נראה לי שאבדה לי חדוות ההתחפשות. אולי זה כרוך בעובדה שאני לא עובדת במשרה מלאה במקום מסודר עם מסיבת פורים משרדית שכולם מצפים לה כדי להפגין את הצד שלא בא לידי ביטוי ליד הזירוקס. (איזה רפרנס ניינטיז. איפה יש בכלל זירוקס. סליחה. פשוט עבודה משרדית מתקשרת לי אסוציאטיבית לניינטיז. אני מניחה שבגלל שירת הסירנה. אגב ספר וסרט שנפתחים במסיבה משרדית ומסתיימים בפורים).
אז אין לי רעיון.
וגם אם היה לי, אין לי לאן ליישם אותו.
מה שקורה בדרך כלל: אין לי רעין, אני לא קונה כלום. ברגע האחרון, כשהתורים בברוריה מגיעים עד פאתי מודיעין, צצה לה איזו מסיבה שכל חבריי מתכננים ללכת אליה ואני נאלצת לצאת זקנה של ממש ולהגיע עם איזה כובע או פאה, ממש כמו המורות שליוו אותי לאורך השנים וכה זלזלתי בהן על היעדר הפורים ספיריט שלהן.
פורים זה גלאם מבחינתי. ואני א ו ה ב ת גלאם. אבל בשביל להשפריץ גלאם (ולקבל השראה לכך) צריך קהל. וצריך לדעת מראש מי יהיה אותו קהל, כדי לתכנן את האקסטרווגנזה המתאימה. דין עיתונאים אינו דין מוזיקאים אינו דין הייטקיסטים. אני לא טיפוס אקסטרווגנטי בדרך כלל אבל לעתים יש בי דחף שואו אוף. אני מניחה שלזה גרוסמן התכוון כשכתב ב"יש ילדים זיגזג" (ותודה לאנונימית שתיקנה אותי) "מישהו לרוץ איתו" על השוויץ של הביישנים ואיך תמר עלתה בחולצה שקופה לרסיטל הסיום שלה. לגמרי הייתי עושה את זה, אבל אני גולשת. את הפורים הזה בטח אעביר בטרנינג צופה בפרקים של "הגלצניקים" בערוץ הראשון.
