לחמניות שוקולד - סיפור של חורף (נטול פואנטה)

הזיכרון הזה יושב לי בירכתיי הראש תקופה ארוכה. מדי פעם אני חוזרת אליו, בעיקר כשאני מסתובבת באחת מנקודות הציון הגיאוגרפיות שמוזכרות בו. עכשיו גיליתי שגם התחלתי בעבר לתעד אותו בפוסט, אז החלטתי להחיות את הטיוטה הישנה לפני שהפרטים יישחקו לי. הפוסט לא מושלם. אני יכולה לכתוב יותר טוב מזה. אבל יש לי תחושה שאם אניח לו להתבשל הוא לא יפורסם לעולם. אני משחררת אותו לאוויר העולם כפג.

זה קרה בחורף 2007-8. גרתי בדירה מוזרה וגדולה בדרום תל אביב. הדירה הראשונה שלי בעיר וגם הראשונה מחוץ לבית ההורים. השכירות עוד הייתה בדולרים, לא תמיד היו לי מים חמים וקרה שאכלתי פופקורן לארוחת בוקר. חורף 2007-8 זכור לי כסוער ועגום למדי. הכל היה בצבע אפור כהה בחורף הזה. השמיים, שער הכניסה לבניין שבו גרתי, מצב הרוח שלי. הייתי במשטר דיאטה חמור ובדכאון תמידי.

אדוארד הופר תמיד מתאים לזכרונות על דכאון

באחד מימי חמישי של אותו חורף חבר שלי דאז הגיע לישון אצלי. הוא עוד גר אז אצל ההורים והיה עסוק בחיפוש דרכו בחיים. אני לא זוכרת איך חיפשנו את דרכו או את דרכי באותו לילה, אבל בבוקר שאחרי מצב הרוח הכללי היה עגום. יצאנו בגשם המזרזף לעבר הרחוב המג'ויף כדי לתפוס את קו 42 (המג'ויף גם הוא), שיוביל אותנו אל אחיו, שייתן לנו טרמפ שיוביל אותנו אל מחוץ לעיר הזאת.

האח עבד אז ב"לחמים", בסניף הראשון ברחוב החשמונאים, שאז גם היה היחיד שלהם. כדי להגיע אליו ירדנו במזלג המפויח של מנחם בגין-המסגר והתחלנו לצעוד לתוך העיר. אני זוכרת את תחושת הפליאה שאחזה בי תוך כדי הליכה. פתאום הבנתי עד כמה בתל אביב הכל קרוב. איך אפשר להתחיל בנקודה מאובקת וסואנת ולהגיע בקפיצת הדרך לאזורים מסבירי פנים שאנשים יושבים בהם בנחת, שותים קפה וקוראים עיתוני סופשבוע. הרגשתי כאילו העיר נפתחת בפניי (כמובן שהיום מצחיק להגיד את זה, כי החשמונאים נראה כמו העי אחרי המתקפה של יהושע. חפור ומטולא בפסי רכבת קלה ובפיגומי גינדי).

כשנכנסנו למאפיה, הרגשתי כמו בגן עדן עלי אדמות.אואזיס חמים, מואר ואפוף ריח של קפה ומאפים. כאילו אני בתוך סצנת הסיום של "דבר קטן וטוב" של קארבר (וסליחה על ההשוואה האיומה). משטר האכילה הסגפני שהקפדתי עליו באותם ימים לא עמד בפני לחמניות השוקולד של לחמים. בצק שזוף וחמים שבתוכו גושי שוקולד מנחמים. הן הרגישו כמו מן. אוכל שנופל עלייך משום מקום ומעורר אותך לחיים. או, כמו שקארבר קורא לזה, דבר קטן וטוב.

כבר כתבתי על כך שציורים של הופר וסיפורים של קארבר הם זיווג מושלם? אם לא, בטוח קראתי את זה איפשהו. וזה גם נכון. 

אחר כך האח באמת הסיע אותנו אל מחוץ לעיר (לא לפני שהצטיידנו בעוד לחמניות שוקולד) ובדרך נחשפתי לעובדה המדהימה שהחשמונאים נשפך לתוך שדרות רוטשילד (שהיו באותה תקופה הרחוב היפה בעולם בעיניי). להתפעלותי לא היה גבול. הרגשתי שתל אביב היא כמו חבילה עוברת - מקלפים נייר "דרושים" מקומט ומגיעים לשכבת כרומו נוצצת.

באותה תקופה שמעתי הרבה את הדורז. נראה לי שזה יכול לשמש כפסקול מתאים לפוסט.

אני קצת חוששת מלהעלות סיפורים כאלו על הכתב. כבר תקופה מסוימת זה מרגיש לי קצת גרפומני. יש היום כל כך הרבה אנשים שיודעים לשים פסיקים במקומות הנכונים ולפרוט לאחרים על מיתרי הנוסטלגיה, אבל כל מה שהם מוציאים תחת אצבעותיהם זה זבל אורגני מקושט היטב. מצד אחד לא בא לי להיות אחת מאלה, מצד שני אני כל כך נהנית לדפדף לאחור בבלוג ולהיזכר בעצמי מהעבר, שזה מתעלה על החשש מפני ייצור זבל.

על ירכיים ומה שביניהן (??)

I השבוע בשיעור תולדות האמנות למדתי על לוקסוריה. מי זאת? אני מניחה שאפשר לרדת יותר לעומק מבחינת ניתוח, אבל בגדול זו דמות נשית שמייצגת את חטא תאוות הבשרים באמנות הנוצרית של ימי הביניים.

המרצה הראה לנו פסל שלה מתוך אכסדרת הכניסה לכנסיית המנזר של העיר הצרפתית מואסק. היא הוצבה שם כדי שהמוני העם, בצאתם מהמיסה של יום ראשון, יוכלו לירוק עליה ולהשליך עליה אבנים וכך ימרקו את מצפונם שלהם (ופרויד היה אומר על זה - מנגנון הגנה פרימיטיבי).

בכל מקרה, ככה היא נראית (זו הגברת מימין, מומלץ ללחוץ להגדלה):

הפסל די הושחת עם השנים (כנראה לתושבי מואסק היה הרבה על מה לכפר). במקור הוא היה בדמות אישה מעוותת פרופורציות - בעלת רגליים ארוכות וגפרוריות, עצמות בית חזה בולטות ממש (רואים את שדרת העצמות האופקיות על החזה?), שאת שדיה ואת ערוותה מכישים נחשים. מכל יופיה וגופה המפואר - הירכיים והחזה שפיתתה איתם גברים - נותר לה רק שערה השופע.

המרצה שב והדגיש שהדמות הזו נועדה להפחיד ולהתריע מפני הגורל הצפוי לנשים סוררות. בואו נניח שניה את המסר המיזוגני בצד, כי זה לא מה שמעניין אותי כרגע. תראו עד כמה היא דומה למודל היופי של היום (בלי הנחשים, מן הסתם). אני יודעת שזו כבר קלישאה פופוליסטית, לדבר על דימוי גוף, נשים אמיתיות וכל הסימפוזיון הזה, אבל פשוט נדהמתי מהחזיון. שדה ימי-ביניימית שהזכירה לי יותר מהכל את קירה נייטלי, קייט בוסוורת' וקארה דלווין.

II יש כמה אקסיומות מוצקות שעליהן קיומי מושתת. עובדות כאלו שלא ניתן לערער עליהן והן נקודת המוצא שלי בהסתכלות על העולם: אני בחורה חכמה, אוהבת לקרוא, נהנית ממוזיקה שנותנת בראש ויש לי רגליים שמנות.

בגלל שאני כבר לא בת 13 מחורפנת, "שמנות" זו לא ההגדרה שאני משתמשת בה. ובכל זאת מבאס אותי שהירכיים שלי נפגשות ואין ביניהן רווח. המודעות לאי-דקיקותן של הירכיים שלי מפעמת בי כל הזמן, לכן אני מקפידה ללכת עם נעליים שאינן שטוחות, ממעטת ללבוש טייץ ומדגישה את המותניים - כדי שחס וחלילה לא אראה כמו מלבן מהלך.

מביך מאוד לספר, אבל רק לפני כמה שבועות ירד לי האסימון לגבי דימוי הגוף המטופש הזה. הן לא באמת שמנות. הן נפגשות פשוט כי יש לי אגן צר שלא מאפשר להן להתרחק זו מזו. מעניין מה היה קורה אם היה לי אגן רחב יותר. הן כנראה לא היו נפגשות, אבל בטח הייתי חושבת שיש לי תחת גדול. אגב רווח בין הירכיים - הפוסט הזה של זוהר מדבר גם כן על העניין והוא מוצלח מאוד בעיניי.

III לא מזמן נתקלתי בפייסבוק בתמונות של האקס שלי וחברתו הנוכחית באיזה טיול בחו"ל. אני והבחור היינו ביחד מסוף התיכון ועד שהייתי שנה ומשהו בצבא. אני לא מתגעגעת לקשר הזה בכלל (הוא היה מאוד בוסרי ומתקשר אצלי אסוציאטיבית לתחילת הצבא, שהייתה תקופה די שחורה בחיי), אפשר להגיד אפילו שהטייטל המכובד "אקס" די גדול עליו. ובכל זאת, כמובן שמעניין אותי לדעת מי נכנסה לנעליי הגדולות (מטאפורית. אני מידה 36-7).

ראיתי אותם גם במציאות באיזה מפגש חברתי של סחים, אבל שמרתי שם על פאסון מלכותי ולא נעצתי בבחורה מבטים. לכן שמחתי במיוחד להשביע את סקרנותי באלבום הפייסבוק. הממצאים הם כדלהלן: היא פחות יפה ממני והייתי אומרת אפילו שיש לה פרצוף קצת גברי. א-ב-ל, יש לה שיער גולש חלק ובלונדיני (כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ד') וזוג רגליים ארוכות, רזות ונפלאות (רווח בין הרגליים למהדרין. כל מה שחלמתי עליו החל מכתה ז') למרות שהיא טוחנת שם טאקו'ז עד-דלא-ידע. מסקנות: כנראה התבגרתי, כי למרות כל אלו היא לא גרמה לי להרגיש רע עם עצמי אפילו לשניה.

trash

חרוש ולא מקורי נורא מצדי, אבל אני באמת מרגישה רע בשביל ד' ו-א', הלא הם דנה ספקטור ואלכס, בעלה (לשעבר?)
קודם כל, אני נורא אולד פאשן, וגירושים תמיד מעציבים אותי איכשהו.
חוץ מזה, אלכס נדמה כאבא והבנזוג המושלם (פתיה כמוני, ניזונה מ"מחוברות", כמו כל העמך), ולמרות שדנה הצטיירה כקולד-הארד-ביץ', היא בסה"כ בחורה נוירוטית עם הערכה עצמית די בעייתית, שכנראה זקוקה למישהו תומך ושפוי.
וחוצמזה(2)-אלכס נראה כל כך הרבה יותר טוב מרן שריג. הו דה פאק איז רן שריג אניווי? לי באמת אין מושג. לא ראיתי מחוברים.
חוצמזה חוצמזה(3)- פעם כתבתי מייל לספקטורית (אל תשאלו), והיא ענתה לי בצורה די מקסימה. אז אולי באמת מגיע לה משהו טוב.

בסוף יסתבר שהכל תעלול שיווקי סופר משומן. מעניין איזה שלט יתלו הפעם באבן גבירול. הם בטוח ינצלו את הסנסציה לעונה שלישית.