חפש בבלוג זה

יום חמישי, 29 באוגוסט 2013

מראה מראה

כבר כמה ימים אני לא מרגישה טוב. זה התחיל בעייפות, המשיך בכאב גרון והסתיים בגראנד פינאלה של דלקת באוזן. כמובן שישר חששתי שיש לי פוליו, כי כזאת אני - חרדתית חסרת כל היגיון - אבל לא זה היה הדבר העיקרי שהפריע לי. אז מה כן? הדבר שהכי הכי מפריע לי כשאני לא מרגישה טוב, ללא כל צל של ספק, הוא העובדה שאני לא נראית טוב כשאני חולה. כזאת שטחית אני.

קשה לי להביט במראה ולראות פרצוף אפרפר וחמור סבר, קשה לי עם זה שהעיניים שלי נראות האש-פאפי, קשה לי עם זה שהמשקפיים הם האלמנט הכי דומיננטי בפרצוף שלי. והכי גרוע - רק מלהסתכל על עצמי, נהיה לי יותר רע.

הלוואי שהייתי יכולה להיגמל מהתעסקות במראה החיצוני. אני לא מהבחורות שמכורות לטיפוח, גם לא מרבה להתאפר, אבל המחשבה "איך אני נראית??!!^%^&" נמצאת לי בראש 16 שעות ביממה. לראייה - אני לא יכולה לחלוף על פני חלון מכונית/חלון ראווה/שלולית חורף בלי לסקור שם את בבואתי, אני מחליפה תסרוקות 5 פעמים בשעה (אוספת-מפזרת-אוספת---) ויום שיער רע יכול לחרבן לי לחלוטין את ההרגשה (שלא לדבר על יום שבו עליתי על המשקל..).

מבינה ללבך, ביצ'
כשהייתי קטנה היה לנו בבית ספר בשם "ילקוט הקסמים", שכלל אגדות וסיפורים מארצות שונות. אחד הסיפורים שהכי אהבתי בו היה מעשייה רוסית בשם "שעון החול" - הגרעין המרכזי של העלילה פחות רלוונטי כרגע, העניין הוא שגיבורת הסיפור הייתה ילדה שמאוד-מאוד אהבה להביט במראה. א-ב-ל, כמו שתמיד קורה בסיפורי התבגרות וחניכה, במסגרת איזשהו אתגר הרואי הוטל עליה לא להביט במראה במשך שנה שלמה. מעניין אם גם אני אצליח לעשות דבר כזה. ומעניין עד כמה זה ישפר את חיי.

בלי שום קשר - חגגתי יומולדת השבוע. זה נחמד והכל, אבל אני לא מרגישה שהגיל הזה מייצג אותי. כלומר - אני מרגישה הרבה יותר קרובה לגיל שמונה עשרה מאשר לגיל שלושים (אף שהמספרים מראים אחרת). מה שכן, וזה באמת סימן לוותיקות, שמתי לב שאני יכולה לעבור על פני חנות בתל אביב ולמנות שניים-שלושה (ואפילו ארבעה, אם זו פינה ממש מקוללת) גלגולים לאחור שלה. חברה שלי טוענת שזה מגניב, אני טוענת שזה זקן, עייף, ובעיקר מראה שעזבתי את הבית מוקדם מדי.

אלבום יום ההולדת שלי הוא כנראה Rumours של פליטווד מק. שמעתי אותו די בלופ בשבוע האחרון (והופתעתי איך גיליתי כזה אלבום מופת שופע להיטים רק עכשיו). בהתחלה כמובן תפס לי את האוזן GO YOUR OWN WAY, שהכרתי כבר קודם (ובכלל זכה לחיים מחודשים בזכות גלי) -


אבל לאט לאט נכנס לי לראש גם GOLD DUST WOMAN, שאותו באמת לא הכרתי לפני כן -

יום רביעי, 14 באוגוסט 2013

קצרצר ומטופש (וגם: יומולדת עגול וזקן)

אני גאה ומאושרת לפתוח כאן את חגיגות הפוסט ה-400! חבל שלא מקבלים מתנות על יומולדת לבלוג. יש לי רשימה שלמה באסוס שממתינה לי בסבלנות עוד מאז תקופת המבחנים. מצד שני, אני זוממת על המכירה של FASHION TAILS בשישי המתקרב, שמסתמנת בעיניי כמוצלחת במיוחד ומלאה במתנות פוטנציאליות (ותקציביות!) לעצמי.

***

ובפרס הכותרת הטובה של השבוע זוכה:
זה אולי הומאז' רדוד, אבל זה ישר תפס לי את העין וגם הצחיק אותי (וחוץ מזה אני באמת מרוצה שהקפיאו את המיצ"ב). מעבר לזה - אני תמיד שמחה לראות כותרות הומפייג' שהן כן טיזריות, אבל לא סליזיות (נגיד בוואלה - הכל אצלם נוטף סליז. הם הופכים כל דבר לצהוב, בלי בושה ובלי אלוהים. עוד מעט הם יפנו לכתבה על חמינאי ב"לא תאמינו מה מסתתר מתחת לגלימה של האייתוללה").

***

ואם כבר ברנז'איזם וסליזיות - מה דעתכם על הפרסומת החדשה של הארץ? 
עזבו אותי מכל הדיון על סקסיזם (ואני בדרך כלל שמחה לתלות בקמפו די-פיורי כל דבר שמרמז על מיזוגניה, פשוט כאן זה לא האישיו בעיניי), לדעתי הפרסומת הזאת גרועה כי זה הסקס הכי לא סקסי שראיתי אי פעם. באמת. הבחור הזה פשוט חלבי ומעצבן. ומצעים מסאטן בצבע בז'? אתם אמיתיים? 


***

נמצא הפניצילין התאילנדי: מרק עוף עם הרבה עושר (היי, הקופירייטינג המגוחך לא שלי. אל תצחקו עליי) של "בית תאילנדי". כן, אכלתי מרק עוף באמצע אוגוסט, וזה היה טעים ונפלא. כשיצאתי מהמסעדה, עדיין מבושמת מריחות הלמון-גראס והקפיר-ליים, כל ניחוחות ההמבורגר הסינתטיים של שלל מזללות בן יהודה משופעות התיירים הריחו לי כמו זבל כימי.

יום ראשון, 11 באוגוסט 2013

מה שיותר כחול


כחול כהה על הציפורניים: סימן שלאוגוסט הזה יש סוף, והוא בדרך.
יש לי בכלל (קצת) ציפורניים: סימן שתקופת המבחנים הגיע לסופה (היום!)

עוד ארבע שעות יוצא לדרך המבחן האחרון שלי, ואחריו משתרע החופש הגדול. בסוף תקופת המבחנים הקודמת לא ידעתי כל כך מה לעשות עם עצמי. אני חושבת שהפעם זה יהיה שונה - יש לי חשק עצום לחדש קשרים, בא לי לצאת מתל אביב ולפגוש חברים שלומדים אי-שם, ויש לי גם מיזם כלכלי-חברתי על הכוונת, שאולי באמת אצליח להוציא אל הפועל. חופש די גדוש.

אגב, אני חושבת שאם הקיץ הישראלי לא היה מביא איתו ימבה-ג'וקים, גם אני הייתי מאלו שמכריזים על עצמם כחובבי קיץ. ועוד מילה וחצי על ג'וקים (בחורה עם פוביה, מה אפשר לעשות) - בעקבות המבחן בתיאוריות אישיות הבנתי שהחרדה שלי היא לגמרי BY THE BOOK - אני גם נמצאת במצב דריכות מתמדת וממהרת לזהות את האיום (מה שנקרא - אנגייג'מנט) וגם מתקשה לנתק את הקשב שלי מהגירוי המאיים (מה שנקרא - דיסאנגייג'מנט).
-------------------------------------------------
בכל פעם שאני מתעוררת בבוקר, פותחת את הפייסבוק (כן, גם אני מהאלה) ומגלה שצף בדיחות גיחי-גיחי מז'אנר האינסייד-אינפורמיישן, שאין לי מושג מה הרפרנס שהן מכוונות אליו, אני פשוט מבינה שלפיד אמר עוד משהו מטומטם (והפעם - שנאוצרים).
-------------------------------------------------
אני בתקופה די פוריה בבלוג לאחרונה. יש לי המון על מה לכתוב, וזה מעורר אצלי שתי מחשבות:
א- זה די מטורף, אבל הבלוג הזה קיים כבר ארבע שנים. אני לא זוכרת אם היה משהו שהתמדתי בו ארבע שנים. מוזר שחבר שלי לא יודע עליו. ואולי הוא כן, וסתם מכבד את רצוני לפינה משלי?
ב- אני בקושי מקבלת פידבקים על פוסטים. כן, זה בדיוק מה שאתם חושבים - תלונה מתבכיינת מעדות "יואו, הלוואי שתגיבו יותר!!1". אני מרגישה קצת מרחפת באפלה לגבי מספר הקוראים כאן. אין לי מושג אם אף אחד לא קורא, יש מי שקורא אבל זה לא מספיק מעניין כדי להגיב, או שפשוט תם לו עידן התגובות ברשת. משיטוט בבלוגים אחרים, קשה לי לגבש עמדה. אני כן מזהה ירידה במספר התגובות גם בבלוגים אחרים, אבל לא יודעת עד כמה הנתונים האלו מוחלטים ונחרצים.



יום חמישי, 8 באוגוסט 2013

איך לשרוד את אוגוסט ואפילו ליהנות מזה - פוסט המלצות

לצפות ב"מלאכים באמריקה" - לא יאומן שחבר שלי הוריד לי המיני-סדרה הזאת לפני שלוש שנים (כשעברנו לגור יחד, זו אחת המחוות הראשונות מני רבות שהוא עשה עבורי בדירתנו המשותפת) ועדיין לא סיימתי לראות אותה. כל פרק הוא ארוך ואינטנסיבי, אבל עדיין מעולה. עזבו אתכם מכל סדרות הכלא והסמים - אין כמו צלילה לניו יורק של תחילת האייטיז והתפלשות בסצנת האיידס. מדכא ומרומם רוח גם יחד.

וידוי מביך: אהבתי אותו עוד כשהוא שיחק ב"ג'ק וג'יל"

לקרוא את "כנס העתידנים" - אם כבר דכאון, אז שיהיה מד"בי ופוסט-אפוקליפטי. כדי להבין עד כמה הוא קצר וסוחף - קניתי אותו בשבוע שעבר, סיימתי אותו תוך יומיים. הוא מתחיל כמו עוד ספר מד"ב (אני חושבת. אני לא כל כך חזקה בז'אנר), אבל מגיע למחוזות איומים ומדהימים. כמו המאטריקס, אבל יותר משוגע - ונכתב עוד לפני שהאחים וושאבסקי בקעו מהביצה.

זה נורא נדוש לומר על ספר פוסט אפוקליפטי שהוא מתאר נורא נכון את המציאות העכשווית שלנו (ע"ע 1984, עולם חדש מופלא, האיש במצודה הרמה וכו'..), אבל סטניסלב לם פשוט עושה את זה, ואפילו יותר טוב ומדויק מהאחרים. מה שכן, הוא די מדכא. לא הבנתי למה יש לי כזה מצברוח עגום, האשמתי את ה-PMS, ואז הבנתי שזה פשוט חזון אחרית הימים של סטניסלב. כשסיפרתי לחבר שלי הוא די הזדעזע ואמר שאני לא צריכה ספר מדכא, יש לי מספיק דכאון בילט-אין.

לקרוא את "סולאריס" - בעקבות החוויה המוצלחת עם העתידנים, התייצבתי ברשת הספרים המתחרה לזו שבה קניתי את "כנס העתידנים", ורכשתי את "סולאריס" - אולי הספר הכי מפורסם של לם. בעבר ניסיתי לקרוא אותו, ולא אהבתי. אפילו אמא שלי, שהיא האורים ותומים הספרותיים בחיי, התאכזבה ממנו. בימים האחרונים עשיתי קצת תחקיר וגיליתי שהתרגומים הישנים של הספר נחשבים איומים (הם בכלל לא תורגמו מהמקור, הפולני, אלא מאיזה תרגום רעוע שלו לצרפתית) ושכדאי לתת צ'אנס למהדורה החדשה. אז קניתי והוא אכן מופלא ונהדר. לקרוא אותו בשתיים בלילה, עם מנורת קריאה קטנה, זו חוויה עילאית וקצת מפחידה. מזכירה לי את החופש הגדול בילדות.

אוי, כריכות מד"ב של פעם, אני מתה עליכן
להשתזף על כסאות הנוח ליד הבריכה של האוניברסיטה - לא ברור איך הצלחתי לשרוד את הקיץ לפני שגיליתי את המקום המופלא הזה, שבו הטמפרטורה נמוכה באיזה עשר מעלות מתחזית מזג האוויר הרשמית. אתמול הגעתי למרכז הספורט שעה לפני שיעור הזומבה שלי, מצוידת במגזין שטחי למהדרין (שכחתי את סולאריס בבית), ישבתי על קו המים והרגשתי שאני חיה נכון.

אגב זומבה - השבוע לקחתי חברה איתי לשיעור. היה מצחיק ומגוחך כרגיל. ביציאה, היא אמרה לי שהיא חשה צורך בלתי יתואר לכתוב על זה משהו. זוכרים את הפוסט שלי על זומבה? מדהים שזה כל כך מעורר השראה. אולי צריך לכלול סשנים של זומבה בסדנאות כתיבה יוצרת.

לחלוף ברחוב על פני מכבסות -כמו משב של "פילוסופי אמייזינג גרייס" לתוך פרצוף שלך. ההצדקה היחידה ללכת ברגל ברחובות תל אביב המהבילים. כשטיילנו בנורבגיה התפלאתי נורא לגלות שאין להם בכלל מכבסות. בערים הגדולות ביותר היו אולי שתיים. משיחות עם מארחי קאוצ'סרפינג, התברר לי שלא מקובל שם לתת את הכביסה המלוכלכת שלך לזרים. אז איך הם מסבירים את זה ששתי המכבסות שהצלחתי בכל זאת לאתר היו גדושות עבודה? מהטיול הזה יצאתי עם שתי מסקנות חשובות: הראשונה - טוב לגור בתל אביב, שם אפשר להסניף ניחוחות מרכך כביסה תחת כל שלט רחוב רענן. השנייה - אולי כדאי לשקול לפתוח רשת מכבסות בנורבגיה.

ובתפקיד ההמלצה שהיא הכי קפטן אובוויוסלעשות שופינג - אבל בחיי, כבר מזמן לא נהניתי מסיילים כמו שנהניתי בעונה הנוכחית. כל כך הרבה דברים לטעמי. ובגדים לבנים - בכלל. ובמחירים משוגעים. יכולתי לקנות לעצמי את כל המכנסיים בזארה/פול אנד בר, בסוף לא קניתי כלום כי התקשיתי להחליט (אבל נראה לי שאחזור לסיבוב שני). אגב שופינג - לצאת לסיבוב שחיתות בסנטר כשאת שומעת באוזניות את מחול המוות / אגם הברבורים (היצירה המלאה) זו חתרנות אמיתית (וכן, נהייתי חנונית. אני ממש נהנית לשמוע מוזיקה קלאסית לאחרונה).

יום שלישי, 6 באוגוסט 2013

קול קורא

בעיקרון, אני צריכה ללמוד לאיזה מבחן שדחיתי למועד ב'.
בפרקטיקה, ממש לא בא לי.

תקופת המבחנים הזו הוציאה לי את המיץ לחלוטין והפאניקה ששוררת עכשיו  בקרב תלמידי החוג לפסיכולוגיה (כל השמועות והאגדות האורבניות על החוג הזה - נכונות) בכלל מדלדלת את מאגרי המוטיבציה שלי.

במקום ללמוד אני אוכלת מלון וקוראת פוסטים מפעם (שלי ושל אחרים). השוטטות הזאת בבלוגוספרה של ימים עברו גרמה לי לתהות לאן נעלמו להם כלמיני בלוגרים שנורא אהבתי.

להלן הרשימה של כל החבר'ה שפוסט חדש מהם יעשה לי את היום (רובם מופיעים פה בבלוגרול, בחלקיו התחתונים):


  • מה בבקבוק - סופר מצחיקה, סופר מעניינת ואישיות וירטואלית מסקרנת. בחיים לא חשבתי שאפשר לנהל דיונים כל כך מעמיקים (ועם זאת - אירוניים ומודעים לעצמם) על לקים.
ציטוט ותמונה נבחרים:
"זה לא תחליף מבחינתי ללק חאקי אמיתי שטרם קיבלתי מאף חברת לקים שהיא ברת השגה מבחינתי, אבל  אני בשקט מכתירה אותו כאפור המנצח של העונה. שימו לב שהוא לא מלוכלך במובן החולי/בוצי כמו החפורים, אלא יותר במובן המעופש, כמו הממצאים שלפעמים מתגלים במקרר כשאתם שוכחים לאכול את הירקות שלכם וגם שוכחים לזרוק אותם בזמן... היש מגניב מזה?"

------------------------------------------------------------------------------------

  • שיקסע - הבחורה הכי מגניבה שהייתה בבלוגוספרה הישראלית (לעניות דעתי). בלוג כל כך כיפי, שהוא כמו סרט בנות מושחז ומוצלח במיוחד. גם אופנה, גם טקסטים שנונים וגם תמונות של סלבז. יכולתי לגור בבלוג הזה.
ציטוט ותמונה נבחרים:
"דווקא אני מחבבת את קייטי פרי. לא רציתי לדעת שיש לה אקנה ושהיא מציירת גבות!!! מה הלאה? עוד מעט גם תגידו לי ש-TLV מתוסרט"

------------------------------------------------------------------------------------
  • דולורס והענבים - הפציעה לתקופה קצרה מאוד ואז נעלמה - מותירה אותנו עם פוסטים שופעי תובנות שנונות (מהסוג שאת חושבת לעצמך "וואו, זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי, רק מנוסח, ערוך ומוגש לי על דף HTML) והמלצות לשופינג משובח בחנויות של פרחות.
ציטוט ותמונה נבחרים:
"אני בחורה של שמלות, לפיכך מספר השמלות בארוני עולה לאין שיעור על מספר המכנסיים. הבעיה היא, שאני עובדת במקום די שמרני (מכון מחקר מוכר למדי) שבו המשמעות של לבוא בשמלה לעבודה היא "מה קרה אחותי, מתחתנת היום או משהו, נוסעת לשאנז אליזה?", כלומר, נסחפת. בגדול. אז תרגיעי. עובדה נוספת היא, שהאימה הגדולה ביותר שלי כאישה מתלבשת היא להיות לבושה מדי, עודף מאמץ = לא קול (אחח, לו הייתי שרלוט גינסבורג)"

------------------------------------------------------------------------------------
  • להוציא את השלדים מהארון - היא עוד פה, אני בטוחה. ואני מקווה שהיא גם תחזור. מיכל היא גם בחורה סופר יצירתית, גם אחת שלא מתפדחת או מתעצלת ומעלה תמונות של עצמה בשלל אאוטפיטים מגניבים וגם כותבת נהדר - לפעמים מצחיק, לפעמים מרגש, בדיוק המינון הנכון. חוץ מזה, היא הפריקית המאגניבה שהכי רציתי להיות בכתה ט'.
ציטוט ותמונה נבחרים:
"המדריך לצילום לבלוגרית אופנה מתחילה:

אם קמת בבוקר ושיעממת לעצמך את החיים, המראה נשברה כשעמדת מולה והמצלמה נרדמה כשניסית להצטלם...

הגיע הזמן לעשות פוזות מטומטמות של בלוגריות אופנה!"

------------------------------------------------------------------------------------
  • פוד גבר - הכי בלוג של סחים, אבל כיפי.  ותמונה מתוך הבלוג, ששווה אלף ציטוטים:

מתוך: "מתכון לפתיתים זרחניים בנוסח צבא"


והבלוגים שכבר לא קיימים, אבל הייתי שמחה לתחיית המתים במקרה שלהם:

- קלבה אין גלאם טאון, של יעל רגב. להגיד שהבחורה לא דופקת חשבון זה האמא של האנדרסטייטמנט. לשמחתי היא לא נעלמה מהרדאר וכותבת כיום באקסנט. אז נכון שהיה כיף יותר כשהיא כתבה כל מה שחלף לה בראש, בלי עריכה, אבל עדיין הכתבות שלה משמחות אותי.

- הבלוג של איריס אברמוביץ'. קן הקוקיה קראו לו, לדעתי, ולא הצלחתי לאתר אותו בשום אופן ברשת. הוא היה קצת הזוי אבל מוצלח. מלא בסיפורים מצחיקים-מוזרים-מגעילים-מגניבים. זה תמיד הרגיש כמו רומן מפתח, ותהיתי על מי באמת מדברים הסיפורים.
-----------------------------------------------------------
אוי אלוהים, אני לא מאמינה שסיימתי את הפוסט הזה ואני צריכה לחזור לתיאוריה של דה-סוסור. אוגוסט פשוט לא נועד לדברים האלו.
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...