neurotic housekeeping

בחודשים האחרונים מתרגשות עליי כל מיני צרות של תחזוקת בית. מזגנים סרבנים, מייבשי כביסה עם אטיטיוד, צינורות ניקוז מלאים בעצמם ועוד ועוד ועוד. אני שונאת בעיות דומסטיות מהסוג הזה (בעצם מכל הסוגים, אבל לרוב אני נתקלת בכאלו). הן מלחיצות אותי נורא. קודם כל, כי הן מעוררות אצלי תחושה שהכל מתפורר ומתפרק. שחפצי הבית השונים עובדים בדרך נס, בזכות כל מיני חיבורים ומגעים שבריריים נורא. אולי בכלל בזכות קסם. כמו איזו מכונה מקרקרת ומקרטעת מסרטים של מיאזאקי. תחושה שכל תנועה לא נכונה שלי היא הרת אסון. שאם רק אמשוך איזה חוט לא נכון, אגלה שאני חיה בעצם על קרש בלב ים. 

טירה שלמה על כרעי תרנגולת

מעבר לחרדות ההתפרקות שלי, יש בי רתיעה משיחות עם אנשי תחזוקה, שהופכת את משברי משק הבית למלחיצים הרבה יותר. במשך שנים לא הבנתי למה תקשורת עם האינסטלטור, טכנאי המזגנים וכו' גורמת לי לכזה קרינג', אבל בימים האחרונים נפל לי האסימון. זה בעצם כמו ללכת לקוסמטיקאית. הרי כשהולכים (על מי אני עובדת. כשהולכות) לקוסמטיקאית, המטרה היא לתקן את הדרוש תיקון ולתחזק את הדורש תחזוק. איכשהו, אצל המון קוסמטיקאיות, תוך כדי התיקון והתחזוק את חוטפת ביקורת קשוחה מאוד שמקעקעת את יסודותיך. כזו שגורמת לך להטיל ספק גם בדברים שמלכתחילה לא רצית לתקן. שחיית איתם בשלום. שלא חשבת שהם כאלו גרועים. הגעת רק כדי להוציא שחורים (או לסדר את התריס של המזגן), אבל פתאום את מגלה שהרסת לעצמך את הגבות (או שהקירות שלך ממולאים בחול). זה מערער. זה מעליב. זה גורם לך לתהות מה הם הפאקים הנוספים שאת מתנהלת איתם כפרפר חסר דאגות, כשלמעשה את נמצאת על זמן שאול, מועדת (אך לא מודעת) להתחצ'קנות מסיבית או לצנרות סתומות. 

פסח מהווה את אחד מראשי השנה היהודית. אני לא מאמינה גדולה, אבל אני חושבת שזה הזמן לאיזו new year's resolution. אני מאחלת לעצמי להתמודד בשלוות נפש ובאורך רוח עם כל צרה תחזוקתית שלא תבוא. בסופו של דבר, מדובר הרי רק בצרות שבחומר. 

ניסיתי להתמיד בכתיבה

ולא הצלחתי.

עכשיו אני חולה ודי שבורה. אני בבית, בעל כורחי, אבל מרגישה מרירה ומעוצבנת מכדי לכתוב. אין לי שום דבר מעשיר, משמח או מעניין לחלוק עם העולם. כל ישיבה שלי מול המחשב מהולה ברגשות אשם. מצד אחד, רגשות אשם על כך שאני לא ספונה במיטה, כמו שחולה צריכה להיות. מצד שני, רגשות אשם על כך שאם כבר יצאתי מהמיטה והתיישבתי מול המחשב, אני לא עושה שום דבר מועיל. 

בשבוע האחרון התנפצו לי כמה וכמה תקוות מחקריות שהיו לי. עוד לא איבדתי את הספינות האלו לחלוטין, אבל נכנסו אליהן יותר ויותר מים (דרך חורים שראיתי כבר קודם, אבל לא רציתי לשים אליהם לב). ההתערערות בתחום הזה מזכירה לי שבעצם לא עשיתי עדיין שום דבר בהיבט השני של קידום מקצועי, הלא הוא מציאת התמחות. אני צריכה לעשות לעצמי בוטסטראפינג עכשיו - למשוך את עצמי בשיער מהביצה - אבל מרגישה פשוט חסרת כוחות (וגם חסרת סבלנות לחכות לשובם של כוחות העל החמקמקים האלו).

הדבר היחיד שהיה באמת נחמד בימים האחרונים, זה הראיון הזה עם נאן גולדין, שפורסם בהארץ. זה לא ראיון נחמד מבחינת התכנים שלו, אבל אני אוהבת את נאן גולדין, היא מרגשת אותי נורא (כמעט כמו שנעה מכבי מרגשת אותי) וכל אזכור שלה משמח אותי. 

אחרי שקראתי אותו, כשכבר הייתי חולה מוכרזת רשמית ושרצתי במיטה עם הטלפון שלי, גיליתי שיש לנאן חשבון אינסטגרם פעיל. התחלתי לעקוב אחריה וגיליתי שגם היא חושבת ש-the wire זו הסדרה הטובה ביותר אי פעם, מה שגרם לי להרגיש תאומות-נפש איתה. 

The Wire. Best tv in the history

A post shared by Nan Goldin (@nangoldinstudio) on Jan 14, 2018 at 9:30pm PST

הסימולקרה של הסופר

בערך פעם בשבוע אני מזמינה אוכל מהסופר.

אני מבצעת את ההזמנה באינטרנט. השילוב הזה בין הנוחות המתפנקת של ההזמנה לעיסוק בפרטי הפרטים של המזון, גורם לי להרגיש כמו אחת מגיבורותיה הבורגניות של תמר גלבץ (ואולי גיבורתה הבורגנית האחת ויחידה? בכל מקרה תמיד חשבתי שהיא כותבת על עצמה).

אני לוחצת על תפוזים, אפרסמונים, סלמון, עגבניות חממה. גם על סלט חצילים. 

יש סוג אחד שאני נורא אוהבת אבל הוא יקר ממש. במקומו אני קונה בדרך כלל את הסקנד בסט. סלט חצילים קלויים בשמן זית. אני חושבת שהוא של "צבר", אבל מה שבעיקר זכור לי זה שכתוב עליו "רפי כהן". ליתר דיוק, זה סלט מ"סדרת סלטי השף רפי כהן". במינימליזם הפואטי של קטלוג שופרסל אונליין, המוצר נקרא "חציל בשמן זית רפי כהן". יש גם "חציל פיקנטי רפי כהן" וכמובן "חציל בטעם כבד רפי כהן", שמעלה בי מחשבות קניבליות. 

רפי כהן האמיתי יכול לפשוט את הרגל, לצאת מן הדעת, לסגור את כל מסעדותיו, להפסיק להגיש חצילים, לנטוש כל עיסוק שהוא באוכל, לרדת למחתרת, אפילו למות. אבל "סדרת רפי כהן" לעד תכון. ולא סתם תכון. אני עדיין אמשיך לחשוב שזה סלט החצילים השני הכי טעים שאני מכירה. מעניין מי באמת אחראי למתכון הזה. מי ממשיך לקלות בהתמדה את החצילים המשוחים בשמן ולהחתים אותם תחת חותמתו של השף הנעדר. כמו איזה נתין קולחוז נידח באימפריה מתפרקת שממשיך לעמול בשקידה נמלולית למען המשטר, החדשות על העולם החדש עדיין לא הגיעו אליו. אולי אף פעם לא יגיעו.

האינטרנט אומר שהצלמת היא http://vanessamckeown.tictail.com/
אבל באתר שלה לא מצאתי את המקור
בקיצור, סימולקרה

טעם נרכש

כבר הרבה זמן לא התאהבתי בשיר. כשאני מדברת על התאהבות, אני מתכוונת להאזנה אינטנסיבית שלא יודעת שובע, עד מצב שבו שורות מסוימות כבר חקוקות לי במוח (ואני בכלל לא בחורה של ליריקס. אם אני שמה לב למילים זה אומר שבאמת שמעתי אותן טריליון פעם). מאז ההופעה של גאנז אני לא מצליחה להפסיק לשמוע את השיר הזה. הוא לא שלהם כמובן, אלא של להקה מאותה הסצנה שהשפיעה עליהם במובנים מסוימים. שיר דבילי למדי, אבל הוא איכשהו תפס אותי. תמיד הייתה לי חיבה לשיער מוגזם, איפור עיניים כבד וגברים יפים באופן אנדרוגני. 

שלוש דקות של טראש לא מתנצל

אני חושבת שלשמוע גלאם מטאל טראשי זה מרד הנעורים המאוחר שלי. פסיכולוגית שהלכתי אליה פעם אמרה לי שהיא חושבת שמעולם לא חוויתי באמת מרד נעורים (עכשיו, ממרום השכלתי וחשיבותי העצמית המוגזמת, אני תוהה עד כמה אני חושבת שזה משמעותי, מימוש מרד. עוד לא החלטתי). ובאמת לא מרדתי. בתחילת גיל ההתבגרות מאוד חששתי לשמוע מוזיקה טראשית שההורים שלי יזלזלו בה. לקח לי זמן למצוא את האומץ כדי להחצין את הגילטי פלז'ר הזה שלי בלי בושה, ואפילו מתוך גאווה מסוימת. 

עמוק בפנים, אני חושבת שכולם אוהבים מוזיקה כזאת. איך אפשר שלא? זה מכנה משותף בסיסי מאוד. ריפים דביקים וקליטים כל כך. זה כמו גלוקוז או לחם. ההתנגדות לזה מצריכה גמילה.   

הבטחתי לעצמי שלא אכתוב על ההופעה של גאנז. קראתי כל כך הרבה פוסטים עליה שגרמו לי להרגיש שתיעוד החוויה שלי יהיה מעשה טרחני מאוד. במיוחד הבטחתי לעצמי שלא אשתמש בביטוי "חזרתי לגיל 16". קודם כל, כי זה צירוף המילים הזקן ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי. שנית, כי הוא נשחק עד דק בכל התבטאות שקראתי על ההופעה, בין אם הכותב היה בין 50 או בן 28 (ובכלל, להסתכל בנוסטלגיה אל גיל 16 ממרומי סוף שנות ה-20 זה קצת דוחה בעיניי. לא יכולה ממש להסביר למה). אבל כמובן שנהניתי מאוד. זה היה ערב של התפלשות בגילטי פלז'רס ברמה כזאת שאחר כך קצת התקשיתי לחזור ולתפקד. 

בפסיכולוגיה מדברים הרבה על מרחב מעברי, המקום הגמיש של האולי ושל האפשרויות. הדברים שנמצאים במרחב המעברי הם פוטנציאליים – נמצאים בין פנטזיה לבין מציאות. אני חושבת שבשבילי, להקשיב לאלבומים (בייחוד כאלו שאני אוהבת מאוד) זו הימצאות במרחב מעברי. ללכת להופעה, לעומת זאת, זה כבר ניתוץ של הגבול בין פנטזיה לבין מציאות. ולפעמים זה מטלטל, לעבור את הגבול. מרגש, אבל גם משתק ומרוקן לראות את יצירי הרצון שלך מתגשמים במציאות.

בין ג'וי לטלילה - פוסט ארוך ולא ערוך של מחשבות בנסיעת רכבת

קודם כל – הקטע הבא יכיל ככל הנראה ספוילרים ל"אנשים שהם לא אני" ואולי גם ל"לא פה לא שם". ומסתבר שגם ל"נהג מונית" ול"שירת הסירנה". הוא ארוך מאוד ואין בו אף לא תמונה אחת. ואחרי כל ההקדמה הזאת, אני לא בטוחה שאפילו אני הייתי רוצה לקרוא אותו. 

*************************************************

אתמול הלכתי ל"אנשים שהם לא אני" עם חברה. החברה הגיעה באיחור (בנסיבות משמחות באמת, שאינן תלויות בה), כך שיצא לי לצפות בעשרים הדקות הראשונות של הסרט לבדי. הייתי כמעט לגמרי בחברת עצמי, כי האולם היה ריק מאוד. חוץ ממני ישבו שם עוד ארבעה אנשים. הרגשתי שהלכתי לראות סרט לבד.

הפעם האחרונה והיחידה שהלכתי לראות סרט לבד הייתה לפני כמעט עשר שנים (גאש אני מזדקנת). בן זוגי היה בטיול ארוך בחו"ל ואני הייתי בתחילת דרכי בתל אביב, מה שגרם לי לרצות ליישם כל מיני עצות שקראתי במדריכים לנערות, כמו ללכת לסרט לבד או ללכת למסעדה לבד. עצות שלא יכולתי ליישם כשהייתי באמת נערה, כי גרתי אז במקום נטול קולנוע ומסעדות. בקיצור, הלכתי לקומדיה רומנטית עלק-תקופתית באיזו שבת ויצאתי ממנה בתחושת בדידות תהומית. מאז לא חזרתי על החוויה. 

אתמול הרגשתי לבד באולם, אבל זו הייתה תחושה שונה. "אנשים שהם לא אני" הוא סרט רווי סצינות עירום וסקס ובעשרים הדקות הראשונות שלו יש את סצינת 

(הפוגה מצחיקה – אני כותבת את הפוסט הזה ברכבת בוקר מוקדמת שהיא עמוסה בצורה מפתיעה. בדיוק כשעמדתי לכתוב על סצינות סקס קולנועיות עצר אותי איזה דוד קשיש שהתיישב מולי וייעץ לי ארוכות בענייני דיומא. קצת מזל וקצת חבל שהוא לא ראה את תוכן הטקסט שלי). 

אז בחזרה לסרט. בעשרים הדקות הראשונות שלו, יש את סצינת המין האוראלי המפורטת ביותר שיצא לי לראות בקולנוע הישראלי ולמעשה בקולנוע בכלל. אני בטוחה שיש בוטות ממנה – לא ראיתי שום סרט של קוסאשווילי וגם לא את "כחול הוא הצבע החם ביותר" – אבל עבורי היא הייתה משהו חדש. מאוד מאוד מציאותית. לא נראה לי שראיתי סצנה כזאת שצולמה בלי שמיכה שמכסה את מה שלא נוח לעשות ולהראות. מצאתי את עצמי תוהה איך צילמו אותה – איך אפשר בכלל לשחק דבר כזה והאם זה לא הופך את הסרט לחצי פורנוגרפי (רק חצי, כי בכל זאת לא ראו איברי מין. אבל חוץ מזה הכל היה מדויק להפליא והרגיש כאילו התרחש שם לחלוטין הדבר האמיתי). השילוב של הקולנוע הריק וההתרחשויות על המסך, גרמו לי להרגיש כאילו אני אשמאי זקן שהלך לאחד הקולנועים משנות השבעים שבהם הוקרנו רק סרטים כחולים. כמו בסצינה מ"נהג מונית" שבה טראוויס לוקח את הבחורה שאיתו שלו לדייט מהגיהנום בקולנוע כזה, רק שאני גם טראוויס וגם הבחורה. 

אני בטוחה שגם שותפיי לצפיה הרגישו נבוכים. הם לא הפסיקו להביע את מבוכתם ברבים. העירו הערות יכנעיות בקול צורמני ובווליום ניכר. נורא רציתי להשתיק אותם, אבל לא עשיתי את זה. אולי כי חששתי לצאת הלוחמת למען סצינות העירום באשר הן, אולי כי באיזשהו מקום הבנתי אותם (אבל זלזלתי בהם מאוד), אבל בעיקר כי להשתיק ולנזוף באחרים נראה לי כמו הדבר היכנעי ביותר לעשות ואני לא רוצה להיות במקום הזה. הם איישו את פוזיציית היכנע לאותו ערב.

ג'וי, הגיבורה של הסרט, הפתיעה אותי. מסצינת הפתיחה (שאינה סצינת סקס, אבל כן כוללת ציצים חשופים) ומהטריילרים שראיתי לסרט, חשבתי שהיא הרבה יותר קשוחה, מחוספסת ומתוחכמת. משהו בסגנון לילא וסלמא מ"לא פה לא שם". בפועל, אשליית הקשיחות, החספסוס והתחכום התנפצה אחרי הסצינה הראשונה. קצת קשה לי לאפיין את הדמות שלה. סוג של בחורה מאוד תל אביבית, מאוד מרוכזת בעצמה, מאוד דקיקה, צרת אופקים באופן שנראה לי תמיד מכוון ומתריס (כמו אלו שכותבות "ממי" באופן מודע לעצמו, מנכסות את הכתיבה הדלה כאיזה סמל סטטוס לא מתאמץ. אני מכירה חצי מיליון כאלו). 

כשאני נתקלת בבחורות כאלו, בין אם בפייסבוק ובין אם בחיים עצמם, אני נוטה להרגיש כבדה מדי – גם משקלית (אם כי בשנים האחרונות זה פחות ופחות מפריע לי), אבל בעיקר מחשבתית. אני מייחלת לכך שגם אני אוכל להתנסח בצורה כזאת מינימליסטית ורזה ומרגישה שעודף המחשבות האובר-ורבליות שרצות לי בראש הן סנטימנטליות ומוגזמות כמו בלוג של מתבגרת בישרא-בלוג. בסרט הרגשתי שנפתח לי חלון הצצה אחר אל נפשה של בחורה כזאת. ראיתי את הבדידות, הדלות הוורבלית ואת הפחד שמתלווה אליהן. באיזשהו מקום, זה מפחיד לא להצליח לנסח את המחשבות שרצות לך בראש. 

קראתי איזושהי ביקורת שהשוותה את הסרט ל"שורו" ול"שירת הסירנה" והכריזה שחזרנו לעידן הסרטים התל אביביים המתעסקים בעצמם. את "שורו" לא ראיתי, אבל את הסירנה כמובן שכן, פעמים רבות מספור. יש באמת הרבה נקודות דמיון צורניות בין הסרטים האלו. שניהם מתרחשים ברדיוס תל אביבי מאוד מובחן ("שירת הסירנה" מצולם בעיקר במגדל האופרה ובשדרות בן ציון, "אנשים שהם לא אני" מצולם בקינג ג'ורג', במועדון ה"תחת" ובשדרות בן ציון); בשניהם יש גיבורה שנראית בהתחלה מאוד קשוחה אבל בשלב מסוים נסדקת; בשניהם הבחורה מתלבטת בין שני גברים – אחד אבטיפוס תל אביבי אופייני לתקופה (בסירנה זה יאיר לפיד הפרסומאי החלקלק עם הג'ל בשיער ומכונת האספרסו, באנשים זה ניר הדוקטורנט ההיפסטר שחזר מברלין ויושב לכתוב בבאצ'ו), השני אאוטסיידר עם מקצוע אמיתי (מהנדס מזון או שיפוצניק) שמגיע מחוץ לתל אביב (מזכרת בתיה VS עין חרוד) ובניגוד לגיבורה שהתקלקלה על ידי הניכור של העיר הגדולה, לא מסוגל לקיים מערכת יחסים נטולת אינטימיות. 

אבל יש גם המון הבדלים, שלדעתי משקפים את כברת הדרך שעברנו מאז 1994. ב"שירת הסירנה" הגאולה של הגיבורה מגיעה דרך החיבור לבחור החוץ-תל אביבי, ההתמסדות עם "גבר אמיתי" שלא מתעסק בלופט גשפטען והיציאה מתל אביב. חלק מהסצינות הכי זכורות מהסרט מתרחשות במזכרת בתיה. אפשר לומר שהסוף הטוב של הגיבורה, על פי העלילה הזאת, היא היציאה מתוך התל אביביות אל עבר הישראליות (בהתחשב באג'נדה של עירית לינור כיום, זה מתחבר לי ממש טוב). 

ב"אנשים שהם לא אני", לגיבורה אין שום גאולה. כשאורן הקיבוצניק השיפוצניק נכנס לעלילה, הייתי בטוחה שהוא יהווה את נקודת המפנה של הסרט. שדרכו ג'וי תבין מה היא צריכה באמת. אבל זה לא קרה, ואולי עדיף ככה. כבר אין היאחזות בדמות הגבר היציב והאמיתי שרק הוא יכול לחולל שינוי. בכלל "אנשים", דרך דמותו של אורן, די מפקפק באידיאל ה"גבר היציב והאמיתי". 

"שירת הסירנה" הוא סרט מאוד מנחם שסוגר היטב את כל קצוות העלילה. אני לא חושבת (ואני אומרת את זה בצער רב) שסרט כזה היה יכול לעבוד היום. בטח שלא לקבל את שבחי הביקורות. זה סרט שהוא קומפורט פוד, שלא לומר קצת ג'אנק פוד, וכמו שאנחנו מודעים היום למה שאנחנו אוכלים אנחנו גם מודעים יותר לאמיתות הקולנועיות שמוגשות לנו. "אנשים שהם לא אני" משאיר הכל פתוח ולא עונה על אף שאלה שהתעוררה בו, אבל גם הרבה יותר מעורר הזדהות. לעומת הסירנה, שהיא מנת פסטה אלפרדו, כזאת שמנחמת אבל גם סוגרת אותך לחלוטין, אנשים הוא שוט של ערק ששורף אותך מבפנים ופותח מקום לעוד. 

just like haven

אחרי קריאה של מאמרים אקדמיים רבים מספור, אני מרגישה מוכנה להשיב על השאלון של "סטודיו למשחק". על סלבריטאות כבר ויתרתי מזמן (לאכזבתה של סבתא שלי), אבל דווקא בזכות המסלול שכן בחרתי מצאתי את המילה האהובה עליי באנגלית (ואפילו שתיים). 

הראשונה, שבטח דליתי מתוך מאמרים על פסיכותרפיה, היא haven. חוף מבטחים, מקלט, ונכתבת כמעט כמו גן עדן. מאוד פסיכולוגיסטי מצדי. 

השניה, שבטח מצאתי במאמרים על תודעה, היא holon. מורפיקס אומר עליה: "הוֹלוֹן, ישות שנחשבת בעת ובעונה אחת הן למכלול והן לחלק ממשהו אחר (פילוסופיה)". בעיני זו המילה הכי יפה, פיוטית ומתעתעת שאפשר למצוא בפרברי גוש דן.

Escher הוא מלך ההולונים. או הפרקטלים. ואולי זה אותו הדבר.

אני מתה על העובדה שאותה מילה שמסמנת עיר כל כך אפורה ושגרתית (סליחה מוטי ששון) היא בעלת משמעות מקורית כל כך מקסימה. מרגישה שמצאתי יופי במקום לא צפוי. זה מזכיר לי את הפוסט הנהדר הזה של נעה מכבי, שצילמה תחנות דלק בצורה מלאת קסם. מעניין אם אחת מהן היא בחולון. 

greedery

לפני כמה סופ"שים (אני חושבת שאני מודדת את המציאות ביחידות זמן של סופ"שים) קראתי שצבע הפנטון החדש של השנה הוא greenery. ירוק בהיר שאמור לשדר חיוניות וחזרה אל הטבע.

אני ממש אוהבת את ההודעות של פנטון. ההכרזה על "הצבע של השנה" היא שרירותית באופן מקסים והופכת את המציאות לברורה יותר. גבולות מוגדרים זה תמיד כיף (ככה חושבים גם המטופלים שלי, על אף שהם לא מודים בכך). 

בכלל, נראה ש"חוקי פנטון" תמיד מצליחים לקלוע להלך הרוח שלי (או שישנם מסרים תת-סיפיים שמחדירים אליי את הלך הרוח הפנטוני עוד לפני שהוא מוכרז רשמית) - לפני כמה שנים באמת חשבתי שבורדו הוא הדבר הכי לוהט שקיים (בפנטונית קראו לזה אוקסבלאד או מרסלה). בשנה שעברה הופתעתי מהרמות שבהן התחברתי לוורוד ולתכלכל (רוזקוורץ וסריניטי), שהוכרזו כצבעי 2016. 

אבל גרינרי אני לא אוהבת. מה שאמור להיות רענן וחיוני, נראה לי בעיקר סליימי ונזלתי. השם שלו מזכיר לי greed. הצבע מזכיר לי דולרים ואת פפה הצפרדע, הכוכב של כל הממים הרעים בעולם. 

  

בכלל, כל הבחירה בירקרק נראית לי כמו ניסיון מגושם מאוד לבצע greenwashing של המציאות. כמו תאגיד עבש עם מנהלת שיווק מעודכנת, שמנסה לעשות מתיחת פנים ומוסיפה עלה ליד הלוגו. בתוך הסחי היומיומי שלנו, אין אירוני מהשכנוע הפנימי והעצמי העמוק שאנחנו עכשיו בקטע של חזרה אל הטבע. 

ולאיזה טבע בכלל? הדימוי שיש לנו בראש הוא רק סימולקרה של טבע שאנחנו ממחזרים ומעצימים באינספור השתקפויות אינסטגרם של צילומי שייקים ירוקים על רקע ערסלי קש. לא שאני נקיה מזה, עם שיעורי היוגה, הקרמים הטבעיים והשייקים תוצרת בית. לפחות אני לא טוענת שאני אוהבת ירוק. 

breaking the girl

תמונות (משמאל למעלה בכיוון השעון):
 https://market.marmelada.co.il/products/251774
 http://www.zara.com/il/en/woman/dresses/basic-dress-c269185p3678615.html

https://market.marmelada.co.il/products/3853960920

ומעשה ידי מצלמתי

• השמלה השחורה מזארה
• שמלת חולצה שחורה של ראש אינדיאני
• שמלה לבנה + קרדיגן לבן
• ליוויס שחור
• ליוויס כחול גבוה
• סקיני שחור דהוי
• סקיני שחור גבוה (יעל אדמוני)
• חולצת ג'ינס מכופתרת
• חולצה ירוקה של יעל אדמוני (כן, אני אוהבת את יעל אדמוני. היא גורמת לי להרגיש התל אביבית המתוחכמת שתמיד רציתי להיות)
• חולצת תכלת משבצות מכופתרת
• נייקי כחולות
• טבע נאות
• האש פאפיז
• סבון פנים בבקבוק קטן
• קרם הגנה של וישי
• דוגמית קרם פנים - לקנות שם בגודל מלא
• איפור מינימלי
• קונדומים
• אייפודים + פודקאסטים
• ספרים

("מה לקחת לניו יורק", מ. מורנינגסטאר, under review)

לארוז זה בעצם לפרק את שגרת היומיום שלך לפרטי פרטים. לשבת מול דף ריק ולחשוב על כל המוצרים שעושים אותי אני. כמאמר הקאצ'פרייז הקריפי (רק לי המשפט הזה מזכיר את באפלו ביל, הרוצח הסדרתי משתיקת הכבשים?), let me put my face on. 

גיבוש רשמ"צ גורם לי לתהות מה היה קורה אם לא הייתי משתמשת באף אחד מהתכשירים והמכשירים האלו. איך הייתי נראית? עד כמה הייתי שונה מעצמי של היום?

אני יכולה ממש להבין למה יש אנשים ששונאים לארוז. הגדרה עצמית באמצעות 20 ק"ג לא כולל אוברווייט יכולה להיות די מאתגרת. אני גם יכולה לחלוטין להבין למה יש אנשים שמתים על אריזה - בדיוק בגלל שהיא מאפשרת להם להגדיר את עצמם. להתעסק בעצמם בצורה בלתי מתנצלת ולספר לעולם מי הם. או אפילו יותר טוב - להגדיר אלו מין אנשים הם מבקשים להיות. והרי מחוץ לטריטוריה המוכרת, בהינף חולצת ג'ינס מכופתרת ופלאטס שטוחות עם שפיץ, אני יכולה פתאום להפוך להיות בחורה ששומעת פודקאסטים ומתהדרת באיפור מינימלי. 

שמונה דברים יפים שמצאתי ברחוב

אני מנסה לאלף את עצמי לנתק את המבט מהטלפון עד כמה שאפשר. באוטובוס, ברחוב, ברכבת. בכל הדברים היפים האלו נתקלתי כשהייתי מנותקת מהטלפון (לכן אין להם תיעוד מצולם. זה היה מפספס את כל הנקודה). הפוסט הזה הוא בעצם חיזוק חיובי לעצמי, על כך שהתנהגתי יפה כל כך ולא קברתי את מבטי במסך.

1. זוג בשנות השבעים לחייו מתנשק במרץ ובלהט שלא היו מביישים תיכוניסטים. הם אפילו נשענו על עמוד (זה היה בכניסה לעיריית תל אביב), מה שרק העצים את האנרגיות הטינאייג'ריות של הסיטואציה. 

2. בחורה עם טופ שחור קצר עם שרוולים עד המרפקים וחצאית מידי מתנפנפת בצבע שמנת עם עיטורים עליה. מראה סתוי ובלרינאי. מתחשק לי גם לנסות. דוגמאות שמצאתי ברשת ולא מתקרבות למקור הקליל והמקסים:

מכאן

3. חניה.

להתלהב מחניה זו קלישאה תל אביבית שחוקה עוד מימי שירת הסירנה

4. אישה לבושה בוורוד מכף רגל ועד ראש. שמלה ורודה, שרשרת סטייטמנט ורודה, שפתון ורוד, נעליים ורודות. הכל בגוונים שונים. זה לא היה יפה במובן של "וואו בא לי לאמץ את הכל". למעשה לא בא לי לאמץ משם כלום (וזאת על אף הפשרת היחסים ביני לבין ורוד שנחשפה כאן לאחרונה). אבל זה היה מרשים. היא גם לא נראתה כמו קרייזי ליידי שכזאת, אלא כמו מישהי שקיבלה החלטה מושכלת ללבוש משהו יוצא דופן. כמו איזה מיצג אמנות מודרנית. 

5. בר מעפן וסחי, אבל עם גינה מעוטרת בגזיליון נורות צבעוניות. לגמרי stranger things inspired (אם כי נראה לי שהוא נראה ככה עוד לפני שיצאה הסדרה). 

6. סבתא מהממת ומתוקתקת שלבשה שמלת משבצות בגוונים ירקרקים ובגזרה מושלמת, עם קשירה במותן ומחשוף טרפזי.

7. מישהי עם סנדלי עקב מושלמים ומוגזמים, עם עקב בלוקי ופרווה צמרירית ברצועה הקדמית. סתם ככה באמצע דיזנגוף.

8. מישהי מאופרת בקפידה ובדרמטיות, עם כיסוי ראש בסגנון כרמן מירנדה, שמלה פרחונית עם כתף אחת ומחרוזת ענקית, יושבת ואוכלת חומוס. מה שהיה יפה במיוחד זה שהיא לא הייתה מבוגרת נורא ותמהונית וגם לא תיכוניסטית צעירה והיפסטרית. מישהי רגילה לחלוטין, בסיטואציה הכי רגילה שיש, במראה שובר לחלוטין. זה היה מחזה מפתיע ומקסים.

אגב ובלי קשר לכלום - עשיתי השבוע פדיקור שחור כמו של בעלות הרגליים בתמונה האחרונה. אני עפה עליו לחלוטין, הוא אפילו התעלה על ציפיותיי. נראה שיק במיוחד עם סנדלי עקב. 

bluesing

הורים וילדים בסוף החופש הגדול. כמה דיו מקלדות נשפך על זה. בתקופה האחרונה זה היה נושא השיחה העיקרי פחות או יותר בכל קבוצת פייסבוק שאני חברה בה (אגב, קטע מדהים עניין הקבוצות. אני מרגישה שכל השיח הפייסבוקי מתנהל היום במעגלים קטנים של תחומי עניין משותפים. מעניין אם פייסבוק בעצם דחפו לזה, נראה לי שזה מקל על טרגוט פרסומות לגולשים. אבל כרגיל אני גולשת לאסוציאציות וקונספירציות). 

בקיצור - הורים וילדים בסוף החופש הגדול. האם זה באמת כלכך גרוע? כשקראתי פוסטים של אמהות מיואשות או אבות רענן-שקדיים, נטיתי לפקפק בכך. אני מרגישה שאנשים בעיקר נהנים לקטר, כי זה מאפשר להם לא להיות בחוויה עצמה (ועוד לקבל על זה את החיזוק החיובי האולטימטיבי - לייקים של תשומת לב). כמו שמקטרים על למידה למבחנים או על יום ראשון בבוקר.

ובכל זאת, משיטוט אקראי ברחובות ניכר היה שאנשים באמת קצת מאבדים את זה וזולגים לאיטם לצורת תפקוד קמאית והישרדותית. משהו בסגנון חזון אחרית הימים של טיילר דרדן. בשבועות האחרונים ראיתי שלל ילדים עושים פיפי (ואולי גם קקי? לא נעצרתי כדי לבדוק) בשדרות וקרנות רחוב כאלו ואחרות. השיא היה אתמול - נתקלתי בילדה כבת 4, עירומה כביום היוולדה, שעמדה לבד באמצע דיזנגוף. במקביל, אמא שלה זינקה לכביש. בהתחלה זה נראה כמו אקט אובדני. אחרי כמה שניות הבנתי שהיא קפצה לקחת חבילת מגבונים ממכונית שעמדה באמצע הנתיב. 

Gloucester Beach, Bass Rocks, 1924, Edward Hopper

עדיין על דיזנגוף, בעודי כותבת את ההגיגים האלו בטלפון (גיליתי פיצ'ר מצוין של גוגל שמאפשר לי לעשות את זה בקלות), התיישבתי על שלולית דביקה שהשאיר איזה פעוט נופש אחר שישב כאן עם אמו לפני. היא הסתכלה עלי בלי לומר מילה. לרגע ראיתי הבזק מאשים במבט שלה, כאילו היא נוזפת בי על החוצפה שבלכתוב דברים שכאלה כשאין לי בכלל ילדים. או בכלל, על החוצפה שבנוכחותי המתריסה ונטולת הילדים. 

אבל עם כל השיפוטיות, או הרתיעה מההתמודדות הדביקה (תרתי משמע) הזאת, יש לי אפשרות להתחבר לזה באופן אישי. זה מזכיר לי את השנים שהעברתי בתור מדריכה-ראשגדית-מרכזת בצופים. תחושת הטירוף שאחזה בי מדי פעולה, המחשבה של "רק לצלוח אותה". פתקים, אבנים ולכלוכים כאלו ואחרים נתחבים בבהילות אל אינספור כיסיי ואל הג'אנספורט המעוך שלי מדי יום שלישי ושבת בין 16:00 ל-18:00. תחושה של אטפל בזה אח"כ, עכשיו אני חייבת להיות בהווה. 

זו לא הייתה חוויה רעה, אבל כן קצת מוטרפת. ניתוק כמעט מוחלט מעצמי. אפילו לא ממש כניסה לדמות אחרת, פשוט אובדן היכולת להסתכל על עצמי מבחוץ. אולי זו התחושה של הורות. אני מקווה ששבריר התובנה הזה שהבליח אצלי פה יאפשר לי להיות מודעת לזה יותר כשיגיע יומי. 

ימי הרוק האחרונים

אתמול הייתי בדיוק בת 26 וחצי (אני מתכוונת להמשיך לספור חצאי שנים, הבנתי שזה מוסיף אפיל נעורים). אם הייתי רוקסטאר כבר הייתי נוטה למות. 

אין לי זמן לכתוב ודווקא יש לי הרבה מה. אסתפק ברגע אחד מהסופ"ש שחלף. זה לא היה סופ"ש מוצלח במיוחד. לראשונה זה זמן רב הוקל לי קצת שהגיע יום ראשון. בעיצומה של אחת מסערות הרגשות של מוצ"ש הגעתי הביתה דומעת קלות, נכנסתי בטריקת דלת ושמתי בפטיפון את more than a feeling של בוסטון. הייתה לזה השפעה כפולה.

(א) זה די הוציא אותי מהבאסה. לפעמים כל מה שהבחורה צריכה זה קצת סבנטיז. (ב) תוך כדי העניין, הבנתי עד כמה כל המתרחש הוא סצנה מתוסרטת היטב. הבחורה שהולכת לבד בין ערביים, הדירה החשוכה והמנון הרוק שמתחיל להתנגן בדיוק ברגע הנכון (ואפילו המילים שלו מתאימות!). אם הייתי יוצרת סרט על חיי לא הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר, בחיתוך מדויק יותר ועם מינון הפאתוס הנכון. לפעמים ההכרה ששבית את עצמך באיזושהי קלישאה עוזרת מאוד to snap out of it. 

Star Spangled

יש לי לק שנראה כמו ליידי גאגא בסופרבול.

קוראים לו Star Spangled של Orly ויש מצב שאפילו כתבתי עליו פעם פה, בימים הרחוקים שבהם חשבתי שאהיה חמודה וקלילה ואכתוב על איפור וציפורניים. 

רק כדי להבהיר: אני ממש אוהבת את ליידי גאגא, הביצוע מלא השבנג שלה מצוין בעיניי ואני מתה על הלבוש והאיפור הגלאמיים. מארק בולאן מהפוסט הקודם היה מאשר. 

 סטאר ספנגלד. מתוך האתר של אורלי בכבודם ובעצמם (אם כי התמונה לגמרי מתאימה גם כראייה מז"פית)

אגב, את הסרטון של הליידי שלח לי הבוקר חבר שלי. גבר אמיתי לא מתבייש לפרגן לדיוות (ואף לחלוק רשמים מהביצוע הזכור לטוב של וויטני ב-91'). 

הצפיה בביצוע של וויטני צמררה אותי. כל אזכור מלחמת המפרץ ברקע הזכיר לי סרטון שראיתי לא מזמן, של שבויי מלחמת ההתשה ויום כיפור חוזרים לישראל. אני לא בחורה שמתלהבת יותר מדי מפאתוס לאומי, אבל יש משהו בחיבור הזה בין האישי לבין הגדול והדורסני שמרתיע ומסקרן אותי גם יחד. 

spring has sprung

פסקול לפוסט: זה - 

אין סיבה מיוחדת. אבל השיר הזה נותן לי תחושה של חילופי עונות.

הפעם האחרונה שפרסמתי פוסט הייתה בתחילת מרץ. אבל יש לי אישור מוצדק: אתמול דיווחתי שעות וגיליתי שעבדתי 200 שעות החודש. פאקינג משרה מלאה (כשאני עדיין סטודנטית. ישנתי מעט החודש).

בתחילת מרץ עוד כתבתי לעצמי דראפטים לפוסטים שרציתי לפרסם, אבל ככל שהעבודה תפסה תאוצה והשתלטה על חלק הארי של חיי, כך המעטתי בטיוטות. אז אני חוזרת עכשיו לטיוטה ישנה, בתקווה שהרעיונות יחזרו להציף אותי***.

אבל לפני זה: פסח, בואו נדבר על זה.

בעיקרון אני לא טובה בחגים. אני מאוד אוהבת אותם והם נוסכים בי (לרוב) תחושה טובה, אבל הם לא מהווים נקודות ציון בחיי. כשעוד עבדתי במשמרות זה היה עולה לי בשיבוצים לעריכות לילה בחגים (כי הייתי שוכחת לבקש משמרות נורמליות). היום אני כבר לא במקום הזה, אבל עדיין לא נערכת לחגים. ואולי דווקא הייתי רוצה?

בסוף מרץ קבעתי תור לקוסמטיקאית החביבה עליי. כשהגעתי אליה היא סיפרה לי כמה לחוץ לה לקראת החג. גם בעודה מורטת אותי הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל - על הקו היו אינספור בחורות שהתחננו, אם אפשר, להכין ברגע האחרון את עורן\גבותיהן\שפמן לחג. סיפרתי לה בשמץ גאווה שאצלי זה ממש לא ככה. סתם הגעתי לתחזוקה שגרתית ופסח לא מרטיט לי את קצה השפם. מעבר לזה - אמרתי לה שאני ממש לא מבינה את הבחורות שנכנסות לכוננות חגים ומעבירות את עצמן טיפול עשרת אלפים לפני. את מי יש להן להרשים בשולחן החג? את סבתא שלהן? את חבורת האחיינים הצוהלים שאין שולחן סדר בלעדיהם? (אפילו במרג'ורי מורנינגסטאר - כלומר, בספר - יש תיאור צבעוני במיוחד של שולחן החג על כל אחייניו). 

אז אני לא מכינה את עצמי במיוחד לחג וגם לא מכינה את הבית במיוחד לחג. שמירת כשרות היא ממני והלאה, אבל הרי פסח זה הרבה יותר מביעור חמץ והתמסרות לפחמימות מסוג אחר. פסח משמעו ניקיון כולל וטוטאלי, שלא לומר טיהור של מקום המגורים. אני מתביישת קצת לספר על הרגלי ניקיון הבית שלי, אבל אחלוק אותם פה בכל זאת - המקסימום שאני עושה הוא לשטוף כלים ולהפעיל את האיי רובוט. אני עושה ספונג'ה פעם בירח כחול ומנקה את יתר הדברים שדורשים צחצוח פעם בשנה מעוברת. שוכבות אצלי ערימות של מסמכים, תלושי משכורת וחשבונות ששולמו - כולם ממתינים בשקט לתיוק, שיגיע (אם ירצה השם) בשנה הבאה בירושלים הבנויה. 

יש לי אינספור תירוצים להזנחה הפושעת הזאת - אני סטודנטית, אני עובדת המון, אני כותבת סמינרים וזה שוחק ואינטנסיבי. ובכלל, אני מספרת לעצמי שרק בחורות שטחיות ששואפות להיות עקרות בית משקיעות כל כך בטיפוח הדירה. אינטלקטואלים כמוני (ואני הרי, בעולם ההזיות שלי, אינטלקטואלית) חיים ויוצרים בדירות מאובקות. מה זה, האבק והעיפוש הם נדבך משמעותי ביצירה שלהם. סימון דה בובואר או מיכאיל בולגקוב בטוח לא עשו ספרינג קלין ולאדית נסביט היו לבטח משרתים שניקו בשבילה. 

אבל כאמור, כל אלו הם סיפורים ותירוצים שמחפים על האמת. האמת היא שאני צריכה לנקות את הבית. האמת היא, שהייתי מתה לצלול כל-כולי לריטואלים של ניקיון - גם של עצמי וגם של סביבת המגורים שלי. יש בזה משהו מזכך וחגיגי, ואין בזה שום דבר רע. להיפך. כולנו צריכים טקסים. אין דבר שיותר בא לי כרגע מאשר לקפוץ ראש אל תוך ענן של אקונומיקה ומרכך כביסה, להלבין את החודשים האחרונים ולצאת כמו חדשה. 

***בסוף הצלחתי לכתוב פוסט (עם קצת חריקות, אני מודה) ולא נזקקתי לטיוטה הישנה הזאת. אני שומרת אותה לפעם הבאה. 

תורשה אלכסונית

אמא שלי היא סופרת. זה לא מקור הכנסתה העיקרי והיא גם לא מגדירה את עצמה ככזו (אני חושבת), אבל זה מה שהיא עושה והיא נורא טובה בזה. 

לפני כמה ימים, בעודי לומדת למבחן בפסיכופתולוגיה, נתקלתי בשורה על כך שאובדנות עשויה להיות הפרעה תורשתית. זה קצת הצחיק אותי (אחרי שנתיים וחצי בתואר הכל מצחיק) בגלל רבע הפרדוקסליות שבעניין, אבל בעיקר הזכיר לי סיפור של אמא שלי שכולל עיר נטולת שם שכל תושביה סובלים מעקרות תורשתית. 

כמובן שעצרתי הכל ועברתי לקרוא את הסיפור. ואחריו עוד סיפור, ועוד אחד ועוד עשרה. בשלב מסוים חזרתי לסיכומים שלי בפסיכופתולוגיה, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הכתיבה של אמא שלי. איך היא מצליחה לברוא עולמות ודמויות? אני מקנאה קנאת סופרים של ממש.

עוד כשהייתי ילדה קינאתי. נורא אהבתי לקרוא, אחוז ניכר מגיבורותיי האהובות שאפו להיות סופרות (אן שרלי, הרייט מ. וולץ', ג'ו מארץ' --- וזו רשימה חלקית בלבד) ואני נורא רציתי להצליח בזה גם. כל מה שהצלחתי לעשות בעניין היה לקרוא בשקיקה את מה שאחרים כתבו. אפילו בכתיבת יומן לא הצלחתי להתמיד, שלא לדבר על לבדות סיפורים של ממש.

לקרוא על ג'ו מארץ' ממש עורר בי ייסורי מצפון על אי-יצירתיותי.
מזל שהסרט היה כזה מטופש

מאז למדתי להתבטא בכתב, אבל לא לכתוב. לתאר את הקיים, לערוך, לנסח, לקצץ באכזריות פסקאות עודפות - כל זה כן. אבל להמציא יש מאין? לא ולא. אין לי אפילו שביב של רעיון. לפעמים, כשבא לי להיות ממש נחמדה לעצמי, אני מאשימה בזה את האישיות המרצה על גבול המתרפסת שלי ואת דחף ההצטיינות הכלבלבי. דפוס התנהגות לחוץ ופקידותי שכזה הוא ממש חוסם יצירתיות, בעיקר כי עסוקים כל הזמן בלספק תוצרים מיידיים ולהשביע את רצון מי שמופקד עליך (גם אם הוא מופקד עליך רק בדמיונך). 

כשעובדים בדד-ליין מיידי אין לשום דבר זמן להבשיל וכשעסוקים בלרצות (pleasing, not wanting) לא יוצרים שום דבר חדש. סופרים אמיתיים, אני מניחה, לא דופקים חשבון לאף אחד - פשוט כי הם לא מסוגלים. יש להם איזה שד יצירתי שחייב לצאת לאור באופן שאינו סובל דיחוי. 

צ'יזי נורא לצרף את זה, אבל הם כל כך מזייפים (טוב, המעריצות צורחות והם לא שומעים את עצמם) ולא פליזרים פה, שזה דווקא מתאים :)

Saturday night blues

קודם כל, פסקול (אין באמת קשר לטקסט המצורף, אני סתם ממש אוהבת את הקטע המוזיקלי הזה):

אני שונאת את מוצ"ש. אני יודעת שאני לא לבד בזה, אבל אני חושבת שאצלי זה חזק במיוחד. אני שונאת את מוצ"ש הרבה יותר ממה שאני שונאת את ראשון בבוקר. למעשה, אני ממש לא שונאת את ראשון בבוקר ולא שונאת בקרים בכלל, אלא מאמצת את הגישה האן-שרלית לפיה כל בוקר הוא נהדר, מעניין ומלא בהבטחות שעשויות להתממש (או במילותיה שלה - "there’s so much scope for imagination"). 

אבל במוצ"ש אין עדיין את התחושה מלאת ההבטחות של הבוקר. אז כמעט מדי שבת, עם רדת החשיכה, נופל עליי הבלוז המוצ"שי. תחושה חמוצה, אבודה ובודדה, משהו שמכווץ אותי מבפנים וגורם לי לרצות להתקפל בתנוחת עובר מתחת לאיזו שהיא שמיכה. אני חושבת שזה התחיל אצלי עוד כילדה, אבל ללא ספק התחזק בתקופת חיילותי, אז הייתי צריכה לחזור מקוצרות והקפדתי לפרוץ בבכי מדי שבת. עכשיו אני כבר לא בוכה וגם לא חוזרת מקוצרות, אבל עדיין מרגישה את ההתכווצות הפנימית הזאת כשיוצאים שלושה כוכבים ראשונים. 

מצאתי שיש כמה דברים שעוזרים לי להתמודד עם הבלוז. הדרך היעילה ביותר (אם כי גם המבאסת ביותר) היא להיות עסוקה. אם את בעיצומו של ראשגו"ד אינטנסיבי בצופים, במשמרת בעבודה או בהקפצה פתאומית מטעם הבוס, את כל כך טרודה ומעוצבנת שאין לך זמן להתמלא בהגיגים נוגים (אולי זו הסיבה שאנשים הולכים באדיקות למשחקי כדורגל? גם כשהם חוזרים משם מעוצבנים ורושפי קללות?).

דרך שניה לא רעה היא להיות בקיץ. מוצ"שים קיציים הם הרבה יותר אופטימיים בעיניי, השבת נמוגה לאיטה ומאפשרת להיפרד ממנה כמו שצריך. הדרך השלישית, והמועדפת עליי, היא להיות בחבורה הומה של אנשים אהובים, במקום שהוא הבית - או שלפחות לא צריך לנסוע ממנו אח"כ בפקקי מוצ"ש העצובים - עם המון רעש שממסך את שדי הבלוז שמנסים להשתלט לך על המחשבות. עדיף אצל ההורים, עם כל האחים, אבל אפשר גם סתם עם חברים. 

שתי דרכים שבדקתי והגעתי למסקנה שממש לא עובדות, הן שופינג וקולנוע. אין דבר יותר עצוב (בעיניי) ממרכזי קניות במוצאי שבת. חצי מהחנויות סגורות, מה שגורם לך לחשוב על המוכרים שבטוח מבלים עכשיו עם המשפחה או החברים שלהם במקום חמים ונטול אורות ניאון מגעילים. המוכרים בחנויות שפתוחות מבואסים בדיוק כמוך, ולשוטט ביניהם זה כמו ללכת בתוך קליידוסקופ של דיכאון - בין אינספור השתקפויות של הבאסה המוצ"שית שלך.

בתור חיילת, כשלא היו לי מטלות במוצ"ש ובכל זאת הייתי נדרשת לחזור למרכז, הייתי משוטטת לאורכו ולרוחבו של הדיזנגוף סנטר במטרה לנחם את עצמי וכדי להימנע מלהגיע לדירה שהתגוררתי בה. זה לא עבד. בסופו של דבר הייתי חוזרת לאותה דירה כשמפעפעת בי תחושת ריקנות מאכלת. הקולנוע, לעומת מרכזי הקניות, מספק תחושת אסקפיזם מצוינת. הבעיה היא היציאה מהסרט, שמעמידה אותך עם הרגליים על הקרקע ועם הנפש סיקס פיט אנדר. פעם, בתור חיילת (אני מזהה איזה מוטיב בפוסט הזה), הלכתי לבד לסרט בשבת. זו הייתה איזו קומדיה מטופשת לחלוטין שהתרחשה באנגליה הוויקטוריאנית וביציאה ממנה רציתי רק לבכות. 

במוצ"ש הזה יש לי את כל הסיבות להתבאס: חשוך, קר, גשום וחבר שלי הלך להופיע איפשהו, מה שמותיר אותי לבד. מכיוון שכל הטקטיקות המוכרות למיגור הבלוז לא יעבדו כאן (חורף, אני לא אצל ההורים או אצל חברים, כבר מזמן לא ראשג"דית ואפילו כבר לא עובדת בשבתות. למעלה מזה - אם מנסים להפיל עליי דברים בסופ"ש אני נושפת בבוז ומתעלמת בהפגנתיות - או לפחות מנסה). החלטתי להעלות על הכתב את מחשבותיי בתקווה שזו תתגלה כאסטרטגיה נוספת לשיפור מצב הרוח. אני מודעת לזה שהפוסט הזה מוציא אותי ילדה מפונקת (חזרת מקוצרות בצבא? הו לא!) ומקווה שאכפר על המפונדרקות הבלתי נסבלת שלי בגלגול הבא, אליו ודאי אגיע כחולד עירום או משהו. 

ולסיום, משהו לא קשור בעליל אבל חמוד: אני לא עוקבת אחרי קארה דלווין באינסטגרם (כאילו מה, אני צריכה תזכורת יומית לכך שאני לא דוגמנית על בעלת ייחוס נוצץ, גבות מושלמות, שיער אגדי ורגליים טו דיי פור?) אבל איכשהו נתקלתי בסרטון הזה - 

Missing my little monsters ❤️

A video posted by Cara Delevingne (@caradelevingne) on Dec 12, 2014 at 10:51am PST

כעיקרון אני לא עפה על דוגמניות יפהפיות שמשחקות אותה טום בויז (ע"ע הפוסט הזה), אבל הקטע הנ"ל העלה לי חיוך על הפנים. הוא הזכיר לי את הסרטונים הקצרים של הטלטאביז (בעיקר בגלל הילדה הקטנה שאומרת שם בסוף "ביי ביי" במבטא בריטי כובש). צפיתי באינספור כאלו לפני 10-12 שנה, כשנהגתי לשמרטף על אחיי הקטנים ולעקוב איתם באדיקות אחר עלילות היצורים הבריטים השמנמנים והפסיכדליים.

משבר כתיבה

אני באמת תקועה. יש בי רצון עז לכתוב פוסט אבל חוסר מוטיבציה מוחלט לעשות את זה. אני יודעת שכשאוציא איזה טקסט כתוב מתחת לאצבעותיי ארגיש טוב יותר, אבל הראש שלי ריק לגמרי מרעיונות.

אם פעם הם היו מציפים אותי בכל מקום (ובעיקר במקלחת ותוך כדי שטיפת כלים. נוזלים עוזרים לי לחשוב כנראה), עכשיו בכל פעם שאני מנסה לגרד את קצה-קצהו של רעיון אני מיד מוצפת בתחושות אשמה שנוזפות בי: "לכי לחדר כושר!", "תעשי דברים בשביל העבודה!" והכי גרוע - "תקראי מאמרים לסמינרים!", שלא לדבר על "תנקי את הבית!". (תחושות האשמה הן ממושקפות, מסודרות ורזות כמו סימן קריאה מהלך, עם קול קצת מורתי וצרוד). 

אני מתפתה לעשות דברים שלא עשיתי מעולם, פשוט כדי למלא את חלל הכתיבה שנפער לי בבטן. למשל - לנהל בלוג שהוא כמו יומן אישי. ממש "איפה הייתי ומה עשיתי", בלי תובנות, רפרנסים ושטויות אחרות. לפלוט אל המקלדת תיעוד כתוב ומצולם שלא עבר שום עיבוד. או אולי לכתוב ממש על אופנה. על קולקציות שמצאו חן בעיניי, על טרנדים שלא יוצאים לי מהראש (אבל זה מרגיש לי קצת חובבני ומזויף). 

אני חושבת שאני קצת בדיכאון, מה שעשוי להסביר את היעדר המוטיבציה והרעיונות. הוא התחיל עם תחילת החורף (היה כאן איזה שבוע גשום וסוער ממש שדי הפיל אותי. עכשיו שמשי בחוץ, אבל קצת קודר לי עדיין בפנים), ואולי עם תחילת שנה ג' הזאת, שמרגישה לי גורלית נורא. אולי זה בכלל קשור לעבודה הכבר-לא-כל-כך-חדשה שלי, שמלחיצה אותי קלות (מה חדש) ומעוררת אצלי תהיות קיומיות.

ויכול להיות שהסיבה היא בכלל השבועיים האלו שבהם רק שמעתי את סטיישן-טו-סטיישן בריפיט וקראתי את לוליטה. המרצה שלי לפסיכופתולוגיה היה אומר שזו חשיבה מאגית, אבל אני קצת מאמינה שאלו יצירות שדבקה בהן אנרגיה שלילית (למרות - ואולי בגלל - היותן מופתיות, מדהימות וממכרות) ולכן צריך לשמור מהן מרחק בריא. אולי אני צריכה לעבור למוזיקת לילה זעירה, יש מחקרים פסיכולוגים שטוענים שזו יצירה שמעוררת באופן מובהק מצברוח טוב.

out of context

מעשה שהיה באמת:

בדרכי הביתה ראיתי זוג עומד בפתח אחת החצרות ברחוב.

היא הייתה יחפה (זו הייתה שעת צהריים, אז זה קצת הגיוני כי לא קר כל כך. אבל זה קרה במרכז תל אביב, לא ביישוב שבו גדלתי, אז זה קצת פחות הגיוני) ולבשה שמלת טריקו אפורה עם הדפס של מספר כלשהו (שמלת טישרט חסרת גזרה שכזאת). השיער שלה, גלי וחום עם נסיונות כושלים לגוונים אדמדמים, היה פזור עם שביל נחרץ באמצע. 

הוא היה גבוה ממנה בהרבה, עם בלורית מרשימה מאוד. עמד מולה ותוך כדי שיחה השתעשע בשיער שלה ופלה איזה עלה שהתעקש להידבק אליו. 

לא סיטואציה בלתי רגילה, נכון? אינטימיות שגרתית שכזאת, בטח משהו שהייתי שוכחת עוד לפני שנכנס ל-working memory שלי. איך אתם מדמיינים אותם? בני 20? 30? תיכוניסטים בכלל? היפסטרים אש (בכל זאת תל אביב)? סחים להחריד (בכל זאת הצפון הישן)?

הצעת הגשה

אז זהו, שהם היו בני 60 פלוס מינוס. וזה נראה לי כל כך מוזר. כאילו מדובר בהתנהגות שהיא בגדר טאבו עבור אנשים בגילם, שבשעות הצהריים אמורים להיות עסוקים באיזה משרד או באיזו פגישה ולא לכלות את זמנם לריק. 

 אני מריצה את זה שוב ושוב בראש ומנסה להבין למה. האם לצעירים יש מונופול על גילויי אינטימיות פומביים? על לעמוד יחפים סתם ככה באמצע היום? על תל אביב? (בטוח שלא. רק מגיל 40 אתה באמת יכול - היפותטית - להתחיל לממן את עצמך פה), אולי שמלת הטישרט האפורה הייתה זו שבלבלה אותי? בהתחלה חשדתי בה בלעדית, אבל נראה לי שמדובר בהקשר רחב יותר.
---------------------------------------------------------------------------------------
מגה לא קשור, אבל הכותרת היא אאוט אוף קונטקסט אז מותר:
מספר כל יודע, גרסת 2014-5. לקבל הודעה בקבוצת ווטסאפ מחבר שדיסקס איתך בפרטי את נושא ההודעה קודם לכן.
(כל הזכויות אינן שמורות לי, אלא לחברתי הגאונה). 

עצוב למות באמצע התמוז - פוסט מעגלי לכבוד סוף הקיץ

בחודש האחרון התנהלתי לי בעולם כמו בחורה שאין לה בלוג. כלומר: חוויתי שלל חוויות, הגעתי לתובנות מרעישות ושמעתי כל מיני שירים שהרטיטו את ליבי, אבל המקסימום שעשיתי הוא לשתף בהם את חבר שלי או את אחותי הקטנה.

אני לא ממש מצליחה להבין את הסיבה לכך. בהתחלה חשבתי שמדובר בחוסר זמן, שנובע מהקיץ במשרה מלאה שהתרגש עליי (לא מדובר בכינוי מיופייף למלחמה, אלא במשרה מלאה, פשוטה כמשמעה, שבה אני מחזיקה הקיץ). נאלצתי לשלול את ההסבר הזה בשל זכר השנים 2010-2011, הי"ד, שבהן עבדתי במשרה מלאה ביותר ועדיין תחזקתי כאן נוכחות מרשימה.

נניח לתירוצים על למה לא כתבתי. אני עוברת להסברים על למה חזרתי. כעיקרון, היעדר הפעילות בבלוג אפשר לי להיות סופר תפוקתית, לפגוש חברים 80 פעם בשבוע, לפקוד את החד"כ בתדירות מתקבלת על הדעת, לנסוע לכל מיני מקומות (טוב, רק לירושלים) ולארח כל מיני אחים. כל זה היה נחמד מאוד (באמת!), אבל לאט לאט התחלתי לחוש את חוסר המנוחה המאפיין תקופות ארוכות נטולות כתיבה.

אני באמת אוהבת לכתוב. המחשבות שלי הן מילוליות. כשאני נוסעת באוטובוס (או מתרחצת. אין כמו רעש מונוטוני - מנועים או מים זורמים - כדי לנסוך השראה בבחורה חובבת הפרוזה) רצות לי באחורי הראש פסקאות שנונות ומשעשעות שאני מתה לפלוט אל המקלדת. וכשאני לא מוציאה את זה מן הכוח אל הפועל, לוחץ לי ומגרד לי בבלוטות הכתיבה.

ומעבר לזה: עצרתי קצת את הכתיבה כי חשבתי שזה יגרום לי להיות בנאדם טוב יותר. שאת הזמן שלא אשקיע בהתחפרות א-סוציאלית מול המחשב, אקדיש לבילויים, חגיגות וחברויות. מסקנות הביניים שלי מהחודש האחרון, הן שאני לא בנאדם טוב יותר (או רע יותר) ושבחורה צריכה לעשות את מה שהיא נהנית ממנו.

*********************
ועכשיו לפוסט האמיתי. הרעיון עלה לי כבר לפני כמעט חודש, אבל יוצא לי להעלות אותו על הכתב רק עכשיו וזה בעצם מתאים יותר. פוסט מעגלי בסימן סוף.

תמוז. (או: בוכים כשהקיץ מתחיל)

אני מתה על מיתולוגיה בכלל ועל מיתולוגיה מסופוטמית בפרט. תמוז, החודש שעבר, היה אל הפריון במיתולוגיה המסופוטמית והוא למעשה מקבילה מזרח-תיכונית לסיפור פרספונה היווני. אבל בניגוד לפרספונה, שמותה מסמל את החורף, תמוז יורד שאולה בתחילת הקיץ ומותו מבשר את העונה השחונה והמתה של האזור. במסגרת הפולחן של תמוז, היו מתאבלים ומבכים את מותו מדי שנה בתחילת הקיץ.

לייבור דיי. (או: בוכים כשהקיץ נגמר)

אם אצלנו בוכים כשמתחיל הקיץ, בארה"ב בוכים כשהוא נגמר. הלייבור דיי, שצויין אתמול (יום שני הראשון של ספטמבר), הוא אמנם חג חילוני למהדרין, אבל יש לו מנהגי אבלות משלו. חוגגים אותו בדרך כלל בברביקיו (עד כאן לא אבלות, אני יודעת. אולי רק עבור הפרות) ואחריו אסור ללבוש לבן או סירסאקר (וזו האבלות שדיברתי עליה).

למה? כי הלייבור דיי הוא מותו של הקיץ. חוגגים אותו כשכולם חוזרים לעיר מאתרי הריזורט שבהם נפשו, שניה לפני ששבים לעבודה השוחקת בכרך הגדול. בגדים לבנים ובהירים מסמלים, באמריקאית, חופשה. זו קלות ראש, שלא לומר חוצפה, להפציע עם צבעים כאלו להווי היומיומי במשרד או במפעל. תראו מה עשו לאובמה כשהוא העז לשאת נאום רציני בחליפה בהירה.

בהיעדר מסורת עתיקת-יומין, החוקים האנאליים האלו של צבעים "נכונים" ו"לא נכונים" שימשו את החברה הגבוהה בארה"ב כדי להבחין בפשוטי העם. עניין של נימוסים טובים. אם בתו האהובה של ראש בית ההשקעות XYZ תביא הביתה פושטק, יוכלו לזהות אותו בקלות על ידי החולצה הצחורה שהעז ללבוש אי-שם בעיצומו של אוקטובר. הקטע הוא שהחוקים האלו הם כמו חרב פיפיות - לא צריך להיות גאון גדול כדי לזכור אותם, וכך ג'וני מקווינס יכול לדלג בקלות (בעזרת הבגדים הנכונים) מעל מנגנוני המיון של האפר-איסט-סייד.

סיר-סאקר. (או: בחזרה למסופוטמיה)

עד כאן יופי. מתאבלים על סוף הקיץ ומפסיקים ללבוש לבן. אבל רגע, לא רק לבן. סירסאקר הוא בד קיצי כותנתי, בדרך כלל משבצות ירוקות-לבנות קטנות או פסי כחול-שמנת, שנחשב גם הוא מתאים לחופשות בלבד בזכות דקיקותו וחוסר הפורמליות שלו (הכל יחסי, כן? בעיני חולצת בטן היא הרבה יותר דקיקה ואי-פורמלית ממקטורן סירסאקר). התכונה שכי מאפיינת אותו היא המרקם המיוחד שלו - רצועות דקות, גבשושיות וחלקות לסירוגין, שמקנות לו מראה קצת מקומט ולא מהוקצע.

פיג'מתי ומקסים כאחד

ולמרות שמו האצילי, שנשמע בעיני אפילו קצת אריסטוקרטי, הסירסאקר הוא זה שיחזיר אותנו היישר אל המזרח התיכון. למעשה מדובר באריג שמקורו בהודו, שהגיע למערב עם הקצינים הבריטים והקולוניאליזם. משמעות השם - "kheer aur shakkar". שזה, באורדו, חלב וסוכר, בגלל הרצועות שונות המרקם (הרצועות החלקות הן החלב, המחוספסות הן הסוכר). אורדו היא שפה שמדוברת באזורים מסוימים בהודו, אבל התפתחה תחת השפעה חזקה של פרסית ונפוצה למדי במזרח הקרוב. והופ, חזרנו לאזור. מישהו אמר מסופוטמיה?

פרטים אינטימיים

man, נראה לי שיש לי מחסום כתיבה :( אני יושבת מול הדף ופוסלת רעיונות כבר שעה.

לפני כמה פוסטים כתבתי בקצרה על כך שנחשפתי באופן חלקי (לכל קוראי שמכירים אותי - מה נשמע?). החשיפה הביכה אותי עד מאוד. המחשבה על אנשים ממשיים שקוראים את הטקסטים שלי די מבעיתה אותי. לא כי כתבתי לכלוכים ואני חוששת לשמי הטוב, אלא כי אני מתביישת. אלוהים ופמלייתו יודעים אולי מה הסיבה לבושה הזאת, כי תכל'ס אני לא ממש הצלחתי לרדת לשורשיה (וזה בסדר. ייתכן שיש לי כמה נושאים לא פתורים אחרים שהם דחופים יותר. למשל - הסיבה לפוביה שלי מג'וקים, או למה בעצם אני לא אוהבת קטשופ). 

בימים האחרונים, אחרי שסיימתי להתרכז בעצמי ובמבוכה שלי, עברתי לנושאים אגוצנטריים פחות. למשל - איך מרגישים אנשים בחיי שפותחים דף אינטרנט רנדומלי ומגלים בו לתדהמתם תיעוד של אנקדוטות נבחרות מחייהם. תחושה די מחרידה, נכון? גם אם לא מדובר בסיפורים שליליים. קצת כמו טרומן ברבנק שמגלה את הניצבים מחוץ לבית. 

לשניה וחצי חלפה במוחי מחשבה (נוראית! נוראית!) שלעזאזל עם זה - הרי כל הניו-ג'ורנליסטים ובכלל, האנשים שעשו קריירה מלספר על החיים שלהם, מדברים וכותבים על מה שבא להם. ישר קפץ לי לראש הדיאלוג הזה מ"פרטים אינטימיים" של הווארד סטרן (לא ראיתם? תראו. עם כל הדברים הרעים שאפשר לומר על הווארד סטרן, ושתכף אומר בעצמי, זה סרט כיפי):

Howard: I should be talking about my personal life. I've got to get intimate. And every time I feel like I shouldn't say something, maybe I should just say it, just blurt it out, you know? I just got to let things fly. I got to go all the way.

Alison: You didn't go all the way before?

Howard: No. I mean...No. A lot of times, I'm just holding back.

Alison: Then I guess you should go all the way.

אז כן, לשתף את כל העולם ושכנתו החטטנית בפרטים אישיים מחייך, וכתוצאה מכך מחיי האנשים הקרובים אליך, זה מוכר (בחולם). הווארד עשה מזה קריירה, אבל היי - בסרט לא מראים שאליסון לא נשארה איתו בסוף! ובכלל - האם הווארד סטרן הוא האדם שאני רוצה כרול-מודל? כנראה שלא (בכל זאת, שובניסט מגעיל). 

כשהמשכתי לחשוב על כותבים שהולכים על החבל הדק שבין אהדת הקוראים לאינטגריטי מול חברים, עברו לי בראש עוד שניים שמפרסמים במוסף הנקרא ביותר במדינה - דנה ספקטור ורענן שקד (ובכן, אני נתלית באילנות פופולריים). על רענן שקד אין לי הרבה מה לומר כי אני מקפידה לדלג מעל הטורים שלו. הם ממש עושים לי רע. הוא כותב על המשפחה שלו בצורה מיזנתרופית שמנסה להיות שנונה, אבל בעיקר יוצרת תחושה שהבחור ימכור את סבתא שלו בשביל קצת לייקים. האחים שלי ואני תמיד תוהים מה יקרה כשילדיו יגדלו ויקראו את מה שכתב עליהם (האם ידיעות מממנים טיפול פסיכולוגי? במצבו הנוכחי של שוק העיתונות, אני בספק). 

את הטור של ספקטור אני אוהבת, למרות עייפות חומר מסוימת, אבל לא יכולה לגרש ממוחי את המחשבה הטורדנית שבטח מזמזמת אצל כולם - אם היא הייתה חושפת פחות, יכול להיות שזה היה מציל את מערכת היחסים הקודמת שלה? אני מניחה שהתשובה היא לא. יש דברים שאמורים פשוט לקרות ובכלל - לשפוט אישה לפי גירושיה זה הכי חשוך ופטריארכלי מצדי. בכל מקרה, אני סקרנית לדעת איזה עיבוד עוברת אצלה הכתיבה. האם יש נושאים שהם טאבו, או אולי - האם יש טורים שהיא מעבירה לביקורת מוקדמת אצל האנשים הקרובים לה?  

הסיכום שלי עם עצמי הוא לצנזר תכנים רגישים. קודם כל - אף אחד לא משלם לי על הכתיבה פה :P שנית, והפעם ברצינות, האנשים הקרובים לי חשובים לי מדי. אני מקווה שלא אתחיל לשעמם, עם כל מגבלות הצנזורה הללו, אבל יכול מאוד להיות שזה יהיה אתגר משדרג. 

shhhh

מה מהבאים הכי מפחיד תל אביבי.ת בועתי.ת בקיץ 2014:

א. סירנות

ב. ג'וקים

ג. שהבלוג הסודי שהיא מתחזקת מזה 5 שנים (והאלטר-אגו הנלווה אליו) ייחשפו ככה סתם, באמצע יום שגרתי. 

איך יכולתי להיות כל כך לא זהירה? אני מרגישה שהעור שלי שקוף (וגם קצת כמו לינדזי בקטע של גילוי ה-burn book בילדות רעות. although I did nothing wrong!).