שמונה דברים יפים שמצאתי ברחוב

אני מנסה לאלף את עצמי לנתק את המבט מהטלפון עד כמה שאפשר. באוטובוס, ברחוב, ברכבת. בכל הדברים היפים האלו נתקלתי כשהייתי מנותקת מהטלפון (לכן אין להם תיעוד מצולם. זה היה מפספס את כל הנקודה). הפוסט הזה הוא בעצם חיזוק חיובי לעצמי, על כך שהתנהגתי יפה כל כך ולא קברתי את מבטי במסך.

1. זוג בשנות השבעים לחייו מתנשק במרץ ובלהט שלא היו מביישים תיכוניסטים. הם אפילו נשענו על עמוד (זה היה בכניסה לעיריית תל אביב), מה שרק העצים את האנרגיות הטינאייג'ריות של הסיטואציה. 

2. בחורה עם טופ שחור קצר עם שרוולים עד המרפקים וחצאית מידי מתנפנפת בצבע שמנת עם עיטורים עליה. מראה סתוי ובלרינאי. מתחשק לי גם לנסות. דוגמאות שמצאתי ברשת ולא מתקרבות למקור הקליל והמקסים:

מכאן

3. חניה.

להתלהב מחניה זו קלישאה תל אביבית שחוקה עוד מימי שירת הסירנה

4. אישה לבושה בוורוד מכף רגל ועד ראש. שמלה ורודה, שרשרת סטייטמנט ורודה, שפתון ורוד, נעליים ורודות. הכל בגוונים שונים. זה לא היה יפה במובן של "וואו בא לי לאמץ את הכל". למעשה לא בא לי לאמץ משם כלום (וזאת על אף הפשרת היחסים ביני לבין ורוד שנחשפה כאן לאחרונה). אבל זה היה מרשים. היא גם לא נראתה כמו קרייזי ליידי שכזאת, אלא כמו מישהי שקיבלה החלטה מושכלת ללבוש משהו יוצא דופן. כמו איזה מיצג אמנות מודרנית. 

5. בר מעפן וסחי, אבל עם גינה מעוטרת בגזיליון נורות צבעוניות. לגמרי stranger things inspired (אם כי נראה לי שהוא נראה ככה עוד לפני שיצאה הסדרה). 

6. סבתא מהממת ומתוקתקת שלבשה שמלת משבצות בגוונים ירקרקים ובגזרה מושלמת, עם קשירה במותן ומחשוף טרפזי.

7. מישהי עם סנדלי עקב מושלמים ומוגזמים, עם עקב בלוקי ופרווה צמרירית ברצועה הקדמית. סתם ככה באמצע דיזנגוף.

8. מישהי מאופרת בקפידה ובדרמטיות, עם כיסוי ראש בסגנון כרמן מירנדה, שמלה פרחונית עם כתף אחת ומחרוזת ענקית, יושבת ואוכלת חומוס. מה שהיה יפה במיוחד זה שהיא לא הייתה מבוגרת נורא ותמהונית וגם לא תיכוניסטית צעירה והיפסטרית. מישהי רגילה לחלוטין, בסיטואציה הכי רגילה שיש, במראה שובר לחלוטין. זה היה מחזה מפתיע ומקסים.

אגב ובלי קשר לכלום - עשיתי השבוע פדיקור שחור כמו של בעלות הרגליים בתמונה האחרונה. אני עפה עליו לחלוטין, הוא אפילו התעלה על ציפיותיי. נראה שיק במיוחד עם סנדלי עקב. 

pink washing

בזמן האחרון אני שומעת יותר ויותר אייטיז, בדגש על ניו ווייב. אין ספק שזה תחת השפעה חזקה של סטריינג'ר ת'ינגס (וגם של סינג סטריט האירי החמוד, שהוא כמו גרסת היי סקול מיוזיקל לקומיטמנטס), אבל לדעתי גם מתוך איזושהי בשלות. כלומר, אחרי שנים שבהם הרגשתי שרק ריפים מצ'ואיסטיים מהסבנטיז (או סוף הסיקסטיז) יכולים להניע את מיתרי לבי, אני מרגישה קצת מיצוי מהז'אנר ומוכנה לרוקסטארז שלא אוחזים בשיערותיך וגוררים אותך אל המערה שלהם. בקיצור, איאן קרטיס. 

אחרי חרישה מסיבית על ג'וי דיוויז'ן (ובאמת שאין הרבה על מה לחרוש) ועל הסמית'ס אהוביי הרחבתי את יריעת האייטיז שלי ועברתי לזוועות אמיתיות. דברים שבן הזוג שלי מתחלחל מהם כפי שאני מתחלחלת מיקירי הסטונר המשמימים שלו. למשל, הסייקדליק פארז, שהכרתי בעבר בשטחיות רבה רק באמצעות ההמלצות של ג'אנגו. 

ממש הופתעתי לגלות שהסרט נעשה בעקבות השיר ולא להיפך. פריטי אין פינק יצא באלבום של הסייקדליק פארז כבר ב-81'. הסרט יצא ב-86' וכולל גרסה מחודשת של השיר שהוקלטה בשבילו במיוחד. 

אגב ורוד, אני מרגישה שבתקופה האחרונה כל המסרים ששלי גרוס ונעה מכבי ניסו להעביר בנוגע ללגיטימיות של הצבע מתחילים לחלחל אליי. פתאום אני חושבת שוורוד זה מגניב. קיבלתי במתנה ליומולדת את העגילים האלו של פטיט דילייטס וכבר יצא לי לענוד אותם לצד עגיל ורוד נוסף (יש לי שלושה חורים באוזניים. זה הכי מורד שלי). אפילו העזתי וצירפתי אליהם צמיד רוזקוורץ שקיבלתי לפני כמה שנים ולא הצלחתי לענוד בעבר מבלי להרגיש כבודה ומבוגרת מדי. זה היה הומאז' משלי למראה הקרייזי ליידי שלובשת רק צבע אחד. 

כשאחותי ראתה אותי ככה, היא אמרה לי שרוזקוורץ זו אבן ממש טובה כי היא קשורה לאהבה עצמית. אני יודעת יותר מדי טוב שזה אחד התחומים הכי חלשים אצלי, אז אולי החסך שלי מאותת לעצמו. כמו ילדים קטנים שחסר להם סידן והם מלקקים קירות, כך אני מתעטפת בוורוד כדי לאהוב את עצמי יותר. 

עוד התחדשות ורודה בגזרתי, שהיא באמת בגדר חדשות מרעישות, היא שקניתי לק ורוד(!) בהיר(!!). במשך שנים סלדתי מלקים בצבעים קלאסיים בעקבות טראומת ילדות: בסופר פארם שבו נהגתי לשרוץ עם חברותיי כשהיינו בחטיבה היו רק לקים בצבעים כאלו. אדום, בורדו, ורוד בהיר, פנינה (שזה הצבע המחריד ביותר בעיניי עד עצם היום הזה). בכל פעם הייתי סורקת את מדפי הלקים בחיפוש אחרי שחור-אביב-גפן (היינו ממש לא מעודכנים. לשאוף ללוק של אביב גפן בעשור הראשון של שנות האלפיים זה אנכרוניסטי ביותר), מתאכזבת וקונה לק סגול כהה בתקווה שייראה דומה. כמובן שתמיד היה לו גימור פנינתי והתוצר הסופי נראה יותר כמו הציפורניים של סבתא של אביב גפן. אבל לענייננו, קניתי לק ורוד בהיר והוא על הציפורניים שלי כבר ארבעה ימים תמימים.

הדבר הורוד האחרון, שכמעט קרה ובסוף לא, הוא זה:

הן לא נרכשו משיקולים טכניים (וגם כי אני חושבת שאני לא באמת מוכנה לכך נפשית). אולי זה קצת חבל, נראה לי שהן היו יכולות להיות כוכבות אינסטגרם.
אגב, שמתי לב ששלושת הפוסטים האחרונים שלי היו בסימן צבעים. כחול, סגול, ורוד. אני ממש קישלובסקי. 

Star Spangled

יש לי לק שנראה כמו ליידי גאגא בסופרבול.

קוראים לו Star Spangled של Orly ויש מצב שאפילו כתבתי עליו פעם פה, בימים הרחוקים שבהם חשבתי שאהיה חמודה וקלילה ואכתוב על איפור וציפורניים. 

רק כדי להבהיר: אני ממש אוהבת את ליידי גאגא, הביצוע מלא השבנג שלה מצוין בעיניי ואני מתה על הלבוש והאיפור הגלאמיים. מארק בולאן מהפוסט הקודם היה מאשר. 

 סטאר ספנגלד. מתוך האתר של אורלי בכבודם ובעצמם (אם כי התמונה לגמרי מתאימה גם כראייה מז"פית)

אגב, את הסרטון של הליידי שלח לי הבוקר חבר שלי. גבר אמיתי לא מתבייש לפרגן לדיוות (ואף לחלוק רשמים מהביצוע הזכור לטוב של וויטני ב-91'). 

הצפיה בביצוע של וויטני צמררה אותי. כל אזכור מלחמת המפרץ ברקע הזכיר לי סרטון שראיתי לא מזמן, של שבויי מלחמת ההתשה ויום כיפור חוזרים לישראל. אני לא בחורה שמתלהבת יותר מדי מפאתוס לאומי, אבל יש משהו בחיבור הזה בין האישי לבין הגדול והדורסני שמרתיע ומסקרן אותי גם יחד. 

כמה מעלות טובות למקום עלינו (אני עונה לעצמי)

את הפוסט הזה כתבתי לפני שנה בדיוק, כשחזרתי מאינדינגב. משום מה לא יצא לי לפרסם אותו. ובכן - היר ווי גו:

למה לנסוע לאינדינגב? מן הסתם, יש את עניין המוזיקה הטובה-עד-מעניינת, המפגש עם חברים משכבר ומכרים חדשים והתחושה שאת נמצאת באירוע הכי נכון של הרגע (לפחות ע"פ מוסף הארץ) (ומרג'ורי 2014 עונה - השנה זה כבר מיינסטרים מדי בשביל הארץ) , אבל השנה שמתי לב לעוד כמה יתרונות של הפסטיבל - 

1. אחרי שלושה ימים במצפה גבולות, על טהרת החול, המקלחות הפתוחות והשירותים הכימיים, דירתי הלא מדוגמת, מקום העבודה המג'ויף להחריד שלי ואפילו השירותים בבנין מדעי החברה (!) נראו לי כמו מותרות שלא יסולאו בפז. (החלפתי עבודה בינתיים לטובת מקום שמצטיין יותר בניקיון. מצבם של בניין נפתלי והדירה שלי נותר כשהיה). 

2. לקחתי לפסטיבל את האוטו המצ'וקמק של ההורים שלי. אני נוהגת לעתים נדירות מאוד ומשתדלת מאוד שלא לנהוג בתל אביב, אבל מכורח הנסיבות נהגתי בפקקים, חיפשתי חניה (וחניתי כמו גדולה! לא בחניון) ושעטתי בערבות הדרום. כל זה, בשילוב האפשרות לשים את המאניק סטריט פריצ'רס בקולי קולות ולהתעצבן על נהגים אחרים, גרם לי להרגיש כמו בחורה קשוחה באמת בעיצומו של רואד טריפ כסחני, ולא כמו חננה שנוהגת בטויוטה שמתקרבת לשנות העשרה לחייה.
(השנה לא נראה לי שאקח את הטויוטה החבוטה לפסטיבל, כי אחי המשוחרר הטרי זקוק לה. מה שכן, עשיתי לעצמי רענון נהיגה בשבוע שעבר עם נסיעה מאתגרת במיוחד - מתל אביב עד לעמק הירדן, לבד. זו הייתה חוויה סוריאליסטית ביותר - עד כדי כך שצבטתי את עצמי בנקודות נבחרות לאורך הדרך, כדי לוודא שאני לא באיזה חלום צלול. הפעם שמעתי את הפסקול של הקומיטמנטס ושרתי בקול רעם כדי להפיג את בדידות הדרך. בפעם הבאה אקח טרמפיסט - גם חברתי וגם סביבתי). 

3. אכלתי שם את הקרטיבים הכי טעימים ופלצניים שיצא לי לטעום. הדוכן הזה נמצא בפסטיבל כל שנה (לפחות בשלוש השנים שלי יצא להיות בו) (פאק! זו תהיה כבר שנה רביעית! אני כה זקנה), אבל הפעם הרגיש לי שהם השקיעו במיוחד בטעמים. בין השאר נדגמו תאנים ביין, קוקוס-גויאבה, תות-בלסמי ומלון-נענע. בכלל, קרטיב זה קינוח כזה שווה. אני בעד להגיש במסעדות קרטיבים (בטעמים מושקעים כמו אלו, לא אסקימו תותי-פרוטי) - זה הרבה יותר מוצלח מכל המוסים השמנוניים שכולם מתנפלים עליהם בכפיות שלופות ומרגישים בסוף קצת שמנים יותר ומרומים יותר. (אני עדיין באותה דעה ומניחה שהטרנד כבר פושה בטבעוניות העיר). 

4. בשלושת ימי הפסטיבל נהניתי משיער מושלם. ברגעים האלו אני לא מבינה איך אני גרה בתל אביב (ולפני זה - במישור החוף רווי הלחות). מדבר זה השיט. (מדבר זה עדיין השיט. כשלא מתפוצצים בו פצמ"רים. אז זה שיט מסוג אחר לגמרי).

5. בגלל שמימין ושמאל היה רק חול וחול, וכך גם מתחת לציפורניים שלי, יצא שנמנעתי (כמעט) לגמרי מכסיסה. עכשיו יש לי שבע ציפורניים ראויות להערכה (עד למטלה הראשונה בניתוח שונות, או משהו). נראה לי שאני הולכת למרוח לק.

(חשבתי שאוכל לגדל גם החופש ציפורניים. עד לא מזמן היו לי די ארוכות. הן היו יפות, חזקות והחלו אפילו להתארך. היעדר קורסי סטטיסטיקה\תכנות באופק צפן להן עתיד מבטיח. אפילו שקלתי לקנות לק לבן וטרנדי של הביוקר (ESSIE חלבי שכזה), או לעשות מניקור ג'ל כמו חברותיי המטופחות ממני. ואז הבוס שלי שלח לי המון מיילים מניו יורק ובהם דוחות ארוכים כאורך הגלות עם אינספור נתונים. הציפורניים שלי הועלו קורבן לאלוהי הנתונים הסטטיסטיים. אבל, מאז הבוס חזר מניו יורק ואני הצלחתי להתמצא פחות-או-יותר בחומר ולהשתלט על הג'וב החדש שלי. החיטה צומחת שוב וכך גם הציפורניים שלי. אולי אקנה מחר איזה לק חלבי של ESSIE). 

whiter shade of nails

איך יודעים שתכף נגמרת תקופת המבחנים?

מסתכלים סביב-סביב ורואים שיש לי קצת ציפורניים. 

אני יודעת שזה אבסורד שלא היה כדוגמתו, יום אחד להפציע בפוסט שכולו מחשבות נוגות ולא-נעים-לי-לכתוב וביום שלמחרת להעלות תמונה של ציפורניים משוחות בלק, אבל בפעם האחרונה שדרשו ממני דין וחשבון על מעשי, אני חושבת שהתפטרתי. 

כשהייתי קטנה, לפני מיליון שנה, קראתי (בטח באיזו כתבה של ליסה פרץ) שלק לבן זה ה-דבר ושכל הבחורות המגניבות הולכות עם זה. לדעתי הדוגמה המרכזית באייטם הייתה גוון סטפאני (שאם אני מהמרת נכון, הייתה אז בתקופה של Let me blow ya mind). אז מיהרתי לסופר-פארם, קניתי לק וניסיתי לגרום לטרנד לעבוד עליי. ובכן, זה לא עבד. למעשה, אני חושבת שמאז ועד היום לא התקרבתי ללק לבן. תראו מה למידה עצלה למבחנים יכולה לעשות לעקרונות שלי. 

מה שיותר כחול

כחול כהה על הציפורניים: סימן שלאוגוסט הזה יש סוף, והוא בדרך.

יש לי בכלל (קצת) ציפורניים: סימן שתקופת המבחנים הגיע לסופה (היום!)

עוד ארבע שעות יוצא לדרך המבחן האחרון שלי, ואחריו משתרע החופש הגדול. בסוף תקופת המבחנים הקודמת לא ידעתי כל כך מה לעשות עם עצמי. אני חושבת שהפעם זה יהיה שונה - יש לי חשק עצום לחדש קשרים, בא לי לצאת מתל אביב ולפגוש חברים שלומדים אי-שם, ויש לי גם מיזם כלכלי-חברתי על הכוונת, שאולי באמת אצליח להוציא אל הפועל. חופש די גדוש.

אגב, אני חושבת שאם הקיץ הישראלי לא היה מביא איתו ימבה-ג'וקים, גם אני הייתי מאלו שמכריזים על עצמם כחובבי קיץ. ועוד מילה וחצי על ג'וקים (בחורה עם פוביה, מה אפשר לעשות) - בעקבות המבחן בתיאוריות אישיות הבנתי שהחרדה שלי היא לגמרי BY THE BOOK - אני גם נמצאת במצב דריכות מתמדת וממהרת לזהות את האיום (מה שנקרא - אנגייג'מנט) וגם מתקשה לנתק את הקשב שלי מהגירוי המאיים (מה שנקרא - דיסאנגייג'מנט).

-------------------------------------------------

בכל פעם שאני מתעוררת בבוקר, פותחת את הפייסבוק (כן, גם אני מהאלה) ומגלה שצף בדיחות גיחי-גיחי מז'אנר האינסייד-אינפורמיישן, שאין לי מושג מה הרפרנס שהן מכוונות אליו, אני פשוט מבינה שלפיד אמר עוד משהו מטומטם (והפעם - שנאוצרים).

-------------------------------------------------

אני בתקופה די פוריה בבלוג לאחרונה. יש לי המון על מה לכתוב, וזה מעורר אצלי שתי מחשבות:

א- זה די מטורף, אבל הבלוג הזה קיים כבר ארבע שנים. אני לא זוכרת אם היה משהו שהתמדתי בו ארבע שנים. מוזר שחבר שלי לא יודע עליו. ואולי הוא כן, וסתם מכבד את רצוני לפינה משלי?

ב- אני בקושי מקבלת פידבקים על פוסטים. כן, זה בדיוק מה שאתם חושבים - תלונה מתבכיינת מעדות "יואו, הלוואי שתגיבו יותר!!1". אני מרגישה קצת מרחפת באפלה לגבי מספר הקוראים כאן. אין לי מושג אם אף אחד לא קורא, יש מי שקורא אבל זה לא מספיק מעניין כדי להגיב, או שפשוט תם לו עידן התגובות ברשת. משיטוט בבלוגים אחרים, קשה לי לגבש עמדה. אני כן מזהה ירידה במספר התגובות גם בבלוגים אחרים, אבל לא יודעת עד כמה הנתונים האלו מוחלטים ונחרצים.

הדבר הנכון

לעבוד משש בבוקר זה לפעמים לא כל כך נורא. השעות עוברות מהר, אדרבה ואדרבה כשהולכים הביתה בשתיים. נראה לי שגם מצאתי את הפסקול הנכון להתנייד בו לכיוון העבודה, טרנספורמר של לו ריד גורם לי להרגיש סופר-קול ואורבנית להדהים כשאני נוסעת באוטובוס המג'ויף לפני שהשמש עלתה (והוא מג'ויף! נזכרתי הבוקר כמה הם מגעילים כשרטוב בפנים מהגשם). הוא קשוח מצד אחד, אבל לא נותן בראש מאידך ומאפשר לי להתעורר לאיטי.


פעם חשבתי שלו ריד משעמם, היום אני יכולה להבין מה דייויד בואי מצא בו. הוא טעם נרכש, ממש כמו קפה (או וויסקי?)
אוף, למה שוב היוטיובים גולשים לי לשוליים?
---------------------------------------------
עוד קצת טיפטיפה על העבודה, ליתר דיוק - על הסובב אותה. היום גיליתי באופן משמח במיוחד שהסופרפארם הצמוד לעבודה מצטיין במיוחד במדף הלקים שלו. מצטיין זה לא מילה, האמת. צבעים ששמעתי עליהם רק בבלוגים והכל בזיל הזול (כלומר 20 שקלים). נראה לי שהוא בלע את המדפים העלובים שראיתי בסניפים אחרים.

אז קניתי. שלושה לקים של אורלי שנסכו בי תחושה שעשיתי את הדבר הנכון - בתקופה האחרונה הרגשתי קצת אובר-מחושבת (יותר מדי כתבות על occupy wallstreet הותירו בי את חותמן) והיה בי צורך לעשות קנייה שטותית. מפגר מצדי להקדיש כאלה מחשבות לסוגיות צרכנות-רדודה שכאלה, אני מרגישה קצת קורבן של השיטה (כלומר, של מערכת ציבור משומנת וחובקת עולם שמנסה להחדיר לי מסר אנטי-אלדוס-האקסלי על כוחן המרפא של קניות).

בקיצור, מה קניתי? פגוש אותי תחת הדבקון

http://miranniesnails.blogspot.com/2010/11/orly-meet-me-under-mistletoe.html

ויסטריה פרועה

http://beautyjudy.wordpress.com/2010/01/12/orly-bloom/

ומשי ספירים

http://pointlesscafe.blogspot.com/2011/11/orly-sapphire-silk-swatches-and-review.html

כמובן שהתמונות אינן שלי, כדי לכפר על הגניבה המתועבת הוספתי לינקים לשמחת הכל.

הקיץ ונפלאותיו-

אני לא מבינה איך מורחים לק כמו שצריך על ציפורני הבהונות. כלומר, אני לא אמורה לגדל אותן - נכון? אבל אם אני קוצצת אותם כמו שצריך, התוצר הסופי הוא פיצי ואני צובעת את בהונותי (העור עצמו) בצבעים עליזים. בקיצור - תעלומה.

מעניין לעניין באותו עניין, נתקלתי בזמן האחרון (ויותר מפעם אחת!) בגברים שעושים פדיקור, both ways:

-פדיקוריסט, גבר מגודל באיזה כוך באבן גבירול, נראה לא מזמין בעליל. 

-גברים רציניים ומבוגרים, שזהותם המינית הסטרייטית אינה משתמעת לשתי פנים, שישבו על הכסא המפונפן והפקירו רגליהם משל היו דייויד בקהאם. מה הקטע? השלב הבא הוא שסבא שלי, עם כל ארגון גמלאי חברת חשמל, יצאו ליום פינוק לגברים מקשישים בלבד.

ולסיום - butterfly, חתיכת טראש מסוף המילניום הקודם, הוא אחד משירי הקיץ האולטימטיביים לדעתי, בזכות ההיפהופ הסליזי והסימפול המוצלח של הרד הוט צ'ילי פפרז. אז במשך הרבה זמן ידעתי שהם אחראים למקור, אבל רק בשנתיים האחרונות אני בקיאה באמת בדיסקוגרפיה שלהם. הנה המקור:

קצר, נחמד וסופר קיצי. לגמרי משהו שאפשר ללמוד לצליליו לתקופת המבחנים.
הקטע המוכר והמסומפל לעייפה הוא ב-0.35

matchmaker

יש בחורות שמתאימות את התחתונים לחזיה. אף פעם לא הייתי כזאת, אבל היום החלטתי להתאים את הציפורניים לאודם החדש שקניתי:

תמיד חשבתי שקורל זה שם של פרחה

ושאודם קורלי זה לסבתות

אבל גם אני קרבן טרנדים, איך לא.
האודם של מייבלין, עלה לי 50 וקצת. בדיעבד, חבל שלא קניתי אותו בתקופת ההרצה (זו פורמולה חדשה או שקר בסגנון) - אז הוא עלה 40 והתלבטתי קשות בעניינו.

מה בבקבוק? retro red של אורלי
מה בשפופרת? coral tonic של מייבלין

איך זה שפוסטים קצרים זוכים בד"כ ליותר תשומת לב? יכול להיות שפשוט אין כוח לקרוא? נורא מוזר לי. אני באופן אישי שונאת להיתקל בעמודים דלי טקסט ולא מבינה איך אפשר להתלהב מטאמבלרים (גוגל קצר הבהיר לי שמדובר במיניבלוגינג. אני מעדיפה מקסי). כנראה שהכל נובע מאי-היותי סטייל אייקון.

וידוי חנוני: מילים עושות לי את זה. לגמרי.

עולם וורוד רואים דרך משקפיים אדומים?..

אני בדרך כלל לא נוטה לשאוב השראה ממדורי פפראצי. מה אני בת 15? (אולי כן, בהתחשב בהומאז' ליהודים שהבאתי בכותרת)
אבל ממש בא לי את המשקפיים האדומים של קייטי פרי. הנה:

הטבלואידים קוטלים וכותבים שזה לוק דיים עדנה, מה שנכון. אבל הם עדיין מקסימים בעיני.

--------------------
ועוד בענייני אדום ומנצנץ - יש לי לק חדש. star spengled של אורלי.
מקסים ומטופש, רק חבל שציפורני הקצרצרות (מדי) הורסות כרגע את החגיגה.

טיפה, באדיבות האתר של אורלי

אני בטוחה שהוא נדוש, שב"מה בבקבוק" לא היו יורקים לעברו וכו' וכו' וכו', אבל באמת שהוא מוצלח בעיני.

חוץ מזה, קניתי במבצע.

פרסומות ועוד

קצת הצחיקה אותי הפרסומת הזאת:

דנה ספקטור למאוזנר\גולברי\משהו אחר של סבתות שמוכרים בגן העיר

קודם כל - מה פשר הבחירה התמוהה בספקטורית הסוערת כמקדמת מכירות של מותג מצ'עמם שכזה? ואל תגידו לי "שינוי תדמית", כי במקרה כזה יש צורך בבגדים פחות בוקיים.

ואם כבר הלכנו על דנה ס. - למה לא לעשות שימוש בנכסיה המובהקים, AKA הרגליים מעוררות הקנאה? ככה היא נראית סתם דודה משמימה עם עיניים קטנות.

ובלי שום קשר, זה הלק שכיכב על ציפורני בשבוע שעבר (האיכות מחורבנת, גם של הצילום וגם של הפורמולה)

לק ממש פחאז', קרליין עתיק שכזה+טופ של קרליין, אבל התוצאה ממש מצאה חן בעיני.

ladylike

אני הולכת כבר יום וחצי עם לק אדום, ואיכשהו לא מרגישה פולניה ברמות סבתאיות.
מדהים. אני אפילו די מרוצה מהלוק- על אף שציפורני לא נורא ארוכות כרגע.

כרגיל, אני מתעצלת לצלם, אבל זה הצבע- brick wall שמו
הרבה יותר כהה במציאות

ואם כבר ליידילייק, המשימה הקולינרית הבאה שאני לוקחת על עצמי (לקחתי כבר כמה, אבל לא טרחתי לתעד אותן וחבל) היא אפיית לחם.. התוודעתי היום לבלוג הנהדר הזה: http://www.baking.co.il/
ואני הולכת לנסות את כוחי בסופה"ש. הלחם בירה אפילו לא נשמע כזה משמין.

יש לי לק חדש

והוא אפור. הכי חורף 2010, אבל אני מתה עליו

בכלל לאחרונה השתחררתי מפיקסצית הלקים הכהים שהיתה לי, שהתגבשה אי-שם בשנות נערותי המוקדמות אז לק שחור היה אפל, קשוח ויקר המציאות. כשלא היה שחור התפשרתי על סגול כהה ודומיו, ומכאן הפיקסציה.

עכשיו הגעתי למסקנה שצבעים בהירים יוצרים אשלייה שאצבעותי נקניקיות פחות, ועדינות יותר. 

הנוכחי הוא של ג'ייד, שבשעה טובה התחילו לתת שמות לצבעים. אז נכון שTENDER GRAY זו לא היציאה הכי יצירתית בעולם, אבל זה בטוח סקסי יותר מ385.

ועוד תוספת-

פתאום שמתי לב שמצטברים אצלי אט-אט כלמיני פריטים אפורים.

זה התחיל בתיק המהולל, דרך הנעליים שאני הכי אוהבת כרגע, ומי יודע לאן נגיע.

פעם חשבתי שאפור זה סתם משמין.

הייקו לאורלי star of bombay

אבק על הלאק
באור שמש נראה כמו
שימר מנצנץ

נו, ניסיתי. (קצת משעמם לי והצלחתי להצחיק את עצמי)

בכל מקרה, הצבע כלכך יפה שמגיע לו יותר טוב מזה. ואולי גם כדאי שאנשוף קצת אבק מעל הבקבוק.