pointless

לפעמים,

כשאני הולכת לשיעור בחד"כ והמדריכה מאחרת באופן דרמטי, מתנוצצת בי התקווה שאולי היא לא תגיע. נכון, זה בזבוז זמן מעצבן ואלו קלוריות שהיו צריכות להישרף ונותרו בעינן, אבל איכשהו ברור לי שבעצם ההגעה לחדר הכושר יש משהו מרזה. 

אני מרגישה זקנה כש:

• אני נוסעת לבקר חברה שלא ראיתי המון זמן ומוצאת אותה שקועה בתמונות ישנות של עצמה בפייסבוק, ממלמלת לעצמה: "תראי איזו חתיכה הייתי פעם".
• חבר שלי מספר לי על איזו להקה חדשה שהוא שמע ומתאר אותה כ"חבורה של ילדים בני 20 וקצת שנשמעים כמו זפלין". בואנה, גם אני בת 20 וקצת! (5 זה קצת, לא?).
• אני רואה את ה"ילדים" הנ"ל בהופעה ומגלה לזוועתי שהגיעו לראות אותם חבורת בנות פחות או יותר בגיל של אחותי. 
• אגב אחותי - אז כשאחותי (הצעירה ממני בעשור) אומרת משפטים בוגרים להפתיע, כמו: "הגעתי למסקנה שחלב שיבולת שועל לא מתאים לקפה, כי הוא לא מספיק בסיסי".

פערי מידע:

ל' ואני משוחחות בשלהי איזה יום במשרד. ל', שהיא מתכנתת וגם עלתה לא מזמן ממוסקבה, מספרת לי על הטיול שלה ברומניה ובייחוד על הנוסעים בטיסה חזרה: "היו שם כמה גברים רוסים ממש לא מלהיבים, עם כרס וקרחת, אבל המון מטיילים ישראלים חתיכים עם תלתלים וסנדלים!". 

בניסיון לצנן את התלהבותה מהזכר הישראלי המצוי אני מספרת לה איך מזהים ישראלים בחו"ל: "לאבא יש תמיד מפרצים עמוקים וכרס קטנה. הוא הולך בנחישות בראש, כשהמשפחה משתרכת הרחק אחריו, כדי להוכיח שהוא לא פראייר ויכול לכבוש את כל היעדים".

ל': "זה נשמע כמו גברים רוסים".

אני: "גם ישראלים. תני לחתיכים המתולתלים שלך כמה שנים והם יגיעו לשם. והאמא תמיד עייפה, בעלת שיער דהוי ומתולתל צבוע לאדום".

ל' (אחרי שסיימה להתפלא למה דווקא אדום): "טוב, זה ברור. היא עייפה כי הוא משאיר אותה לבד עם הילדים". 

ושוב ל', אחרי שהקדישה עוד קצת מחשבה לעניין: "הוא צריך לעזור לה יותר".