כמה מעלות טובות למקום עלינו (אני עונה לעצמי)

את הפוסט הזה כתבתי לפני שנה בדיוק, כשחזרתי מאינדינגב. משום מה לא יצא לי לפרסם אותו. ובכן - היר ווי גו:

למה לנסוע לאינדינגב? מן הסתם, יש את עניין המוזיקה הטובה-עד-מעניינת, המפגש עם חברים משכבר ומכרים חדשים והתחושה שאת נמצאת באירוע הכי נכון של הרגע (לפחות ע"פ מוסף הארץ) (ומרג'ורי 2014 עונה - השנה זה כבר מיינסטרים מדי בשביל הארץ) , אבל השנה שמתי לב לעוד כמה יתרונות של הפסטיבל - 

1. אחרי שלושה ימים במצפה גבולות, על טהרת החול, המקלחות הפתוחות והשירותים הכימיים, דירתי הלא מדוגמת, מקום העבודה המג'ויף להחריד שלי ואפילו השירותים בבנין מדעי החברה (!) נראו לי כמו מותרות שלא יסולאו בפז. (החלפתי עבודה בינתיים לטובת מקום שמצטיין יותר בניקיון. מצבם של בניין נפתלי והדירה שלי נותר כשהיה). 

2. לקחתי לפסטיבל את האוטו המצ'וקמק של ההורים שלי. אני נוהגת לעתים נדירות מאוד ומשתדלת מאוד שלא לנהוג בתל אביב, אבל מכורח הנסיבות נהגתי בפקקים, חיפשתי חניה (וחניתי כמו גדולה! לא בחניון) ושעטתי בערבות הדרום. כל זה, בשילוב האפשרות לשים את המאניק סטריט פריצ'רס בקולי קולות ולהתעצבן על נהגים אחרים, גרם לי להרגיש כמו בחורה קשוחה באמת בעיצומו של רואד טריפ כסחני, ולא כמו חננה שנוהגת בטויוטה שמתקרבת לשנות העשרה לחייה.
(השנה לא נראה לי שאקח את הטויוטה החבוטה לפסטיבל, כי אחי המשוחרר הטרי זקוק לה. מה שכן, עשיתי לעצמי רענון נהיגה בשבוע שעבר עם נסיעה מאתגרת במיוחד - מתל אביב עד לעמק הירדן, לבד. זו הייתה חוויה סוריאליסטית ביותר - עד כדי כך שצבטתי את עצמי בנקודות נבחרות לאורך הדרך, כדי לוודא שאני לא באיזה חלום צלול. הפעם שמעתי את הפסקול של הקומיטמנטס ושרתי בקול רעם כדי להפיג את בדידות הדרך. בפעם הבאה אקח טרמפיסט - גם חברתי וגם סביבתי). 

3. אכלתי שם את הקרטיבים הכי טעימים ופלצניים שיצא לי לטעום. הדוכן הזה נמצא בפסטיבל כל שנה (לפחות בשלוש השנים שלי יצא להיות בו) (פאק! זו תהיה כבר שנה רביעית! אני כה זקנה), אבל הפעם הרגיש לי שהם השקיעו במיוחד בטעמים. בין השאר נדגמו תאנים ביין, קוקוס-גויאבה, תות-בלסמי ומלון-נענע. בכלל, קרטיב זה קינוח כזה שווה. אני בעד להגיש במסעדות קרטיבים (בטעמים מושקעים כמו אלו, לא אסקימו תותי-פרוטי) - זה הרבה יותר מוצלח מכל המוסים השמנוניים שכולם מתנפלים עליהם בכפיות שלופות ומרגישים בסוף קצת שמנים יותר ומרומים יותר. (אני עדיין באותה דעה ומניחה שהטרנד כבר פושה בטבעוניות העיר). 

4. בשלושת ימי הפסטיבל נהניתי משיער מושלם. ברגעים האלו אני לא מבינה איך אני גרה בתל אביב (ולפני זה - במישור החוף רווי הלחות). מדבר זה השיט. (מדבר זה עדיין השיט. כשלא מתפוצצים בו פצמ"רים. אז זה שיט מסוג אחר לגמרי).

5. בגלל שמימין ושמאל היה רק חול וחול, וכך גם מתחת לציפורניים שלי, יצא שנמנעתי (כמעט) לגמרי מכסיסה. עכשיו יש לי שבע ציפורניים ראויות להערכה (עד למטלה הראשונה בניתוח שונות, או משהו). נראה לי שאני הולכת למרוח לק.

(חשבתי שאוכל לגדל גם החופש ציפורניים. עד לא מזמן היו לי די ארוכות. הן היו יפות, חזקות והחלו אפילו להתארך. היעדר קורסי סטטיסטיקה\תכנות באופק צפן להן עתיד מבטיח. אפילו שקלתי לקנות לק לבן וטרנדי של הביוקר (ESSIE חלבי שכזה), או לעשות מניקור ג'ל כמו חברותיי המטופחות ממני. ואז הבוס שלי שלח לי המון מיילים מניו יורק ובהם דוחות ארוכים כאורך הגלות עם אינספור נתונים. הציפורניים שלי הועלו קורבן לאלוהי הנתונים הסטטיסטיים. אבל, מאז הבוס חזר מניו יורק ואני הצלחתי להתמצא פחות-או-יותר בחומר ולהשתלט על הג'וב החדש שלי. החיטה צומחת שוב וכך גם הציפורניים שלי. אולי אקנה מחר איזה לק חלבי של ESSIE).