ולא הצלחתי.
עכשיו אני חולה ודי שבורה. אני בבית, בעל כורחי, אבל מרגישה מרירה ומעוצבנת מכדי לכתוב. אין לי שום דבר מעשיר, משמח או מעניין לחלוק עם העולם. כל ישיבה שלי מול המחשב מהולה ברגשות אשם. מצד אחד, רגשות אשם על כך שאני לא ספונה במיטה, כמו שחולה צריכה להיות. מצד שני, רגשות אשם על כך שאם כבר יצאתי מהמיטה והתיישבתי מול המחשב, אני לא עושה שום דבר מועיל.
בשבוע האחרון התנפצו לי כמה וכמה תקוות מחקריות שהיו לי. עוד לא איבדתי את הספינות האלו לחלוטין, אבל נכנסו אליהן יותר ויותר מים (דרך חורים שראיתי כבר קודם, אבל לא רציתי לשים אליהם לב). ההתערערות בתחום הזה מזכירה לי שבעצם לא עשיתי עדיין שום דבר בהיבט השני של קידום מקצועי, הלא הוא מציאת התמחות. אני צריכה לעשות לעצמי בוטסטראפינג עכשיו - למשוך את עצמי בשיער מהביצה - אבל מרגישה פשוט חסרת כוחות (וגם חסרת סבלנות לחכות לשובם של כוחות העל החמקמקים האלו).
הדבר היחיד שהיה באמת נחמד בימים האחרונים, זה הראיון הזה עם נאן גולדין, שפורסם בהארץ. זה לא ראיון נחמד מבחינת התכנים שלו, אבל אני אוהבת את נאן גולדין, היא מרגשת אותי נורא (כמעט כמו שנעה מכבי מרגשת אותי) וכל אזכור שלה משמח אותי.
אחרי שקראתי אותו, כשכבר הייתי חולה מוכרזת רשמית ושרצתי במיטה עם הטלפון שלי, גיליתי שיש לנאן חשבון אינסטגרם פעיל. התחלתי לעקוב אחריה וגיליתי שגם היא חושבת ש-the wire זו הסדרה הטובה ביותר אי פעם, מה שגרם לי להרגיש תאומות-נפש איתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה