משהו מהשרוול

כבר כמה ימים שאני רוצה לכתוב פוסט עצוב-מתוק מלא ב-saudade, מוזיקה ברזילאית ומוקקה של סרטנים רכים, אבל היה לי יום חוץביתי קדחתני, עם נסיעות, בגדים מכופתרים, נעלי עקב ואוכל מקופסאות לוק-לוק. אני לא במצב הרוח המתאים. צריך להיות קצת במוד של עקרת בית כדי לכתוב על דונה פלור. אז במקום, משהו מהשרוול.

יש לי פינה חמה מאוד בלב לטורים אישיים. תיעדתי את זה בבלוג, כשהתוודיתי על אהבתי לטורי ביקורת הקפה של תיגל נשיא, כשציטטתי משהו מהטור שהיה לאביעד קיסוס במוסף הארץ וכמובן כשהתדיינתי עם עצמי שוב ושוב בשאלה דנה ספקטור: בעד ונגד. בעבר נהגתי לעקוב מדי שבוע, בזמן אמת, אחרי טורים שאהבתי במיוחד. בשנים האחרונות אני מוצאת שהרבה יותר מספק אותי לצלול דווקא אל טורים ותיקים, מלפני עשור ויותר, ולקרוא אותם בבינג'. אחד הבינג'ים המהנים שלי היה על הטור המשותף של מירי חנוך ואייל שני, שטביעת הרגל האינטרנטית שלו נמצאת גם בארכיון וואלה וגם בנבכי מדור גלריה של הארץ. 

כשאני מנסה להסביר לעצמי את פשר התחביב הזה, עולות לי בראש כמה סיבות. נראה לי שבינג' על טור אישי מספק משהו דומה לחוויה של בינג' על בלוג איכותי, אבל עם טוויסט קטן. כלומר, בבלוג הבינג' הוא חלק כמעט אינהרנטי מהחוויה. יש איזושהי תחושה שהכותב מצפה שהקוראים יקראו גם את יתר הפוסטים ויכירו את עולמו הפנימי והאידיוסינקרטי. בבינג' על טור אני יוצרת בעצמי את החוט המקשר בין פרסום אחד לאחר, כשהכותב לא בהכרח שיווה בנפשו שיהיו לו קוראים מתמידים ומסורים כמוני. אני חושבת שאני נהנית במיוחד מבינג' על טורים של פעם, בגלל נוסטלגיה (שלא לומר saudade) לא מאוד מתוחכמת לתחילת שנות האלפיים, בפרט לאינטרנט הישראלי מאותה התקופה. ואולי בכלל לתקופה שבה (לתחושתי, שהיא בטח כוזבת וצבועה בוורוד מתגעגע) יצרו כאן תוכן כתוב קליל אך איכותי. 

הערב, בקריאת ביקורות ספרים בבלוג שגיליתי לאחרונה (ובלאחרונה אני מתכוונת: היום באוטובוס הביתה), נתקלתי באזכור של ג'וליה פרמנטו. המשכתי לגגל עליה כי היא דמות מעניינת-אך-מעצבנת ורציתי לקרוא קצת יותר על הספרים המדוברים והשערורייתיים (באמת? בסרקזם? אני עייפה מכדי לחשוב על זה) שלה. הגעתי לאזכור על כך שהיא כתבה פעם טור אופנה ב-ynet. זה נראה כמו פריט מידע לא מעניין בעליל, אבל כמובן שהרגשתי בתוכי את הפינג! המוכר של ציפיה לבינג' אינטרנטי מהנה. גוגל קצר הוביל אותי אל הטור והזכיר לי שעצמי של פעם אפילו נהגה לעקוב אחריו די בקביעות. אני חושבת שאני הולכת לצלול אליו לפני השינה תוך סחף נוסטלגי אל עצמי של העשור שעבר. 

עוד נוסטלגיה לא מתחכמת אך מספקת באווירת העשור שעבר

עריכה מאוחרת: הטור של ג'וליה התגלה ככיף טהור, קפסולת זמן טעימה במיוחד. נהניתי מכל רגע.

תורשה אלכסונית

אמא שלי היא סופרת. זה לא מקור הכנסתה העיקרי והיא גם לא מגדירה את עצמה ככזו (אני חושבת), אבל זה מה שהיא עושה והיא נורא טובה בזה. 

לפני כמה ימים, בעודי לומדת למבחן בפסיכופתולוגיה, נתקלתי בשורה על כך שאובדנות עשויה להיות הפרעה תורשתית. זה קצת הצחיק אותי (אחרי שנתיים וחצי בתואר הכל מצחיק) בגלל רבע הפרדוקסליות שבעניין, אבל בעיקר הזכיר לי סיפור של אמא שלי שכולל עיר נטולת שם שכל תושביה סובלים מעקרות תורשתית. 

כמובן שעצרתי הכל ועברתי לקרוא את הסיפור. ואחריו עוד סיפור, ועוד אחד ועוד עשרה. בשלב מסוים חזרתי לסיכומים שלי בפסיכופתולוגיה, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הכתיבה של אמא שלי. איך היא מצליחה לברוא עולמות ודמויות? אני מקנאה קנאת סופרים של ממש.

עוד כשהייתי ילדה קינאתי. נורא אהבתי לקרוא, אחוז ניכר מגיבורותיי האהובות שאפו להיות סופרות (אן שרלי, הרייט מ. וולץ', ג'ו מארץ' --- וזו רשימה חלקית בלבד) ואני נורא רציתי להצליח בזה גם. כל מה שהצלחתי לעשות בעניין היה לקרוא בשקיקה את מה שאחרים כתבו. אפילו בכתיבת יומן לא הצלחתי להתמיד, שלא לדבר על לבדות סיפורים של ממש.

לקרוא על ג'ו מארץ' ממש עורר בי ייסורי מצפון על אי-יצירתיותי.
מזל שהסרט היה כזה מטופש

מאז למדתי להתבטא בכתב, אבל לא לכתוב. לתאר את הקיים, לערוך, לנסח, לקצץ באכזריות פסקאות עודפות - כל זה כן. אבל להמציא יש מאין? לא ולא. אין לי אפילו שביב של רעיון. לפעמים, כשבא לי להיות ממש נחמדה לעצמי, אני מאשימה בזה את האישיות המרצה על גבול המתרפסת שלי ואת דחף ההצטיינות הכלבלבי. דפוס התנהגות לחוץ ופקידותי שכזה הוא ממש חוסם יצירתיות, בעיקר כי עסוקים כל הזמן בלספק תוצרים מיידיים ולהשביע את רצון מי שמופקד עליך (גם אם הוא מופקד עליך רק בדמיונך). 

כשעובדים בדד-ליין מיידי אין לשום דבר זמן להבשיל וכשעסוקים בלרצות (pleasing, not wanting) לא יוצרים שום דבר חדש. סופרים אמיתיים, אני מניחה, לא דופקים חשבון לאף אחד - פשוט כי הם לא מסוגלים. יש להם איזה שד יצירתי שחייב לצאת לאור באופן שאינו סובל דיחוי. 

צ'יזי נורא לצרף את זה, אבל הם כל כך מזייפים (טוב, המעריצות צורחות והם לא שומעים את עצמם) ולא פליזרים פה, שזה דווקא מתאים :)

pointless

לפעמים,

כשאני הולכת לשיעור בחד"כ והמדריכה מאחרת באופן דרמטי, מתנוצצת בי התקווה שאולי היא לא תגיע. נכון, זה בזבוז זמן מעצבן ואלו קלוריות שהיו צריכות להישרף ונותרו בעינן, אבל איכשהו ברור לי שבעצם ההגעה לחדר הכושר יש משהו מרזה. 

אני מרגישה זקנה כש:

• אני נוסעת לבקר חברה שלא ראיתי המון זמן ומוצאת אותה שקועה בתמונות ישנות של עצמה בפייסבוק, ממלמלת לעצמה: "תראי איזו חתיכה הייתי פעם".
• חבר שלי מספר לי על איזו להקה חדשה שהוא שמע ומתאר אותה כ"חבורה של ילדים בני 20 וקצת שנשמעים כמו זפלין". בואנה, גם אני בת 20 וקצת! (5 זה קצת, לא?).
• אני רואה את ה"ילדים" הנ"ל בהופעה ומגלה לזוועתי שהגיעו לראות אותם חבורת בנות פחות או יותר בגיל של אחותי. 
• אגב אחותי - אז כשאחותי (הצעירה ממני בעשור) אומרת משפטים בוגרים להפתיע, כמו: "הגעתי למסקנה שחלב שיבולת שועל לא מתאים לקפה, כי הוא לא מספיק בסיסי".

פערי מידע:

ל' ואני משוחחות בשלהי איזה יום במשרד. ל', שהיא מתכנתת וגם עלתה לא מזמן ממוסקבה, מספרת לי על הטיול שלה ברומניה ובייחוד על הנוסעים בטיסה חזרה: "היו שם כמה גברים רוסים ממש לא מלהיבים, עם כרס וקרחת, אבל המון מטיילים ישראלים חתיכים עם תלתלים וסנדלים!". 

בניסיון לצנן את התלהבותה מהזכר הישראלי המצוי אני מספרת לה איך מזהים ישראלים בחו"ל: "לאבא יש תמיד מפרצים עמוקים וכרס קטנה. הוא הולך בנחישות בראש, כשהמשפחה משתרכת הרחק אחריו, כדי להוכיח שהוא לא פראייר ויכול לכבוש את כל היעדים".

ל': "זה נשמע כמו גברים רוסים".

אני: "גם ישראלים. תני לחתיכים המתולתלים שלך כמה שנים והם יגיעו לשם. והאמא תמיד עייפה, בעלת שיער דהוי ומתולתל צבוע לאדום".

ל' (אחרי שסיימה להתפלא למה דווקא אדום): "טוב, זה ברור. היא עייפה כי הוא משאיר אותה לבד עם הילדים". 

ושוב ל', אחרי שהקדישה עוד קצת מחשבה לעניין: "הוא צריך לעזור לה יותר". 

going all the way

אני יודעת שזה הכי פלצני בארץ ואני הכי שונאת בעולם שמכתיבים לי מה לשמוע, אבל אני באמת ממליצה לקרוא את הפוסט בעודכם מאזינים לזה: 

כשהייתי חיילת היה לי תחביב מוזר: השתוקקתי ממש לנסוע עד הסוף בקווי אוטובוס. לעלות בצורה רנדומלית ולנסוע לאורך נוף מתחלף שאני לא בהכרח מכירה, עד לתחנה האחרונה. או לישון כל הדרך ולהתעורר במקום אחר, בלי שאצטרך לחזור אי פעם.

אין לי ממש הסבר לכמיהה המשונה הזאת. אולי מקורה באוטובוס שמגיע היישר מהתמח"ת המטונפת אל לבה של המושבה הקטנה והמקסימה שלי - לרחוב המקביל לרחוב של ההורים. הקו הזה תמיד נראה לי מופלא, כמו אוטוסטרדה שמגיעה אל פתח הבית (או כמו ה-knight bus של הארי פוטר).

כשהייתי חיילת מרוטה (באופן אובייקטיבי) ומסכנה (בעיני עצמי), בכל פעם שהייתי רואה את האוטובוס הזה חולף על פניי הייתי מתפתה לעלות עליו, לשבת בשמש בחצר של אבא ואמא ולדפוק נפקדות פלילית של ממש. הייתה לי תחושה עמוקה שחוקי הצבא לא חלים בטריטוריה המשפחתית וששום דבר לא יכול לפגוע בי שם.

גרסה אחרת של אותה פנטזיית עריקות הייתה לעלות על קו 24 כך סתם באמצע אלנבי ובאמצע היום, לנסוע עד הסוף ולהגיע לחברה שלי ברמה"ש, שתארח אותי ותציע לי עיר מקלט בביתה רחב הידיים (גם היא הייתה אז חיילת, אבל עובדות מוצקות לא היו חלק מהותי במיוחד בפנטזיה השבוזה הזאת).

ואולי שגעת האוטובוסים שלי צמחה בכלל על רקע ההתמצאות החייתית שנדרשתי להפגין כחיילת במפת התחבורה הציבורית של גוש דן (הייתי מודיעין מהלך, בחיי. ועוד לא היו אז אפליקציות אוטובוסים), שחשפה אותי למחוזות חדשים ובלתי מוכרים. הדבקתי את השותפה שלי דאז בתחב"צת נפוצה והיינו מאתגרות זו את זו בהגעה למחוזות נידחים ולסופי קווים אקזוטיים. חילופי אסמסים בינינו נראו בערך ככה:

- אני במסוף כרמלית!
- הגעתי למסוף בית העלמין בבת ים!
- לא תאמיני, אבל ירדתי מהאוטובוס בקריית חינוך.
- אני באבי האסירים בראשל"צ!!1

ודברים כאלו.

לפעמים היו דברים אקזוטיים יותר, כמו - "אני במכון הפתולוגי באבו כביר!", אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת (מה גם שזה לא סוף של אף קו, למעט בקטע סמלי). 

פרטים אינטימיים

man, נראה לי שיש לי מחסום כתיבה :( אני יושבת מול הדף ופוסלת רעיונות כבר שעה.

לפני כמה פוסטים כתבתי בקצרה על כך שנחשפתי באופן חלקי (לכל קוראי שמכירים אותי - מה נשמע?). החשיפה הביכה אותי עד מאוד. המחשבה על אנשים ממשיים שקוראים את הטקסטים שלי די מבעיתה אותי. לא כי כתבתי לכלוכים ואני חוששת לשמי הטוב, אלא כי אני מתביישת. אלוהים ופמלייתו יודעים אולי מה הסיבה לבושה הזאת, כי תכל'ס אני לא ממש הצלחתי לרדת לשורשיה (וזה בסדר. ייתכן שיש לי כמה נושאים לא פתורים אחרים שהם דחופים יותר. למשל - הסיבה לפוביה שלי מג'וקים, או למה בעצם אני לא אוהבת קטשופ). 

בימים האחרונים, אחרי שסיימתי להתרכז בעצמי ובמבוכה שלי, עברתי לנושאים אגוצנטריים פחות. למשל - איך מרגישים אנשים בחיי שפותחים דף אינטרנט רנדומלי ומגלים בו לתדהמתם תיעוד של אנקדוטות נבחרות מחייהם. תחושה די מחרידה, נכון? גם אם לא מדובר בסיפורים שליליים. קצת כמו טרומן ברבנק שמגלה את הניצבים מחוץ לבית. 

לשניה וחצי חלפה במוחי מחשבה (נוראית! נוראית!) שלעזאזל עם זה - הרי כל הניו-ג'ורנליסטים ובכלל, האנשים שעשו קריירה מלספר על החיים שלהם, מדברים וכותבים על מה שבא להם. ישר קפץ לי לראש הדיאלוג הזה מ"פרטים אינטימיים" של הווארד סטרן (לא ראיתם? תראו. עם כל הדברים הרעים שאפשר לומר על הווארד סטרן, ושתכף אומר בעצמי, זה סרט כיפי):

Howard: I should be talking about my personal life. I've got to get intimate. And every time I feel like I shouldn't say something, maybe I should just say it, just blurt it out, you know? I just got to let things fly. I got to go all the way.

Alison: You didn't go all the way before?

Howard: No. I mean...No. A lot of times, I'm just holding back.

Alison: Then I guess you should go all the way.

אז כן, לשתף את כל העולם ושכנתו החטטנית בפרטים אישיים מחייך, וכתוצאה מכך מחיי האנשים הקרובים אליך, זה מוכר (בחולם). הווארד עשה מזה קריירה, אבל היי - בסרט לא מראים שאליסון לא נשארה איתו בסוף! ובכלל - האם הווארד סטרן הוא האדם שאני רוצה כרול-מודל? כנראה שלא (בכל זאת, שובניסט מגעיל). 

כשהמשכתי לחשוב על כותבים שהולכים על החבל הדק שבין אהדת הקוראים לאינטגריטי מול חברים, עברו לי בראש עוד שניים שמפרסמים במוסף הנקרא ביותר במדינה - דנה ספקטור ורענן שקד (ובכן, אני נתלית באילנות פופולריים). על רענן שקד אין לי הרבה מה לומר כי אני מקפידה לדלג מעל הטורים שלו. הם ממש עושים לי רע. הוא כותב על המשפחה שלו בצורה מיזנתרופית שמנסה להיות שנונה, אבל בעיקר יוצרת תחושה שהבחור ימכור את סבתא שלו בשביל קצת לייקים. האחים שלי ואני תמיד תוהים מה יקרה כשילדיו יגדלו ויקראו את מה שכתב עליהם (האם ידיעות מממנים טיפול פסיכולוגי? במצבו הנוכחי של שוק העיתונות, אני בספק). 

את הטור של ספקטור אני אוהבת, למרות עייפות חומר מסוימת, אבל לא יכולה לגרש ממוחי את המחשבה הטורדנית שבטח מזמזמת אצל כולם - אם היא הייתה חושפת פחות, יכול להיות שזה היה מציל את מערכת היחסים הקודמת שלה? אני מניחה שהתשובה היא לא. יש דברים שאמורים פשוט לקרות ובכלל - לשפוט אישה לפי גירושיה זה הכי חשוך ופטריארכלי מצדי. בכל מקרה, אני סקרנית לדעת איזה עיבוד עוברת אצלה הכתיבה. האם יש נושאים שהם טאבו, או אולי - האם יש טורים שהיא מעבירה לביקורת מוקדמת אצל האנשים הקרובים לה?  

הסיכום שלי עם עצמי הוא לצנזר תכנים רגישים. קודם כל - אף אחד לא משלם לי על הכתיבה פה :P שנית, והפעם ברצינות, האנשים הקרובים לי חשובים לי מדי. אני מקווה שלא אתחיל לשעמם, עם כל מגבלות הצנזורה הללו, אבל יכול מאוד להיות שזה יהיה אתגר משדרג. 

מאוד סופרסטישס

היום הזה ממש, עמוק בתוך סמסטר ב', נגמרו לי המבחנים של סמסטר א'.

הייתי שמחה לספר שנפער ריק עצום בחיי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב זמן פנוי, אבל לצערי זה לא ככה וכבר יש לי כמה קורסים שמלחיצים אותי ורגשות אשם על עצם כתיבת הפוסט :-(

לגבי המבחנים: תמיד ידעתי שאני רדופת אמונות טפלות (יום ללא תחתונים שחורים הוא יום ללא מזל, להזכירכם), אבל בתקופה הנוכחית הייתי סופרסטישס מהרגיל וגם מודעת לכך ביתר שאת. מכיוון שהמנהגים המוזרים שלי הוכיחו את עצמם (קיבלתי ממוצע של חנוני-על, או כמו שהאחים הקטנים שלי מגדירים את זה - ציונים של סקרנל*), החלטתי לחלוק את המדריך המלא לאמונות טפלות בימי המבחנים:

1. למבחן באים בסניקרס** (כלומר וונאבי אולסטאר או נעלי המזל - הסבר בשורה הבאה). 

    >>> עדיף לבוא בנעלי המזל: בפאלו עצומות ומגושמות שזכו כבר לכינוי (לא אני המצאתי) "נעלי צבי הנינג'ה" בזכות הגוונים הירקרקים שהם מתנאות (או מתכערות?) בהם.

2. בערב לפני המבחן אסור ללמוד. רצוי לעשות משהו כיף, מומלץ לראות פרק (אחד לפחות) של סקס אנד דה סיטי.

3. למבחן לא באים עם מעיל - זה מביא מזל רע. אפשר לבוא עם סווטשרט, ז'קט ג'ינס, או הכי טוב - ז'קט ג'ינס מעל סווטשרט (בחיי, הלכתי ככה וזה אפילו היה חמוד). כמובן שהחוק הזה נוסח בראשית תקופת המבחנים, אי-שם לפני חודש, כשעוד לא היה כל כך שרבי.

בלוגרית בלונדינית רנדומלית מדגימה איך מיישמים את זה.
תמונה מכאן: http://totallytessa.com/

4. למבחן אסור להתלבש יפה. עדיף ללבוש בגדי ספורט, כך יש איזשהו סיכוי קלוש ללכת אחרי המבחן לחד"כ ולהזיז קצת את הישבן, שקיבל כבר צורה מדויקת של כיסא מחשב. אם לא מתחשק ללכת לחד"כ אז סתם ללבוש בגדים לא יפים במיוחד, עדיף במראה שכבות***. חותלות, כובעים, חולצות על גבי חולצות - כמה שיותר רנדומלי, יותר טוב.

5. אסור לבוא למבחן עם תיק הגב המפוספס והגנרי שלי - יש להגיע עם תיק צד מבד, כזה של היינס שאין בו חלוקה פנימית בשיט וכל הדברים הולכים בו לאיבוד באופן כאוטי במיוחד. כן, זה לא נוח, אבל עם אמונות טפלות שמוכיחות את עצמן לא מתווכחים.

6. למבחן באים עם בקבוק מים ותפוח. אפשר כמה תמר-מג'הולים במקום התפוח (אין, אין מצב שאני אחשוב על משפט שכולל תמרים ותפוחים ולא אתחיל לזמזם לעצמי בראש ברמי-קליינשטייניות. ואני שונאת את רמי קליינשטיין!). בשנה שעברה אוכל המזל שלי היה סנדוויצ'ים מקפיטריית מדעי החברה, אבל הם לא יושבים בכפיפה אחת עם התוכניות השטחיות שלי (AKA - להיות הכי טובה בעולם בהכל וגם להיות חתיכה הורסת).

* לא יודעים מי הוא סקרנל? שיים און יו. או שאולי פשוט לא התחנכתם על ברכיו השדופות של ערוץ הילדים בימיו הראשונים:

** כתבתי פה פעם על הבעיה שלי עם נעליים שטוחות. אם כך, אני חשה מחוייבת לספר שנפל דבר בישראל ובאחרונה אני הולכת ממש הרבה עם סניקרס שטוחות להפליא. היום אפילו הלכתי עם סניקרס וטייץ ולא התחשק לי לקבור את עצמי במרתפי גילמן מרוב בושה על פולקאותיי השמנמנות.

*** החוק הזה נוסח בעקבות המבחן בלמידה: זה קורס שנחשב נורא קשה והמרצה קצת מכשפה. הייתי נורא לחוצה לקראתו ולכן, לצד לימודים אינטנסיביים, גם ראיתי FAME כדי להירגע. כתוצאה מכך הגעתי למבחן תחת ההשפעה האופנתית המפוקפקת של קוקו ולירוי, מה שהתבטא בחותלות ועוד כלמיני דברים מביכים. אבל קיבלתי 94, אז החלטתי לבלוע את המבוכה ולדבוק בקו האנטי-אופנתי הזה גם במבחנים הבאים.

ולסיום - הקלישאה המתבקשת מהכותרת של הפוסט. סופ"ש נעים ומלא בחתולים שחורים, נעליים הפוכות וחמסה-חמסה-שום-בצל. שיהיה במזל. 

זיכרון סנסורי - הומאז' לכבש השישה עשר

כשמריחים שמפו קרליין 10 - מרגישים בתיכון

כשמריחים סבון הוואי (מוצק) - מרגישים בבית של אבא ואמא

כשמריחים נפטלין וניקיון - מרגישים אצל סבתא

כששומעים את אינקובאס - חושבים על החבר מהתיכון (חוץ מהעובדה שזה הדיסק היחיד שהיה לו באוטו, הם גם שרים באופן מתרגש, כאילו-קשוח ומלא פאתוס - בדיוק כמו זוגיות של תיכוניסטים)

כשמריחים שניצל ואורז עם בצל מטוגן - מרגישים שישי בצהריים

כשמריחים מלח וקוקוס - מרגישים בקיץ

כשמריחים סנדביץ' עם ביצה קשה - מרגישים בטיול

כשמריחים קלמנטינות - מרגישים בבית ספר
כששומעים היהודים - חושבים על החברה הפריקית שהייתה לך מזמן, בחטיבה, ומעניין איפה היא היום ואם עוד יש לה שיער ורוד.

(אח שלי הסב לא מזמן את תשומת לבי לזה שתום פטרובר שר עם ררררר מתגלגלת, כאילו הוא איזה אריק לביא).

כשמריחים אלכוהול שנשפך לפני כמה שעות וכבר הפך דביק - מרגישים בקו 18 של דן

כשמריחים סמרטוט רצפה מטונף - מרגישים בצבא

כשמריחים מרכך כביסה - ישר מרגישים יותר טוב

כששומעים את all of my love - נזכרים ביום האחרון במחנה קיץ, איך ישבת על איזה מבנה צופי והתפלשת בעייפות המתוקה והנהדרת של הרגע אחרי שהחניכים הלכו הביתה, כשכל מה שנשאר הוא פירוק סנדות ואחריו כמה שבועות של בטלה תיכוניסטית. ואז נזכרים איך כמה שעות אחר כך, כשהגעת בעצמך הביתה, לרגע לא זיהית כלום (בסך הכל תשעה ימים ביער ותראי מה קרה לך!) ואיזה כיף היה להתרחץ שוב כמו בנאדם, להתמרח בקרמים ולהרגיש שאת נורא משקיעה בעצמך, בעצם.

אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית

longing

אני אוהבת להתגעגע. געגועים מבחינתי הם כמו שירים של הביטלס - משהו שלא מנסה להתחכם, אבל תמיד נחמד לחזור אליו. שהוא קצת מתוק, קצת עצוב והרבה מרגיע.

• אני מתגעגעת לתקופה שבה היה אפשר לצאת בערב בלי לקחת שעה מראש כדי לתכנן מה ללבוש ואיך להתאפר.
• אני מתגעגעת לזמן שבו לצאת בשישי בערב היה מגניב, ולא משהו שמתנשאים עליו בטענה ש"כל הסחים והערסים יוצאים".
• אני מתגעגעת לתקופה שבה היה באמת מה לקרוא במוספי סוף שבוע.
• מתגעגעת לתקופה שהיה באמת מה לשמוע בגלגלצ.
• **מתגעגעת לתקופה שבה הצלחתי באמת לשמור על אכילה נכונה ולהימנע משטויות.** (לא באמת. הייתי די פסיכית אז)
• מתגעגעת לתקופה שבה אני וכל חבריי היינו תמימים וחמודים, ולא חבורת יאפים מדושנים.
• מתגעגעת לתקופה שבה לא הייתי בלחץ.
• מתגעגעת לתקופה שהיה אפשר לצאת בספונטניות, בערב רנדומלי באמצע השבוע, למסעדה בתל אביב, בלי צורך להזמין מקום מראש.
• מתגעגעת לתקופה שעשיתי שופינג בלב שלם ובמלוא החשק, בלי להתחשבן עם עצמי כל הזמן.
• מתגעגעת לתקופה שבה היה אפשר למצוא סלט במחיר נורמלי בבית קפה.

בקיצור, אני מתגעגעת לדברים שלא היו ולא נבראו מעולם. הרי תמיד לקח לי שעות להתארגן ליציאה, מוספי סופ"ש מאז ומעולם היו גרועים וצהובים ואני חושבת שמאז החרם שעשו עליי בגן טרום חובה אני מגדירה את עצמי כלחוצה. בקיצור, שום דבר לא באמת משתנה, רק הפרספקטיבה ופרצי הנוסטלגיה החמימים, שמזנקים אצלי לרמות גבוהות במיוחד בעונות מעבר, כשהשמש שוקעת ובמוצ"ש.

the commitments 2.0

קודם כל, הפסקול האולטימטיבי לפוסט שכזה:

אני חושבת שאין מישהו שלא התחיל בילדותו את שנת הלימודים כשהוא נודר שלל נדרים ומבטיח לעצמו הבטחות מהבטחות שונות - אתם יודעים, מז'אנר ה"השנה אשמור תמיד על שוליים במחברת", "השנה לא אדחה עבודות להגשה לדקה ה-90", "השנה אחזיר לפרחות שיורדות עליי".. דברים כאלו.

האמת שגיבוש הרשימה הדמיונית הזאת (ריטואל שנעשה בילדותי בדרך כלל על רקע ניחוח עז של גויאבות וקלמנטינות) היה אחד הדברים האהובים עליי בפתיחת השנה. הוא נתן לי תחושה של עתיד ורוד ומבטיח וריכך את הבאסה שבחזרה לשגרה.

בעוד שבועיים בדיוק אני חוזרת לאוניברסיטה. לא חשבתי שאתבאס מזה, כי השנה באמת הייתה מעניינת, אבל החופש היה מוצלח ומשכר וממש לא בא לי שייגמר. לכן, כדי לדרבן את עצמי החלטתי לעשות רשימת הבטחות לשנה החדשה הבאה עליי לטובה:

1. השנה אתמרח בקרמי גוף ולא אשאיר את אוסף הקרמים שלי להעלות אבק כשהוא זנוח לעייפה

היי, יש פה פחות משחשבתי. אתגר מתקבל על הדעת בהחלט

2. השנה אקנה פחות איפור (ואקנה פחות בכלל) אבל אנצל אותו יותר

3. השנה אכין לעצמי אוכל ולא אתפתה לקפיטריות, לא משנה עד כמה הסנדביצ'ים שלהן מפנקים

4. השנה אקפיד ללכת לחדר כושר (האמת שבשנה שעברה התמדתי די יפה. אז רק להמשיך ככה)

5. השנה אקפיד לנקות את הבית לעתים תכופות יותר

ומן הצד השני - 

6. השנה אהיה סלחנית ולא אחרפן את עצמי בכל פעם שאני לא מצליחה להיות מושלמת בכל תחומי החיים

ממשיכים בהבטחות - 

7. השנה אתלבש יפה ולא אדרדר לכלמיני סחבות-ענק שנראות לי מטשטשות ירכיים (ובעצם משמינות להחריד)

8. השנה אשתדל למיין ניירת ולא אכנע להררי המכתבים הביורוקרטים

9. השנה אשמע יותר מוזיקה, בפרט דברים חדשים, ולא אתקע על אותם זפלינים-בואיים-טירקסים נושנים וחרושים

10. החופש הזה היה נורא כיף וספונטני - נסיעות לטיז-א-לוך, פגישות עם חברים, ביקורים משפחתיים, סרטים, פסטיבלים, מוזיקה... השנה אנסה לעשות גם כיף, לא רק לחרוש, ואשתדל לנפץ את הקו הדמיוני הזה שמתחתי בין החופש - שבו נהנים מהחיים, לבין הלימודים - שבהם מתחפרים בספרים ומשחקים אותה קדושים מעונים.

11. השנה אהיה אופטימית ואפסיק לפחד מהעתיד הלא ידוע
12. השנה אסתובב באופן קבוע עם מחברת לתיעוד רעיונות

>> לפוסט הקודם - הקומיטמנטס 1.0

דברים שאותי משמחים

אני חושבת שזו הכותרת הכי פחות מקורית שהייתה לי עד כה, ולכן אסביר: אלו לא סתם דברים שמשמחים אותי, אלא הנאות חיים די פשוטות שעושות לי כיף עמוק-עמוק בלב ואפילו (מביך לומר) קצת מרגשות אותי, לא משנה כמה פעמים חוויתי אותן. לפעמים נדמה לי שנהניתי מהן גם באיזה גלגול קודם ולכן הם מקנות לי כזאת התרוממות רוח עילאית.

חשוב לציין: את הפוסט כתבתי במחברת לפני השינה, כדי שהרעיונות לא יברחו, ועכשיו אני מעלה אותו לרשת. אף פעם לא עשיתי את המעבר הזה קודם.

חשוב לציין 2: יש עוד הרבה דברים שמשמחים אותי. אפשר לראות את זה כרשימה מדגמית בלבד.

1. לעבור בטיב טעם בערב אחרי העבודה ולקנות אוכל שעושה מצב רוח טוב. 

(אוכל שעושה מצב רוח טוב: סלמון מעושן, עגבניות שרי-תמר קטנטנות, מלפפונים כבושים קטנים ומכוערים בצנצנת זכוכית גדולה, סלט חצילים רומני ולחם שיפון כהה ודחוס).

2. יום חמישי אחר הצהריים - שעת האפשרויות הבלתי מוגבלות. כל סוף השבוע פרוש בפניך והוא אפילו עוד לא התחיל לאזול. אפשר לתכנן כל דבר שבעולם, בערך, ולקוות לטוב ביותר.

3. ללכת ברחוב עמוס (אלנבי, נגיד) בחמישי אחה"צ/שישי בבוקר ולהרגיש חלק מנחיל האדם המתלהב, מתרגש, קונה ובונה מגדלים פורחים באוויר ליומיים וקצת של חופש שעומדים לפניו.

4. לנצל את דיל הקמצנים-אך-נהנתנים האולטימטיבי ולשבת עם חברה (או עם ה-חבר) בלחם ארז של אבן גבירול (1+1 על כל התפריט, המוצלח במפתיע, החל משש בערב). לעבור אחר כך לקפה נונה הסמוך (50% על כל האלכוהול בימים אי-זוגיים). טוב, זו לא הנאה מז'אנר התרוממות הרוח, אבל היא בהחלט מספקת.

5. לצעוד בערב טיפ-טיפה קריר על רחוב החשמונאים (עדיף מכיוון מנחם בגין אל קרליבך, ככה העיר מתגלה בפניך מבין הפיח) ולעבור ליד "לחמים", רק כדי למלא את הריאות בניחוח חמים ומנחם של קפה ולחמניות שוקולד טריות.

יש לי סיפור קטן וחסר פואנטה על לחמניות השוקולד של לחמים, אולי בהזדמנות אספר אותו

6. לקבל ספרי בישול ממש שווים ומצולמים לעילא במתנה. לקרוא אותם במיטה, או בזמן האוכל. לתכנן שבכל שבוע תכיני משהו מתוכם ותקחי ללימודים. לקוות שזה יתגשם.

7. לקרוא ספר (איכותי או סתם קיטשי ומתקתק) ולייבב בלי שליטה בקטעים העצובים (האמן ומרגריטה - פרק אחרון, סיפורה של ליסי - כשסקוט מת, אשתו של הנוסע בזמן - קבוצה מכובדת של פרקים אחרונים, צל הימים - אותו כנ"ל).

8. לקרוא ספר ילדים קסום ומוזר במיוחד (בפעם המיליון), להרגיש התרוממות רוח עילאית ולהיזכר שזה ממש לא רק ספר ילדים (למשל: הטירה הנעה של דיאנה ווין ג'ונס, הטירה הקסומה של אדית נסביט, גן החצות של טום של פיליפה פירס).

מתוך "הטירה הקסומה", באחד הפרקים הכי משונים ונהדרים שם.
מומלץ ללחוץ להגדלה, אלו איורים נהדרים

יום בחיי (בתמונות)

מאז שהארץ הטילו את חומת התשלום שלהם, גיליתי את העולם המופלא של מדור הבלוגים של האתר (שנותר פתוח גם לפשוטי העם נטולי המנוי). טוב, אולי לא כזה מופלא, אבל יש שם כמה שדי שווה לעקוב אחריהם.

במיוחד אני אוהבת את הבלוג של סיון קלינגבייל, שבו היא מארחת מדי יום אדם אחר, שמתעד בתמונות יממה אחת בחייו. מצד אחד, זה אולי מציצני. מצד שני, זה ממש לא האח הגדול. להיפך - זה מרגיש לי כמו אחד המקומות הבודדים ברשת שדי חופשי מאינטרסים ופרובוקציות צהובות. סתם אנשים רגילים מתעדים את עצמם. מפתיע עד כמה שזה יכול לעניין. מרגיש קצת כמו ללכת עם ההורים לעבודה.

בשבוע שעבר חשבתי על זה, והחלטתי שחבר שלי הוא חומר אנושי מצוין לבלוג ההוא. הוא פשוט עושה המון דברים - לומד, עובד, מנגן במלאנתלפים הרכבים. באותה נשימה הגעתי למסקנה שאני כנראה לא חומר מתאים ל"יום בחיי" - עד כמה אפשר לתעד יום של אוניברסיטה-חדר כושר-קריאת מאמרים-הכנת שיעורים? הטוקבקיסטים היו קוטלים אותי וקוראים לי פרזיטית :P

ולכן, החלטתי לעשות לעצמי פרויקט שכזה כאן, במגרש הביתי שלי. אמנם נגמרה לי הסוללה באמצע היום, אבל זה מה שהספקתי:

בוקר. כוס קפה ראשונה, או שנייה.
ברקע: מחשבון, יומן, מחורר וסטטיסטיקות קוראים של הבלוג

אני עוד לא סגורה על טיב מזג האוויר העונה, ונראה גם שהוא עצמו לא.
מה שכן, הטלפון שלי עדיין משוכנע שאני מטיילת לי ברחבי נורבגיה וזו ברירת המחדל שלו

אמנם אני לא גרה בכרם התימנים, אבל התחזית שם מהימנה מספיק בשבילי
(ובטח יותר משקפת ממזג האוויר באוסלו)

חדי העין בטח שמו לב לשעה המפנקת שבה התעוררתי. גילוי נאות: עשיתי בשבוע שעבר מעשה שלא ייעשה, והברזתי מההרצאה הראשונה מסיבות השמורות במערכת. בדרך כלל אני מתעוררת ברבע לשבע.

החלטות חשובות על הבוקר: גופיה לבנה עם פסים, או חולצה שחורה?
בסוף בחרתי בשחורה, בזמן האחרון יותר נוח לי בשחורים (אולי זו סוג של הזדהות עם לפיד)

כשיש זמן בבוקר ואין לחץ להגיע עד שמונה להרצאה,
אפשר ללכת לתחנה קצת יותר רחוקה וליהנות משלט התחבור"צ. ומהגרפיטי החינני שלו

יש! הספקתי את 289 האגדי והמהיר!
עכשיו אני רק צריכה למצוא מה לעשות עם עצמי בכל הזמן הרב שיהיה לי עד לתחילת ההרצאה

תמיד מקסים אותי שיש גשר בתוך האוניברסיטה.
בכלל, יש לי חולשה לגשרים ולמבני בטון ברוטליסטיים

וואו, השעה כבר 15:00 ואני כבר על 274 בדרך לעבודה.
גם פה ממש ריק. החיים שלי דבש

מבט מהדרך אל שדרת המגדלים שפותחת את הכניסה אל מרכז תל אביב.
נראה כאילו רגע אחד הם לא היו שם, ובן לילה הם צצו כמו פטריות

ופה, פחות או יותר, נגמרה לי הסוללה. תצטרכו להאמין לי שהיום ההוא נגמר בחצות ולא בשלוש ומשהו בצהריים. יצא קצת לא מעניין, הא? מזל שאני לא מככבת באף כתבה בהארץ :)

הבנות הנכונות + שיר לסוף השבוע

נפגשנו לראשונה בצבא, מלאות חששות כרימון ולהוטות להצליח. אחרי כמה שבועות התברר מי החנונית האמיתית שנכנסת למערבולת לחצים ושוכחת את עצמה והעולם (אני) ומי הן אלו שזוכרות לשים את עצמן במרכז ולהתקדם יותר בנחת, כשהן מרססות סביבן ענני פלרטוט וקסם אישי. לא כולם התלהבו מהקסמים הללו, אבל בסוף זה עבד להן.

וככה עבר השירות. אני קצת הפשרתי עם הזמן, אבל לא הגעתי לשום מקום מיוחד. בדיעבד, אני חושבת שהן זכו ליותר הערכה וגם הצליחו יותר. ככה זה, קל יותר לחבב ולקדם אנשים נחמדים שיש להם זמן לשבת לקפה ושאינם פקעת עצבים טרוטת עיניים.

אחרי הצבא הלכתי לעבוד בעבודה אפרורית קצת, שנשמעה לי כמו הימור בטוח. הייתי בכמה ראיונות שונים וידעתי שבמקום ההוא ירצו אותי, אז העדפתי ישר להתמקם. אחת הסיבות להתמסדות המהירה הייתה החשש מפני השאלה "נו.. איפה את היום?". רציתי תשובה מוכנה לשליפה מהשרוול. להראות לכולם שאני מבוקשת, ולא נמקה בבית בחוסר מעש.

הבנות הנכונות היו פחות לחוצות על עבודה. לא הייתה להן בעיה להתבטל, ולהפוך את זה לדבר הכי נכון שיש. כמו איזו הולי גולייטלי דקדנטית-אך-קלאסית. אלו מהן שעבדו בדברים פחות נחשבים, כמו חנויות בגדים, בתי קפה או פאבים, ידעו למכור את זה כעבודה הכי "נכונה".

בשלב מסוים עזבתי את העבודה האפרורית ההיא ועברתי לעבוד במקום נחשב יותר. לא הטופ של הטופ, אבל גם הפעם חששתי למצוא את עצמי בלי עבודה (לא ברור למה, בעצם) והלכתי על אחת האפשרויות הברורות שהיו לי ביד. הבנות הנכונות עבדו פה, עבדו שם, ובסוף התמקמו במקומות לא רעים בכלל, שלא לומר טובים יותר ממני. מה שבטוח - זוהרים יותר.

אין זוהר יותר מקו רקיע ורוד משובץ כוכבים

אנחנו לא בקשר יומיומי. יותר חברות-פייסבוק (וגם אינסטגרם, קצת מביך להודות). באמצעות הפגישות החטופות שלנו באי-אלו אירועים חברתיים, וגם דרך הרשתות החברתיות, אני לומדת מה קורה איתן בימים אלו. בהתחלה צחקתי עליהן בלב (ועם חבר שלי), וגיחכתי על הניסיונות הבלתי נלאים שלהן להיות it girls, אבל fake it until you make it זו טכניקה שתמיד מצליחה. צריך רק להתמיד.

כרגע, נראה לי שהחיים שלהן פוטוגניים להחריד. כשאני מדפיסה שאלות בסטטיסטיקה לקראת התרגול של מחר, הן יוצאות לאפריקה (מקום ששמעתי עליו אך ורק דרך פרופילי הפייסבוק של אנשים מגניבים ממני). כשאני אוכלת בקפיטריה של בנין נפתלי, הן אוכלות בפורט סעיד (מקום נורא. אבל זו לא הנקודה כרגע).

בקיצור - הן יוצאות למקומות הנכונים, מסתובבות עם האנשים הנכונים, נראות תמיד נהדר ומדברות על המינוס בבנק בקלילות פוטוגנית, כאילו הן הכלאה בין קארין ארד, דנה ספקטור ועירית לינור של לפני 15 שנה. זה לא שאני לא מרוצה מהחיים שלי (כלומר.. אני תמיד שיפוטית כלפי עצמי, אבל זה משהו שצריך לפתוח בהזדמנות אחרת), אבל כשאני נתקלת בהן - וירטואלית או מוחשית - אני מרגישה ששגרת הלימודים-חדר כושר-שיעורים-קצת עבודה-קצת חברים-כמה שיותר ספרים שלי היא דלוחה ומתאימה יותר לאישה בגיל העמידה.

אני יודעת שלפייסבוק ולאינסטגרם מעלים רק את הרגעים הכי פוטוגניים של החיים. אני מודעת לזה שאירועים רבי משתתפים הם למעשה אירוע יח"צ עצמי עבור כל אחד מהנוכחים. אני מזכירה לעצמי שאני לומדת, ומשקיעה לא מעט זמן בכך, והן לא ממש. והכי אני יודעת, שלצאת לכל המקומות הנכונים זו כניעה למכונות יח"צ משומנות ולמוסכמות שמישהו אחר קבע, וששיווק עצמי בלתי פוסק מחפה על ריק פנימי עמוק ואפל. כבר אמרו לפני שהחופש האמיתי הוא לבחור במה שמתאים לך. אבל כשאני פוגשת את הבנות ההן, אני מרגישה שאולי גם אני לא מבצעת ממש בחירה אותנטית, אלא נכנעת לאיזה שהן דוֹגמות שהכתבתי לעצמי אי שם.
-------------------
בשבוע שעבר אח שלי גילה את הבלוג. סיפרתי לו על הסמית' ווסטרנס, והוא הלך לגגל אותם בעברית. ידעתי שאני אחת התוצאות הבודדות שמופיעות כשמחפשים אותם בגוגל, אבל לא חשבתי שיקרה משהו (לפחות לא בגזרה הזאת. חששתי יותר שחברים מהלימודים ימצאו אותי). באמצע משמרת קיבלתי ממנו אסמס שהקפיץ לי את הדופק לקצב-שיא. התפדחתי קצת, חשבתי אפילו להפסיק לכתוב, אבל החלטתי שלא. מעניין אם הוא עוד קורא פה.
-------------------
אם תשמעו רק שיר אחד בסוף השבוע, אולי כדאי שתשמעו את זה:

קיטש? אולי. אבל אתמול, בדרך חזרה מהאוניברסיטה, כל כך נהניתי לשמוע את האלבום הזה. אני מתה על קולות הרקע שלהם. ויש גם קליפ ניינטיז למהדרין.

strange days

כבר מזמן חשבתי להעלות לכאן פוסט מוזרויות. גם בעקבות בקשה נלהבת של ספי לאחר הפוסט הזה, וגם כי אני יודעת שפוסטים בנקודות הם פופולריים מאוד (קלים לעיכול ושופעי מידע).

• כשהייתי קטנה ניהלתי יומן שחלק ניכר ממנו הוקדש ל"משטרת האופנה" במסיבות כתה, עם פירוט מדוקדק של מה לבשו כולם וביקורת מנומקת.
• כשאני עורכת טקסטים אני נוטה להמהם אותם לעצמי באינטונציות שונות. גם כשאני מוקפת אנשים.
• יש לי חיבה בלתי מוסברת למאכלים סופר-חמוצים. כל סוגי הכבושים (גם המוזרים), חומץ בלסמי בשפע וגם חומץ רגיל. אני מנסה לאזן את זה, כי בסוף זה יביא עלי את סופי.
• אני מתה על רטבים וסלטים. טחינה, פסטו, צ'ימיצ'ורי, מטבוחה - הכל משמח אותי (חוץ מרטבים וסלטים מבוססי מיונז או קטשופ).
• יש לי גם חיבה בלתי מוסברת לשיבושי מילים. ואצלי במשפחה מצטיינים בשיבושים, למרבה השמחה.
• כשהייתי קטנה ממש פחדתי מג'וליאן שגרן (אולי זה בעצם לא מוזר. הוא התחזה לילד במסיבת גן, לא דיבר והיה גבוה ותמהוני. יש סיבה לא לפחד?)

• כשהייתי קטנה רציתי להיות נהג (לא נהגת) של אוטו זבל. אחר כך התפשרתי, והחלטתי להיות שוער כדורגל.
• כשהייתי קטנה פחדתי מבדיקות דם ואף ברחתי לא פעם מקופת החולים (עד כאן לא מוזר). אני קצת מפחדת מבדיקות דם עד עצם היום הזה, אבל עושה אותן בדבקות מדי שלושה חודשים. בשנים האחרונות לא נרשמו הימלטויות מחדר האחות.
• יש לי פוביה קיצונית מג'וקים, שגם כתבתי עליה פה. היא גורמת לי לעשות דברים מפגרים כמו לא לתלות כביסה בקיץ בלילה, לשבת בקיץ עם חלונות סגורים (ויש לי בריזה מעלפת בדירה) ולדמיין ג'וקים בכל מקום.
• אני אוהבת לאכול כמעט הכל, חוץ מגפילטע פיש, מיונז וקטשופ (ורוטב אלף האיים, שהוא בנם הלא חוקי של האחרונים). בשנות ביה"ס היסודי העליזות רק ריח של קטשופ היה גורם לי להקיא.
• אני פרפקציוניסטית בצורה קיצונית, שונאת נורא שאחרים מצליחים יותר ממני ומחפשת בסתר יריבים להתחרות בהם. בסימולציית הפסיכומטרי הראשונה שלי נכנסתי ללחץ מטורף של להספיק מהר, כי הבחור שישב לידי חלף ביעף על פני הפרקים ולא יכולתי להרשות לעצמי את ההשפלה שכרוכה בלצאת אחריו ולשמוע אותו מספר כמה קל היה. כמובן שכל התרחיש הזה היה פרי דמיוני - התברר לי שהוא פשוט לא ידע כלום.
• כשאני ממש ממש ממש בהיסטריה (משהו שכבר לא קרה לי הרבה זמן, לשמחתי) ומרגישה שאני מוצפת מכל הכיוונים בדברים שעלי לעשות, אני ממש מרגישה קולות פנימיים בתוכי שמלחיצים אותי עוד יותר עם הוראות סותרות.
• עד השנה בערך, הלכתי רק עם תחתונים שחורים מתוך אמונה עיוורת שיום ללא תחתונים שחורים הוא יום נטול מזל. כשהייתי בתיכון החוק היה קשוח יותר - יום ללא פריט שחור כלשהו הוא יום חסר מזל.
• עד לפני כמה שנים הייתי משוכנעת שהלוק שהכי הכי מתאים לי בעולם הוא לוק הספייס-גירל: חצאית מיני ונעלי בפאלו (או פלטפורמה גסה אחרת בסגנון) שיצרו אשליית רגלים ארוכות. אני שמחה שזה עבר.

לא בדיוק, אבל בערך (ובלי גרביים עד הברך)

• אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא שמכרי וחברי יגלו את הבלוג. פעם אפילו חלמתי על זה בלילה.
• אני מאוד אוהבת לקרוא ספרי בישול (ובשנים האחרונות גם בלוגי בישול). אם אני קוראת אותם תוך כדי אכילה, מדובר בחגיגה כפולה. (במחשבה שנייה, זה לא כל כך מוזר).
• וידוי מביך: בפעמים הראשונות שראיתי "ביג דאדי", בכיתי.

הוא כזה חמוד! ואז רוצים לקחת אותו.. ואז בכיתי

אני, גיבורת-על

אתחיל מהבוטום-ליין: הצלחתי לשלוט בסאונד בכוח המחשבה.

עכשיו לפרטים הקטנים:
כסטודנטית לפסיכולוגיה מן השורה אני מחויבת להשתתף באינספור ניסויים (15 שעות קרדיט, אם לדייק) לטובת המדע ונפש האדם בכלל, והפקולטה לפסיכולוגיה בתל אביב בפרט.

בתחילה זה נשמע לי קצת פישי - ישר חשבתי על "אש זרה" של סטיבן קינג (קיצור תולדות הספר למי שלא קרא: מסע בריחה פרנואידי ומוטרף של אב ובתו מרשות ביון עלומת שם, בעקבות ניסוי בסמי הזיה), אבל המטלה התבררה כמשמימה למדי ונטולת סיכונים מרגשים - פה מילוי שאלונים על יחסיי עם בני המשפחה, שם זיהוי מילים מתחלפות בקצב הולך וגובר וכו'.

אתמול, בפעם הראשונה, השתתפתי במשהו מיוחד באמת. הוא אמנם כלל כמויות עתק של ג'לי אלקטרוליטי מגעיל שהוזלפו על השיער שלי (בדיקת EEG. ידעתי למה אני באה), אבל השורה התחתונה הייתה שהצלחתי בכוח המחשבה שלי לשלוט בעוצמה של מוזיקה(!)

בחיי, הרגשתי כאילו מקומי הוא לא בבניין נפתלי, אלא באקדמיה של פרופ' אקסבייר. מה שיותר מגניב - הצלחתי לעשות את זה בצורה באמת יוצאת דופן. החוקרים אפילו הזמינו אותי לניסוי המשך בזכות הצלחתי המסחררת. חבר שלי חושב שבניסוי הבא יצרפו אותי למוסד. עכשיו אני תוהה אם המוזיקה באמת נחלשה בצורה אובייקטיבית, או רק בתוך הראש שלי. (עדכון: דיברתי עם החוקר. המוזיקה בהחלט נחלשה).

כשדורין פרנקפורט שוחחה עם סבתא שלי

לפני הניסוי הרמתי טלפון לסבתא שלי. סתם, הייתה לי חצי שעה פנויה ואני באמת לא מדברת מספיק עם סבתא (איזו? שתיהן).

כמו נכדה לא טובה, במהלך השיחה עלעלתי לי באפליקציה של "הארץ" באנדרואיד, והנקמה לא אחרה לבוא - נכנסתי לידיעה שסקרה את הקולקציה של דורין פרנקפורט בשבוע האופנה ופתאום - בלי שום אזהרה - התחילה לרוץ איזו כתבת וידאו שלא הצלחתי לעצור בשום אופן.

משום שדיברתי עם סבתא באותו הטלפון, התוצאה הקצת מגוחכת הייתה שדורין פרנקפורט התחילה לדבר עם סבתא שלי וממש סירבה להרפות. קרציה, הדורין הזאת.

ועוד שניים וחצי דברים על שבוע האופנה

• כוחו של היחצ. איך גינדי האלו הצליחו לעשות לעצמם כזה מהפך תדמיתי?..
• אני עובדת מטר משם ושומעת מדי ערב את קולות הגלאם. קצת תלוש, אבל חביב
• יכול להיות שדורית בר אור היא הרונית אלקבץ החדשה? לאן אלקבץ נעלמה בכלל? הכי מתאים לה לדפוק הופעה אקסטרווגנטית באירועים כאלו.

וואו, יש כתבה עלי!

טוב, נו, אולי זה פשוט ראיון עם הרמן ווק (המחבר של "מרג'ורי מורנינגסטאר"), אבל יש שם איזו פסקה וחצי על מרג'ורי (האמיתית, לא אני), כולל התייחסות שלו עצמו אליה (הוא חושב שהיא כבר לא רלוונטית בימינו)

http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.1872755

מדהים שהוא עוד בחיים וגם מדהים שכזה סבאון, שכתב ספר מסוקס כמו "המרד על הקיין", הוציא תחת ידיו רומן בנות כמו מרג'ורי.

-------------

היום בדרך ללימודים היה ברדיו את 50 ways to leave your lover. איך נהניתי. לפעמים זה בדיוק מה שאני צריכה לשמוע על הבוקר - שום דבר קשוח שיטעין אותי באנרגיות (או אגרסיות), סתם שיר פיל-גוד כזה.

ועכשיו - להתרחץ, לפתור עוד כמה שאלות בפסיכולוגיה פיזיולוגית וללכת להשלים שעות שינה. בהצלחה לי.

אני בחיים, בחיי

• פשוט - הייתה לי יומולדת (ויש לי המוןןן בגדים חדשים)

זו רק טעימה חלקית, וזה נראה פי מיליון יותר שווה במציאות

• עשיתי מלא כיף ביומולדת (אכלתי נהדר ופרגנתי לעצמי מסאז' פשוט מעולה שחלמתי עליו שנתיים בערך)
• טסתי לחו"ל
• אני טסה שוב בקרוב מאוד (ליעד אחר) - וזו עוד טעימה: (איך פחדתי מהגבירה קרה כשהייתי קטנה!)

• עוד שנייה וחצי אני מתחילה ללמוד (ומלאה בתהיות קיומיות בעניין)
• ובינתיים - מקום העבודה שלי מתפרק קצת (ואני מתה לכתוב על זה, אבל חוששת למשרתי)

אחת, שתיים, שלוש, ארבע.

לספר? לא לספר? לָמה? למי?

כמו מטוטלת שחוזרת שוב ושוב על אותן פעימות, כך אני מתלבטת שוב ושוב אם לספר על הבלוג. למי למשל? לפסיכולוגית שלי. כבר כתבתי על זה קודם, אבל מאז לא נפגשתי איתה ולקראת הפגישה הקרובה התהיות עולות וצפות. האם יש לו חשיבות טיפולית? אני מניחה שכן. נראה לי שלכל גורם יש חשיבות, אבל אני מניחה שאפשר גם בלעדיו. זה לא איזה שלד בארון.

-- אגב פסיכולוגית: אם ממש הייתי חיה בסרט (ואני רק קצת, בינתיים), מעניין אם הייתי מגדירה אותה כ-my therapist או my shrink. יש הבדל תהומי בין הדברים, שעוד לא הצלחתי לרדת לעומקו --

הרי אפשר להשאיר משהו לעצמי - במיוחד כשאני לא יודעת בדיוק כיצד להגדיר את אותו "משהו". אלטר אגו? (מה שמוביל למחשבה - האם דייויד בואי דיבר עם הפסיכולוג שלו על זיגי סטארדאסט? אני מניחה שכן, בשלב כל שהוא בחייו), או שאולי מדובר ביומן? ואולי סתם תרגיל כתיבה שהפך להיות קצת יותר "חלק ממני" עם הזמן (וחלק ממני מטפח תקווה סודית ומטופשת - שאוכל לכתוב ככה למחייתי, יום אחד).

כל זה מוביל (ובעצם, כרוך) במחשבה נוספת - האם לספר לחבר שלי על הבלוג? אני חושבת שהוא יודע, קצת. פעם הוא נתקל בו, בשלב די ראשוני (של הבלוג, ונראה לי שגם של הקשר). אני לא נידבתי יותר מדי הסברים (התפדחתי) ומאז הנושא לא עלה. אולי נשכח. כשאני חושבת בצורה צלולה ומפוכחת אני מבינה שאין לי במה להתבייש, אבל משהו בכל זאת עוצר בעדי לבדוק תגובות ו/או לכתוב מול עיניו. 

לפעמים בא לי לחשוף את הבלוג לעיני כל על מנת להוכיח לאנשים שאני כותבת טוב יותר מהם. לתת איזו אסמכתא רשמית לעניין ולא סתם להצטנף לי בצד בגאווה חצי-מוסתרת, בעוד כלמיני גרפומנים מחרטטים חרטוטים-על גבי-חרטוטים (וזוכים לפידבקים נלהבים שלא בצדק - לדעתי) בפיד הפייסבוק שלי.

Phobia Buffay

ביקורים מעליבים. כולם אוהבים טבלאות וסטטיסטיקות, מספרים יבשים שמסכמים סלידות, העדפות ודפוסי התנהגות. אני די משוכנעת בזה. זו הסיבה שהכנסתי לבלוג מערכת סטטיסטיקות חיצונית (נוסף על זאת שממשק "בלוגר" מציע). אני לא ממש ספצית באופן השימוש בה, אבל אני נהנית לעלעל בה מדי פעם.

לדאבוני, גיליתי כך שמרבית המבקרים בבלוג (למעלה מ-55 אחוזים) שוהים בו זמן ממוצע של פחות מחמש שניות. אמנם פלח המבקרים הבא בגודלו (יותר מרבע) הוא של גולשים ששוהים כאן יותר משעה, מה שמחמיא לי מאוד, אבל עדיין - הרפרוף הקצרצר בן חמש השניות משונה ומוזר בעיניי, במיוחד בשל העובדה ש-91.8 מהמבקרים הם ישראלים. נכנסתם, לא תציצו? אני הייתי מציצה.

למה אני מפחדת מג'וקים. הקיץ מגיע ונתקלתי כבר בשניים - אחד (ענק!) בחדר המדרגות, מזל שהייתי מלווה בחבר שלי שהרג אותו לקול מצהלותיי, השני גדול למדי ובעל גוון ג'ינג'י, שקידם את פניי סתם ככה ברחוב.

יש לי פוביה מטורפת מג'וקים, נראה לי שהיא רק מחמירה עם השנים. בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי פתחתי את העניין (חשבתי לעצמי שזו היערכות חיונית לקראת הקיץ, כמו מריטת שיערות מהרגליים או רכישת בגד ים), אבל פשוט לא הצלחתי להסביר למה אני כל כך מפחדת. (היא אמרה שזה הגיוני - ככה זה עם פוביות). אני חושבת על זה הרבה ומנסה להסביר לעצמי, כי אי-ידיעה מגבירה את הפחד. אני מקווה שברגע שאבין ממה זה נובע, אצליח לשלוט בזה.

אז למה אני מפחדת? כי הם חלקלקים, מקרקשים ובעלי מחושים. כי הם נמצאים איפה שבני אדם נמצאים, וניזונים מזוהמה. כי מרגיש לי כאילו הם נמצאים בעצם בכל מקום, ואני פשוט לא שמה לב. וגם - כי יש בי איזה פחד טמיר שמתחת לכל דבר (בניינים, עצים, מדרכות), רוחשים אלפי ג'וקים, כמו באיזה סרט אימה זול (במומיה למשל).

אגב הפסיכולוגית שלי. אני הולכת אליה כבר כמה חודשים ומרגישה שזה עושה לי טוב. מין מסאז' לנפש, שלפעמים הוא קשה  ומחלץ עצמות, שרירים ורגשות מודחקים, ולפעמים קליל ומרגיע. עכשיו אני תוהה אם לספר לה על הבלוג או לא. נראה לי שזה חלק די מהותי ממני, אבל יש בי איזו רתיעה (ואני תוהה אם זה בכלל הכרחי).

כשהמציאות טופחת על פרצופך

באחד מערבי סוף השבוע הארוך יצאנו - חבר שלי ואני - לאיזה אירוע של חברים שלו בפאב מדובר (של סחים נורא) במרכז העיר. זה היה יום קצת מתיש בשבילי - עבדתי במשמרת בוקר שדי עייפה אותי, אחריה אמנם הרבצתי שנ"צ מפנקת, אבל לא ארוכה כמו שרציתי. אחרי השנ"צ נפגשתי עם חברה שלא ראיתי מיליון שנה והתגעגעתי אליה מאוד.

כשחבר שלי רצה לצאת לעבר מפגש החברים, יצא שהייתי עוד בביגוד לא רשמי בעליל - סתם ג'ינס (בהיר מדי וקרוע מדי. סוג של חטא אופנתי), סתם כפכפים וסתם חולצה אפורה עם קרדיגן כוכבים מעליה. זה התאים בול לדייט-שישי-אחה"צ עם חברה בבית קפה, אבל לא היה מדוגם מספיק (לדעתי) ל"יציאה" רשמית. הג'ינס היה צ'קמוק והטי שרט ארוכה מדי. גם הייתה לחות היסטרית באוויר, מה שהצריך תסרוקת מתוחכמת ועתירת סיכות סבתא, או לפחות איזה שליכטה של מוס-פול-מיטשל כדי שהשיער שלי לא ייראה כמו פרווה של קוקר ספנייל.

אבל לא רציתי לעכב את חבר שלי. אז שכנעתי את עצמי מול המראה שאני נראית דווקא נורא מגניבה ולא מתאמצת - בניגוד לכל הפקאצות שנפגוש הערב. גם העובדה שירדתי (ואין לי מושג איך. בחיי) קילו וחצי* סייעה בשכנוע העצמי. אז יצאנו כך. רק הוספתי מסקרה ואת ז'קט הקורדרוי הנאמן שלי.

די שכחתי מהאירוע הזה עד היום בבוקר, כשגיליתי תמונה שלי משם בפייסבוק. אוף, היא הפריכה את כל מה שחשבתי על עצמי באותו הערב. אני נראית שם פשוט מדובללת ומוזנחת. כמה מאכזב. אני חושבת שהיכולת להיראות קז'ואלית-נונשלנטית ומגניבה בלי להתאמץ שמורה בעיקר לבחורות עם שיער חלק, ששוקלות מתחת לחמישים קילוגרם. כדי לשוות לעצמי את המראה הלא מתאמץ אני צריכה לפחות 45 דקות הכנה.

------------

*אגב הקילו וחצי האלה - אני לא מאמינה להם גם כי זה לא הגיוני (פסח ובכלל), וגם כי הם לא ממש ניכרים.

------------

עוד משהו קטן: החלטתי לעבור לקנות חלב בשקיות, במקום בקרטונים. שקיות הן יותר זולות ובעיקר פחות מזהמות (תופסות פחות נפח וניתנות למחזור - לעומת קרטונים שהם מיקס בלתי ניתן להפרדה של פלסטיק וקרטון). קשה לי לעבור מתיאוריה לפרקטיקה כי אני לא מוצאת בשום מקום קנקן שמתאים לשקית חלב. מישהו יודע איפה יש?

נרקיסיזם

כל כך אהבתי את מה שלבשתי היום, עד שהתחשק לי לחרוג ממנהגי ולהראות תיעוד קבל עם ועדה:

וואו. הפינצטה והמשקפיים שלי יחד נראים כמו חלק מסט של אינקוויזיטור.