סלח לי
היא הייתה פשוט מפתה
כל כך מתוקה
כל כך מאיימת
(רציתי בהתחלה לקרוא לפוסט ''במקום כוח רצון'', אבל אני לא חושבת שזה נכון. כנראה שאני רוצה לאכול גלידה. רוצה גם שלא יהיה לי אכפת מזה שאני אוכלת גלידה. כדי לחסוך לעצמי את ההלקאה הזאת, זרקתי את הקופסה החצי מלאה לפח).
במשך שנים חשבתי שנקודות החולשה העיקריות שלי הן הירכיים השמנמנות והשיער המתולתל-ליפה (לפעמים יותר, לפעמים פחות. תלוי באחוזי הלחות). שאם רק היו לי רגליים מדוגמות ושיער ייצוגי הייתי יכולה לכבוש את העולם.
ואז מגיעה לה ריהאנה ומוכיחה אחרת. כבר מזמן חשדתי שהיא בחורה של ירכיים, אבל התמונות האלו (כולן מה-dailymail.co.uk) מוכיחות מעבר לכל ספק - לאחת הכוכבות הגדולות בעולם יש רגליים יותר שמנות משלי. כמו כן - יש לנו אותו שיער (ואני רק יכולה לנחש איך היא נראית אחרי שהלכה לישון עם שיער רטוב). היא עדיין נראית מדהים.
איזה ניצחון. אני לא נהנית פה משמחה לאיד וחלילה לא מטיפה למיזוגניה בקרב נשים. בדיוק להיפך. באמצעות התמונות האלו אני מנסה לשכנע את עצמי לאהוב את עצמי יותר.
כי אני לא הלכתי לים כבר מיליון שנה ועדיין סוחבת בלב את טראומת חוף הצוק הצפוני, שאליו הלכתי פעם עם חבר שלי, הסתנוורתי משפע הבחורות המדוגמות להפליא וביליתי את מרבית השהות בים במתן דין וחשבון לעצמי. כי אני לא לובשת מכנסיים קצרים או חולצות צמודות מדי בימים שאני מרגישה שמנה, בטח שלא בגד ים. גם לא מפזרת את השיער בימים שהוא מרגיש לי דבלולי מדי. כי אני נכנסת למיני דכאון בכל פעם שנדמה לי שעליתי במשקל. בקיצור, כי אני השופטת הכי חמורה של עצמי.
והנה באה ריהאנה, שכנראה עלתה קצת במשקל (ואולי לא? אני לא באמת עוקבת אחריה באופן מסודר) וממש לא נותנת לזה להפריע לה. לא ללבוש מכנסיים קצרים? הצחקתם אותה. תראו מה היא *כן* לובשת. מיני דכאון? היא הבחורה הכי מרוצה בעיר, אין על זה ויכוח בכלל. ואני רוצה לראות שהיא מגיעה לחוף הצוק ומרגישה רע עם עצמה בגלל איזה צפונית.
"בפעם הבאה הולכים לחוף ירושלים"
"סתם, ברור שלחוף גורדון"
אגב, באותו אירוע (איזה קרנבל בברבדוס) נכחה גם הסופרמודל ג'ורדן דאן, שמוכיחה מעבר לכל ספק שרגליים רזות זה לא הכל.
ולסיכום - סתם התאים לי לשים את השיר הזה פה (בגלל הכותרת, ובעיקר כי התחשק לי לשמוע אותו):
1. אני מאמינה לדוגמניות שמספרות בראיונות שהן היו ילדות טומבוי, שהסתובבו רק עם הבנים ולא התעניינו בבגדים ובאופנה. אם הן היו מתעניינות אפילו קצת, הן היו יודעות כבר מזמן איזו קלישאה שחוקה זאת.
(אגב, זו רק אני, או שדוגמניות באמת הפסיקו כבר לנסות למכור את השקר של "אני אוכלת מה שאני רוצה"?)
לא יאומן איך הקלישאות האלו ביאסו אותי בתור ילדה. לא חיפשתי במיוחד כתבות אופנה או ראיונות עם דוגמניות, פשוט הייתי מכונת קריאה - בלעתי כל מסמך כתוב שעבר מולי. וכשנתקלתי בטקסטים כאלו הם תסכלו אותי עד אימה. במיוחד בגיל 13, כשהרגשתי שהירכיים שלי הפכו לנטע זר שביצע השתלטות עוינת על חלק ניכר מגופי.
2. המקבילה המבוגרת לילדה שמכריזה באמצע הגן שהציור שלה מכוער (כדי שכולם יגידו לה - "לא, לא, הוא מהמם!") היא בחורה שמספרת באריכות באמצע מפגש חברתי על החלטורות שעשתה בדוגמנות ואיך, כאשר ניסתה לההתקבל לסוכנות מן המניין, נאמר לה שאין לה נתונים של דוגמנית (וכל זה, כמובן, כדי שיתפתח דיון של עשר דקות על עד כמה יש לה נתונים של דוגמנית).
האם אני קנאית? כנראה שכן. אבל אני גם טרו (התחלתי לדבר בהיבגליש, כמו הבוס שלי. מה נהיה ממני)
Iהשבוע בשיעור תולדות האמנות למדתי על לוקסוריה. מי זאת? אני מניחה שאפשר לרדת יותר לעומק מבחינת ניתוח, אבל בגדול זו דמות נשית שמייצגת את חטא תאוות הבשרים באמנות הנוצרית של ימי הביניים.
המרצה הראה לנו פסל שלה מתוך אכסדרת הכניסה לכנסיית המנזר של העיר הצרפתית מואסק. היא הוצבה שם כדי שהמוני העם, בצאתם מהמיסה של יום ראשון, יוכלו לירוק עליה ולהשליך עליה אבנים וכך ימרקו את מצפונם שלהם (ופרויד היה אומר על זה - מנגנון הגנה פרימיטיבי).
בכל מקרה, ככה היא נראית (זו הגברת מימין, מומלץ ללחוץ להגדלה):
הפסל די הושחת עם השנים (כנראה לתושבי מואסק היה הרבה על מה לכפר). במקור הוא היה בדמות אישה מעוותת פרופורציות - בעלת רגליים ארוכות וגפרוריות, עצמות בית חזה בולטות ממש (רואים את שדרת העצמות האופקיות על החזה?), שאת שדיה ואת ערוותה מכישים נחשים. מכל יופיה וגופה המפואר - הירכיים והחזה שפיתתה איתם גברים - נותר לה רק שערה השופע.
המרצה שב והדגיש שהדמות הזו נועדה להפחיד ולהתריע מפני הגורל הצפוי לנשים סוררות. בואו נניח שניה את המסר המיזוגני בצד, כי זה לא מה שמעניין אותי כרגע. תראו עד כמה היא דומה למודל היופי של היום (בלי הנחשים, מן הסתם). אני יודעת שזו כבר קלישאה פופוליסטית, לדבר על דימוי גוף, נשים אמיתיות וכל הסימפוזיון הזה, אבל פשוט נדהמתי מהחזיון. שדה ימי-ביניימית שהזכירה לי יותר מהכל את קירה נייטלי, קייט בוסוורת' וקארה דלווין.
II יש כמה אקסיומות מוצקות שעליהן קיומי מושתת. עובדות כאלו שלא ניתן לערער עליהן והן נקודת המוצא שלי בהסתכלות על העולם: אני בחורה חכמה, אוהבת לקרוא, נהנית ממוזיקה שנותנת בראש ויש לי רגליים שמנות.
בגלל שאני כבר לא בת 13 מחורפנת, "שמנות" זו לא ההגדרה שאני משתמשת בה. ובכל זאת מבאס אותי שהירכיים שלי נפגשות ואין ביניהן רווח. המודעות לאי-דקיקותן של הירכיים שלי מפעמת בי כל הזמן, לכן אני מקפידה ללכת עם נעליים שאינן שטוחות, ממעטת ללבוש טייץ ומדגישה את המותניים - כדי שחס וחלילה לא אראה כמו מלבן מהלך.
מביך מאוד לספר, אבל רק לפני כמה שבועות ירד לי האסימון לגבי דימוי הגוף המטופש הזה. הן לא באמת שמנות. הן נפגשות פשוט כי יש לי אגן צר שלא מאפשר להן להתרחק זו מזו. מעניין מה היה קורה אם היה לי אגן רחב יותר. הן כנראה לא היו נפגשות, אבל בטח הייתי חושבת שיש לי תחת גדול. אגב רווח בין הירכיים - הפוסט הזה של זוהר מדבר גם כן על העניין והוא מוצלח מאוד בעיניי.
III לא מזמן נתקלתי בפייסבוק בתמונות של האקס שלי וחברתו הנוכחית באיזה טיול בחו"ל. אני והבחור היינו ביחד מסוף התיכון ועד שהייתי שנה ומשהו בצבא. אני לא מתגעגעת לקשר הזה בכלל (הוא היה מאוד בוסרי ומתקשר אצלי אסוציאטיבית לתחילת הצבא, שהייתה תקופה די שחורה בחיי), אפשר להגיד אפילו שהטייטל המכובד "אקס" די גדול עליו. ובכל זאת, כמובן שמעניין אותי לדעת מי נכנסה לנעליי הגדולות (מטאפורית. אני מידה 36-7).
ראיתי אותם גם במציאות באיזה מפגש חברתי של סחים, אבל שמרתי שם על פאסון מלכותי ולא נעצתי בבחורה מבטים. לכן שמחתי במיוחד להשביע את סקרנותי באלבום הפייסבוק. הממצאים הם כדלהלן: היא פחות יפה ממני והייתי אומרת אפילו שיש לה פרצוף קצת גברי. א-ב-ל, יש לה שיער גולש חלק ובלונדיני (כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ד') וזוג רגליים ארוכות, רזות ונפלאות (רווח בין הרגליים למהדרין. כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ז') למרות שהיא טוחנת שם טאקו'ז עד-דלא-ידע. מסקנות: כנראה התבגרתי, כי למרות כל אלו היא לא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי אפילו לשניה.
בשבוע שעבר זה סוף סוף קרה - נתקלתי באוניברסיטה במישהי שלא מורידה שיערות מהרגליים. מפגר מצדי להודות בכך, אבל קצת התפלאתי שזה לא קרה עד עכשיו. (חשוב לי להבהיר - אין לי שום כוונה ללעוג בפוסט זה לבחורה ההיא. להיפך.)
זו הייתה שעת אחה"צ רדומה ולא הייתי מרוכזת במיוחד, כך שבהתחלה חשבתי שיש לה גרביונים מעניינים. עד שהתאפסתי, יצא שבהיתי בה וברגליה כמה שניות (אופס). אחר כך קצת כעסתי על עצמי, כי ישר צפו בראשי כל מיני הגדרות קלישאתיות להפליא ("ברור, אני ליד גילמן..", "היא בטח לסבית/טבעונית/מפגינה בבילעין/מעצבנת" וכו' וכו') שאני לחלוטין לא מאמינה בהן, אבל הזכירו לי עד כמה חברת בני האדם נוהגת לתייג את יושביה באדיקות.
היא הייתה רזה, מה שגרם לי לתהות אם היא עושה איפַה ואיפַה בין מוסכמות היופי - מצמחת מתוך אג'נדה את שערות רגליה אבל מקפידה לא להכניס לפה אוכל משמין - או שהיא סתם בת מזל עם גנים טובים (או אפילו - מהאנשים האלו שאוכל לא באמת מעניין אותם).
זוכרים את התסביכים שלי? (לא הולכת עם טייץ, לא עם משקפיים בפומבי ולא עם נעליים שטוחות), אז זהו - שהיום מדדתי טייץ עם כוכבים.
לרגע הרגשתי כמו פרדי מרקורי, האיש והטייצים בשחור-לבן (מינוס השערות על החזה)
אבל אז המוזיקה שהייתה לי בראש התפיידה, חלצתי את נעלי גבוהות הסוליה, חזרתי לגובהי האמיתי והבנתי - למרבה הצער - שכוכבים זה קצת משמין :(
עם זאת ולמרות הכל, דווקא קניתי טייץ אחר (לחדר כושר, אין לי כוונות להתרוצץ איתו בחוצות) וקלטתי שאני נראית איתו בסדר. אלו לא הרגליים הארוכות בעולם וגם לא הכי רזות בעיר, אבל הן לא תפלצתיות כמו שאני מדמיינת לפעמים (או שאולי המראות בקניון רמת אביב מרזות? אני מקווה שלא).
כשהייתי קטנה נהגתי להשתמש במונח גש"ר (ראשי תיבות של "גוש שומן רוטט") כדי לתאר את הירכיים שלי. בצחוק, כמובן, אבל עם גרעין של חשש אמיתי לגמרי. נראה לי שסוף סוף הוצאתי את המוח שלי לחופשי מהשטויות האלו.
כשהייתי בתיכון למדתי בכתת חנונים. לכל התלמידים היה ממוצע גבוה (לפחות בתחילת הדרך) וכמעט כולם עשו בגרות סופר-סופר-ריאלית-מורחבת. בסוף כתה י' או י"א הוצאנו סווטשרט כתתי (כבר אמרתי שהיינו חנונים, עכשיו אני לא צריכה להתנצל) שעליו מצויר (כלומר - אני ציירתי) התמרור הבא:
מתחת התנוסס הכיתוב הכה מתוחכם "י'1 - זהירות, חופרים". מעניין כמה עוד כתות ברחבי הארץ הוציאו בין השנים 2004-2010 חולצות דומות והרגישו סופר מגניבות.
לכבוד תקופת המבחנים האקדמית הראשונה שלי הוצאתי מהארון את הסווטשרט ההוא (שמתהדר בצבע ירוק-נזלת מזעזע). כבר שלושה ימים - אני חושבת, איבדתי קצת תחושת זמן - אני יושבת בבית, חורשת, ומרגישה כאילו כלום לא השתנה. אולי רק מינון צריכת הקפה שלי ירד מאז 2006.
כל ההסבר הארכני הזה נועד להבהיר שגם אני בין הלומדים שבטח מציפים לכם את פיד הפייסבוק בקיטורים ובדיחות לא מצחיקות. בחודש הנוכחי כמות העדכונים כנראה תרד קצת, עמכם הסליחה.
---------------------
אגב חזרה לתיכון ואפילו אחורה מזה -
לפני כמה ימים נדבק לי למוח וסירב לצאת השיר "תשאירי לי מקום לחבק אותך". לא משהו איכותי במיוחד שצריך להתגאות בו. בכל מקרה, זה הציף אותי בנוסטלגיה עכורה קצת.
כשהייתי בחטיבה ונתקלתי לראשונה בקליפ של השיר, הוא הכניס אותי ממש לסרטים. בכל פעם שראיתי אותו הרגשתי שמנה ורופסת (או לפחות שמנמנה וצ'אבית) וחשתי צורך עז להפסיק לאכול.
סנדי בר נראתה לי שם כמו התגלמותה של הבחורה המגניבה - דקיקה, עם שיער חלק (או פאה, אבל ממש לא שמתי לב לזה אז), מלתחת ניינטיז מצטיינת עם רמיזות גותיות בשקל ובחור עם גיטרה ושיער ארוך שלא מפסיק למזמז אותה (מה זה משנה אם אבטיפוס סתם להקה מעפנה. אז זה נראה לי מגניב). היא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי במיוחד כי היא הייתה ישראלית - לא איזה אימג' אמריקאי בלתי מושג מקליפ מלוטש באמ.טי.וי. העובדה שאני לא נראית ככה נראתה לי אז כמו כישלון אישי שלי.
בקיצור, בכל פעם שראיתי את הקליפ הרגשתי כמו פרה משולחת רסן שחייבת להפסיק לוותר לעצמה. לא שעשיתי עם זה משהו - מעולם לא הרעבתי את עצמי, תמיד אכלתי ממש בריא - אבל ההלקאה העצמית הייתה צורבת, מילולית ממש. הייתי מרגישה את כל חטאי האוכל שלי (שבאמת לא היו איומים) עולים לי בגרון ועושים לי צרבת.
כמה שנים אחר כך קראתי שסנדי בר נאבקה במשך שנים עם הפרעות אכילה, כולל בתקופה בה צולם הקליפ. הרגשתי קצת מטומטמת ואפילו טיפה כעסתי (על עצמי? על מי שצילם את הקליפ? על סנדי בר? אין לי מושג על מי).
זהו. זה לא אקטואלי, לא רלוונטי לשום דבר שקורה עכשיו (חוץ מאשר הראיון השערורייתי עם ההיא מהאח הגדול שמרעיבה את עצמה, אבל תאמינו לי שאני לא מרפררת לסיפור הזה), אבל הייתי חייבת להוציא את זה מהמערכת. לא יודעת למה.
אבל השמנתי. ארבעה קילו, ליתר דיוק. ובגובה הזעום שלי זה המון. למעשה, המשקל הנוכחי הוא משקל השיא שלי אי פעם (54.5 קילו על 1.58 מ'. או יה).
מה שכן, אני יודעת בדיוק מה הסיבות. נורא קשה לשמור על המשקל כשמתנזרים ממוצרי חלב. זה אמנם טוב לעור הפנים, אבל טחינה ואבוקדו (תחליפי הגבינה שלי) הם פצצות קלוריות קולוסאליות. חוץ מזה, אני אוכלת הרבה יותר מדי סנדביצ'ים ויכול להיות שאוכלת יותר מדי באופן כללי (עייפות של לימודים+עבודה תמיד עושה תיאבון). כלומר - יש לי את הכלים לשנות את המצב, אבל זה לא יהיה כל כך פשוט, כי אני עדיין מתכוונת לא לאכול מוצרי חלב וצריכה לצרוך סידן איכשהו.
תוך כמה זמן בכלל יורדים ארבעה קילו? בטח לא מהר כמו הזמן הזעום שלוקח לצבור אותם..
מצחיק, בדיוק קראתי מאמר על הפרעות אכילה לשיעור האחרון במבוא לפסיכולוגיה. היה שם מחקר שהוכיח שדימוי עצמי בעייתי פוגע בהישגים של נשים בלימודים, על סמך איזה מחקר שנעשה על סטודנטיות. עכשיו אני ממש צועדת אל תוך הקלישאה - מחר יש לי בוחן אמצע בסטטיסטיקה, ובמקום ללמוד אני כותבת פוסט על התסביכים שלי. מה שכן, אני חייבת לציין שאני לא מרגישה יותר מדי מוסחת וגם לא נכנסתי להיסטריה בסדרי גודל שקרו לי בעבר מעניין ההשמנה הזו. אני מתכוונת לנסות לטפל במצב באופן אנליטי.
אתמול הייתי במסיבת בריכה, הפעם הראשונה שבה לבשתי בגד ים בפומבי השנה. אני פחות מתוסבכת ממה שהייתי בעבר, אבל לפעמים נדמה לי שלעולם לא אחוש בנוח בבגד ים. נכון, רוב הבחורות שם היו מלאות ממני, ובכל זאת הרגשתי מעט בצקית ורופסת. גם בגלל עורי הלבן כשלג (שבדרך כלל לא מפריע לי), וגם בגלל שתי הבחורות בעלות הרגליים המושלמות שהיו שם בכל זאת. תמיד - בכל אירוע שהוא - תהיה לפחות בחורה אחת בעלת רגליים ארוכות ומושלמות שתגרום לי לאי אלו רגשי נחיתות. איך לעזאזל יוצאים מזה? כבר עשר שנים אני מנסה ולא מצליחה באמת.
הפעמים היחידות בחיי שחשתי בנוח בבגד ים (או בתחתונים וחזיה) היו בקיץ שביליתי בארה"ב בסוף התיכון - הייתי רזה יחסית לבנות גילי האמריקאיות ונחושה בדעתי לא להשמין משפע הג'אנק פוד שנתקלתי בו. בשלושת החודשים הללו אכלתי בעיקר סלטים וטורטיות, רזיתי ארבעה קילו (בשביל הגובה שלי מדובר בהמון) והלכתי לאינספור פול-פארטיז. בישראל, בינתיים, הייתה מלחמה.
הפעם השנייה הייתה בטירונות. הגעתי לצבא רזה יותר ממה שהייתי אי פעם (אותם ארבעה קילו שנשרו ממני ביבשת המוזהבת), החום הכבד של טירונות יולי והמטבח המצ'וקמק של הבה"ד השירו ממני עוד שלושה קילוגרמים. כשהלכתי להתרחץ במקלחות הצבאיות של מגורי הבנות, הלכתי רק עם חזייה ותחתונים - הרגשתי כל כך רזה, כמו הבנות שתמיד קינאתי בהן.
בשנה הראשונה של השירות הייתי עדיין רזה מאוד. למרות זאת, לא הרגשתי יפה. משום מקום (ובדיעבד - בגלל הלחץ המטורף שהייתי שרויה בו) צצו על פני החצ'קונים שמעולם לא היו לי בתיכון, והרגשתי די נורא עם עצמי. מתישהו במהלך השנה השנייה חזרתי להיות חיילת מן השורה, התחלתי לאכול את ממרח החלבה של חדר האוכל עם מלאן פרוסות לחם - וחזרתי למשקלי המקורי.
כיום אני שוקלת קצת פחות מזה, ונעה בין שביעות רצון לבין דכדוך. אני אוכלת בריא, אבל כבר לא נתונה במשמעת הברזל של סוף התיכון (אז לא אכלתי כמעט לחם). יש סיטואציות שמוציאות אותי מאיזון, כמו מפגש עם אמזונות נורדיות בלונדיניות, חלקות שיער וארוכות רגליים. בנסיעה לברלין, למשל, חשתי לפעמים גוצית ביותר. בעוד כמה שבועות אני נוסעת למעוז הנורדים - נורווגיה. אני מקווה שלא אצא שם מדעתי. נראה לי שאני צריכה לאמץ לעצמי את ג'יי לו כמודל יופי. היא לא נותנת לאף שטות סקנדינבית/קייט מוסית/הירואין שיקית לערער לה את הביטחון העצמי.
בסוף התיכון, בתקופה שממש רזיתי, שמעתי בלי הפסקה את האלבום הזה. זו הייתה הפעם הראשונה שממש נדלקתי על אלבום והבנתי שמוזיקה שווה הרבה יותר מגלידה. אני עדיין חושבת שהוא מצוין.
מכירים את "הכללים" (או "החוקים".. לא באמת העמקתי בזה) הדושבאגיים של בלייזר? אז היום בשיעור אירובי חשבתי על סט כללים שכזה לחדר כושר:
- בשיעורי בוקר, אחוז ניכר מבאי השיעור יהיו נשים. עם זאת, תמיד יהיה גבר אחד, מבוגר (בעשור החמישי לחייו, AKA פנסיונר) ולבוש ב"מכנסי מהירים" שחושפים יותר מדי מרגליו הלבנבנות והשעירות.
למקרה שתהיתם - אלה מכנסי מהירים. עכשיו תוסיפו לו 30 שנה ו-30 טון שערות ברגליים
- נשמע כמו אגדה אורבנית, אבל בשיעורי יוגה\פילאטיס אחוז הכוסיות האורבניות יעלה על 60% מבאי השיעור. הן ילבשו בגדי ספורט מעוצבים ומגניבים לעילא, בגווני אפור מתוחכמים, עם טופים בעלי איקס בגב.
- בשאר השיעורים, רוב המתעמלות ילבשו טייצים שחורים באורך שבע שמיניות (גם אני הייתי אחת מההמון הזה היום, לזוועתי).
- מדריכות צעירות ותוססות לא יתנו לכן מנוחה, הסיכוי לנשום בשיעורים שלהן יהיה קלוש עד אפסי - יש את המגדילות לעשות, שגם יעבדו עליכם ואחרי שהסתיימה הספירה לשמונה, יוסיפו עוד סט :-|
- מדריכות מבוגרות ומשועממות לא יעשו כמעט אף תרגיל בעצמן ויגרמו לכם להרגיש פראיירים. (הכי גרועה שהייתה לי - מדריכת ספינינג שבמהלך כל השיעור קפצה לה על כדור כושר. זה היה תמוה כמו פרק של ברני ומעצבן כמו פרסומות ביוטיוב).
- בסוף השיעור המדריכה תפתח את הידיים למעלה, תסגור אותן ותודה לכם במין נמסטה שכזה (גם אם זה היה שיעור מדרגה במתנ"ס). את ה"שלום ויום נפלא" היא תגיד בקול כל-כך הוליסטי, כאילו לפני חמש דקות היא לא התנהגה כמו מד"סניקית בעלת אובר-מוטיבציה.
חלק מהפוביות כבר עברו לי לחלוטין, סוגיית השורטס היא דוגמה מצוינת לכניעה לתנאי מזג האוויר (לא של היום, של המזרח התיכון) ולהכרה שהשד אינו שמנמן כל כך.
עם טייץ התחלתי ברצינות ללכת בחודש-חודשיים האחרונים, אולי כי טרנד האייטיז חלחל אלי באיחור ניכר ואולי כי רציתי לפדות את מחירה של העבודה בחד"כ. עדיין אני נוטה להגיש קצת לא בנוח בחברת צמודוניי (אבל פיזית אכן מדובר באחד מפריטי הלבוש הנוחים אבר. מצטערת על כל הלעזותיי המוקדמות) ולסקור את דמותי בכל חלון ראווה ומראת רחוב מזדמנת. מצד שני, אני נוטה להסתכל ארוכות בכל מראה שנקרית בדרכי ולא משנה מה אני לובשת.
לבישת טייץ מציבה אותי בדילמה כפולה; סוגיית הנעליים - שטוחות או גבוהות - נכנסת פה כשחקן משמעותי. ציינתי בהתחלה שעוד לא הסכנתי באמת לנעילת פלאטס של ממש. בטח שלא עם מכנסיים שיוצרים מקסום של אפקט הקציצה. מצד שני, טייץ בשילוב הנעליים האהובות והמגביהות שלי עלול להיראות כמו הומאז' גרוע לפגי באנדי:
לא רגע אפנתי שהייתי נוצרת.
עוד בעניין השטוחות: יש לי זוג אחד שממש עונה על ההגדרה (בלי להחשיב אולסטארז מזויפות שמתגלגלות אצלי במגירת הנעליים וממתינות ליומן הגדול - עוד טיול בחו"ל או משהו), אבל אני נועלת אותן בד"כ רק עם מכנסיים רחבים יחסית. נכון ששטוחות זה שיק אודרי הפבורן ובכלל - יותר נוח, אבל אני מרגישה שכל הופעתי החיצונית משתנמכת עם הנמוכות האלה.
לפני יומיים היה לי ויכוח בעניין עם חבר שלי, למראה כמה בחורות מדדות על עקבי ענק בכניסה לאחד הפאבים הסחיים בעיר. הוא טען שעקבים לא משנים כלום והוא בכלל לא אוהב גבוהות (מזל שהוא איתי!..), אני אמרתי מנגד שהוא כנראה לא מודע ליתרונותיהם של העקבים (והפלטפורמות, והרוקי וכו'. לא הסתבכתי בטרמינולוגיה) ושבזכותם חברתו שומרת על הופעה ייצוגית ובלתי קציצתית. פה הוא כבר אמר שיש לי איזה קיבעון לא ברור על קציצות.
אז זהו. באמת שאלה נראות לי מקסימות נורא, אבל אני יודעת שהן יישארו אצלי עמוק במגירה-
רציתי לכתוב עוד משהו על משקפיים ועל עוד כמה סוגיות שהתחוורו לי לאחרונה, אבל זמני דוחק. נסתפק בפנינים אלו.
עוד כתבה מבית היוצר של יעל רגב שדיברה אל לבי -http://www.xnet.co.il/fashion/articles/0,14539,L-3088371,00.html, הפעם על הופעה חיצונית דיכוטומית.
אני יודעת שיעל כותבת שנויה במחלוקת, עם גישה שלא אחת מעוררת זעם (לעתים גם מוצדק), אבל יש לה הרבה רעיונות נהדרים. על העניין הזה, מראה שנע בין כוסיות-על לבין שלוכיות לא מגניבה, חשבתי לא מעט בעצמי.
גם לי יש ימים שבהם אני מרגישה שכל אחד ברחוב צריך ואמור לסובב את ראשו אחרי (ואם יורשה לי לא להצטנע, יש לכך אחיזה במציאות). יש גם ימים שאני מרגישה בהם אפורת פנים, זעופה ומרושלת - ברגעים כאלה אני בטוחה שאם אתקל באוטובוס באיזה בחור שבהה בי ביום מוצלח, אין שום סיכוי שיזהה אותי. גרוע מזה, הסיכוי שבכלל ייתן את דעתו עלי הוא קלוש.
יש לי כמה הסברים לתופעה הזו, מעבר להיגיון הפשוט של "יום עסל יום בסל". אני מניחה שזה קשור באישיות עם נטייה קלילה למאניה-דיפרסיה. לא במובן פתולוגי, חלילה, יותר כמו גרף סינוסי שעל עליותיו ומורדותיו נעים מצב הרוח, החשק להשקיע בעצמי והמוטיבציה לצאת החוצה ולתת שואו.
אישיות כזו, לפחות במקרה שלי (כנראה שאני לא היחידה), נשענת לא מעט על חיזוקים חיצוניים. תגובות שליליות ביום רע וחיוביות ביום נפלא רק מעצימות את המגמה הקיימת של גרף הסינוס באותו יום.
ידיעות רכילות על הריונות של סלביות תמיד עושות לי אנטי. השד העכו"מי העתיק יוצא ממני, וכל-כולי אחוזת בעתה שהנה, עשו להן עין הרע. ואם התינוק לא יוולד?
אצל גל גדות זה מעבר לזה. אני באמת ובתמים חוששת לגורל התינוקת שלה וחושבת שיש כאן חוסר אחריות משווע. עזבו את הפפראצי והנאחס, חוסר האחריות הוא שלה. איך לעזאזל היא עושה את זה לעצמה? מי רוצה לקחת סיכון כזה?
אני לעולם-לעולם לא ארעיב את עצמי, מעבר לכל הסיבות הברורות, פשוט כי אני רוצה ילדים - יפים, חכמים ובריאים.
ברור לי שגל גדות בחורה רזה באופן טבעי, אבל כולנו זוכרים איך היא התחילה ולאן הצטמקו מימדיה.
לקרוא לדבר הזה "הריונית"? אני לא יודעת על חשבון מי הבדיחה..
התמונה ממאקו - http://img.mako.co.il/2011/07/03/ODED4944_g.jpg
לא נראה לי שבזרועות כלכך שדופות אפשר להחזיק תינוקת במשך זמן בלי לקרוס. אני גם מתקשה להאמין שחזה כזה מסוגל להניק. ובכלל - איך גוף שנמצא במצב טראומטי כלכך, משיג די אנרגיה כדי להחזיק הריון? היא בעלת שני מימדים!
לפני מספר חודשים יצא לי לשוחח עם אשה, אם לשתיים, שסובלת מאנורקסיה. מסתבר שיש יותר כאלה ממה שמקובל היה לחשוב, זו תופעה שצוברת תאוצה ומפתיעה את הפסיכיאטרים.
עד כה התפיסה הרווחת הייתה שמטופלות עם הפרעות אכילה סובלות מתסביך "פיטר פן", רצון עז למנוע את ההתבגרות המינית ולהישאר ילדות נצחיות. בטח שלא להביא ילדים לעולם. הסטטיסטיקה במרפאות מוכיחה אחרת, ומודלים כמו גל גדות רק מנציחים את המציאות הדפוקה הזאת.
שנמצאות בכותרות (ובבלוגוספירה) בלי הפסקה, הגעתי למסקנה שאני מתה על מרינה מקסימיליאן בלומין. מביך, ראיתי (באינטרנט, יש גבול) את הפרק הראשון של הסופר-סואפ על רוה"מ הויברגר ומשפחתו, ופשוט נפל לי האסימון.
אתם חושבים שמה שהיא לובשת שם זה של עונות? אף פעם לא הבנתי את ההגבלות שחלות על פרזנטוריות (הרי ברפאלי לא לובשת פוקס בקאן.. אבל לגל גדות המעצב של קסטרו עיצב שמלה לשטיח האדום, לא? בטוחה שקראתי על זה איפשהוא)
עוד נקודה למחשבה בעניין מידות גדולות וקאסטינג. ברור שלא ילהקו "בחורה גדולה" כמו מרינה לתפקיד בתו הפרינססה של ראש הממשלה, הא? התפקידים הראשיים האלה שמורים לנסיכות קרח בלונדיניות ושבריריות כמו אלונה טל..
--ואנקדוטה מפגרת לקינוח: כשהתחלתי את גיל ההתבגרות הסוער והייתי בטוחה שאני שמנמנה ורופסת, עברתי עשרות פעמים ליד סניפי עונות בקניון הקרוב לבית הורי, משוכנעת ששם אני צריכה בעצם לחפש בגדים.
