת, אבל לא יכולה לגרש ממוחי את המחשבה הטורדנית שבטח מזמזמת אצל כולם - אם היא הייתה חושפת פחות, יכול להיות שזה היה מציל את מערכת היחסים הקודמת שלה? אני מניחה שהתשובה היא לא. יש דברים שאמורים פשוט לקרות ובכלל - לשפוט אישה לפי גירושיה זה הכי חשוך ופטריארכלי מצדי. בכל מקרה, אני סקרנית לדעת איזה עיבוד עוברת אצלה הכתיבה. האם יש נושאים שהם טאבו, או אולי - האם יש טורים שהיא מעבירה לביקורת מוקדמת אצל האנשים הקרובים לה?  

הסיכום שלי עם עצמי הוא לצנזר תכנים רגישים. קודם כל - אף אחד לא משלם לי על הכתיבה פה :P שנית, והפעם ברצינות, האנשים הקרובים לי חשובים לי מדי. אני מקווה שלא אתחיל לשעמם, עם כל מגבלות הצנזורה הללו, אבל יכול מאוד להיות שזה יהיה אתגר משדרג. 

יום חמישי, 24 ביולי 2014

whiter shade of nails

איך יודעים שתכף נגמרת תקופת המבחנים?
מסתכלים סביב-סביב ורואים שיש לי קצת ציפורניים. 
אני יודעת שזה אבסורד שלא היה כדוגמתו, יום אחד להפציע בפוסט שכולו מחשבות נוגות ולא-נעים-לי-לכתוב וביום שלמחרת להעלות תמונה של ציפורניים משוחות בלק, אבל בפעם האחרונה שדרשו ממני דין וחשבון על מעשי, אני חושבת שהתפטרתי. 


כשהייתי קטנה, לפני מיליון שנה, קראתי (בטח באיזו כתבה של ליסה פרץ) שלק לבן זה ה-דבר ושכל הבחורות המגניבות הולכות עם זה. לדעתי הדוגמה המרכזית באייטם הייתה גוון סטפאני (שאם אני מהמרת נכון, הייתה אז בתקופה של Let me blow ya mind). אז מיהרתי לסופר-פארם, קניתי לק וניסיתי לגרום לטרנד לעבוד עליי. ובכן, זה לא עבד. למעשה, אני חושבת שמאז ועד היום לא התקרבתי ללק לבן. תראו מה למידה עצלה למבחנים יכולה לעשות לעקרונות שלי. 

יום רביעי, 23 ביולי 2014

קיוויתי להרבה יותר

אני לא צורכת חדשות עכשיו. היה לי וויכוח על זה עם מישהו מהעבודה, אבל אני פשוט לא מסוגלת (התעסקתי בחדשות במשך תקופה ארוכה מדי. די!)


גם קשה לי לכתוב פוסטים כרגע. דווקא יש לי על מה, אבל אני לא יכולה. דברים שאינם קשורים למלחמה נראים לי לא נאותים, אין לי כוח לפתוח פוסט בהתנצלות הנדושה על אסקפיזם ועל כך שדווקא עכשיו, כדאי לרומם את המורל עם עיסוק בזוטות אחרות. על דברים שקשורים אני מפחדת לכתוב, כי יצלבו אותי בקמפו די פיורי (ואולי בצדק? אני כבר לא יודעת). 

אז נראה לי הכי מתאים להשמיע מוזיקה. בפרט מוזיקה מתקופה אפלה כמו השבר שאחרי מלחמת יום הכיפורים. והנשמות הטהורות גם ככה תמיד נראתה לי כמו להקה טרגית - גם כי הם הוציאו רק אלבום אחד, גם כי הוא מורכב מאנסמבל שירים יפים נורא אך מדכאים נורא, גם כי הם התפרקו בשיא הצלחתם, גם כי נאווה ברוכין חזרה בתשובה וגם כי זכור לי (אם כי אני לא בקיאה ממש בחומר) שנתן כהן היה מוקצה מחמת מיאוס ברדיו הישראלי במשך שנים (טוב, ביררתי את העניין. הוא אסר להשמיע את שיריו בגל"צ ובגלגל"צ). 

יום שבת, 19 ביולי 2014

friday under the dome

יודעים מה עוד תל אביבים אמיתיים עושים? או יותר נכון - לא עושים?

הם לא יוצאים בשישי בערב, כמובן.

אני, לעומת זאת, לא יצאתי הערב ולא בגלל שזה לא נאה לי, אלא כי אני מתכננת להסתער מחר על איזו עבודה שאני צריכה להגיש בסוף החודש. אגב, בסוף החודש הזה יגיע חודש אוגוסט, שהוא גם במקרה חודש היומולדת שלי. לא נעים לי לחשוב על זה שאני תכף בת 25 (כן, אני יודעת שפרשתי כאן אלף ואחת פעם את הרהורי הזקנה המגוחכים שלי, אבל זה לא מפריע לי ללעוס אותם שוב ושוב). אני יכולה להתנחם בעובדה שאתמול, בכניסה לאיזה בר (או יותר נכון - על המרפסת שלו) המארחת שאלה אותי בת כמה אני.

על אותה מרפסת של אותו בר קיבלתי את העדכון על הכניסה הקרקעית לעזה (שיא הבועה, נכון?). אם עד כה לא הרגשתי בעייתיות עם פרסום פוסטים קלילים-עד-מפגרים (אפילו הרגשתי שזו תרומתי הצנועה למוראל הלאומי! כמו עורך חדשות משופשף שיודע שבלי איזו ידיעת ביזאר בניכר, המאזינים יעדיפו לקפוץ ראש לגעתון ורק לא לשמוע את המהדורות שלו), עכשיו אני מרגישה קצת מטומטמת לדון ביתרונותיהן של נעליים סגורות-קרסול על רקע אירועי הימים האלו.

פניית פרסה חדה ובוטה, מילה אחרונה על תל אביבים אמיתיים:  בחור שאני מכירה מתקלט מדי פעם בכל מיני מאורות נובו-היפסטרים ברחבי העיר. בדרך כלל הוא משמיע להם מוזיקה יוונית, אולדיז, או מה שנובו-היפסטרים אוהבים לאהוב. אבל לפעמים, כשבא לו לנוח באמצע משמרת, הוא משמיע את Free Bird של לינארד סקינארד. תשע דקות של קיטש אמריקאי רד-נקי מזוקק. הוא מספר שבכל פעם שהוא מנגן את זה, כולם משילים לרגע את מסכות האנינות ונורא נהנים.

מוסר ההשכל: בתוך כל תל אביבי אמיתי מסתתר שדון פריפריאלי חובב רוק-נהגי-משאיות.



יום שני, 14 ביולי 2014

תל אביבית אמיתית


הפוסט האחרון הזכיר לי נשכחות מהעקירה לתל אביב. מקרה חנות הטבע ממש לא היה הפעם היחידה שבה תל אביבים בורן-אנד-רייזד ניצלו את עליונותם הגנטית על מנת ללמד אותי עובדות חיים חשובות. הנה עוד כמה נקודות שכדאי לשנן אם אתם מתכננים להשתקע בעיר: 

  • רחוב EVEN גבירול ולא IBN גבירול.
  • יודה מכבי ולא יהודה המכבי (גם הפעם אנחנו בהקשר הגיאוגרפי, לא של גיבורי בית חשמונאי)
  • רמת שרון ולא רמת השרון
  • אתה הולך ב"שדרה" ולא ברוטשילד, בבן גוריון וכד'
  • אגב שדרות (ואגב - זוכרים את הסטיקר "שדרות, לא רוטשילד"? פעם חשבתי שהוא שנון נורא) - עובדה ידועה היא (לכל תל אביבי שמחזיק מעצמו משהו) שנורדאו היא האחות המכוערת של בן גוריון. מאוד העציב אותי לגלות את זה, משום שאת סיפוריו של מכס נורדאו לבתו אהבתי נורא, בעוד שמ-BG לא היה לי אכפת במיוחד. 
ועוד משהו שאינו במסגרת המדריך לתל אביבי המתאמץ, אבל סתם אורבני ומשעשע: למה אומרים מוניות שירות? הן הרי לא כוללות שום שירות, בעצם. אז ככה: מסתבר שזה הג'יברוש העברי ל-shared-root (שיבוש בסגנון אמברקס ודומיו).

תוך כדי כתיבת הפוסט נזכרתי במדור קומיקס סופר-חמוד שהיה פעם בוואלה וירד אחרי פחות מ-20 פרקים. ממש אהבתי אותו והייתי מחכה מדי שבוע (הוא היה מתפרסם בחמישי בערב או בשישי בבוקר, אם אני לא טועה ביג טיים) לראות מה איה עוללה. 

גוגל קצר הבהיר לי שהמדור פורסם כבר לפני שש שנים. אני זוכרת את עצמי קוראת אותו וזה מרגיש לי ממש לא מזמן. נראה לי שזה אחד מתסמיניה של הזקנה, כי אני משוכנעת שכאשר הייתי טינאייג'רית, שש שנים נדמו לי כמו נצח. בחרתי להעלות את דווקא את הפרק הזה משתי סיבות: (1) אני, במקום מרב מיכאלי, הייתי זועמת על הפולקאות השמנות שהעניקה לי המאיירת. (2) מרב מיכאלי וליאור שליין הם שכנים שלי, מה שהופך אותי כנראה  לתל אביבית אמיתית.



יום ראשון, 13 ביולי 2014

never say never

אני חושבת שכתבתי כבר בעבר על התנגדותי הנחרצת לנעליים עם סגירה בקרסול (אפילו משוכנעת - בפוסט הזה), אבל בשנה ומשהו האחרונות אני שוברת שלל טאבואים שהכרזתי עליהם מתישהו (הולכת עם שורטס, עם משקפיים, עם נעליים שטוחות ואפילו - רחמנא ליצלן - עם טייץ. לא עם כולם ביחד כמובן), אז גם זה היה חייב לקרות.

את הנעליים המדוברות קיבלתי מחברה שעשתה סדר בארון. הן גבוהות ופלטפורמיות מאוד, אבל הצבע הקלאסי שלהן מאזן אותן. והן גם ממש נוחות. עוד לא אזרתי אומץ לשלב אותן עם חצאית (כי אני עדיין חוששת מאפקט הרגל הגמדית), אבל עם מכנסי קפרי הן עובדות. 
ברקע: הפרקט בעבודה
היום, בדרך חזרה מהעבודה, עברתי בעדן טבע וקניתי כלמיני מאכלים לא נחוצים אבל משמחים (תמר מג'הולים שאינם רקובים כמו בשופרסל, שלל פירות יער של רוסים). תמיד כשאני קונה בחנויות טבע כאלו אני נזכרת בסיטואציה שקרתה לי בצבא (קצת אחרי שעברתי לתל אביב) - הגעתי למשמרת ערב (או אולי לילה?) עם גודי באג שהכנתי לעצמי, ובה פירות יבשים וסוכריות ויטמין סי מטבע קסטל. אחד הנוכחים ביחידה נעץ מבט בשקית ובי והכריז - "מה זה, מ', נהיית תל אביבית עם שקית של טבע-קסטל?". למזלי זה היה כבר אחרי המטאמורפוזה הצבאית שלי, בשלב שבו הפסקתי לבכות בכל מוצ"ש ולהיעלב מכל שטות. מאז, בכל פעם שאני אוחזת בידי שקית כזאת אני תוהה אם אנשים חושבים שאני תל אביבית פלצנית, או אחת שמנסה להיות.

וכדי שלא אואשם באסקפיזם (המילה הכי משומשת בימים אלו, שכבר יצאה לי מכל חור. ואני אחת שמשתמשת בה המון בימים כתיקונם), אציין שבדרך הביתה תפסה אותי האזעקה ונאלצתי להשתטח על האספלט החם של מסוף ארלוזורוב (האזעקה עם הת"ש הכי נמוך שהיה לי עד כה). הגיחה ל"עדן" הייתה למעשה כדי לפרגן לעצמי על זה. 

עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...