חפש בבלוג זה

יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

אני במין בלוז לא מוסבר ולכן נזכרת בעצמי של פעם

היה פעם קטע כזה של ביקורות בתי קפה. לא דיווחים ענייניים על מקומות חדשים שנפתחו, אלא ביקורות ארוכות שנכתבו בטון אישי, שלא לומר ניו ג'ורנליסטי. אולי זה משהו שעוד קיים ופשוט מתרחש באפיקים מקבילים אליי. אני כבר לא נתקלת בזה. אני לא זוכרת איך הגעתי למדורים האלו לראשונה, מתישהו בעשור הקודם, אבל התחלתי לקרוא אותם באינטנסיביות בתקופה שבה עברתי לתל אביב. המעבר כלל תקופה של חוסר יכולת לתחזק משק בית של אישה אחת, מה שהוביל לאכילה תכופה בבתי קפה. במשך כמה חודשים, אולי אפילו שנים, זה הלהיב אותי מאוד. הייתה לי ממש תשוקה לבתי קפה. כיום אני קצת לא יכולה להבין את זה, אני משתדלת לאכול בחוץ רק דברים שאני לא יכולה להכין בבית. אם אני כבר יושבת בבית קפה זה בפגישה עם חברה וההיילייט הוא אף פעם לא האוכל. אבל אז כל מה שהשתוקקתי אליו היה לשקוע בקערת ענק של סלט שהכין לי מישהו אחר (ולצדה תוספת לחם, שתמיד קיוויתי שאצליח לא לאכול ותמיד אכלתי עד הסוף).

אני זוכרת את עצמי אוכלת סלט עם גבינה צפתית ורוטב טחינה-יוגורט בלנדוור ומרגישה שקיבלתי את העולם על צלחת. טורפת בייגל סלמון בבית קפה זערורי בבזל ומרגישה התעלות נפש. הולכת לשירותים בקפה מיכל ז"ל (כל כך רציתי פעם שתהיה לי את היכולת לכתוב ז"ל על מקום כלשהו בתל אביב. להכיר אותו במשך יותר מגלגול אחד. ההון החברתי האולטימטיבי) וחושבת לעצמי שאני מוכנה לעבור לגור שם.

מדורי הביקורת על בתי קפה עוררו אצלי את התחושה שכולם נמצאים ממש באותו הלך רוח שלי. כולם עברו הרגע לתל אביב ורוצים שמישהו יאכיל אותם, חווים כמיהה לסנדביץ' רוסטביף תוצרת מטבח שאינו שלהם ושטופים במוטיבציית-שיא לדרג את סלטי הטונה הטובים בעיר. היו אז כמה מדורים, אבל הכי זכורים לי אלו של תיגל נשיא ב"עכבר העיר". בתוך הטורים היא הכניסה עדכונים על חייה האישיים, עם אינספור רמיזות וכינויים. הרגשתי שהיא רעבה תמידית, כמוני. בדיעבד, אולי זה היה לא יותר מאפקט באדר-מיינהוף - עברתי לעיר הגדולה, נחשפתי לכל המזון המוכן שיש לה להציע ונדמה היה לי שכל העולם מסתחרר מהשפע הזה ביחד איתי. 


עשיתי קצת עבודת-גוגל תוך כדי כתיבת הפוסט ונתקלתי בדיונים לוהטים ונרגשים על בתי קפה מסוף העשור שעבר (1, 2, 3, 4). ויכוחים על מהו קפה תל אביבי אמיתי וחשש נורא מפני השתלטות תאגידית. הדיונים האלו גורמים לי לחשוב שלא רק אני הייתי אז מאוד עסוקה באכילה בחוץ. ניסיתי לחשוב מה פשר העניין, הפרשנות האישית שלי היא שהעיסוק האינטנסיבי בבתי קפה מסמן תקופה מעברית בחייה של תל אביב (ולא רק בחיי שלי עצמי). אולי לפני עשר שנים, בלב התקופה החולדאית ובתחילת מהפך המגדלים, העיר הרגישה שהיא משנה צורה וניסתה להיאחז בתרבות בתי הקפה שלה כדי להגדיר את מי שהיא רוצה להיות. אני חושבת שתחזית האימה של רוב המספידים הייתה השתלטותן של הרשתות ומותם של בתי הקפה הקטנים, איום שלא ממש התממש. תל אביב לא עברה מטאמורפוזה פרברית-רשתית. במקום, היא עברה ג'נטריפיקציה על גבי ג'נטריפיקציה. הכל הפך לפיין, מתוקתק ובוטיקי. כלומר, אני חושבת שמה שקרה, הוא שבתל אביב של היום אין מקום לבתי קפה שהם סתם. וסתם יכול להיות לפעמים דווקא משהו טוב. אולי על זה אפשר להתאבל. 

שיר שהשמיעו באלף בתי קפה שישבתי בהם פעם (למרות שהוא בכלל יצא עשר שנים לפני כן). קיטש צפוי אך מנחם ברמות של סנדביץ' ירקות קלויים.


11 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

טוב, קנית אותי בתיגל נשיא (חשבתי עליה ברגע שכתבת "קטע כזה של ביקורות בתי קפה").
לא שאני מכירה אותה, אבל הייתה תקופה בחיי בה אף השתמשתי בשמה כשם תואר (לא חיובי בהכרח). משהו בסגנון: "אוי, עשית את זה מאוד תיגל נשיא..."
עברתי לת"א בסביבות סוף 2006, כך שגם אם לא ישבתי יותר מדי בבתי קפה, כן הזדהיתי עם הרוח הכללית של הפוסט ושל פוסט המעבר לת"א שקישרת.
בשורה תחתונה-
איננו מכירות, אך נהניתי מקריאת בלוגך. :)

marjorie morningstar אמר/ה...

כיף שהצלחתי לגרום לך להזדהות :)
הקטע עם תיגל נשיא גדול.

נועה אמר/ה...

לפני חודש הגעתי לבלוג פעיל של ביקורות בתי קפה! לא הצלחתי למצוא אותו אבל אם אתקל בו שוב אשלח, אפילו היה ממש מוצלח.
בית הקפה הכי סתם במובן הטוב שאני מכירה הוא תוצרת הארץ על כיכר מסריק. יש להם טוסטים (עם תוכן, לא חובבת צנימים) קטנים מלחם לבן שהם מכנים "משהו קטן" וזה כל מה שצריך בעצם.

marjorie morningstar אמר/ה...

טוב זה ממש נחמד לשמוע שלא רק אני עם אובססיית בתי הקפה הזאת. בתוצרת הארץ אף פעם לא ישבתי אף שחלפתי אינספור פעמים על פניו, אז תודה על המידע :)

Polka Dot אמר/ה...

לא משהו שחוויתי באופן אישי (אפפעם לא הייתי חובבת בתי קפה ומשום מה בתי קפה תל אביביים תמיד איימו עליי באותה תקופה, חלק מהם עד היום) אבל מאוד אהבתי את הניתוח שלך והאבחנות שלך. חדה ומעניינת כתמיד.

marjorie morningstar אמר/ה...

גם אני מרגישה מאוימת בבתי קפה מסוימים! אפילו הקדשתי לזה פסקה באחת מטיוטות הפוסט שנשארו בגבולות הראש שלי. איכשהו בסוף היא לא יצאה החוצה.

Komorebi אמר/ה...

"ההון החברתי האולטימטיבי" :)
גרמת לי להרגיש מאד פרובינציאלית עכשיו, כי אני לא מוצאת את עצמי בבתי קפה וכמובן שלא בשיח. אבל לגמרי מבינה את ה-allure שלהם.
יש לי רק שתי חברות שגוררות אותי לשתות קפה, אחת לקפה לוינסקי והשנייה לדלאל. זהו בערך.
אבל כן, אני מודעת ל-allure ההיסטורי, את הסיפורים על כסית שתמיד נשמעו לי נסיון לבנטיני לייצר משהו מעין-פריזאי.

תמיד מרתק אותי לשמוע על מקומות לפני שחייתי בהם, או העברתי בהם זמן משמעותי. אין לי מושג איפה הייתי ב-2006, אבל תיגל נשיא מספרת על משהו שהיה פה, על איזו זווית ביקום מקביל. זה מקסים אותי.

marjorie morningstar אמר/ה...

גם אני עדיין מרגישה פרובינציאלית הרבה פעמים בבתי קפה. רק לפני חודשיים הושפלתי על ידי מלצרית צעירה, יפה ונכונה בנחמה :(
אני חושבת שחלק ניכר מההנאה ששאבתי (ושאני עדיין שואבת) מלשבת בבתי קפה, זה התחושה ש"עברתי" כמקומית. שלא עלו על זה שאני ייבוא עצמי מהפרברים.

marjorie morningstar אמר/ה...

נועה, מעניין אם זה בלוג ביקורות בתי הקפה שנתקלת בו:
http://ortalscoffeeproject.blogspot.com/

Komorebi אמר/ה...

אם ההשפלה עדיין צורבת סימן שהיא היתה משמעותית...
יש לי דיון מתמשך עם קולגה צרפתי על סגנון שירות (או lack thereof) של מלצרים ובריסטות בארץ. לרוב אני מרגישה שהרסתי למלצר/ית את היום בעצם קיומי הבורגני. אבל סביר להניח שזו השלכה.
למדיני איך עוברים כמקומית! בבקשה!

marjorie morningstar אמר/ה...

בגדול זה ז'ה נה סה קווה שכולו תעלומה בעיניי. בעיקר עניין של מצב רוח ועד כמה אני אוהבת את עצמי באותו יום (אם כי יותר מדי אהבה עצמית גם לא 'עוברת'), בשילוב עם יום שיער טוב והיעדר קנאה בנשים אחרות סביבי.

עיצוב חלון עם תמונה. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...