the sweet escape

בעוד כחודש אציין עשור למגוריי בתל אביב. נקודת הציון הממלכתית-משהו הזאת טומנת בחובה דובדבן (או עוקץ) נוסף - בכך הופכת תל אביב למקום שבו גרתי הכי הרבה שנים בחיי. 

2007, השנה שבה עברתי לכאן, הייתה שנה מכוננת בתולדותיי. היא גם הייתה שנה די מחורבנת עבורי. בכל פעם שבה אני נתקלת באחד הממים על המשבר של בריטני ב-2007 אני נמלאת רגשות חמלה והזדהות. אמנם לא גילחתי את הראש, גם לא הייתי קרובה לאיבוד המשמורת על ילדיי שאינם קיימים, אבל הייתי בשפל מדרגה משלי. 

עד לפני כמה שנים לא יכולתי להיזכר בשנת 2007 מבלי להתחלחל. לא בגלל בריטני. בגללי. אבל עם הזמן הפכתי סלחנית יותר ונמלאתי בנוסטלגיה כלפי מי שהייתי אז. 

לפני כמה חודשים כתבתי לעצמי כל מיני משפטים שמזכירים לי את העקירה ההיא לתל אביב. לא דברים שקשורים למשבריות שאפפה אותי, סתם קוריוזים שאפיינו את המחשבות הקלילות והאובר-צרכניות שחלפו לי אז בראש, או ששמעתי סביבי. המעבר כולו היה צבוע בצבעי צרכנות עזים. אולי בגלל התקופה שקדמה למשבר של 2008, ואולי מהסיבה הכל כך קלישאתית של הגירה ממקום קטן אל עיר גדולה ומרובת אפשרויות (ובאפשרויות אני מתכוונת לחנויות בגדים ומסעדות). 

אז הנה היא לפניכם. תל אביב 2007 כפי שנקלטה אז באנטנות שלי. זה קצת מפגר, אבל רציתי לשמור איכשהו את התיעוד הזה. מה גם שבאמת הייתי אז קצת מפגרת. 

-אין מה לחפש באלנבי, יש שם רק מועדונים של גרושים או של פריקים.

-אין מה לחפש ביפו.

-מה זה טבעונות? אני מכירה רק מישהי אחת כזאת ולא מבינה מה היא אוכלת.

חציל בטחינה ב-40 ש"ח? לא יכול להיות

-שמעתי שגן החשמל זה מקום מגניב עם מעצבים.

-מגניב גם לקנות בגדים ביריד המעצבים בסנטר.

-ולגיטימי לעשות סיבוב בשנקין. אולי נשב לקפה ברד בסוסעץ ונקנה חולצות יקרות במופרכותן אצל שושי ברבי. ראיתי שנינט הלכה עם אחת כזאת.

-אני מתה על נינט. אבל שמעתי שהיא על סמים.

-שמעתם את J.Views? ידעתם שהם ישראלים?

-אני אשתה לימונענע גרוס.

-בעצם ברד פסיפלורה. 

-הכי חשוב באאוטפיט (מילה חדשה!) זה האקססוריז. 

-אני מתה על שרשראות הסטייטמנט של ליאת גינזבורג. (ועצמי המבוגרת מוסרת: מדובר בשקר. מעולם לא הצלחתי להתחבר לאקססוריז גדולים, במיוחד לא לשרשראות מהסוג הזה. מזל שאופנה זה דבר כל כך נוזלי ושהיום שולטים בכיפה תכשיטים קטנים עד כדי לא קיימים)

-אפשר ללכת לסושי. או להזמין משלוח מביג מאמא. כבר אי אפשר לשבת שם, זה רק הזמנות.

-אולי נשקיע ונלך לארוחה רומנטית באיזו איטלקית אמיתית? נגיד פסטה מיה?

זה קצת מדהים, אבל גיגלתי ומצאתי שביג מאמא עדיין קיימים

-מצאתי דירה מדהימה בבן יהודה, איפה שכל הפאבים השכונתיים הכיפיים.

-קניתי שמפו בריח פסיפלורה.

-נמאס לי משנקין, אני עכשיו בקטע של בוגרשוב.

-קניתי בבוגרשוב שמלת סריג עם הדפס נורדי.

בבוגרשוב ייסדנו את ה-hygge
האמת שהייתה לי שמלת בוגרשוב שנורא אהבתי, ממש יפה. ברגע של טפשות נתתי אותה לאחותי

-שמעתם את החדש של מארק רונסון?

-ידעתם שהוא יהודי?

-החולצה עם ההדפס של אבי ביטר - זה מהטי מרקט?

-לא, מהפלסטיק שוק.

-לא, מהחנות 3 ב-100 בבוגרשוב.

*אימוג'י מקיא*

-קניתי ואנס בג'יפה.

-קניתי נעלי בובה בפול אנד בר.

-בעצם בבלואו פיש.

אני לא מכירה מישהי שלא היה לה זוג אחד לפחות שלהם

-המגפיים? מהחשמל 15.

-קניתי כפכפי פלסטיק כמו של עוזרות בית מהסבנטיז.

-הסנדביץ' רוסטביף של בר גוריון הכי משתלם בעיר.

-שמעתי שממש מגניב בברלין.

יש לי כאלו (הכחולות) עד היום
הן עדיין יפות בעיניי, אבל אני כבר לא נועלת אותן שלא במסגרת ספונג'ה

-אני אקח פרוזן יוגורט עם פירות יער.

-בעצם עם רוטב פסיפלורה.

-שמעתי שממש מגניב בברלין.

-התיק הזה? מהחשמל 15. (הערה ממני המבוגרת של היום: כמה אהבתי את החשמל 15 וכמה התאכזבתי לגלות שלא נותר שריד וזכר לבוטיק הזה ברשת הישראלית. כשאני מגגלת "חשמל 15" אני מוצאת בעיקר תמונות של בתים וכתבות על, ובכן, חברת חשמל). 

-אני עכשיו בקטע של וינטג'.

-פתחתי בלוג אופנת רחוב.

-אני מתה ש-H&M יגיעו לארץ. 

-בלוג יפה, מוזמנת לשלי.

לחמניות שוקולד - סיפור של חורף (נטול פואנטה)

הזיכרון הזה יושב לי בירכתיי הראש תקופה ארוכה. מדי פעם אני חוזרת אליו, בעיקר כשאני מסתובבת באחת מנקודות הציון הגיאוגרפיות שמוזכרות בו. עכשיו גיליתי שגם התחלתי בעבר לתעד אותו בפוסט, אז החלטתי להחיות את הטיוטה הישנה לפני שהפרטים יישחקו לי. הפוסט לא מושלם. אני יכולה לכתוב יותר טוב מזה. אבל יש לי תחושה שאם אניח לו להתבשל הוא לא יפורסם לעולם. אני משחררת אותו לאוויר העולם כפג.

זה קרה בחורף 2007-8. גרתי בדירה מוזרה וגדולה בדרום תל אביב. הדירה הראשונה שלי בעיר וגם הראשונה מחוץ לבית ההורים. השכירות עוד הייתה בדולרים, לא תמיד היו לי מים חמים וקרה שאכלתי פופקורן לארוחת בוקר. חורף 2007-8 זכור לי כסוער ועגום למדי. הכל היה בצבע אפור כהה בחורף הזה. השמיים, שער הכניסה לבניין שבו גרתי, מצב הרוח שלי. הייתי במשטר דיאטה חמור ובדכאון תמידי.

אדוארד הופר תמיד מתאים לזכרונות על דכאון

באחד מימי חמישי של אותו חורף חבר שלי דאז הגיע לישון אצלי. הוא עוד גר אז אצל ההורים והיה עסוק בחיפוש דרכו בחיים. אני לא זוכרת איך חיפשנו את דרכו או את דרכי באותו לילה, אבל בבוקר שאחרי מצב הרוח הכללי היה עגום. יצאנו בגשם המזרזף לעבר הרחוב המג'ויף כדי לתפוס את קו 42 (המג'ויף גם הוא), שיוביל אותנו אל אחיו, שייתן לנו טרמפ שיוביל אותנו אל מחוץ לעיר הזאת.

האח עבד אז ב"לחמים", בסניף הראשון ברחוב החשמונאים, שאז גם היה היחיד שלהם. כדי להגיע אליו ירדנו במזלג המפויח של מנחם בגין-המסגר והתחלנו לצעוד לתוך העיר. אני זוכרת את תחושת הפליאה שאחזה בי תוך כדי הליכה. פתאום הבנתי עד כמה בתל אביב הכל קרוב. איך אפשר להתחיל בנקודה מאובקת וסואנת ולהגיע בקפיצת הדרך לאזורים מסבירי פנים שאנשים יושבים בהם בנחת, שותים קפה וקוראים עיתוני סופשבוע. הרגשתי כאילו העיר נפתחת בפניי (כמובן שהיום מצחיק להגיד את זה, כי החשמונאים נראה כמו העי אחרי המתקפה של יהושע. חפור ומטולא בפסי רכבת קלה ובפיגומי גינדי).

כשנכנסנו למאפיה, הרגשתי כמו בגן עדן עלי אדמות.אואזיס חמים, מואר ואפוף ריח של קפה ומאפים. כאילו אני בתוך סצנת הסיום של "דבר קטן וטוב" של קארבר (וסליחה על ההשוואה האיומה). משטר האכילה הסגפני שהקפדתי עליו באותם ימים לא עמד בפני לחמניות השוקולד של לחמים. בצק שזוף וחמים שבתוכו גושי שוקולד מנחמים. הן הרגישו כמו מן. אוכל שנופל עלייך משום מקום ומעורר אותך לחיים. או, כמו שקארבר קורא לזה, דבר קטן וטוב.

כבר כתבתי על כך שציורים של הופר וסיפורים של קארבר הם זיווג מושלם? אם לא, בטוח קראתי את זה איפשהו. וזה גם נכון. 

אחר כך האח באמת הסיע אותנו אל מחוץ לעיר (לא לפני שהצטיידנו בעוד לחמניות שוקולד) ובדרך נחשפתי לעובדה המדהימה שהחשמונאים נשפך לתוך שדרות רוטשילד (שהיו באותה תקופה הרחוב היפה בעולם בעיניי). להתפעלותי לא היה גבול. הרגשתי שתל אביב היא כמו חבילה עוברת - מקלפים נייר "דרושים" מקומט ומגיעים לשכבת כרומו נוצצת.

באותה תקופה שמעתי הרבה את הדורז. נראה לי שזה יכול לשמש כפסקול מתאים לפוסט.

אני קצת חוששת מלהעלות סיפורים כאלו על הכתב. כבר תקופה מסוימת זה מרגיש לי קצת גרפומני. יש היום כל כך הרבה אנשים שיודעים לשים פסיקים במקומות הנכונים ולפרוט לאחרים על מיתרי הנוסטלגיה, אבל כל מה שהם מוציאים תחת אצבעותיהם זה זבל אורגני מקושט היטב. מצד אחד לא בא לי להיות אחת מאלה, מצד שני אני כל כך נהנית לדפדף לאחור בבלוג ולהיזכר בעצמי מהעבר, שזה מתעלה על החשש מפני ייצור זבל.

הכללים

לפני כמה חודשים נכנסתי לבינג'ינג עמוק על הבלוג של ענבל אביזמר. אחד הפוסטים שלה עסק בקוד הלבוש הקיבוצניקי של נעוריה ובעקבותיו ניסיתי לחשוב מה היה הדרס קוד המובהק של גיל ההתבגרות שלי. אני חושבת שניסינו להתלבש קצת כמו קיבוצניקים, אבל אפילו לא ידענו שאנחנו מנסים.

כשאני אומרת אנחנו אני מתכוונת לפלח הצופיפניקי בתוך היישוב שבו גדלתי. היינו חבורת ילדי שמנת, אבל דגלנו במראה הכאילו לא מתאמץ. כביכול מוזנח אבל בעצם בעל כללים ברורים מאוד. 

זה מה שהצלחתי לדוג עד עכשיו מנבכי הזיכרון שלי:

שיער: ארוך ארוך ארוך, עם שביל באמצע. שביל בצד נראה לי אז כמו תחפושת. אני זוכרת שפעם (לפני איזה מופע של הצופים לדעתי) ניסיתי לסרק את השיער הצידה ונראיתי לעצמי כמו דמות ממחזמר. כמובן שהיום אני הולכת אך ורק עם שביל בצד.

שיער 2: ראסטות. בעיקר לבנים, אבל היו גם כמה בנות. אני עדיין חושבת שזה יפה. יש בזה משהו עוצמתי, ביכולת הזאת לפסל את (ועם) השיער.

איפור: עפרון שחור בתוך העין. זהו. אודם נחשב של זקנות (אודם באופן כללי היה די פאסה בתחילת שנות האלפיים, לא?)

מכנסיים: מתרחבים בגזרה נמוכה. there's no other way.

מכנסיים 2: מתרחבים שמעליהם מכנסי חאקי גזורים עד הברך (גם מחמם, גם סמל סטטוס. איזה סטטוס? שאלה מצוינת)
מכנסיים 3: מכנסי דייגים. איך אהבתי. אני עדיין לא מצליחה להפנים שזה בעצם מכוער (ולראיה: מכנסי הפיג'מה האהובים עליי ביותר הם זוג מכנסי דייגים מהוהים ביותר שהיו של מי שהיה חבר שלי בתיכון).
מכנסיים 4: בוקסרים של בנים בתפקיד שורטס.

סווטשרטים: גדולים של בנים.

המחשה: אני עם סווטשרט גדול של בן מגודל כלשהו. וואו, איזה שיער ארוך היה לי!

חולצות: גזורות, מטיולים של השבט (והכי נחשק: של שבטים אחרים. כמו שמוזיקאי לא ילך עם חולצת ההרכב של עצמו, כך ראשג"ד מנווה מגן יעדיף ללכת עם חולצות מיום צופה של שבט רכ"ס). ציירתי המון מהחולצות השבטיות של אותה תקופה, ללבוש אותן היה ממש היבריס מצדי.
גופיות: זעירות מאוד מאוד, או גופיות סבא. מאוד אהבתי ללכת עם חלק עליון זעיר ומכנסיים ענקיים, הרגשתי ככה כמו גוון סטפאני או לפחות ספורטי ספייס.

גופיה קטנה, מכנסיים עצומים. אפילו קיילי הפנימה את המסר אי שם ב-2001

תכשיטים: עגיל חישוק באף. אני עדיין אוהבת, אבל כבר לא נוח לי איתו.

תכשיטים 2: צמידי חוטים.

נעליים: שטוחות. עדיף נעלי וונאבי-סקייטרים, כאלו שלא צריך לפתוח את השרוכים בהן אף פעם ואפשר לדשדש בהן כמו בכפכפים (אני התקמצנתי על ואנס אז היה לי את החיקוי של לי קופר).

חצאיות: מעטפת הודיות בגזרה נמוכה. הולכות מעולה עם הגופיות הזעירות הנ"ל.

שמלות: רק פעם בשנה. היה לנו "נשף" של הצופים ולכבודו נאלצתי בכל פעם להשאיל שמלה ממישהי ולהרגיש כאילו יצאתי מעורי. הרגשתי כל כך מוזר בשמלה. שמנמנה יותר, כאילו הירכיים שלי מודגשות בצורה מוגזמת (לעומת המכנסיים העצומים שלבשתי ביומיום הן אכן היו יותר מודגשות). ל"נשף" סיום התיכון, שהיה באיזה פאב קיבוצי באזור, קניתי שמלה ביום שלפני המסיבה. למעשה קניתי שתיים ועם אחת מהן אני הולכת עד היום. 

תעוזה אופנתית: ללבוש ג'ינס מתרחב ומעליו קומבניזון. לחתום את הלוק עם ד"ר מרטינז. זה כמובן היה מראה חגיגי שנשמר אך ורק לשישי בערב. בדיעבד זה קצת מראה נוער הגבעות, אבל יש בו משהו נוסטלגי ומקסים בעיניי. 

כיום אני מבינה את המוגבלויות שבמראה הזה, אז לא חשבתי שאפשר בכלל להיראות אחרת. נראה לי שעד היום זה ה"קומפורט לוק" שלי, שבו ארגיש הכי בנוח ובתוך העור של עצמי. אולי מינוס חולצות הצופים. אף פעם לא התלהבתי יותר מדי מבגדים שטשטשו לי את קו המותן. 

זכרונות מהמערב התיכון

בין כל הבדיחות, הקיטורים והחידודים שנתקלתי בהם על הסופה, אני לא מבינה איך לא נתקלתי ברפרנס אחד:

זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשפקחתי עיניים וראיתי מה מתחולל בחוץ.

(הו לא, זה לא הולך להיות פוסט-סופה).

בסוף התיכון יצא לי להיות כמה חודשים בארצות הברית, אבל לא בחוף המזרחי המתוחכם או במערבי המתהולל, אלא במיד ווסט נטול הברק. בין המקומות שנקלעתי אליהם שם הייתה גם קנזס. ו-וואו, היא הייתה משונה.

גם אם יש עדיין בקנזס  צריפים קטנים ואפורים שמתעופפים בציקלון, לא הגעתי אליהם. במקום הייתי במלון ציד ביזארי עם פוחלצי צבאים במסדרונות ופארק מים בקומת המרתף. את דורותי ודודה אם לא מצאתי. אפילו לא משהו בסגנון. כן מצאתי חבורת רדנקים שעשו חראקות בכביש הגישה למלון בעודם מנופפים בדגלי הקונפדרציה. 

ליד המלון היה (איך לא) אאוטלט ענק, מהסוג שאמריקאים נורא אוהבים. פתוח כזה וכל כך גדול עד שחייבים לנסוע בתוכו אם רוצים להגיע מקצה אחד לשני. במהלך השיטוט בו, כשאני קצת משועממת וקצת נפעמת (קפיטליזם בשיאו זה דבר מפעים), נכנסתי לחנות נעליים טראשית במיוחד ומדדתי את נעלי העקב הראשונות שנעלתי בחיי הבוגרים. הן היו סטילטואיות, פרחיות נורא, מבריקות ו--אדומות. רובי סליפרס אמיתיות.

זה היה ממש קיטש, מה שכתבתי כאן עכשיו, נכון? אז אני לוקחת עכשיו את הקיטש ומעלה אותו. All in. 

כשהייתי קטנה, בכיתה א' או ב', זה היה השיר האהוב עליי (לצד קליפורניה דרימינג של המאמאז אנד דה פאפאז). פעם , בשיעור מוזיקה, המורה ביקשה מכל ילד להביא את השיר האהוב עליו. היא הייתה מורה די מכשפה (לא הרשתה להביא שירים מזרחיים בטענה ש"זו לא מוזיקה". היום היו צולבים אותה), אבל כשהשמעתי את הקלטת שלי היא התרגשה נורא וסיפרה שזה היה השיר האהוב עליה בנעוריה. 

****

לא כתבתי המון זמן, גם כי יש לי מבחנים ובעיקר כי אני עובדת כמו שפחת הייטק, טריליון שעות ביום. כבר פעמיים התחלתי ומחקתי פוסט על העבודה שלי. עוד לא מצאתי את הניסוח שמתאים לי להביע בו את רגשותיי. בכל מקרה, השבוע הייתה לי הפוגה קומית קטנה שם שהחזירה קצת דברים לגודלם המקורי.

השעה: לפנות ערב

המקום: המשרד 

נוכחים: אני, ל' (זוכרים אותה?) ו- מ', שהוא מתכנת כמו ל'.

הסיטואציה: הבוס של ל' ו-מ' בדיוק הלך הביתה, נשארנו במשרד רק שלושתנו הזוטרים. אותו בוס שבדיוק הלך הוא בחור מהסוג החתיך והמגודל, שכמעט לא מדבר (ולצערי הוא לא הבוס שלי. שלי מדבר כל הזמן). 

ל': "yeah! office party"

מ': "wow, you didn't wait for the body to be cold"
ל': "it cannot be cold, he is so hot"
אני:     O_0      XD     :O

אז כן, זה היה מצחיק. זה גם היה מפתיע. ומעבר לזה - אני לא רגילה שבחורות מדברות ככה על גברים. בטח שלא במסגרת משרדית, כשיש יחסי עבודה והיררכיה ברורה מאוד. בעצם, אפשר להגיד שהיא חפצנה אותו. עד עכשיו אני לא בטוחה אם אני צריכה בעצם להרגיש לא בסדר, בגלל שהתרחש כאן אקט של חפצון. הרי הייתי ממש מתעצבנת אם הייתה מתרחשת מולי סיטואציה זהה, אבל בתפקידים מגדריים הפוכים.

בכל מקרה, הרבה יותר נחמד לחשוב על זה מאשר על קמפיינים, תקציבים ולקוחות.

את לא אמיתית

לא יאומן #1:

שהיו לי גבות כאלו, אי שם בשנת 2006

אני זוכרת את שיחת הנזיפה שזכיתי לה מהקוסמטיקאית המקומית, שהודיעה לי שייקח לה נצח לשקם לי את הגבות. איך התעצבנתי. בכלל לא רציתי שיקום, רק שתמרוט לי את השמפמם ותוציא לי את השחורים. בדיעבד היא צדקה בגדול - תראו את הזוועות האלו! (ייאמר לזכותי שהיא הייתה מעצבנת בלי שום קשר וריכלה בלי הפסקה על כל בחורה ביישוב שעברה תחת ידיה).

לא יאומן #2:

שראיתי מישהי עם גבות כאלו לפני כמה שבועות, באוטובוס מהאוניברסיטה הביתה. ללא ספק היה עדיף להתפכח מאשליית הגבות הזאת בעשור הראשון של שנות האלפיים. 

אגב העשור הראשון של שנות האלפיים: לפני כמה ימים פגשתי חברה מהתיכון שלא הייתי איתה יותר מדי בקשר מאז. השיחה התגלגלה - איך לא - לתיכון, בפרט לדברים שאנחנו לא זוכרות משם. הודיתי בפניה שאני זוכרת בעיקר שהיה לי ממש כיף, אבל האחים שלי טורחים להוכיח אותי מדי פעם על כך שהייתי אז די לא נחמדה. 

"היית לא נחמדה בתיכון" - היא ענתה לי. לרגע הייתי בשוק. אחרי שבריר השניה שנדרש לי להתעשתות בלעתי את זה והמשכתי בשיחה, כשתוך כדי אני מנתחת את המשפט בראש באלפי וריאציות ומגיבה לו בדמיוני.

קודם כל - יכול להיות שזו לא הייתה אמירה, אלא שאלה. זה אמנם נשמע כמו קביעת עובדה, אבל אולי פספסתי איך שהוא את סימן השאלה שם בסוף.

ואם זו לא הייתה שאלה, אלא באמת קביעת עובדה? מביך קצת להודות בזה, אבל זה טיפה מחמיא לי. מישהי "לא נחמדה" היא קשוחה, בטוחה בעצמה, אולי קצת אהוד-ברקית, אבל בטוח לא חנונית ופליזרית כמו שתפסתי את עצמי בעשור ההוא (וכמו שאני ממשיכה לפעמים לראות את עצמי כיום). 

מחווה אחרונה (בפוסט זה) לעשור הראשון של שנות האלפיים: קניתי אתמול עגיל לאף, אחרי כמעט שמונה שנים שהלכתי בלי. ולא סתם עגיל, אלא חישוק כסוף ממש כמו שהיה לי בתיכון. וזו לא הייתה סתם רכישה אימפולסיבית, אלא רכישה אימפולסיבית ב"ברוריה" שבסנטר. יותר פעם מזה כבר לא יהיה. 

That's what my heart yearns for now

 הסופ"ש הייתי אצל ההורים שלי ויצא לי לראות את "Pride". זה סרט בריטי די שבלוני וחביב. הסיפור שעליו הוא מבוסס די מגניב (בריטניה התאצ'ריסטית, הומואים ולסביות מצטרפים למאבק הכורים השובתים), אבל לטעמי לא הצליחו למנף אותו מעבר לקלאש הצפוי (שהופך, כמובן, לחברות אמיצה) בין ההומואים הססגוניים מלונדון לבין הכורים האפרוריים מהכפר הנידח בוויילס.

בתכל'ס רציתי לראות את הסרט בעיקר בגלל שמככב בו דומיניק ווסט, הלא הוא ג'ימי מקנולטי מ"הסמויה" - הדושבאג הכי מקסים על מסך הטלוויזיה. סיימתי לא מזמן לצפות בסדרה (אני יודעת שכבר דשתי בזה) ובאמת שכל השבחים ששמעתי עליה היו מוצדקים. אני חושבת שזו הסדרה היחידה שלא המאיסה את עצמה עליי לאורך העונות והשאירה אותי עם המון טעם של עוד. ממש בא לי לדעת מה קורה איתם הלאה, הייתי זורמת לעוד עונה או שתיים. אפילו בברייקינג באד המהוללת נגמרה לי באיזשהו שלב הסבלנות ואיחלתי כבר סוף רע ומר לכולם, רק שיסתיים כבר. לדמויות של הסמויה אני מתגעגעת כמו שהתגעגעתי לאן שרלי וחבורתה כשסיימתי לקרוא את כל ספרי "האסופית" שתורגמו לעברית (וזו חתיכת מחמאה). 

נחזור ל-Pride. כמו שאמרתי כבר קודם, סרט בריטי בנוסחה הרגילה (עם ביל ניי, כמובן. יכול להיות שקרן הקולנוע הבריטית לא מאשרת סרטים שהקאסט שלהם לא מכיל את ביל ניי?). הפלוס הגדול שלו מבחינתי היה הפסקול - אוסף של שירי אייטיז טראשיים, מטונפים ונהדרים (בכל זאת, מסיבות גייז בלונדון בשנות השמונים) שעשו לי ממש מצברוח טוב. במיוחד נתקע לי בראש "Love & Pride", שיכול להיות שהוא השיר הקאצ'י ביותר שנכתב אי פעם. שפטו בעצמכם:

אגב, הקליפ מוכיח בענק שדוקטור מרטינז הן קודם כל קטע של אייטיז, לא של ניינטיז.

מזעזע? מחריד? יכול מאוד להיות. אבל במוצ"ש - שהוא, כידוע, הרגע המר ביותר בשבוע - That's what my heart yearns for. אל תשפטו אותי.

היילייט נוסף של הסופ"ש היו חוברות הסריגה שדודה שלי הביאה לחברה של אחי, שהתחילה לא מזמן לסרוג כתחביב. אלו חוברות מסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, חלקן מחו"ל אבל רובן ישראליות. לתדהמתי, גיליתי שלצד הוראות סריגה מדוקדקות ומסובכות (סריגה היא פלא שלעולם לא אצליח לפצח) החוברות האלו מהוות קטלוגי אופנה לכל דבר, שלא לומר קפסולת זמן מטורפת.

את הסוודרים הצמריריים עמוסי השולדרפאדס (בקטלוג 88') ובעלי שילובי הצבעים המאתגרים (91'-92') מדגמנות יעל אבוקסיס, רונית יודקביץ', שירז טל, מיקי ממון ועוד כמה דוגמניות עבר ידועות שבטח לא זיהיתי. הצלם של רוב החוברות הוא בן לם. את החלק הטוב באמת שמרתי לסוף - אף אחת מהן לא עולה יותר מ-10 שקלים! וזה אחרי ההחלפה לשקל חדש (בדקתי). 

רציתי ממש לצלם חלק מהחוברות כדי להעלות לבלוג, אבל די התפדחתי. אז ניסתי עכשיו לגגל ולמצוא משהו. לא מצאתי, אבל הגעתי למשהו יותר טוב - מסתבר שגם היום יוצאות לאור חוברות סריגה, וגם היום הן משמשות עיר מקלט לחלטורות של דוגמניות מקומיות. אני זיהיתי את נועם פרוסט ואת מורטן שם-משפחה-נורדי-כלשהו שמדגמן לגולף:

בתכל'ס, ההפקה הזאת די משעממת. החוברות מהאייטיז והניינטיז - עם כל הגיחוך שבהן - הרבה יותר מגניבות

כמו בחוברות סריגה מהאייטיז כך גם היום, הגברים נראים ממש מצחיק. מזל שלא הלבישו אותו בסוודרי קוסבי כמו את הבחורים מ-88'

ועכשיו אני הולכת לשמוע (בפעם האחרונה להיום, נשבעת) את לאב אנד פרייד, לבדוק סטטיסטיקות בגוגל אנליטיקס - לא של הבלוג, אלא דברים של העבודה (אני באמת צריכה להקדיש פוסט או שניים לסיפורי העבודה שלי. אני מאוד מוטרדת ויש בי צורך לשתף) ולישון. רציתי לקרוא מאמרים לסמינר, אבל (שוב) זה לא קרה.

עריכה מאוחרת - שני לינקים שפשוט חובה להוסיף:
הראשון - באדיבותה של קוראת אנונימית וערנית - פוסט של חלי גולדנברג, שכיכבה בחוברות סריגה (בסבנטיז) וחזרה כדי לספר על זה.
השני - חוברת הסריגה העדכנית שממנה שאבתי את התמונות לפוסט. 

Saturday night blues

קודם כל, פסקול (אין באמת קשר לטקסט המצורף, אני סתם ממש אוהבת את הקטע המוזיקלי הזה):

אני שונאת את מוצ"ש. אני יודעת שאני לא לבד בזה, אבל אני חושבת שאצלי זה חזק במיוחד. אני שונאת את מוצ"ש הרבה יותר ממה שאני שונאת את ראשון בבוקר. למעשה, אני ממש לא שונאת את ראשון בבוקר ולא שונאת בקרים בכלל, אלא מאמצת את הגישה האן-שרלית לפיה כל בוקר הוא נהדר, מעניין ומלא בהבטחות שעשויות להתממש (או במילותיה שלה - "there’s so much scope for imagination"). 

אבל במוצ"ש אין עדיין את התחושה מלאת ההבטחות של הבוקר. אז כמעט מדי שבת, עם רדת החשיכה, נופל עליי הבלוז המוצ"שי. תחושה חמוצה, אבודה ובודדה, משהו שמכווץ אותי מבפנים וגורם לי לרצות להתקפל בתנוחת עובר מתחת לאיזו שהיא שמיכה. אני חושבת שזה התחיל אצלי עוד כילדה, אבל ללא ספק התחזק בתקופת חיילותי, אז הייתי צריכה לחזור מקוצרות והקפדתי לפרוץ בבכי מדי שבת. עכשיו אני כבר לא בוכה וגם לא חוזרת מקוצרות, אבל עדיין מרגישה את ההתכווצות הפנימית הזאת כשיוצאים שלושה כוכבים ראשונים. 

מצאתי שיש כמה דברים שעוזרים לי להתמודד עם הבלוז. הדרך היעילה ביותר (אם כי גם המבאסת ביותר) היא להיות עסוקה. אם את בעיצומו של ראשגו"ד אינטנסיבי בצופים, במשמרת בעבודה או בהקפצה פתאומית מטעם הבוס, את כל כך טרודה ומעוצבנת שאין לך זמן להתמלא בהגיגים נוגים (אולי זו הסיבה שאנשים הולכים באדיקות למשחקי כדורגל? גם כשהם חוזרים משם מעוצבנים ורושפי קללות?).

דרך שניה לא רעה היא להיות בקיץ. מוצ"שים קיציים הם הרבה יותר אופטימיים בעיניי, השבת נמוגה לאיטה ומאפשרת להיפרד ממנה כמו שצריך. הדרך השלישית, והמועדפת עליי, היא להיות בחבורה הומה של אנשים אהובים, במקום שהוא הבית - או שלפחות לא צריך לנסוע ממנו אח"כ בפקקי מוצ"ש העצובים - עם המון רעש שממסך את שדי הבלוז שמנסים להשתלט לך על המחשבות. עדיף אצל ההורים, עם כל האחים, אבל אפשר גם סתם עם חברים. 

שתי דרכים שבדקתי והגעתי למסקנה שממש לא עובדות, הן שופינג וקולנוע. אין דבר יותר עצוב (בעיניי) ממרכזי קניות במוצאי שבת. חצי מהחנויות סגורות, מה שגורם לך לחשוב על המוכרים שבטוח מבלים עכשיו עם המשפחה או החברים שלהם במקום חמים ונטול אורות ניאון מגעילים. המוכרים בחנויות שפתוחות מבואסים בדיוק כמוך, ולשוטט ביניהם זה כמו ללכת בתוך קליידוסקופ של דיכאון - בין אינספור השתקפויות של הבאסה המוצ"שית שלך.

בתור חיילת, כשלא היו לי מטלות במוצ"ש ובכל זאת הייתי נדרשת לחזור למרכז, הייתי משוטטת לאורכו ולרוחבו של הדיזנגוף סנטר במטרה לנחם את עצמי וכדי להימנע מלהגיע לדירה שהתגוררתי בה. זה לא עבד. בסופו של דבר הייתי חוזרת לאותה דירה כשמפעפעת בי תחושת ריקנות מאכלת. הקולנוע, לעומת מרכזי הקניות, מספק תחושת אסקפיזם מצוינת. הבעיה היא היציאה מהסרט, שמעמידה אותך עם הרגליים על הקרקע ועם הנפש סיקס פיט אנדר. פעם, בתור חיילת (אני מזהה איזה מוטיב בפוסט הזה), הלכתי לבד לסרט בשבת. זו הייתה איזו קומדיה מטופשת לחלוטין שהתרחשה באנגליה הוויקטוריאנית וביציאה ממנה רציתי רק לבכות. 

במוצ"ש הזה יש לי את כל הסיבות להתבאס: חשוך, קר, גשום וחבר שלי הלך להופיע איפשהו, מה שמותיר אותי לבד. מכיוון שכל הטקטיקות המוכרות למיגור הבלוז לא יעבדו כאן (חורף, אני לא אצל ההורים או אצל חברים, כבר מזמן לא ראשג"דית ואפילו כבר לא עובדת בשבתות. למעלה מזה - אם מנסים להפיל עליי דברים בסופ"ש אני נושפת בבוז ומתעלמת בהפגנתיות - או לפחות מנסה). החלטתי להעלות על הכתב את מחשבותיי בתקווה שזו תתגלה כאסטרטגיה נוספת לשיפור מצב הרוח. אני מודעת לזה שהפוסט הזה מוציא אותי ילדה מפונקת (חזרת מקוצרות בצבא? הו לא!) ומקווה שאכפר על המפונדרקות הבלתי נסבלת שלי בגלגול הבא, אליו ודאי אגיע כחולד עירום או משהו. 

ולסיום, משהו לא קשור בעליל אבל חמוד: אני לא עוקבת אחרי קארה דלווין באינסטגרם (כאילו מה, אני צריכה תזכורת יומית לכך שאני לא דוגמנית על בעלת ייחוס נוצץ, גבות מושלמות, שיער אגדי ורגליים טו דיי פור?) אבל איכשהו נתקלתי בסרטון הזה - 

Missing my little monsters ❤️

A video posted by Cara Delevingne (@caradelevingne) on Dec 12, 2014 at 10:51am PST

כעיקרון אני לא עפה על דוגמניות יפהפיות שמשחקות אותה טום בויז (ע"ע הפוסט הזה), אבל הקטע הנ"ל העלה לי חיוך על הפנים. הוא הזכיר לי את הסרטונים הקצרים של הטלטאביז (בעיקר בגלל הילדה הקטנה שאומרת שם בסוף "ביי ביי" במבטא בריטי כובש). צפיתי באינספור כאלו לפני 10-12 שנה, כשנהגתי לשמרטף על אחיי הקטנים ולעקוב איתם באדיקות אחר עלילות היצורים הבריטים השמנמנים והפסיכדליים.

טעם של פרחה

אני לא חושבת שיש לי טעם פרחי בבגדים, בבחורים או במוזיקה (אם כי אירוסמית' וגאנז הם טראשיים ופרחיים למדי, אז אולי אני צריכה לשקול שוב את ההצהרה האחרונה). אבל בשני דברים יש לי ללא צל של ספק - בשמים ונעליים.

כשהייתי קטנה (שנות סוף היסודי-תחילת החטיבה חסרות המעש) אחד הבילויים החביבים עליי ועל חברותיי היה ללכת לרחרח בשמים בסופר פארם. לפני כמה שבועות נקלעתי עם חברה לסופר פארם. אנחנו כבר קצת רחוקות מהחטיבה, אבל איכשהו יצא שהעברנו איזה חצי שעה ברחרוח בשמים.

לאותה חברה יש טעם הרבה יותר מגובש וקלאסי ממני בכל הנוגע לבישום. בכל פעם יש לה רק בושם אחד, "הריח שלה" לאותה תקופה, והיא נוטה לבחור ניחוחות כמו קלואי, דה ביט של ברברי ושאר בשמים של בחורות שמבינות עניין. אני, לעומתה, בעלת אוסף בשמים רנדומלי ביותר - החל מבודי ספריי בניחוח לימון ורבנה וכלה בבשמי סבתות או כל מיני הזיות שהזמנתי לפני שנים בסטרוברי. אגב, אני לא חושבת שזה עניין של גיל ולכן לא נראה לי שמשהו ישתנה אצלי בנושא - אחותי הצעירה ממני בעשור היא בעלת הטעם המגובש ביותר שאני מכירה ומוכנה להתבשם אך ורק בגרין טי של אליזבת ארדן.

זאת אחותי

התחלתי לקנות בשמים בצורה די אימפולסיבית בתקופת הצבא (כדי לנחם את עצמי על היותי חיילת, כאילו דה) ועד עצם היום הזה סיימתי בקבוק אחד בלבד (משהו של פילוסופי, שבתכלס לא ממש משקף את הטעם שלי). לא קרה לי שחזרתי לבושם פעמיים - גם כי אני לא חזקה בלסיים בקבוקים וגם כי יש בי דחף ילדותי לנסות כל פעם ניחוחות חדשים.

הבושם הראשון שהיה לי אי פעם הוא מאסק אויל. תכלס, עד היום זה הניחוח האהוב עליי. ולמה אני אומרת שיש לי טעם של פרחה? כי לצד המאסק העאלק-תמים, הבושם הראשון שקניתי לעצמי (את המאסק קיבלתי במתנה) הוא אורגנזה ההו-כה-לא-מתוחכם של ג'יבנשי והניחוחות שאני באמת נמסה מהם הם אנג'ל, היפנוטיק, טאן דה נאז' ושאר דברים מסוכרים, מתובלנים ונוטפי אבקת טאלק.

וזו אני. אם רק היה לי את האומץ

וכמו שאני חייבת שהבשמים שלי יודיעו על נוכחותם למרחקים, כך גם הנעליים שלי: אני מעריצה גדולה של פלטפורמות. נכון, יש פה גם עניין (חשוב וחיוני!) של תוספת גובה - אבל לא רק. אין דבר שאני נהנית לנעול יותר מאשר בפאלו. כשאני כבר נועלת עקבים, הם יתהדרו בפלטפורמה קדמית. זוכרים שטרנד הקלוגס המאסיביות הבליח כאן לשניה? (ב-2010 פחות או יותר) אז לי היו כאלו כבר ב-2006 ועד היום אני סבורה שמדובר בנעל די אולטימטיבית.

שאנל, אביב 2010

כשהייתי בתיכון מיעטתי לתת דרור לאספירציות הטראשיות-פרחיות שלי. בכל זאת, הייתי ראשג"דית מכובדת. אבל הייתה לי חברה פריקית ואפלה שהבינה ללבי. היא קנתה לי ליומולדת מגפי פלטפורמה(!) עד הברך(!!) בצבע ורוד בזוקה(!!!). המגפיים היו איומים ואדירים גם יחד והלכתי איתם לא מעט. זו הייתה אחת המתנות המגניבות שקיבלתי אי פעם, בעיקר כי הרגשתי שמישהו קרא את נבכי נפשי המנצנצת, שהייתה עטופה במעטה שעמום עבה בצבע חאקי.

going all the way

אני יודעת שזה הכי פלצני בארץ ואני הכי שונאת בעולם שמכתיבים לי מה לשמוע, אבל אני באמת ממליצה לקרוא את הפוסט בעודכם מאזינים לזה: 

כשהייתי חיילת היה לי תחביב מוזר: השתוקקתי ממש לנסוע עד הסוף בקווי אוטובוס. לעלות בצורה רנדומלית ולנסוע לאורך נוף מתחלף שאני לא בהכרח מכירה, עד לתחנה האחרונה. או לישון כל הדרך ולהתעורר במקום אחר, בלי שאצטרך לחזור אי פעם.

אין לי ממש הסבר לכמיהה המשונה הזאת. אולי מקורה באוטובוס שמגיע היישר מהתמח"ת המטונפת אל לבה של המושבה הקטנה והמקסימה שלי - לרחוב המקביל לרחוב של ההורים. הקו הזה תמיד נראה לי מופלא, כמו אוטוסטרדה שמגיעה אל פתח הבית (או כמו ה-knight bus של הארי פוטר).

כשהייתי חיילת מרוטה (באופן אובייקטיבי) ומסכנה (בעיני עצמי), בכל פעם שהייתי רואה את האוטובוס הזה חולף על פניי הייתי מתפתה לעלות עליו, לשבת בשמש בחצר של אבא ואמא ולדפוק נפקדות פלילית של ממש. הייתה לי תחושה עמוקה שחוקי הצבא לא חלים בטריטוריה המשפחתית וששום דבר לא יכול לפגוע בי שם.

גרסה אחרת של אותה פנטזיית עריקות הייתה לעלות על קו 24 כך סתם באמצע אלנבי ובאמצע היום, לנסוע עד הסוף ולהגיע לחברה שלי ברמה"ש, שתארח אותי ותציע לי עיר מקלט בביתה רחב הידיים (גם היא הייתה אז חיילת, אבל עובדות מוצקות לא היו חלק מהותי במיוחד בפנטזיה השבוזה הזאת).

ואולי שגעת האוטובוסים שלי צמחה בכלל על רקע ההתמצאות החייתית שנדרשתי להפגין כחיילת במפת התחבורה הציבורית של גוש דן (הייתי מודיעין מהלך, בחיי. ועוד לא היו אז אפליקציות אוטובוסים), שחשפה אותי למחוזות חדשים ובלתי מוכרים. הדבקתי את השותפה שלי דאז בתחב"צת נפוצה והיינו מאתגרות זו את זו בהגעה למחוזות נידחים ולסופי קווים אקזוטיים. חילופי אסמסים בינינו נראו בערך ככה:

- אני במסוף כרמלית!
- הגעתי למסוף בית העלמין בבת ים!
- לא תאמיני, אבל ירדתי מהאוטובוס בקריית חינוך.
- אני באבי האסירים בראשל"צ!!1

ודברים כאלו.

לפעמים היו דברים אקזוטיים יותר, כמו - "אני במכון הפתולוגי באבו כביר!", אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת (מה גם שזה לא סוף של אף קו, למעט בקטע סמלי). 

תל אביבית אמיתית

הפוסט האחרון הזכיר לי נשכחות מהעקירה לתל אביב. מקרה חנות הטבע ממש לא היה הפעם היחידה שבה תל אביבים בורן-אנד-רייזד ניצלו את עליונותם הגנטית על מנת ללמד אותי עובדות חיים חשובות. הנה עוד כמה נקודות שכדאי לשנן אם אתם מתכננים להשתקע בעיר: 

• רחוב EVEN גבירול ולא IBN גבירול.
• יודה מכבי ולא יהודה המכבי (גם הפעם אנחנו בהקשר הגיאוגרפי, לא של גיבורי בית חשמונאי)
• רמת שרון ולא רמת השרון
• אתה הולך ב"שדרה" ולא ברוטשילד, בבן גוריון וכד'
• אגב שדרות (ואגב - זוכרים את הסטיקר "שדרות, לא רוטשילד"? פעם חשבתי שהוא שנון נורא) - עובדה ידועה היא (לכל תל אביבי שמחזיק מעצמו משהו) שנורדאו היא האחות המכוערת של בן גוריון. מאוד העציב אותי לגלות את זה, משום שאת סיפוריו של מכס נורדאו לבתו אהבתי נורא, בעוד שמ-BG לא היה לי אכפת במיוחד. 

ועוד משהו שאינו במסגרת המדריך לתל אביבי המתאמץ, אבל סתם אורבני ומשעשע: למה אומרים מוניות שירות? הן הרי לא כוללות שום שירות, בעצם. אז ככה: מסתבר שזה הג'יברוש העברי ל-shared-root (שיבוש בסגנון אמברקס ודומיו).

תוך כדי כתיבת הפוסט נזכרתי במדור קומיקס סופר-חמוד שהיה פעם בוואלה וירד אחרי פחות מ-20 פרקים. ממש אהבתי אותו והייתי מחכה מדי שבוע (הוא היה מתפרסם בחמישי בערב או בשישי בבוקר, אם אני לא טועה ביג טיים) לראות מה איה עוללה. 

גוגל קצר הבהיר לי שהמדור פורסם כבר לפני שש שנים. אני זוכרת את עצמי קוראת אותו וזה מרגיש לי ממש לא מזמן. נראה לי שזה אחד מתסמיניה של הזקנה, כי אני משוכנעת שכאשר הייתי טינאייג'רית, שש שנים נדמו לי כמו נצח. בחרתי להעלות את דווקא את הפרק הזה משתי סיבות: (1) אני, במקום מרב מיכאלי, הייתי זועמת על הפולקאות השמנות שהעניקה לי המאיירת. (2) מרב מיכאלי וליאור שליין הם שכנים שלי, מה שהופך אותי כנראה  לתל אביבית אמיתית.

never say never

אני חושבת שכתבתי כבר בעבר על התנגדותי הנחרצת לנעליים עם סגירה בקרסול (אפילו משוכנעת - בפוסט הזה), אבל בשנה ומשהו האחרונות אני שוברת שלל טאבואים שהכרזתי עליהם מתישהו (הולכת עם שורטס, עם משקפיים, עם נעליים שטוחות ואפילו - רחמנא ליצלן - עם טייץ. לא עם כולם ביחד כמובן), אז גם זה היה חייב לקרות.

את הנעליים המדוברות קיבלתי מחברה שעשתה סדר בארון. הן גבוהות ופלטפורמיות מאוד, אבל הצבע הקלאסי שלהן מאזן אותן. והן גם ממש נוחות. עוד לא אזרתי אומץ לשלב אותן עם חצאית (כי אני עדיין חוששת מאפקט הרגל הגמדית), אבל עם מכנסי קפרי הן עובדות. 

ברקע: הפרקט בעבודה

היום, בדרך חזרה מהעבודה, עברתי בעדן טבע וקניתי כלמיני מאכלים לא נחוצים אבל משמחים (תמר מג'הולים שאינם רקובים כמו בשופרסל, שלל פירות יער של רוסים). תמיד כשאני קונה בחנויות טבע כאלו אני נזכרת בסיטואציה שקרתה לי בצבא (קצת אחרי שעברתי לתל אביב) - הגעתי למשמרת ערב (או אולי לילה?) עם גודי באג שהכנתי לעצמי, ובה פירות יבשים וסוכריות ויטמין סי מטבע קסטל. אחד הנוכחים ביחידה נעץ מבט בשקית ובי והכריז - "מה זה, מ', נהיית תל אביבית עם שקית של טבע-קסטל?". למזלי זה היה כבר אחרי המטאמורפוזה הצבאית שלי, בשלב שבו הפסקתי לבכות בכל מוצ"ש ולהיעלב מכל שטות. מאז, בכל פעם שאני אוחזת בידי שקית כזאת אני תוהה אם אנשים חושבים שאני תל אביבית פלצנית, או אחת שמנסה להיות.

וכדי שלא אואשם באסקפיזם (המילה הכי משומשת בימים אלו, שכבר יצאה לי מכל חור. ואני אחת שמשתמשת בה המון בימים כתיקונם), אציין שבדרך הביתה תפסה אותי האזעקה ונאלצתי להשתטח על האספלט החם של מסוף ארלוזורוב (האזעקה עם הת"ש הכי נמוך שהיה לי עד כה). הגיחה ל"עדן" הייתה למעשה כדי לפרגן לעצמי על זה. 

party like it's 1999

אין לי מושג מי אחראי לקלישאה השחוקה שבחרתי לכותרת הפוסט (או מה משמעותה. חבר שלי ואני ניסינו לפצח אותה בלי לגגל והגענו למסקנה שכנראה מדובר סתם בחגיגות המילניום), אבל במקרה היא התאימה לי היום בול.

(תוספת מאוחרת: גיגלתי וגיליתי מה הרפרנס)

נסעתי היום להורים, אי שם הרחק מתל אביב. האם הפכתי להיות תל אביבית מתנשאת שמדירה את רגליה מהלילה הלבן בשאט נפש? יכול להיות. אני כבר שבע שנים בעיר, אולי רכשתי את הזכות הלגיטימית לכך. אבל האמת שבכל מקרה לא תכננתי לצאת. לא בגלל התנשאות, אלא כי אני כזאת חננה מהגיהינום ואני מנסה לצבור פור על תקופת המבחנים הזאת.

התמקמתי בחדר של אחותי הקטנה, שיצאה לה לקורס הדרכה\חלוץ הנהגתי\רפסודיה\ווטאבר, ושם ביליתי חצי שעה מעניינת במיוחד בעיון ביומנים שלי מכתה ד' - ט'. זה מתחיל כמשהו מגוחך ובלתי נסבל במתקתקות שלו (יש לי חשד סביר שהושפעתי מ"דפי תמר" וניסיתי לחקות את סגנון הכתיבה של דבורה עומר שם. חננה נשארת חננה) והופך עם השנים לקובץ טקסטים כתובים לא רע, אבל מדכאים למדי. כבר שכחתי כמה זה איום להיות בחטיבה. נראה לי שאלו היו השנים הגרועות בחיי סו פאר (בתחרות צמודה עם השנה הראשונה בצבא). 

בכל מקרה, לא בגלל זה העליתי את הנושא. לפני אי-אלו פוסטים חלקתי את ההרגל המגונה שהיה לי בילדותי, של לעשות "משטרת האופנה" במסיבות כתה. ובכן, הנה קטע מאחד הדו"חות (ממסיבת יומולדת בשנת 99' האמורה. הייתי בת 10, רחמו עליי) - 

לא חסכתי בסופרלטיבים

וגם - אפטרמאת' אחר (וממש מצחיק) מיומולדת אחרת, באותה שנה ממש. זה לא תיעוד של מה כל אחת לבשה, אלא הרשמים שלי (בצירוף דעתי המנומקת) על צו האופנה של סוף המילניום:

היום זה לא נראה לי כל כך נורא, האמת. איי לאב פדלאפונים, גופיות ספגטי ושוונצים. מעניין מה לבשתי לאותה מסיבה (אני אפילו זוכרת של מי הייתה היומולדת!) ואיזה טעם מגובש היה לי אז, שגרם לי להיות כל כך נחרצת בדעתי.

golden years

כמיטב הקלישאה הסטודנטיאלית, גם אני מקפידה למצוא בתקופות מבחנים דרכים מצוינות לבזבז את הזמן. היום מצאתי משהו באמת חמוד (שאפילו התכתב לי קצת עם איזה פוסט שהעליתי פה פעם) - 

פרויקט השנים המוזרות. זה לא חדש, מתנצלת אם מדובר כבר במגה-אולד-ניוז, אבל זה רעיון מעולה.

הקונספט הוא פשוט - אנשים מעלים תמונות שלהם מפעם, מתקופות חשוכות\מוזרות\מבאסות, לצד תמונות עדכניות שמוכיחות שהכל הסתדר בסופו של דבר. מין לפני-אחרי, רק בלי (בדרך כלל) הניתוח הפלסטי. 

ממש הזדהיתי עם התמונה הזאת (לא צריך להסביר איפה ה"לפני", נכון?)
 הבעת פנים כזאת וגבות כאלו ליוו אותי במשך כמה שנות תיכון תמוהות

כמובן שזה מבוסס על רעיון אמריקאי, וכמובן שהאמריקאים - כהרגלם - עושים הכל הרבה יותר מרשים, על גבול הביזאר (כלומר - תמונות ה"לפני" והסיפורים שנלווים אליהן הרבה יותר עגומים).

ועוד משהו קטן לסיום - כי הרי אי אפשר בלי איזו קבוצת פייסבוק תורנית לבזבז בה את הזמן שאמור להיות קודש ללימודים. אז "אמהות שמדכאות אותי" זה אחד הדברים המצחיקים שנתקלתי בו בחודשים האחרונים. בחיי. צחקתי אתמול בקול רעם מול המרקע, מזל שחבר שלי היה שקוע במונדיאל (קלישאות מגדריות זה כאן) ולכן לא נדרש להביע דאגה לבריאותי הנפשית. 

ממתק לתחילת השבוע

מצד אחד, הקאמבק של שנות ה-90 יוצא מכל החורים. זה הגיע למצב שבאיזה יום באוניברסיטה, כששוטטתי עם חברה, היא הצביעה על הדשא של גילמן ואמרה: "תראי, זה נראה כמו סרט מפעם".

מצד שני, אין דבר מנחם יותר מדברים מוכרים. זאת הסיבה שאנחנו אוהבים קאברים, סמפולים ונוסטלגיה. זה חסר ערך תזונתי (או אמנותי, או תרבותי), אבל כיף.

לפני כמה ימים, באחד השיעורים האחרונים של הסמסטר (שהיה איזה תרגול משמים שלא תרם לי יותר מדי ידע), שיחקתי לי בטלפון (בושה. אני באמת מתכוונת להפסיק עם זה בסמסטר הבא) ונקלעתי איכשהו לדף ה-IMDB של "meet joe black" (זוכרים? סוף הניינטיז, בראד פיט הוא מלאך המוות, קלייר פורליאני היא חסרת כישורי משחק, כאן זה מסתכם פחות או יותר).

בקיצור, בדף הזה גיליתי אוצר בלום של נוסטלגיה בת 15 - לא פריימים מתוך הסרט עצמו, שבאמת לא מעניינים אף אחד, אלא תמונות מאירועי השקה ניינטיזיים להחריד. דברה מסינג בכתפיות ספגטי, קלייר פורליאני בשמלת "שר הורוביץ", בראד פיט --- טוב, האמת שהוא פשוט לא משתנה. הנה, תראו בעצמכם איזה בלאסט פרום דה פאסט:

ואז התחלתי לחפש כאחוזת אמוק עוד סרטים מסוף הניינטיז. מה שמגניב בתמונות האלו, לצד העובדה שאני ממש זוכרת את הסרטים האלו יוצאים לאקרנים, הוא שהן ממש לא "עשויות". כולם נראים שם די טבעיים ולא מוגזמים, מה שהם לובשים נראה לא-כל-כך פאשן פורוורד ולפעמים גם יש פשלות והתפלקויות קטנות, מה שהופך את זה לחמוד להפליא:

אליסון האניגן בתסרוקת הניינטיז האולטימטיבית (יש לה שם גם סנדלי עקב כסופים!)

ג'סיקה ביל בכובע צמר! לא בתמונת פפראצי - באירוע השקה של playing by heart

שרליז באירוע של אמריקן פאי, עם לוק שהיו צולבים אותה עליו היום
(בתמונות אחרות משם רואים שהחולצה גם לא מכופתרת טוב)

קמרון דיאז בסטרפלס וג'ינס מתרחב מהגיהינום, מאט דילון עם חמצון.
הקרנה של משתגעים על מרי, כמובן.

ועוד ממתק נטול ערך תזונתי: בתקופה האחרונה, הגילטי פלז'ר שלי הוא "להיות איתה". אני יודעת שזו סדרה מטופשת, אבל זה חמוד ועשוי לא-רע (הדמויות הראשיות מעצבנות ממש, אבל דמויות המשנה גונבות את ההצגה).

זיכרון סנסורי - הומאז' לכבש השישה עשר

כשמריחים שמפו קרליין 10 - מרגישים בתיכון

כשמריחים סבון הוואי (מוצק) - מרגישים בבית של אבא ואמא

כשמריחים נפטלין וניקיון - מרגישים אצל סבתא

כששומעים את אינקובאס - חושבים על החבר מהתיכון (חוץ מהעובדה שזה הדיסק היחיד שהיה לו באוטו, הם גם שרים באופן מתרגש, כאילו-קשוח ומלא פאתוס - בדיוק כמו זוגיות של תיכוניסטים)

כשמריחים שניצל ואורז עם בצל מטוגן - מרגישים שישי בצהריים

כשמריחים מלח וקוקוס - מרגישים בקיץ

כשמריחים סנדביץ' עם ביצה קשה - מרגישים בטיול

כשמריחים קלמנטינות - מרגישים בבית ספר
כששומעים היהודים - חושבים על החברה הפריקית שהייתה לך מזמן, בחטיבה, ומעניין איפה היא היום ואם עוד יש לה שיער ורוד.

(אח שלי הסב לא מזמן את תשומת לבי לזה שתום פטרובר שר עם ררררר מתגלגלת, כאילו הוא איזה אריק לביא).

כשמריחים אלכוהול שנשפך לפני כמה שעות וכבר הפך דביק - מרגישים בקו 18 של דן

כשמריחים סמרטוט רצפה מטונף - מרגישים בצבא

כשמריחים מרכך כביסה - ישר מרגישים יותר טוב

כששומעים את all of my love - נזכרים ביום האחרון במחנה קיץ, איך ישבת על איזה מבנה צופי והתפלשת בעייפות המתוקה והנהדרת של הרגע אחרי שהחניכים הלכו הביתה, כשכל מה שנשאר הוא פירוק סנדות ואחריו כמה שבועות של בטלה תיכוניסטית. ואז נזכרים איך כמה שעות אחר כך, כשהגעת בעצמך הביתה, לרגע לא זיהית כלום (בסך הכל תשעה ימים ביער ותראי מה קרה לך!) ואיזה כיף היה להתרחץ שוב כמו בנאדם, להתמרח בקרמים ולהרגיש שאת נורא משקיעה בעצמך, בעצם.

אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית

longing

אני אוהבת להתגעגע. געגועים מבחינתי הם כמו שירים של הביטלס - משהו שלא מנסה להתחכם, אבל תמיד נחמד לחזור אליו. שהוא קצת מתוק, קצת עצוב והרבה מרגיע.

• אני מתגעגעת לתקופה שבה היה אפשר לצאת בערב בלי לקחת שעה מראש כדי לתכנן מה ללבוש ואיך להתאפר.
• אני מתגעגעת לזמן שבו לצאת בשישי בערב היה מגניב, ולא משהו שמתנשאים עליו בטענה ש"כל הסחים והערסים יוצאים".
• אני מתגעגעת לתקופה שבה היה באמת מה לקרוא במוספי סוף שבוע.
• מתגעגעת לתקופה שהיה באמת מה לשמוע בגלגלצ.
• **מתגעגעת לתקופה שבה הצלחתי באמת לשמור על אכילה נכונה ולהימנע משטויות.** (לא באמת. הייתי די פסיכית אז)
• מתגעגעת לתקופה שבה אני וכל חבריי היינו תמימים וחמודים, ולא חבורת יאפים מדושנים.
• מתגעגעת לתקופה שבה לא הייתי בלחץ.
• מתגעגעת לתקופה שהיה אפשר לצאת בספונטניות, בערב רנדומלי באמצע השבוע, למסעדה בתל אביב, בלי צורך להזמין מקום מראש.
• מתגעגעת לתקופה שעשיתי שופינג בלב שלם ובמלוא החשק, בלי להתחשבן עם עצמי כל הזמן.
• מתגעגעת לתקופה שבה היה אפשר למצוא סלט במחיר נורמלי בבית קפה.

בקיצור, אני מתגעגעת לדברים שלא היו ולא נבראו מעולם. הרי תמיד לקח לי שעות להתארגן ליציאה, מוספי סופ"ש מאז ומעולם היו גרועים וצהובים ואני חושבת שמאז החרם שעשו עליי בגן טרום חובה אני מגדירה את עצמי כלחוצה. בקיצור, שום דבר לא באמת משתנה, רק הפרספקטיבה ופרצי הנוסטלגיה החמימים, שמזנקים אצלי לרמות גבוהות במיוחד בעונות מעבר, כשהשמש שוקעת ובמוצ"ש.

מרגרינה מורנינגסטאר והמרכז לאמנות הפיתוי

הכי מצחיק ומגוחך - לפשוט על קלמר הדיסקים הצרובים הישן שלך במהלך הכנת פלייליסט לנסיעה לאינדינגב, ולגלות על אחד מהם עבודה שהכנת למעבדה בכימיה בכתה י' על תהליך הייצור של מרגרינה. כולל תמונות רטרו ששיבצת בגוף העבודה:

בחיי, זכרתי שהייתי ילדה חנונית, אבל כנראה לא זכרתי עד כמה.

2 fun facts about margarine:

- המוצר פותח במאה ה-19, כשהקיסר נפוליאון השלישי הציע פרס למי שייצור תחליף זול לחמאה.

- בתחילת המאה ה-20 בארה"ב עלתה הצעה לצבוע את המרגרינה בוורוד, כדי שלא יבלבלו בינה לבין חמאה.

עד כאן מידע לא שימושי שאולי יעזור לכם ב"20 שאלות" הבא, (אם אתם פלצנים כמוני וקוראים הארץ בסופש).

***

התחלתי ללמוד היום. קצת לא קלטתי עדיין שהתחלתי שנה ב', אבל אני מניחה שזה יחלחל בימים הקרובים. יש לי שני קורסים שנראים מבטיחים במיוחד, אף אחד מהם לא בפסיכולוגיה. מצד שני, מתוך קורסי פסיכולוגיה למדתי היום רק את "ניתוח שונות ויישומי מחשב", אז נראה לי שזאת השוואה לא כל כך הוגנת.

עוד היילייט שרשמתי לעצמי היום - לראשונה אי פעם הוטרדתי על ידי תלמיד שקדן של המרכז לאמנות הפיתוי. בחיי, זו הייתה חוויה דפוקה. הרגשתי ממש איך הוא מיישם עליי את הטקטיקות שהם מתרגלים שם - משפט פתיחה מתחכם, התעלמות מוחלטת מההודעה הנחרצת שלי שיש לי חבר (והאמת - מכל מה שאמרתי פחות או יותר. הוא בעיקר הקשיב לעצמו) והנחת ידיים עליי בצורה אסטרטגית. איכס. קשה לי לתאר במילים עד כמה זה היה לא נעים.

כשהבחור רק התחיל לדבר איתי, שמתי לב שהוא ערבי. כאן התעוררו לפעולה המנגנונים יפי הנפש שלי. לא רציתי לחשוב על עצמי שהעפתי אותו לכל הרוחות רק כי קוראים לו "סייף", אז התעלמתי מכל הסממנים שהעידו בבירור על כך שהוא מנסה ליישם עליי את "אמנות הפיתוי" ושוחחתי איתו בצורה עניינית. מכאן הדרך הייתה קצרה לסיטואציה שבה הוא ליטף לי את הלחי, הניח לי יד על הכתף בעודי מנסה להתחמק ממנו וליווה אותי אל תוך אולם הספריה.

זה אולי נשמע תמים, אבל בחיי שזה היה מאוד מאוד מטריד ולא נעים. ממש חששתי לצאת מהספריה ולמצוא אותו שם, אבל כנראה (כמו שמלמדים מאסטרי הפיתוי) הוא הלך להפעיל את קסמיו על סטודנטיות אחרות. הרי חבל לבזבז אותם על אחת כמוני, שלא יודעת להעריך אמנות.

מה את באמת אוהבת ללבוש?

יצא לכן/ם לקרוא את בנעליה? או לצפות בסרט? (אם לא - כדאי. הוא קליל מאוד מאוד, אבל מוצלח ולא מבייש את האינטליגנציה של הצופה). 

בכל מקרה, אחת הדמויות שם מתגלגלת במקרה לעבודה בתור סטייליסטית, אבל כזאת שמתמקדת בעיקר בנשים בגיל הזהב. כלל המפתח שלה לאאוטפיט מנצח הוא השראה של בגד אהוב מפעם (למשל - חליפת הקיץ שבה הלקוחה הקשישה יצאה לירח הדבש שלה, אי שם בשנות החמישים). היא לא בדיוק משחזרת את הבגד, אלא מנסה לתת ללובשת את התחושה שהייתה לה אז.

נחשו מי הסטייליסטית. רמז: לא טוני קולט

נזכרתי בזה בעקבות שיחה עם חברה טובה שלי. לאותה חברה היו כמה בגדים מיתולוגיים בילדות - כאלו שהיא חרשה עליהם בלי להתבייש. השניים שזכורים לי ביותר הם אוברול אדום מ"זארה קידס" (מי בכלל הכיר את זארה במושבה שלנו בסוף שנות ה-90?..) וג'ינס מתרחב של "נו ניים" עם קיפול צבעוני למעלה.

אחר כך חשבתי על זה, וגם לי היו כמה פריטים שלא הפסקתי ללבוש במשך שנים בלי לחשוב בכלל אם אני נראית כמו אחת ש"חורשת על בגדים". (ובעצם - נראה לי שלכולם). לא שהם היו כאלה יפים (להיפך), הם פשוט שידרו משהו שמאוד אהבתי או מאוד התאים להלך הרוח שלי דאז. מעט מאוד מהם היו בגדים שקניתי, רובם היו ישנים למדי והתגלגלו אליי בדרכים שונות ומשונות.

הכי זכורים לי הם סווטשרט כחול כהה עם מפתח סירה בצוואר, רחב אבל קצר יחסית, שהיה לדעתי של אמא שלי בשנות ה-90, וחולצת פלנל מהוהה וענקית, משובצת בכחול-ירוק, שהייתה של אבא שלי ואומצה על ידי בשלב מסוים, בטח אחרי שראיתי "מציאות נושכת".

היה גם טרנינג מצ'וקמק שאהבתי בגלל המרופטות שלו. פעם מזמן הוא היה כחול-כהה, אבל כשקיבלתי אותו בהשאלה מחברה (ומעולם לא החזרתי..) הוא כבר מזמן שכח את הצבע המקורי שלו. הוא עדיין משמש אותי, אבל כבר עבר למדף הפיג'מות. עוד פריט מיתולוגי הוא קומבניזון שקיבלתי (או לקחתי) מאחת הסבתות שלי ונהגתי ללבוש אותו למסיבות מעל ג'ינס מתרחבים, בצירוף דוקטור מרטינס.

אהה, וכמובן שהיו לי דוקטור מרטינס! הן באמת היו מיתולוגיות. אני לא מעלה אותן מן האוב רק כי זה טרנדי פתאום. קניתי אותן בחופש הגדול שלפני כתה ז', כמו כל הבנות בשכבה, כי היה אז מבצע ב"גלי" שבמרכז הקניות הקרוב למושבה. הן היו חומות ומגושמות, במידה 38 (כי המידה שלי אזלה) ונראה לי שהן עלו לי פחות מ-300 שקל.

כמה הן עברו! זה באמת לא יאומן. הלכתי איתן לכל טיול צופים, כמעט כל יום בחורף ולא מעט ימים בקיץ. הן שודכו לג'ינסים, שמלות, חצאיות ואפילו שורטס. אני מנסה להיזכר מתי זרקתי אותן, לדעתי זה קרה כשהייתי בצבא. אני קצת מתגעגעת אליהן.

אין לי תיעוד של אף אחד מהפריטים האמורים. אף פעם לא הייתי מהמרבות להצטלם, בטח שלא באותם ימים (לא כל כך רחוקים) נטולי מצלמות בפלאפונים. אני חושבת שבתמונה הזאת אני עם המרטינס האמורות, אבל הן מתחבאות מתחת לג'ינס (המתרחב כמובן) ולא נכנסו בכלל לפריים:

XXX

מה שכן, אני חושבת שעד היום כשאני אורזת לאנשהו אני מנסה לתת לעצמי באמצעות הבגדים שאני לוקחת את התחושה הסופר-נוחה-ומגניבה שנתנו לי אותם בגדים אז. בדרך כלל, לצערי, אני לא מצליחה. בשבוע הבא, נגיד, אני נוסעת לאינדינגב ואין לי ספק שברגע האמת אהיה מאוד לא מרוצה מהבגדים שבחרתי לקחת (אני אורזת די גרועה).

על ארבעה דברים העולם עומד

1. הדברה. הרכישה המבטיחה ביותר שלי בשבוע האחרון.

2. צפייה בפעם המי-יודע-כמה ב"באה בקלות"  (EASY A). חוץ מזה שאני מתה על אמה סטון ועל קומדיות תיכון שמתחרפנות קלות (ע"ע "מלכות הכתה" או "ילדות רעות"), פן בדג'לי (פור בוי מגוסיפ גירל..) מאוד חתיך שם. במיוחד כשהוא מחופש לבלו דוויל. עוד אנקדוטה: ידעתם שמנהל ביה"ס שם הוא אלכס מהתפוז המכני?

3. אוזניות חדשות. פתטי וטינאייג'רי משהו, אבל היה לי כל כך קשה בלי מוזיקה ניידת.

4. צפייה נוסטלגית בקליפים של קיילי מלפני עשור. אגב, כשרציתי לחלוק את ההנאה הזאת עם אחותי המתבגרת, גיליתי להפתעתי המוחלטת שאין לה שמץ של מושג מי היא קיילי מינוג (!), מה שגרם לי להרגיש פחות או יותר עם רגל אחת בקבר.

בכל מקרה, אלו היו הקליפים המועדפים שלי השבוע:

• its in your eyes, בגלל הטבעת האלמותית והגל שהרקדנים עושים (דקה 1:37):

• kids מהופעה עם רובי וויליאמס בטופס אוף דה פופס. הביצוע החי אמנם פחות טוב מבקליפ המקורי (ולקיילי יש איזה זיוף גס בהתחלה), אבל הכימיה ביניהם אדירה ורובי שזוף בצורה הכי מגוחכת בעולם:

כשאת הופכת להיות אמא שלך

זה מתחיל סתם במחשבות שעוברות לך בראש, ממשיך בדברים שאת אומרת לאחים שלך, או לחבר שלך, וקולטת באמצע שזה ממש כמותה, ומגיע גם לאוכל שאת מכינה. והשבוע אני חושבת שהגעתי לאיזושהי נקודת שיא בהפיכה לאמא שלי: לבשתי חולצה הפוך.

כשהייתי קטנה אמא שלי נהגה לעשות נסיונות יצירתיים עם בגדים - ללבוש חולצות הפוך (הפוך של המחשוף בגב, לא הפוך של הפתקית והתפרים בחוץ), לגזור בהם חורים גיאומטריים, לצבוע אותם, לצייר עליהם חיפושיות ופרפרים... את רוב הדברים האלו חיבבתי, אבל את היפוך החולצות ממש שנאתי. בתור ילדה קצת חנונית זה נראה לי פשוט לא בסדר, שינוי התכלית הזה של החולצה, וחוצמזה זה נראה לי חונק.

20 שנה עברו מאז (הולי שיט, אני זקנה) והשבוע רציתי ללכת לחברה לציון עונת המבחנים שהסתיימה עליי לטובה. התלבטתי מה ללבוש, ובגלל מזג האוויר המדמנתי בחרתי בחולצה דקיקה ונוזלית במיוחד עם צווארון סירה נשפך. ואז - רגע לפני שיצאתי מהבית - הייתה לי הארה. באבחת יד סובבתי את החולצה, הסתכלתי על המקדימה הסגור והמאחורה הפתוח וחשבתי לעצמי: "וואו, אמא ידעה מה היא עשתה. זה נראה הרבה יותר טוב".

------------------------------------------------------------

על החיים ועל המוות

בדרך חזרה היה לי מקרה לא נעים. מול אחד הקיוסקים של צפונאבנגבירול שכב לו חתול שחור לבן בלא נוע. אני די משוכנעת שהוא מת - אמנם הגיוני בעיניי שחתולים על ערש דווי בוחרים להתבודד, ולא למות בראש חוצות, אבל אין לאף חתול סיבה לשכב ככה באמצע הלילה (אלו שעות הפעלתנות שלהם, לא?), מה גם שעברתי לידו והוא לא זז במיל.

אני לא יודעת למה, אבל זה ממש החריד אותי. אני לא כזאת חובבת חיות גדולה (סליחה לכל מי שכן. אני מעריצה אתכם), אבל פיסת המוות הזאת באמצע החיים זעזעה אותי לחלוטין.

כל פעם שאני רואה חיה מתה יש לי דה ז'ה וו לגיל שמונה. באחד הימים בתחילת שנת הלימודים, אחי הקטן ואני ראינו קיפוד דרוס על הכביש בכניסה לרחוב שלנו. מאז, במשך רוב השנה, חזרתי מבית ספר בדרך עיקוף הרבה יותר מדי ארוכה רק כי חששתי שהקיפוד (או רוח הרפאים הקיפודית שלו) עדיין שם.

את הבחור הזה ראיתי יום אחר כך והוא עשה לי מצברוח טוב, כי הוא היה כזה שופע חיוניות.
גם הוא לא זז בכלל שהתקרבתי אליו, אבל סתם כי הוא בפוזת קינג אוף דה קאסל

------------------------------------------------------------

היכל הכלים השבורים

שברתי כל כך הרבה דברים בתקופת המבחנים הזאת: צנצנת כורכום גדולה בבוקר המבחן בסטטיסטיקה, בקבוק מים גדול (ומלא..) בגיחה אל ההורים שלי, ספל קפה גדול (וריק, לשמחתי) כשחזרתי לדירתי. מזל שהמבחנים נגמרו, לא חושבת שהייתי יכולה לממן את כל הנזקים שיצרו הידיים הרועדות שלי.

------------------------------------------------------------

גילוי לא נאות

מגעיל: ללכת על אבן גבירול בערב קיץ מהביל ולהרגיש זרזיף מיץ מזגנים על הרגל
הכי מגעיל: שלרגע, לפני שאת מתעשתת, את קצת נהנית מהקרירות הזאת.