חפש בבלוג זה

יום שלישי, 23 ביוני 2015

cult fiction

הערב הלכתי לקולנוע (כל כך כיף לומר "הלכתי לקולנוע"! אני מרגישה כמו פריט ארכיוני מהאייטיז) וראיתי את man up - צ'יק פליק בריטי קליל וחמוד ביותר, התעסוקה המושלמת לערב שלפני מבחן. לפני שהלכתי לסרט בדקתי כמה ביקורות - באחת מהן היה רפרנס ליומנה של בריג'יט ג'ונס, מה שגרם לי לבצע השוואות שונות ומשונות בין השניים לאורך הצפיה.

מאוד נהניתי מהסרט. היה סופר כיף. אבל הוא לחלוטין יעבור לידי. בעוד שבועיים כנראה שאזכור ממנו רק הבלחות (ההימור שלי: את הפוני שהדביקו שם ללייק בל. הוא לגמרי צריך לקבל שורה בקרדיטים). בריג'יט, לעומת זאת, נתפס אצלי כסרט קאלט איקוני. אבל למה בעצם? אם נשווה ביניהם נקבל מתאם גבוה למדי בין הגורמים שמרכיבים אותם (סלחו לי על הקללות בסטטיסטיקה, המבחן מחר הוא בפסיכודיאגנוסטיקה) - גיבורה* בלתי מושלמת בעליל אך סופר חיננית שעברה את ה-30, מושא אהבה בריטי למהדרין ונוירוטי קלות עם טרגדיה רומנטית בעברו, הנחת יסוד לפיה החיים מסתדרים כשמוצאים אהבה ועוד עוד ועוד. אז מה תבלין הקסם שמייחד את בריג'יט? 

הרבה פוני, קצת לייק. לדעתי מדובר בפוני מלאכותי, לפחות בסצנה הזו של הסרט

בהתחלה חשבתי שאלו השחקנים. אני עדיין הופכת במחשבה הזאת. אבל לייק בל והג'ינג'י הבריטי שמככבים ב-man up הם חמודים להפליא (הדמות של הבחור אפילו עובדת כמנהל שיווק דיגיטלי! כמוני! והוא לא מת על זה ורוצה לעבוד במשהו יצירתי! כמוני!), אז אני נוטה להניח שלא.

אולי סוד האיקוניות הוא ציני ומחושב הרבה יותר. אולי מה שיוצר את הקאלט הוא בעצם מערך יחסי ציבור משומן. בריג'יט יצא כשהייתי קטנה (העברתי עשרות ימי מחלה\הברזה מבי"ס מול הקלטה של הסרט מערוץ 2, עם פרסומות מחוקות כמובן), אבל אני עדיין זוכרת עד כמה פמפמו אותו בעיתונים (אינספור כתבות לייפסטייל וסופשבוע הוקדשו לפלא הבריאה בדמות שחקנית שעולה במשקל בשביל התפקיד הראשי) ועד כמה הפסקול שלו נחרש ב-MTV (בייחוד הקאבר המאוס לit's raining men המאוס וout of reach הנשכח). על man up לא שמעתי עד היום ברבע לשבע בערב, כשהחלטתי לקיים את מסורת "משהו כיף לפני מבחן".

זה כזה קיטש מרוכז. אני קצת מתביישת בעצמי, אבל רק קצת

עכשיו אני תוהה אם כל צ'יק פליק או צ'יק ליט שנתפס בעיניי כמכונן הוא תוצר של פרומושן מוצלח במיוחד, או שהסרטים והספרים האלו באמת הביאו לעולמי משהו חדש ומרענן. (על אלו ספרים וסרטים אני מדברת? החשודים הרגילים. mean girls, in her shoes, clueless, dirty dancing, bring it on, 10 things I hate about you, pretty woman, my best friend's wedding וכמובן - איך לא - שירת הסירנה). 

ישנו עוד הסבר. הוא מבאס לא פחות מקונספירציית היח"צ. יכול להיות שהסרטים והספרים האלו פשוט היו שם קודם. מבחינתי הם מקוריים ומרעננים משום שנחשפתי אליהם לפני שנחשפתי לדברים אחרים. אולי אם הייתי רואה את man up לפני שהייתי פוגשת בבריג'יט, הייתי חושבת שהראשון איקוני לחלוטין והשני זניח. זו מחשבה מבאסת בעיקר בגלל שהיא צופנת בתוכה גזירה מרה - ככל שהזמן יעבור, אזכה לפחות ופחות סרטים שייצרבו בתודעה שלי ואאלץ להעביר את הזמן בגעגועים לקאלט המוצלח שראיתי פעם.



* אגב שתי הגיבורות האלו - שמתם לב בכמה קומדיות רומנטיות בריטיות יש גיבורה אמריקאית למהדרין? בשני הנ"ל זו אמריקאית שמגלמת בחורה בריטית, עם המבטא והכל (אני זוכרת שהבריטים זעמו על כך שרנה זלווגר נבחרה לגלם את בריג'יט שלהם), בנוטינג היל, ארבע חתונות, about time ומה שבחורה רוצה (סליחה! ראיתי את הסרט הזה כשהייתי ממש קטנה) השחקנית מגלמת דמות אמריקאית וחלק ניכר מהעלילה מתבסס על הקונפליקט בין המנטליות שלה לזו המקומית. האם ייתכן שלבריטים אין גיבורות צ'יקפליקיות משלהן? (למעט קיירה המרגיזה). אולי זה משהו באוויר. ואולי סתם המצאתי פה מתאם מדומה ויש אינספור גיבורות בריטיות שפרחו מזכרוני.

לאחרונה אני מבינה עד כמה הפוסטים שלי דלי תמונות ועד כמה זה בטח מבאס לקריאה בעולם הבלוגים של היום. אז קחו עוד תמונה לסיום - אנדי מקדואל מתוך "ארבע חתונות", מדגימה את אפקט ההכבדה באמצעות אחת התספורות הגרועות בקולנוע שלא מצליחה להעיב על יופייה במילימטר (ב-man up יש דמות עם תספורת גרועה יותר, אבל אנדי הציבה רף גבוה):

בכל פעם שאני הולכת להסתפר אני מתפללת שלא אצא עם כרובית שכזאת.
סיוטה של כל מתולתלת שאינה מחזיקה בלוק האנדי מקדואלי
עיצוב Picture Window. מופעל על ידי Blogger.
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...